לוגו
לילה בכרם שברי מחזות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

כרם במושבה יהודית. גבעה משופעת מכוסה גפנים. על ראש הגבעה מתנוססת סוכת־השומר (ארבעה כלונסאות חפורים באדמה; לאמצעיתם, בגובה של שני מטרים מן האדמה, מחוברת רצפת־קרשים. מן הרצפה ולמעלה, משלשה צדדים, מתוחות מחצלות מסומרות להכלונסאות. הגג הוא גם־כן מחצלת. הצד הרביעי פתוח לגמרי ומשמש פתח. אל הפתח באמצעיתו נשען סולם, שבו עולים אל הסוכה). מן הכרם מוליכים אל המושבה משעולים אחדים, סלולים בין שדרות הגפנים. מתוך הכרם נראים גני־זיתים, פרדסים, שדות־בר ובתי־המושבה הלבנים והמוקפים אילנות. משמאל, בקצה האופק – הרי יהודה עטופים אד תכלת. לילה בהיר. לבנה מלאה משוטטת מעל להרי־יהודה. בכרם דממה. מרחוק מגעת בת־קול של נגונים ערביים. לפעמים עוברת אוושה בין הגפנים. על מזוזת הסוכה מימין תלויים חגורה אדומה וזוג מגפים. על המזוזה השמאלית מתנועע רובה וחגורה ממולאה כדורים. מתחתם על יחד תלוי בחבל כד־מים.


 

מחזה ראשון

ישראלי יושב בפתח הסוכה כשרגליו היחפות תמוכות בסולם. הצוארון של חולצתו פרוף ושערותיו סבוכות. על האדמה מתחת יושב ירחא, כשרגליו מקופלות תחתיו. בידו מגלב של עור.


ישראלי (מתגורד בגבחתו ומפהק): מה אומר לך, אחא? עדיין לישון אני רוצה. לולא ה“פֵיות”, שבודאי תבואנה עוד מעט, הייתי ישן עוד קצת. הן אתמול הוצרכתי לשמור כמעט כל הלילה את הסלים וביום הייתי טרוד בכביסת לבנים. ואולי באמת לנמנם עוד קצת? השעה עוד מוקדמת ואם תבואנה – תהיינה בכאן, השד לא יקחן! (הוא מכניס את רגליו ועושה תנועה להכנס אל תוך הסוכה פנימה).


ירחא: נו, הרף… לישון עתה! אין להכחיש, מכניס־אורחים אתה! איני מתכוין לעצמי: לדידי אתה יכול לישון עד הבוקר!


ישראלי: ובכן אתה מתירא, שמא תֵעָלַבְנָה ה“פֵיות”?

ירחא: נו, הרף! את יחוסי ל“פיות”, כמדומני, אתה יודע לא פחות ממני. אלא למי נתכַּוַנתי? להאורח שלנו נתכּונתי, לקורנגולד! זהו בן־אדם מעניין מאד! עוזר בעתונים הרוסיים הגדולים ביותר. אני כבר התראיתי עמו היום אצל גרינשטיין. הבטיח לבוא הלום הלילה עם דינה גרינשטיין ושאר העלמות.


ישראלי (בשויון נפש מעושה): קורנגולד יבוא? מילא בכן! אילו לא היה ישן כל הלילה כמוני, לא היה נע על הכרמים. אני שמעתי עוד אתמול, שהוא במושבה. אלא מה? את האמת אגיד לך: איני אוהב את האדונים הללו, שבאים ורואים הכל ברגע אחד, ואחר־כך הם עוזבים את הארץ וכותבים בהתפעלות על כל מה שראו בה. מפני־מה אינם נשארים בארץ כמונו? אילו היו מנסים לעבוד בה בזיעת־אפים כמונו, שלא לישון בלילה ושלא לאכול ביום, לא היו מתפעלים… לכתוב על הארץ יש באמת רשות רק לנו, שאנו מרטיבים אותה בזיעתנו… אבל איני רוצה לדבר בזה… (עושה בידו תנועה של התמרמרות).


ירחא: נו, הרף! בנוגע לקורנגולד אי־אפשר לומר כך. זהו בן־אדם מעניין מאד. עוזר בעתונים הרוסיים הגדולים ביותר. כלום לא קראת את ציוריו האחרונים? שמע־נע, תראה לו את ספורך?


ישראלי (מעקם את פיו וקורץ בעיניו על ירחא): ומה תיעץ עוד? צורך גדול יש לי בזה! לא, אחא, לאדונים האלה לא אראה שום דבר, אף אם יתנו לי מלוא הבית כסף וזהב. מילא, הראיתי ליוספאי – זהו ענין אחר1! יוספאי אינו מתנפח. וגם על זה התחרטתי. לא משום שספורי לא מצא חן בעיניו, זה לא חשוב! ידעתי מראש, כי מיוספאי לא יפיק רצון: חוג־השגתו מוגבל מאד…


ירחא: אבל יוספאי הוא בכל זאת בעל כשרון גדול. (מתחרט:) כלומר, חוג־השגתו אמנם מוגבל. הן גם “אוד עשן” בבקרתו האחרונה כתב עליו כך.


ישראלי (קופץ מן הסוכה ארצה): אבל בין כך וכך הפרעתָּ את שנתי. לעזאזל! (מתמודד ומפהק, אחר־כך הוא שולח את ידו לכד־המים, מחזיקו רגע ומחזירו למקומו ברוגז:) נו, הנה מזל! גם להתרחץ כדאיבעי אי־אפשר. אין מים!


ירחא: מאימתי נעשית גנדרן כזה? היפהפיות תכרנה אותך אף אם לא יהיו פניך רחוצים למשעי.


ישראלי: טיפש שכמותך! כל מעיניך תמיד בהבתולות ואתה סבור, שהכל כמותך… (בטון יותר רך:) שמע, יַ חַבִּיבִּי, אולי תקח את הכד ותקפוץ קפיצה קטנה להתימני? אצלו יש מים תמיד. ואני אגמור בינתים את ה“טואליטה” שלי.


ירחא: הבה! (נוטל את הכד ונעלם במורד־הגבעה).

 

מחזה שני

ישראלי (עומד רגע על מקומו שקוע במחשבות ומתגרד בידיו בשערותיו הסבוכות): כן, קורנגולד כאן, אבל מה יושיעני זה? זה עסק לברוכמן. הוא לא עוד ירפה ממנו! הוא יראה לו את כל הדרמות שלו! ומי יודע? אולי יקח ממנו קורנגולד איזה דבר להדפיס… ברוכמן יכול לפעול גם על ברזל. אוהו! (עולה על הסוכה, שוהה שם רגע ויורד כשהוא אוחז בידו מחברת:) אולי להראות לו את זה? (מסתכל בחוברת לאור הלבנה) או אולי את הרומן הקודם! (משליך פתאום את המחברת בכעס על הארץ) נווּל כזה! שלא להדפיס ציור כזה?! די לכתוב! חַלַס! (מקשיב בכוונה).


במשעול מימין בא ברוכמן, לבוש עביה ערבית ומקל עבה בידו. על שכמו מתבלט רובה. מדבר בקול עב מעושה.


ברוכמן: מַרְחַבּה, חַוַג’ה אהרן! כֵּיף חַלַךְ2? (תוקע לו את כפו:) – תרגום אונקלוס: למה זה אין רואים את פניך? יוצר?


ישראלי (מביט בצד אחר בהעויה של שויון נפש): יוצר? וכי אין לי דאגות אחרות? פשוט, מתעצל אני לצאת מן הסוכה בחום כזה. הן את החום של ארצנו הברוכה אי־אפשר להכחיש. (מוריד את מגפיו מן הזיז, יושב על הסולם ונועלם:) שב! (מראה לו על המחצלת הפרושה לפני השומירה).


ברוכמן מסיר את רובו ויושב. פתאום הוא קופץ למראה המחברת המתגלגלת על הארץ; מרימה ומדפדפה.

ישראלי (כבר נעל את מגפיו. מרים את ראשו): אַ! החזר אותה. החזירנה! (ממהר אל ברוכמן ואוחז בחוברת).


ברוכמן (מבלי שיחזיר את המחברת לישראלי): חַה, חַה! ועוד הוא אומר שחדל לכתוב… חַה, חַה… שמע־נא: אולי תַראה אותה לקורנגולד? שמעתי, שהוא יהיה היום בכרמך (מתאמץ להוציא בחשאי את המחברת מידי ישראלי האוחז בה).


ישראלי: החזירנה! חשק מוזר יש לך להציץ במה שכותבים אחרים. החזירנה!


ברוכמן (מוסר לו את החוברת): וכי סבור אתה באמת, שאני מתעניין מאד? אבל אני איני מתירא כלל להראות את כתבי. מדוע לא? הייתי רוצה לדעת, מדוע לא?

נשמעת שריקה. ירחא עולה משמאל וכד־המים בידו. הוא רואה את ברוכמן ופונה אליו בקול־צהלה כשהוא מתנועע לימין ולשמאל.


ירחא: כמה זמנים, כמה מועדים! ובכן – לא יחסר המזג! כל החבורה תהיה כאן הלילה (פושט את הכד לאחוריו אל ישראלי מבלי שיסתכל בו וממשיך את שיחתו עם ברוכמן) מה? כבר ראית את קורנגולד? (פונה אל ישראלי) מה תאמרו לבן־אדם זה? אני מחזיק את הכד זה שעה שלמה והוא אינו זע ממקומו.


ישראלי: כַּתַּר חירַךְ3 (נוטל את הכד ונעלם במעבה הגפנים).


ירחא (משתרע על המחצלת בהרחבת־הדעת וגולל פאפירוסה): ראית כבר את קורנגולד?


ברוכמן: לא הספקתי. בן־אדם מעניין?


ירחא: מה זו שאלה! קראת את ציוריו האחרונים?


ברוכמן: לא עלה בידי להשיגם, כמה שהשתדלתי.


ירחא: ולמה לא אמרת לי? הריני אומר לך: שוה ספר זה להקרא! אני בעצמי איני סופר, אבל מבין בדברי־ספרות. מתוק מדבש!


ברוכמן: כבר איתמחי גברא.


ירחא: הוא עוזר בעתונים הרוסיים הגדולים ביותר. אולי תַּראה לו את ספוריך?


ברוכמן: כבר חשבתי על זה; אפשר מאד.


ירחא: ומה הרומן שלך? מתקדם?


ברוכמן: אַי, יַ חַבִּיבִּי! אתה חושב באמת, שזה דבר נקל? חומר אנושי אין בכאן! את מי אקח לנושא־הרומן? את השנוררים הללו, את הפרדסנים והכורמים וכל כלי־הקודש? או אולי את נשיהם הנחמדות ובנותיהם היפהפיות? האַ? אינך יודע? זוהי הצרה: גם אני איני יודע! או אולי תַּראה לי על פועלים מעניינים? האַ? אתה שותק? או אולי אשים פני בה“אריסטוקראטיה הרוחנית” שלנו, בהמורים הארצישראלים, בהכת של “אתה בחרתנו”, הלא? שאת לא אוכל את המורים! האֶלֶמֶנט הכי־משחת בפלשתינה! לא! כבר נואשתי מכתוב רומאן פה, בפלשתינה. אסתפק לעת־עתה בכתיבת ציורים קטנים ופנטסיות, די יהיה בשבילם!


ירחא: כן, הצדק אתך. אבל בנוגע לפועלים הן אי־אפשר לומר, שאין ביניהם אנשים מעניינים. גם בין המורים יש אחדים יוצאים מן הכלל. אתה ספקן יותר מדי.


ברוכמן: אני לא רק ספקן, אני פֶסימיסט, פסימיסט! (קם). אתה מבין? היכן יש כאן פועלים מעניינים? כלום אנכי פועל אני? או אהרן הוא פועל? וגם אתה, יַ שֵיך, אינך פועל. את האמת הן צריך לומר: מתעצל אתה לעבוד… לא לעבודה נוצרת. ואלה, שהם פועלים באמת, אינם מעניינים כלל בתור אנשים. כלל לא!


ירחא: ואף־על־פי־כן… נקח, למשל, את יהודה. מה שתהיה דעתך עליו – הרי אדם מצוין הוא! אני אוהבו ומכבדו מאד!


ברוכמן: אתה אוהבו ומכבדו מאד? ובכן, שישו בני מעי! אני איני אוהב ואיני מכבד אותו כלל. הוא חושב, שהוא מציל את העולם בזה, שהוא עובד כחמור־גרם.


ירחא: הוא אינו חושב כך כלל וכלל!


ברוכמן: ובכן מה רע! הוא עושה כל מה שהוא עושה כדי להסב אליו תשומת־לב, כדי שיסיחו בו הבריות. שותק! הראית בן־אדם שישתוק תמיד? הן יש בריות, שחושבות אותו משום כך לאדם בלתי־מצוי… (מתהלך בהתרגשות בין הגפנים הנה והנה ומבדר את שולי העביה שלו).


ישראלי (נראה מבין הגפנים בשרוולים מופשלים וכד בידו): מה אומר לכם? מים קרים – זהו לעילא ולעילא! התרופה היותר טובה לרוגז־עצבים! (הוא תולה את הכד על היתד, מוציא מכיס מכנסיו מסרק וסורק את שערותיו. אחר־כך הוא פורף את פי חולצתו וחוגר את חגורתו האדומה למתניו).


מתוך מעבה־הכרם מגעת אוושה. ישראלי מטה את אזנו ומקשיב.


ישראלי: אֶה, מטפלים שם בין הגפנים. צריך לראות מי שם (לוקח את רובו ורוצה ללכת).

ירחא: חכה־נא. גם אני אלך עמך קצת.


ברוכמן: אל תפרוש מן הצבור! (קם).


שלשתם הולכים ונעלמים במעבה־הכרם.


 

מחזה שלישי


השוחט הזקן ונכדתו פנינה, נערה בת שבע־עשרה, עולים על הגבעה במשעול צר. היא הולכת לפניו ומחזקת בידו כשהיא משקפת לאחוריה פעם בפעם. כשהם מגיעים אל הסוכה הם עומדים ושואפים רוח.

השוחט (נושם בכבדות): הה, עייפתי… אך מה זה? אין איש?


פנינה: מוזר הדבר! גם בסוכה אין איש.


השוחט: ומה אמרתי לך? לא צריך ללכת! אבל אַתּ באחת: נלך. נו, יהי כדבָרֵך. ומה? אין איש! אְּת רואה…


פנינה: אבל, סבא, הן אתה רצית לראות את יהודה; הן אתה צריך לראותו.


השוחט: מה שייך לומר: צריך? אביו, פשוט, יוצא מדעתו: אינו מקבל שום ידיעה הימנו. מיהודה לא פללתי לדבר כזה. (יושב על המחצלת:) הן הוא לא ככל הדור החדש… הוא איש אחר לגמרי. בשעה שהיה עוד נער קטן והיה תלמידי, הכרתי בו, שהוא יוצא מן הכלל… אבל היכן תמצאיהו? איננו!


פנינה: אמרו, כי בלילה הזה יהיו כל הצעירים והצעירות בכרם הזה. למושבה בא סופר גדול ולכבודו יתאספו הנה. אמרו, שגם יהודה יבוא.


השוחט: אֶה… הבל הבלים. יהודה מתרחק מן האספות: הוא לא יהיה כאן. תראי, שלא יהיה.

פנינה עולה בסולם ומסתכלת לתוך הסוכה. אחר־כך היא מפנה ראשה אל הזקן וצוחקת.


פנינה: יודע אתה, סבא, מה שעלה על דעתי? צריך לגנוב כאן איזה דבר. איך הם עוזבים את הכרם בלילה? צריך לענשם!


השוחט: אֶה… חדלי. שומרים יהודים… (במנוד ראש). וכי לכך נולד יהודי – לנטור את הכרמים? אינו יכול להבין, בחיי, מה הם חושבים. באים לכאן בני־בעלי־בתים, למדנים, משכילים – ונשכרים בארבעים קופיקות ליום. וכי מה חסר להם שם? – שגעון, לא יותר!

פנינה: אבל, סבא, הן יהודה אינו משוגע!


השוחט: אינו משוגע? ומה הוא עושה כאן? בחור שכזה! הן כלי יקר כמוהו קשה למצוא. וכי מה? הוא יביא את משיח?


פנינה (פניה מופנים שנית אל תוך הסוכה): חַה, חַה! הוא יֵדע, איך עוזבים את הכרם בלילה (קופצת מן הסולם כשהיא אוחזת בידה מחברת ומרקדת שעה קלה כשהיא משתפכת בצחוק עליז. השוחט מציץ בה באהבה רבה ובעצב ומתאנח אנחה עמוקה. פנינה מתעכבת בין קפיצה לקפיצה ומסתכלת בו בעינים חרדות) מה לך סבא?


השוחט: לא כלום, בתי, לא כלום…


פנינה: למה אתה מתאנח כל כל־כך בימים האחרונים? (משתוחחת עליו בדאגה) אולי חולה אתה?


השוחט: לא, בתי, אין דבר… (מחליק את שערותיה).


פנינה: ולמה אתה עצוב כל־כך בימים האחרונים ומתאנח?


השוחט: אָח, בתי! עוד ילדה אַת, ילדה גמורה… נו, מה חדוש יש בדבר? אני כבר זקן, זקן… כשזוכים בימינו לאריכות־ימים כזו צריך להודות לה'… נו, הכחות הולכים ופוחתים… כלום חדוש יש בדבר? (פנינה מתהלכת הנה והנה במשעול מול הסוכה. ידיה שלובות מאחוריה וראשה מורד. השוחט מציץ בה רגע ושותק. רומז לה בידו) גשי־נא אלי, פנינה, גשי־נא. הן לא ילדה קטנה4 אַתְּ. צריך לדאוג לתכלית. שבי. (היא יושבת על־ידו) תודה לאל, לי אין על מה להתאונן… הגעתי לזקנה כזו וגם זכיתי לעלות לארץ־ישראל… תודה לאל! אלא, כשאני מתחיל לחשוב על תכליתך, ראשי סחרחר… ואין גם עם מי להועץ. חפצתי לראות את יהודה. לדבר עמו.


פנינה: על מה?


השוחט: אֶט… אולי הוא יודע באיזה אופן אפשר לבסס קצת את מצבך. אולי…


פנינה (מסתכלת בו בעינים בוחנות): כיצד?


השוחט: סבור אני, אולי הוא יודע איזה משרה, או בדומה לזה…


פנינה: נו, סבא, חדל מזה. מאי־אלו משרות הוא יודע? זה מנין לו? וגם אין בארץ־ישראל משרות בשבילי. מיוחסות כמוני יש הרבה (שותקת רגע תפושה במחשבות. אחרי כן היא מתנערת וקמה. בקול בטחון) בכלל, אין מה לדאוג לתכליתי… מה? הן אני בריאה ויכולה לעבוד! ניישטוב הבטיחני, שכל הקיץ תהיה לי עבודה בגן־שקֵדיו (מונה באצבעותיה כשהיא כופפת אותן אחת אחת) מתחלה לקטוף, אחר־כך לקלוף ואחר־כך לארוז… ואחר־כך… אה, תהיה עבודה מרובה! (בקול של בטול:) יש על מה להתעצב!


השוחט (בצחוק עצב): עוד ילדה, ילדה גמורה. (ברצינות) נו, אף־ על־פי־כן הייתי רוצה לשאול בעצתו. אולי טוב באמת, שתסעי לרוסיה? – הן הדודה קוראת לך. היא תדאג לאחריתך.


פנינה: מה? לנסוע לשם? מי לי שם? הדודה? אבל אני גם איני יודעת אותה… מי לי שם? וכאן הן קבורים אבא ואמא, וכאן הלא יש לי עבודה… כאן – הכל… חַה, חַה, רוצה אתה להִמָלֵך ביהודה! למה בא יהודה לכאן? הן הוא בודאי היה יכול למצוא שם את פרנסתו… לא, סבא, הלא יודע אתה, כי לשם לא אסע. אין לי מה לעשות שם!…


השוחט: ואם גם אני אסע?


פנינה: לא, סבא! הן אתה לא תעזבני פה לבדי, לא תעזבני. האם לא כן?


השוחט (במנוד־ראש): עקשנית! עקשנותו של אבא ירשה. (מתאנח) נו, הגיעה השעה ללכת. ואַת תשארי ותמתיני ליהודה? הגידי לו, שיכָּנס אלי מחר למען ולמען השם.


פנינה: טוב! (רואה על־יד מקום־מושבה את המחברת) ואת זה כמעט שכחתי… נו, הפעם מָחוּל לו… (משליכה את המחברת לתוך הסוכה) סָבָא, אֲלַוֶךָ ואחר־כך אשוב.

שניהם הולכים.

 

מחזה רביעי


קורנגולד ודינה גרינשטיין הולכים בראש. אחריהם המון נערות. כולן לבושות לבנים. קורנגולד לבוש תלבושת של תייר וכובע טרופי על ראשו.

דינה (מסתכלת לצדדים): מה זה? אין איש? הנה חדשה! אבל מה זה?


נערה א': אל נכון הם במעבה־הכרם. הן אי־אפשר לשומר לשבת בסוכה ולהמתין לגנבים; צריך להתהלך בכרם ולשמור…


קורנגולד: מובן מאליו (מביט סביבו) איזה יופי, איזה יופי! הן לנו אין שם, בדיאספורה, אף מושג כל שהוא מן היופי שבזה! (מראה באצבע על השמים) נו, בבקשה מכֶּן, היכן אפשר לראות שמים כאלה, כל־כך… כל־כך יפים, אני רוצה לומר, כל־כך גבוהים, נו, ועמוקים וטהורים! (הנערות מביטות אליו בעינים רעבות ובולעות כל מלה היוצאת מפיו) נו, אם נרצה לבטא רעיון זה בלשון מליצה, נו, נוכל לומר: קערת־תכלת הפוכה ובקרקעיתה משובצות גחלים או ברקות או מה שאַתֶּן רוצות. (בצחוק) נו, בודאי נוטות אתן לברקות. חה, חה… (הנערות צוחקות) אולי נשב?


דינה (משתוחחת ומישרת את המחצלת): ישב נא אדון קורנגולד! ישב נא עַל ספה טורכּית, חה, חה…


יושבים.


קורנגולד: תהיינה נא גבירותי בטוחות, שכשֶאני יושב כאן על מחצלת־קנים זו יש לי הרבה יותר קורת־רוח, נו, משהייתי יושב על כסא של וולְטֵיר, – מין כסא נוח מאד לישיבה. איך אמר החכם מכל אדם? “טוב פת חרבה” וגו'." רק בפלשתינה אפשר להשיג את כל אמתותו של פתגם זה. איזה אויר! איזה מרחק! נו, אני פשוט מתפעל… מתפעל!


נערה א': ולמה לא ישאר מר קורנגולד בארץ־ישראל?


קורנגולד: זוהי הצרה. גברת נכבדה, שלהשאר כאן אי־אפשר לי. הן כל איש־צבא צריך להלחם במקום שנקבע לו מטעם המצביא ולא במקום שיבחר הוא. כלי נשקי הוא עטי, ובעטי אני יכול להלחם רק שם, בגלות! שם אני יכול לעורר את הלבבות, שם אני יכול… באחת, שם אני יכול להביא תועלת מרובה לרעיון־השחרור!


נערה א': אבל יסלח לי אדוני אם אשאלנו: הלא אף כאן אפשר לכתוב אותם המאמרים?


קורנגולד: סליחה, גברתי! בסתיו הנורא של חיי־ההמון העברי צריכים רועי־הרוח, כלומר, איך לבטא זאת, אלה המנהיגים, הרועים, שכלי־נשקם הוא הרוח, הכח הרוחני, – צריכים הם להמצא במקום־המלחמה ולא מחוצה לו… אי־אפשר להשאיר את ההמון המעונה בלי משען ומשענה… אי־אפשר!


הנערות מביטות על קורנגולד בהתפעלות ומתלחשות.


נערה א': דורש נאה. אבל לא הבנתי היטב, מה רצה לומר במלים “בסתיו הנורא”? אל מה הוא מתכוין?


נערה ב': טפשה אַתְּ! “בסתיו הנורא”, כלומר, בסתיו כל־כך לא טוב, קר ולח… את מבינה?


נערה ג': כן, הוא מדבר בהתרגשות, אבל ראשו כבר קֵרֵחַ.


דינה (לקורנגולד): אולי יספר לנו אדון קורנגולד אי־אלה דברים מעניינים מן החיים שם בערים הגדולות? זה כל כך מעניין!


קורנגולד! להפך, גבירותי להפך! אתן צריכות לספר לי מחייכן כאן! הן אליכן נשואות עינינו, עיני כל העם! אתן בנות־התחיה, בנות… נו, בנות האכרים העברים!


דינה: אה, הנה הם הולכים כבר! ברוך השם!


במשעול מתרוממים ועולים ירחא, ישראלי וברוכמן.


ירחא (דוחף במרפקו את ישראלי וברוכמן ורומז על קורנגולד): הדי הוא5! (נגש אל קורנגולד) אה! שלום, מר קורנגולד! כיצד שלומו? (תוקע לו כף בהרחבת־הדעת)


קורנגולד: שלום, שלום, מר… סליחה, שכחתי… מר…


ירחא: אין דבר, אדון קורנגולד! מר ירחא… אין דבר, אם שוכחים שמותיהם של בני־אדם כמונו, בני־אדם פשוטים… פועלים פשוטים בארץ־אבותינו.


קורנגולד: נו, אל ידבר מר… מר ירחא כדברים האלה. פועל פשוט בארץ־ישראל שקול כנגד, נו, כנגד… כנגד עשרים חנונים בגולה.


ירחא: אֶה…


קורנגולד: לא, לא! אל יטען נגד זה. זה ברי…


ירחא: כן, תודה לאל, גם לנו יש כאן איזה תפקיד. אבל לא רבים מבינים דבר זה, לצערנו.


ישראלי וברוכמן, שעמדו בריחוק־מקום קצת, נגשו אל קורנגולד.


ישראלי (משתחוה): שלום!


ברוכמן: (משתחוה): שלום!


ירחא: סליחה, שכחתי להציג: מר קורנגולד, מר ישראלי, מר ברוכמן – סופרים מתחילים בעלי־כשרונות מצוינים!


קורנגולד: אשמח מאד! אשמח מאד!


ברוכמן: אל ישים אדון קורנגולד לבו לדברי ירחא זה. הוא אוהב תמיד להפריז בשבחיהם של חבריו.


ישראלי (לירחא ברוגז): מי בקש זאת מידך! איני רוצה כלל, שתעמידני בשורה אחת עמו!

הם מפתחים את הרובים ויושבים על המחצלת רחוק קצת מן העלמות. קורנגולד לוקח רובה


אחד ומסתכל בו בשים־לב.


ירחא: (לברוכמן): מה תאמר על ה“פֵיות” שלנו? פרשו כבר את החכה….


ישראלי (ברוגז): מצדי יכולות הן לזכות באוצר זה. אין מה לקנא.


ירחא: אתה כבר מתנפח, מה אתה רוצה? אני אומר לך: לא תמצא שני לקורנגולד, כן!


קורנגולד: (מחזיק את הרובה): וכל זה לא חלום! בחורים עברים תופשים כלי־מלחמה כאבותיהם הקדמונים! בסתיו הנורא של חיי ההמון העברי בגולה הרי זה קו־אור של שמש־האביב!


ירחא (לישראלי): אתה שומע? איזו לשון! איזה סגנון!


קורנגולד (מתלהב יותר ויותר): אתם הייתם צריכים להצטלם כך, כשאתם מזוינים, ולהדפיס תמונה זו באיזה עתון או ירחון. יש בזה כדי לעורר את הלבבות! (מניח את הרובה בזהירות. דינה לוקחת אותו מידו). לאט־לך, הגברת!


דינה: אין מה לירוא, אדוני! אתה רואה: הוא אינו טעון.


קורנגולד: כך? ואם יבואו גנבים?


ברוכמן: ומה אוכל לעשות בבעל־הכרם שלי? הוא אינו רוצה להוציא כסף על כדורים (באירוניה) מתעניין הוא מאד, אם יהָרג השומר או לא (קם ממקומו, ברגש) כן, הקאַפיטאַליסמוס אחד הוא, גם שם גם פה (מתהלך הנה והנה ומדרדר את שולי העביה שלו).


נערה א': למה אתה מתלבט כשד? אתה משיב רוח.


ברוכמן: יראה את מפני הצנה?


קורנגולד: אה, מר ברוכמן, לחנם אתה מתרגש כל־כך. כמובן, המשטר הקאפיטאלי… אבל כאן, בפלשתינה, עד כמה שהספקתי להתבונן, אין עוד מקום לחכוכים. אי־אפשר שיהיה הכל בבת אחת… לאט, לאט."


ירחא: אבל זה באמת מכאיב מאד. אתה מקריב את הכל, פשוט את הכל, וסוף כל סוף מתחשבים עמך כעם… (שותק רגע ועושה פתאום בידו תנועה של התמרמרות): אין מתחשבים כלל!


ישראלי: בכלל, איני מבין מה אתם רוצים. כדורים? כְּשֶרָציתי, שיהיו לי כדורים, קניתי. שני “בשליקים” – ויש כדורים לחודש תמים!


קורנגולד: בראַבו, מר ישראלי, הידד! העיקר הוא השלום!


ירחא: כן, זו אמת! ובעד שני בשליקים אפשר לקנות כדורים!


נערה א': ברוכמן, הרף להתלבט! אתה משיב רוח.


ברוכמן: יראה את מפני הצנה?


קורנגולד: נו, מר ברוכמן, שכח את רוגזך ושב. נשוחח, נבלה את העת בנעימים. פה הלא כל־כך נפלא, כל־כך נעים!


ברוכמן: וכי סבור מר, שאני מתהלך הנה והנה מחמת רוגז? לא ולא! פשוט, אי־אפשר לשבת על מקום אחד בלילה כזה! הן זהו לילה אגדתי! איזה רקיע, איזה מרחק! (פורש את ידיו).


ירחא (לקורנגולד): הוא בעל כשרון גדול.


קורנגולד: נראה, שיש לו טֶמְפֶּרַמֶנט.


דינה: קרא־נא, ברוכמן, את ה“פנטסיה” שלך,זו, שרצית לקרוא ב“נשף” (לקורנגולד) זהו דבר מצוין!


ברוכמן (מבלי שיסתכל בה): לא עתה הזמן ולא כאן המקום!


ישראלי (מסנן מבין שיניו, לעצמו): העויות משונות! רוצה הוא, שיפצירו בו…


ירחא: נו, ברוכמן, השמיענוּ את קולך!


ברוכמן (מוסיף להתהלך הנה והנה בלי שיסתכל בו): לא עתה הזמן ולא כאן המקום.


קורנגולד: נו, מר ברוכמן, כשמבקשים אין לסרב.


ברוכמן: אבל זהו דבר עוד לא־מעובד, בוסר… יש שם, אמנם, אקורדים אחדים לא־רעים… אבל, בכלל, זה יעשה רק רושם חלקי.


קורנגולד: ומה בכך? אני יכול לדון גם על־פי רושם חלקי… כלומר, לא זה רציתי לומר, לא לדון. הן לא מבקר אני, אלא… נעים מאד לראות נצנים חדשים על שדה־ספרותנו, נעים מאד…


ירחא: כן, מר קורנגולד יכול לדון גם על־פי רושם חלקי… חֶה, חֶה… בזה אתה יכול להיות בטוח.


ישראלי (מסנן מבין שניו, לעצמו): טפש זה צריך לתקוע חטמו בכל דבר.


ברוכמן: מילא, אם למר קורנגולד לא יהיה אי־נעים, יכול אני לקרוא, אבל בבקשה שלא לצחוק… אני מודיע מראש, כי דבר זה עדיין אינו מעובד כלל.


קורנגולד: אין דבר! יקרא מר ברוכמן. אדרבא!


ירחא: קרא, יַ אחויי, קרא!


ברוכמן (מסיר את העביה, שם אותה על כתפו האחת, מרים את הרובה ונשען עליו כשקוע במחשבות. אחר־כך הוא מבליט את חזהו, מפשק קצת את רגליו, מרים את עיניו אל השמים ומתחיל לדקלם בקול עב, מעושה): "עיניו בערו כשני הרי־שרפה, כזמרגדים וכפנינים בחשכה. תלתליו השחורים כליל־גיהנום התפזרו על כתפיו הלבנות כשלג הצפון. הוא עמד על ראש הגבעה הגבוהה והביט אל הים הגדול המשתרע תחת רגליו. הים רתח, התקצף, התהולל, לעג ויָלל כאלף אלפי מכשפים ומכשפות, שדים ושדות וכל מיני רוחות רעות. השמים ממעל היו מכוסים עננים כבדים כעופרת, וברקים לוהטים קרעו אותם לרגעים ונפלו אל הים.

"הוא הבליט את חזהו הסואן כים ובקול נגיד ומצוה קרא לברקים: – פלחוהו!

"אך הברקים לא שמעו לצָוו ונפלו הימה לעשרות ולמאות.

"אז גדל כאבו מאד ותחִנה לוהטת התפרצה מלבו:

"– חותו על ראשי. רעמים! רחמו על אובד־עולמים!

"אך לא נגעו בו רעמים אדירים וממולו התגלגלו בקצפם מבלי לגעת בו.

"אז הרים את עיניו למרום ובכפים פרושות התנפל לים הרותח.

"אך גלים איומים הקיאו אותו אל החול, לא חפצו לבלוע אותו. כאובד עצות עמד רגע, אך פתאום כברק בו חלפה מחשבה ובקול־עליצות קרא:

“– אם הכל נלחם, אם הכל חי ומתרגש, למה יגרע גם חלקי? במה נופל אני מן הברקים, מן הרעמים, מן הגלים? האם אין עיני מבריקות כברקים? האם אין לבי הולם כרעמים? האם אין תלתלַי מתפזרים כגלים? להלחם! להלחם! להלחם!”


ברוכמן מתקן את שולי העביה המתלבטים לרגליו, מעביר את ידו על מצחו כמוחה־זעה ויושב.


דינה: כבר נגמר? מצוין! נפלא!


קורנגולד: כן, כתוב בטמפרמנט… נחמד!


ברוכמן (בגמגום של ענוה): זה עוד לא־מעובד… עוד צריך עִבוד…


ירחא: נו, יַ אחויי, כשמר קורנגולד אומר, שזה טוב, הרי זה טוב! (צוחק:) חֶה, חֶה, חֶה. על מר קורנגולד אפשר לסמוך!


ישראלי (מסנן מבין שניו, לעצמו): גָנַב מגוֹרקי.


ירחא (לישראלי): נו, חוג’ה אהרן, אולי תַראה גם אתה במה כחך גדול? חה, חה… (לקורנגולד) גם הוא אינו מן הנחשלים!


ישראלי (מסנן מבין שניו, לעצמו): טפש זה צריך לתקוע חטמו בכל דבר. (בקול יותר רם) עתה אין לי שום דבר… עתה – לא…


נשמע קשקוש זוגות בקצה הכרם וקול קורא: “ישראל, ישראל”!


תימני א' (נראה מבין הגפנים): חוג’ה ישראל! הנה באו הגמלים!


ישראלי (לקורנגולד): סליחה! אני צריך ללכת ולמנות את הסלים (סוגר את רובו).


קורנגולד (להעלמות): אולי, גבירותי, נלך גם אנו? (בצחוק) נסייע למר ישראל לטעון את הסלים. (ברצינות) באמת, מעניין מאד לראות אורחת־גמלים בלילה, בכרם של יהודי, יש בזה הרבה… איך לבטא זאת? הרבה חומר לאגדה יפה!


ישראל (מסנן מבין שניו, לעצמו): אילמלא ישן כל הלילה, לא היה מבלבל את המוחות באגדות שלו… (בקול) נו, אחים ואחיות (בנגון של שיר מפלגתי ידוע) נצא למלחמה?!


העלמות: נלך, נלך!


קורנגולד (בצחוק קוקטי): למלחמה?


העלמות צוחקות. צוחקים גם ברוכמן וביחוד ירחא.


ירחא: מה ששייך למלחמה – לאו דוקא. אבל לסלי־הגפנים – מדוע לא? אוהו! בנות ארץ־ישראל אמיצות לב הן.


נערה א': לא פחות ממך!


ירחא: לאו דוקא!


תימני א' (עומד קצת בריחוק־מקום וסוקר את הנאספים, וצוחק): כולנו חכמים! כולנו גבורים!


קורנגולד: מי הוא ה“סוביֶקְטוס” הזה?


ירחא: תימני.


קורנגולד: מי?


ירחא: יהודי מתימן, מיֶמֶן.


קורנגולד: אה, מימן? מי הוא? פועל?


ירחא: לא, זהו חברו של ישראלי לשמירה. תלמודי גדול. (בצחוק:) יכול להיות לרב בפטרבורג שלכם!


ברוכמן (בפתוס:) ומאֶלֶמֶנטים כאלה יבָנה הישוב! הוי, מר קורנגולד! כאב עמוק תופס את הנשמה, לוחץ את הנפש…


קורנגולד: אל תתיאש, מר ברוכמן! איך אמר המנהיג? “כשתרצו” וכו'… להפך, בלבי מתעוררים רגשים נעלים למראה היהודי הזה… הן זהו קבוץ־גליות! הן זהו חומר לאגדה נפלאה!


ירחא: באמת, ברוכמן, אתה ספקן יותר מדי.


ברוכמן: אני לא רק ספקן, אני פסימיסט, פסימיסט!

תימני א': חוג’ה ישראל! הלא אין איש אצל הסלים. עוד יגנבום, חס־ושלום!


ישראלי (פוסע פסיעה): נו?


הנאספים: אנו הולכים, אנו הולכים!

כולם נעלמים במורד הכרם. התימני עולה אל השומירה ונכנס פנימה.

 

מחזה חמישי


תימני ב' (הוא לא נראה, אך קולו נשמע מבין הגפנים): פינחס!


תימני א' (מוציא ראשו מן הסוכה): מי כאן?


תימני ב': אני!


תימני א': מי אני?


תימני ב' (כבר נראה בין הגפנים לפני הסוכה): חַה חַה! “ויתנכר יוסף אל אחיו”.


תימני א': יעקב שלום… עלה הנה! (תימני ב' עולה בסולם. שניהם יושבים בפתח הסוכה) מה שלום ר' משולם?


תימני ב': הרופא אומר, שהוא מסוכן, רחמנא־לצלן.


תימני א': רפאנו, ה', ונרפא!


תימני ב': זקן שכמותו! בן שמונים…


תימני א': אומרים, שמצא באיזה ספר קדוש, כי משיח־צדקנו יבוא במהרה, ולא רצה להשאר בגלות. אבל מהיכן לקח כסף להוצאת הנסיעה?


תימני ב': הוא עלה על אניה מצרית כנושא־סבל והתחבא בין הצרורות. לאחר־כך, כשמצאוה, הכוהו העמלקים מכות־רצח ובאלכסנדריה של מצרים שמוהו בבית־הכלא. אך כשראו, כי האיש זקן ואין לו כל, הוציאוהו לחפשי. כמה שבועות התענה באלכסנדריה. עד שחמלו עליו נדיבי־עם ושלחוהו באניה ליפו. משם הלך רגלי לה“קומפניה” 6 שלנו, לבני־עירו. כשנכנס לביתי נפל מתעלף על המפתן.


תימני א': ומי סועד אותו בחליו? הן אתה כל היום בשדה.


תימני ב': זכרה לו אלהים לטובה, ליהודה המוסקובי7. הן אני כל היום בשדה. מה לעשות? פרנסה צריכה – לפרנס את היתומים. זה שלשה ימים, שהוא מטפל בחולה מן הבוקר עד הערב. גם היתומים נקשרו אליו כאֶל אם.


תימני א': יהודה הוא איש טוב! אני יודע אותו היטב: הוא לן בסוכתנו. וזה שלי, ישראל, בטבעו אינו רע, אלא שהוא כותב הרבה מאד ותמיד הוא זועף. זוהי עבודה קשה לכתוב כל־כך הרבה. אך הנה באים אליו חברים גם־כן ממוסקוביה, ותמיד הם מבטלים אותנו, את התימנים. ואם תשאל: מה יש? – אומרים: אין אנו אֶלמנט. אינך יודע. מה זה אלמנט?


תימני ב': הייתי פעם על פנטסי 8, שערכו בכרם, ודרש שם בחור אחד, שבא מירושלים, ושנן בכל רגע “אלמנט”, “אלמנט”… אך מה זה – איני יודע.


תימני א': צריך לשאול את יהודה. ומה שלום התינוקות שלך?


תימני ב': ברוך השם! ילדים טובים, אך אין מי שישגיח עליהם. לו בא אחי מצנעה, הייתי מתישב עמו בדירה אחת. אשתו היתה משגחת גם על היתומים.


תימני א': ומה הוא כותב? יבוא במהרה?


תימני ב': לפני שני חדשים כתב לי, שהוא מבקש קונה לכלי־מלאכתו, הן צורף־זהב הוא, אך קשה למצוא קונה בין אחינו: כולם מצפים לעלות לארץ־ישראל במהרה בימינו. עקבתא דמשיחא!


תימני א': ויוסי מה? אינו רוצה עוד לעבוד? מקבל צדקה?


תימני ב': הוא אומר, שהעבודה, מעכבת אותו מלהתמכר לעבודת הבורא. הוא רוצה לקרב את הקץ.


תימני א': מי יתן והיה! אבל בשבילו אומרים, שהתימנים אינם אֶלמנט.


תימני ב': אמרתי ליוסי, שיתחיל לעבוד, אבל הוא באחת: “לא יחדל אביון מקרב הארץ” כתוב בתורתנו הקדושה. אתה יודע. שהוא קשה־עורף. בכל יום ששי, ערב שבת־קודש, הוא מחזר על הפתחים, ושאר הימים הוא יושב בחורבה ומתפלל. מספרים, שהוא עורך חצות בכל לילה ומעיר את כל השכונה בבכיו. אבל בנו לומד מלאכה אצל אחד פרופיסור.


תימני א': איזה פרופיסור?


תימני ב': שם, בירושלים, יש אחד פרופיסור, בצלאל שמו, כשיגדלו בני אשלח גם אותם לשם. ילמדו איזה מלאכה. (מקצה הכרם מגיעת יללת־שועלים. הוא מפסיק לרגע את השיחה ומקשיב רב קשב) ומה, פינחס, אינך ירא מפני השועלים? בלילה, כשאני שוכב באהלי ושומע את יללתם, בשרי סומר מפחד.


תימני א': וכי מה? כלום הם יכולים להזיק לאדם? להפך, הם יראים מפני האדם… כשאני לבדי בכרם אני אוהב לשמוע את קולם: אתה יודע, שיש נפש חיה מסביב.


תימני ב': לא, אחא, הלואי שלא נראם ולא נשמעם יותר, כל זמן ששועלים מחבלים את הכרמים סימן רע הוא. כשלא יֵרָאו יותר – יופיע גואל־צדק.


תימני א': זה מנין לך?


תימני ב': כלום שכחת מה שדרש החכם בצנעה בשבת־חזון? הוא מצא דבר זה באיזה מדרש קדמון. כשאני שומע את יללת־השועלים בלילה, ביחוד לפנות בוקר, אני מבין, שהקץ לא קרוב…


תימני א': ואם יתמהמה חכה לו.


תימני ב' בודאי! דברי אלהים חיים! אבל – כל־כך הרבה שועלים! רוצה הייתי לדעת: כלום פרים ורבים הם כל־כך? מחנות, מחנות הם מתפשטים על הכרמים. מאין הם באים?


תימני א': מן ההרים (מראה באצבעו על הרי יהודה:) הן אלה הם הרי יהודה, הרים גבוהים! בהרים גבוהים נמצאות תמיד מערות עמוקות, ובמערות הללו מסתתרים השועלים וכל מיני חיות רעות.


תימני ב' (מביט לצד ההרים שקוע במחשבות): והיך אתה סבור אילו, למשל, הזדיינו כמה וכמה אנשים בקשת וחצים, היו יכולים להשמיד את השועלים?


תימני א': בשביל כך היה צריך לסתום את כל המערות, כדי שלא יהיה להם מקום להסתר בו, לאו עכברא גניב, חורא גניב.


תימני ב': שוחחתי עם יהודה בנידון זה. אמנם יודע אני, שאינו ירא־שמים גדול, אבל למדנים כמוהו מעטים גם בין אחינו אילו היה רוצה, היה יכול להיות לרב ביפו!


תימני א': ומה אמר לך?


תימני ב': מתחלה צחק, ואחר־כך אמר, שיש תרופה אחרת כנגד השועלים.


תימני א': ואיזוהי?


תימני ב': לנטוע את ההרים כרמים, לגַדֵל עליהם זיתים ולהושיבם אדם. הוא אומר, שכשיהפכו ההרים למקומות־ישוב ינוסו משם השועלים ולא ירָאו יותר בגבולנו.


תימני א': סבור אני, שעוד הרבה זמן יעבור עד שנתגבר על השועלים ונגרשם כלה. אנחנו נטע – והם יכרסמו את הנטיעות… אך אסור לדחוק את השעה. אם יתמהמה חכה לו…


תימני ב': בודאי, בודאי, (מנענע בראשו כשהוא עוצם את עיניו ומתגרד בגבחתו. דממה עמוקה. רוח־לילה מרעיד את זלזלי הגפנים. מכרם קרוב מגעת זמרה עצובה, מתגעגעת, ממושכת: יַ לי־לי, יַ לי־י־יִ־לִי. יַ עֶי־עֵי־עֵי־עֵי־ני… י עֶיני).


תימני א': הוא עורך חצות. מֻחַמַד זה… שוכב לו בין הגפנים, עיניו אל השמים, רובו על ברכיו – ומתרונן… מה חסר לו, ל“גוי” זה? סוף כל סוף יגנוב כאן סוס או פרדה – ויתחמק בערבות הירדן או בחורן. כלום הוא מתירא?


תימני ב': כן, כן… צריך ללכת. מחר צריך לקום בבוקר השכם אל העבודה. יש לי, ברוך השם, עבודה (יורד מן הסוכה בסולם) שלום! (הולך).


תימני א' נכנס אל תוך הסוכה לפנים וכרגע הוא נראה שנית כשהוא אוחז בידו מעיל ממורטט. הוא יורד למטה, לובש את המעיל ומהדקו בחבל מסביב למתניו. אחר־כך הוא מרים את מקלו מעל הארץ ומתכונן ללכת. נשמע רשרוש בין הגפנים.

נראים תימני ב' ויהודה.


יהודה: שלום, פינחס! לאן אתה הולך?


תימני א': שלום, ר' יהודה, שלום – לאן אני הולך? לתור – את הנחלה שלי אני הולך, חה, חה… ומה שלום הזקן? (רואה פתאום את תימני ב' בתמיה:) ומה אתה עושה כאן שוב?


תימני ב': את העיקר שכחתי: מחר אנו עורכים תקון־חצות בצבור, אל תשכח לבוא.


תימני א': טוב! אבוא, אם רק החַוַג’ה שלי יהיה בכרם.


יהודה: אין דבר. גם מחר אלין כאן ותוכל ללכת (לתימני ב') מחר, כשתלך לעבודה, הבא הנה את הילדים. ישתעשעו כאן.


תימני א': באמת! ילדים עזובים לנפשם! כיצד? הביאם הנה, ישתעשעו, יקטפו ענבים, תאנים. מדוע לא?


תימני ב': אדרבה, אם לא לטרחה לך, אדרבה!


תימני א' (ליהודה): ומה שלום הזקן?


יהודה: קשה לדעת – זקן שכמותו, הכל אפשר.


תימני א' (פורש את כפיו כלפי מעלה): ה' ירחם… ובכן אנו הולכים. אתה, יהודה, שכב לישון. בודאי עָיַפת.


יהודה: עיפתי? קצת, כן… עוד אשב מעט.


תימני א': שלום!


תימני ב': שלום!


יהודה: שלום וברכה!


התימנים הולכים.


מחזה ששי


יהודה (נגש אל הסולם ונשען עליו. ידו האחת שומה בכיס בגדו ואת ידו השניה הוא מעביר רגע על מצחו ואחר־כך הוא מורידה על שלבי הסולם): אחרי שתיקה ארוכה מכתב… מכתב ממנו… לא חכיתי… (מוציא מכיס מכנסיו פסת־נייר וקורא לאור הלבנה)

"קר, אחא, קר וחִוֵר. מלבין השלג בבוקר לאור־השמש ובלילה הוא הופך כחול לנוגה־הלבנה. אך אני כמעט שאיני יוצא מחדרי… לולא דמדומי־הערב, אז אולי נרגעתי…

בדמדומי־הערב משתתקת העיירה, והדרכים השוממות, המוליכות אל היער, מתכַּנסות בערפל, והדים נוגים ונעלמים מרחפים בחִוְרון העולם הקפוא… אז מתעורר בי שנית אותו השגעון העתיק, שגעון־הנדודים. משתלהב צמאון מוזר להסתפח אל כנופיה של זאבים רעבים ולהרעיד את העולם הקפוא, החבוי באדים, ביללה ממושכת, ממושכת בלי סוף…

"קר, אחא, קר… ואתה, כנראה, חַמּוֹתָ שם, בארץ־השמש. חה, חה, חה… במקום שם פורחים לימונים וקברים קדמונים. אתה כותב, שמצאת איזו אחיזה, האומנם? והעיקר? עיקר כל העיקרים? וכי מצאת אחיזה גם לו? זוכר אתה מה שדברת אז. בשעה ההיא המאוחרת של ליל־הסתו, כשישבנו בבית־היין המזוהם בעיר הרחוקה. ומנורת־הנפט הקטנה כבר התחילה לדעוך, וטפות של גשם טורד יִבְּבוּ בחלון ונזלו על ראשינו מבעד סדקי התקרה? שכחת? האומנם שכחת? הנני להזכירך: “רפים ופעוטים הם אלה, שבחצי ־דרך הם שבים לאחור. אם עָיַף המחַ מהתלבטות אין־סופית בשבילים האפלים, – רַצצהו אל הסלע. אך אל תניחוהו על כר רך, אל תרגיעהו בסממנים משקיטים, אל תרַמה את עצמך, אל תעשה שלום! או עיקר העיקרים – או לא כלום! או פתרון ברור, או אפלת־נצחים! לפשרה אין מקום…”

"אלה היו דבריך לפני שלש שנים. ועתה? חם לך? האומנם עיקר־העיקרים כבר נתחוור לך? אני חושד בך, כי עָיַפְתָּ קצת והנחת את ראשך על כר… וכי רך הוא, לכל הפחות?

"אתה כותב, שנגלה לך אור חדש… שנתְקָרַבְתָּ אל האדמה וזכית להבין הרבה, שהיה נסתר מלבך עד עתה… כי עד עתה היית רחוק מן החיים האמתיים, החיים הטבעיים, ועתה הנך תופס אותם באופן אחר לגמרי, עתה הנך מרגיש את עצמך מחובר אליהם ומאוגד עמהם וכבר אינך ערירי… סר ממך יגון־הבודד.. יש קרקע מתחת לרגליך… האומנם?

"אתה כותב, שהתדפקנו על כתלי־החיים בכל שארית כחותינו בכל מחאת־העלומים ומרירותם, בה בשעה שהשערים המוליכים אל מצפוניהם נמצאו מעבר אחר לגמרי… אתה כותב, שהתמרמרותנו על החיים ותאלתנו להם עברה כל גבול מפני שהיינו רחוקים מהם ורצינו לרדותם תחתינו מבלי שידענו איך להתקרב אליהם… ועתה נתקרבת אליהם? האומנם?

"שאתה כותב, שאהבה גדולה ועצומה נתעוררה בלבך אל החיים; שהאדמה – לא אדמה סתם, אלא אדמת־המולדת – השלימה בינך ובין החיים. הכיצד? האומנם יש אדמה, שמשלימה בין האדם ובין החיים, ויש אדמה, שאין ביכלתה להיות מפשרת? האומנם מאמין אתה, שעובדה זו, שאבותיך תעו במדבר לפני אלפי שנים, השאירה עקבותיה גם בנפשך, – נין ונכד לעשרות דורות של מַלְוִים ברבית ומוזגים? האומנם מאמין אתה באמת, שבחריצי מחך מתעלם קו דק שבדק, המקשר אותך עם אותו דור, עם אותו מדבר, עם אותה ארץ?

“אבל כבר הארכתי יותר מדי. סלח לי אם הכאבתי את לבך.. הן באמת איני קיצוני; גם אז, בבית־היין המזוהם, לא הייתי קיצוני… אדרבה: אשריו וטוב לו למי שמצא כר להניח עליו ראשו העיף!…” (יהודה מקפל את פסת הנייר וגולל אותה שוב וחוזר חלילה, כשהוא שקוע במחשבות. ראשו מורד ועיניו סגורות רגעים אחדים. המלים יוצאות מפִיו קטועות ולסרוגין) “כר להניח את הראש העייף”… מלוים־ברבית ודור המדבר… אל תרַמה את עצמך… (הוא לוחץ בשתי ידיו את מצחו) אל תרמה את עצמך… (משתתק שנית. מעט־מעט מתחלפת ארשת המרירות והכאב שעל פניו בעצב רך, מרגיע. בת־צחוק כמעט לא־נכָּרת־לעין מרפרפת על שפתיו. כמתעורר משינה הוא פוקח את עיניו והוא מביט אל השמים כשהוא צוחק צחוק פנימי, לא־נשמע. קולו רוטט ועובר לפעמים לצחוק קטוע) באניה מצרית, בין צרורות חבלים, זקן בן־שמונים… יעמוד הסבא בן השמונים. ר' משולם מצנעה שבארץ־תימן: עיקר העיקרים מהו? – ר' משולם שותק, הוא הולך למות, אך הוא כבר מצא את עיקר־העיקרים שלו… והאי גברא רבא, כּמר גריגורי קורנגולד מארץ הוואַריאַגים, מה יעני אבתריה? מעיקרא פירכא! אין עיקרים ואין עיקר־העיקרים; יש מלים… “בסתו הנורא של חיי ההמון העברי”… ירחא כמעט שקרע את שולי מעילי מהתפעלות “איזו לשון, איזה סגנון!” – והרי ירחא זה הוא בחור טוב באמת… ובכן הדרה קושיא לדוכתה… “האדמה השלימה בינך ובין החיים”… השלימה? לא דוקא! אלא מה? קְרָא: עשתה את היחוסים יותר נוחים… הגבירה את מדת־הרחמים על מדת־הדין… “כבר אינך ערירי. סר ממך יגון־הבודד, יש קרקע תחת רגליך”. בודאי! נניח, שהיגון עדיין חי וקיים, אך הוא מתמזג עם יגונו של הסבא ר' משולם מצנעה, עם צערה של היתומה מרת פנינה הגלילית ועם אבלו של הר־ציון ששמם, ויגון ממוזג זה נעשה יותר פורה… יותר פורה… זהו עיקר גדול! “נתקרבת אל האדמה”… כן נתקרבתי… כשיש אדמה תחת רגליך ובידיך אתה מפרה אדמה זו, הֲרֶיךָ בבחינת נותן ומקבל ולבך מתמלא עדנה ואהבה לאדמה זו ולסתם אדמה, ועדנה ואהבה אלו מרַכְּכות אותו “יגון נצחי” ועושים אותו יותר נאצל ויותר טהור. אין בו עוד ההתמרמרות הפרטית, כעסו של חלש, גם־כן פרטי, שמקורם בחוסר הקרקע תחת הרגלים, באי האפשרות להביא לידי פעולה את הכחות הצפונים, באי־האפשרות ליצור… כן, אחא, אותו “יגון נצחי”, השאיפה לעיקר־העיקרים, נעשה יותר נאצל ויותר טהור… הלא דבר הוא… (הוא משתתק פתאום ורואה בתמיה, שאין איש לפניו. מתוך חיוך מבוכה הוא יושב על הארץ, מרטיב את ידו בטל שעל עלי־הגפנים ומעביר אותה על מצחו… הוא נהנה מקור הטל ולוחש בשמחה ילדותית) טל!… “ועל כל הארץ יהיה טל”… “ועל כל הארץ יהיה טל”…


תימני א' (מופיע מבין השיחים ונגש אל יהודה): וכי עוד לא שכבת לישון? ואני הייתי סבור, שאתה סח משנתך… (מחייך).


יהודה (כמשתמט משיחה): יפה עתה לשבת בחוץ; קריר; עוד הלילה גדול, עוד יש סִפֵּק לישון.

תימני א': בלילה כזה, כשאתה מתהלך בין העצים הנה והנה, מתעוררת בך תשוקת־האכילה… נראה, מה יש שם, בסוכה, כמדומני, יש שם עוד דבר־מה (מניח את מקלו על האדמה ועולה בסולם. כשהוא על השלב האחרון הוא מכניס ראשו ורובו אל תוך הסוכה ומחטט שם רגע. אחר־כך הוא יורד שנית ובידו “פתה” ערבית ובצלים:) ועתה נאכל. טול ידיך, ר' יהודה, וסעד את לבך (מוריד את הכד מן היתר ורוחץ את ידיו).


יהודה: תודה, איני רוצה. אתהלך בכרם ואשמור במקומך, עד שתגמור את אכילתך (נוטל את מקלו של התימני ונעלם בין הגפנים במורד הכרם. התימני קוטף אשכולות אחדים מן הגפנים הקרובות ומניחם על המחצלת שלפני השומירה. אחר־ כך הוא יושב בהרחבה על המחצלת וסועד, כשהוא שותה פעם בפעם מן הכד).


פנינה (נראית מבין הגפנים ממול התימני:) שלום! וכי אין כאן יהודה?


תימני א': שלום, פנינה! שבי. רוצָה אַתּ בענבים?


פנינה: הרי שואלת אני, אם יהודה כאן?


תימני א' (בצחוק של ערמומית וחבה): הוא יבוא מיד… יבוא. רוצה אַתּ ענבים?


פנינה: היכן הוא? הן ישראלי אמר לי, שהוא לָן כאן, אצלכם.


תימני א' (בצחוק): הריני אומר לך, שיבוא מיד… הלך לטייל קצת בכרם. מיד יבוא. שבי!


פנינה: איני רוצה לשבת וענבים תן (לוקחת אשכול ענבים קוטפת את הפירות אחד אחד וזורקת אותם אל תוך פיה מתוך השתובבות).


תימני א': אי פנינה! היך אתּ משתובבת! כבר נערה גדולה. כַּלָה, ברוך השם… ומה שלום סבא?

פנינה: אַלְחַמְדֻ לַאלְלָה 9. ולמה לא באה בתך אתמול לגנו של ניישטוב לקטוף שקדים? שמע, אתה יכול לרַקֵּד? (היא משליכה את הזמורה, שנתרוקנה מפירותיה ארצה ומקנחת את ידיה ופיה במטפחת).


תימני א': מה?


פנינה (משתוחחת על אזנו. בקול רם): אני שואלת, אם אתה יודע לרקד, אם לרקד אתה יודע?


תימני א' (צוחק): חָה, חָה, שובבה אַתּ, שובבה! (גומר את אכילתו, קם כשהוא מלחש את ברכת־המזון וחוגר את החבל, שפתח בשעת האכילה).


פנינה (נגשת אליו ותוחבת את ידה בחבל המהדק את מעילו): שמע, פנחס, נרקד “רונדו”. עד שיבוא יהודה נרקד “רונדו” (מושכת אותו לכאן ולכאן. התימני צוחק ומתנגד. פנינה מרפה ממנו. מתרחקת קצת ומביטה עליו ברוגז עשוי) יותר לא אבוא לכרמך. אני מזמנת אותך לרקד – ואינך רוצה! לא, לא! יותר לא אבוא עוד, לא אבוא.


תימני א': חָה, חָה… כלה, ברוך השם, וכל־כך שובבה… (מאיים באצבעו) אספר לסבא.


פנינה: אָה, אָה, הפחידני! יספר לסבא! וכי מה יעשה לי סבא?


תימני א': (בצחוק של ערמומית): ליהודה אספר… אספר ליהודה…


פנינה (מקפצת על רגל אחת וצוחקת): חַה, חַה! ליהודה? וכי מי לי יהודה? אולי אבא? אולי אמא?


תימני א' (בצחוק של ערמומית): לא אבא ולא אמא… חַה, חַה… (פנינה מסתכלת רגע ברצינות, מתאדמת ופונה לו עורף) פנינה, אני הולך למצוא את יהודה, אומַר לו שאַתּ מחכה לו. אינך יראה להשאר לבדך בכרם?


פנינה: תאמר ליהודה, שיש מכתב מאביו. אביו מצטער מאד, שיהודה אינו כותב לו, ואני באתי להגיד לו דבר זה. אתה מבין?


תימני א': בודאי, בודאי אומַר לו, מיד יבוא. אין לך לירוא כאן בכרם.


פנינה: אם אתה אינך ירא, אני בודאי איני יראה. גִבּוֹרה כמוך אני בודאי.


תימני א' (מניע בראשו וצוחק): אי שובבה! אי שובבה!… שלום! (נעלם בין הגפנים).

 

מחזה שביעי


פנינה (מציצה רגעים אחדים לצד המשעול, שבו הלך לו התימני, הולכת רגעים אחדים הנה והנה ופניה נוהרים. אחר־כך היא יושבת על שלב הסולם ומשוררת בחשאי):

בֵּין נְהַר־פְּרָת וּנְהַר־חִדֶּקֶל

עַל הָהָר מִתַּמֵּר דֶּקֶל

וּבַדָּקֶל בֵּין עֲפָאָיו

תִּשְׁכֹּן לָהּ דּוּכִיפַת־זָהָב.

מן הכרם הקרוב מגיעים קטעים בודדים מן הזמר הערבי! יַ לילי, יַ עֶיני" ונפסקים. הדממה מתעמקת עוד יותר ומתוכה נשאת המיה עמומה, המית הים הרחוק. הלבנה מתחבאת לרגעים בכנף עבים קלים, מתעטפת בצעיף שקוף־לבנבן של ערפל ונגלית שוב. פנינה מקשבת רב קשב, קמה מעל השלב וכשהיא שרה אותו הנגון, אך בלי מלים, היא מסתובבת ומחוללת אצל הסוכה. צמותיה נפזרות על כתפותיה. עיפה היא מתנפלת על המחצלת וצוחקת בקול) חַה, חַה, חַה, משוגעת אני, משוגעת… (היא מוחה במטפחתה את פניה וכשהיא מבטת למעלה היא מתחלת לשיר שנית בחשאי)

צִפּר־זָהָב, עוּפִי, חוּגִי,

צְאִי וּבַקְשִׁי לִי בֶן־זוּגִי

וּבַאֲשֶׁר תִּמְצָאִיהוּ

יהודה (מתגלה מבין הגפנים וטופף אט־אט מאחוריה בלתי נראה לה):

כִּפְתִי אוֹתוֹ וַהֲבִיאִיהוּ…


פנינה (קופצת ממקומה נבהלת): אוי! (רואה את יהודה) אוי, הבהלתני! כלום חכמה היא זו?


יהודה (מעביר אז ידו על ראשה וצוחק): סלחי, פנינה, סלחי… לא רציתי להבהילך, אלא כך… הגיעי בעצמך: את יושבת לבדך, בלילה, בכרם, ומשוררת, ואיך לא אבהילך? אדרבה, הגידי: איך לא אבהילך?


פנינה (עוד לא פג פחדה): אבל כלום חכמה היא זו? הן זה יכול, להיות ערבי! נבהלתי באמת.


יהודה (מביט עליה בצחוק רך): נבהלת באמת? גִבּוֹרה, גבורה ממש. והתימני אומר, שהתפארת לפניו, שאַתּ גבורה…


פנינה: התימני? אה! (נזכרת וצוחקת) חה חה… (היא נעשית פתאום רצינית) מפני־מה באמת אינך כותב לאביך? סבא שלי קבל ממנו מכתב מלא קובלנות עליך. זה לא טוב מצדך, יהודה, לא טוב…


יהודה (צחוקו אינו סר מעל פניו כל העת): לא טוב? אבל אני כבר כתבתי לאבא, כתבתי, אפשר שהמכתב אבד בדרך, מחר אשוב ואכתוב לו, טוב איפוא?


פנינה: אם תכתוב – יהיה טוב (מורידה את עיניה ומשפלת את קולה) מפני־מה אין רואים אותך, יהודה? (לאחר רגע בקול יותר רם כשהיא מציצה ישר בפני יהודה) סבא שלי כל כך רוצה לראותך!


יהודה: סבא? מה שלומו? אבל נשב, נשב ונדבר (שניהם יושבים על המחצלת).


פנינה: סבא אומר, שהוא מרגיש, שכחותיו פוחתים והולכים מיום ליום. והוא כל־כך דואג לי, כל־כך… ואני טוענת: מה יש לדאוג לגורלי? הן אני יכולה לעבוד! מר ניישטוב הבטיח לי עבודה בגנו לכל הזמן (מונה באצבעותיה, כשהיא כופפת אותן זו אחר זו) מתחלה לקטוף, אחר־כך לקלוף ואחר־כך לארוז… אָה, תהיה עבודה רבה. וכי לא כן?


יהודה: בודאי, בודאי… בודאי פנינִיָה (נוטל את ידה בידו ומחליקה).


פנינה: הרי כך אני אומרת לסבא והוא… יודע אתה מה אמר לי?


יהודה: מה?


פנינה: לי היה כל־כך קשה לשמוע!… הוא אמר, שטוב שאסע לרוסיה אל דודתי; אבל אני גם לדבר על זה איני רוצה… שמע־נא, רוצה אתה ללכת הגלילה לימי החג?


יהודה: ומה?


פנינה: כך. אני הולכת הגלילה, למושבת מולדתי. אני מתגעגעת.


יהודה (בצחוק): על מי?


פנינה: לא, יהודה, אל תצחק… אני כל כך מתגעגעת לראות את קבריהם של אבא ואמא (כמתביישת) הן אני נטעתי פרחים על קבריהם, אבל בודאי כבר יבשו… אין מי שישגיח עליהם… בודאי כבר נבלו…


יהודה (בצער כבוש ורוך גדול): אין דבר, פנינה! תטעי פרחים חדשים. אני בודאי אלך עמך. זה כבר אני רוצה לסייר עוד הפעם את הגליל. נִטע… (מתקן דבורו) אַתּ תטעי פרחים חדשים ואני אסייע לך. כן?


פנינה: כן… יודע אתה? – כשהייתי עוד ילדה קטנה הייתי מבקרת תדיר את אבא ואמא. הן קבריהם כל כך קרובים! וגם בלילה לא הייתי ירֵאָה, כלל לא יראה. רק רשרושם של האיקאליפטוסים היה מפחידני לפעמים. כשהאיקאליפטוסים היו מרַשרשים בדומית־הלילה היה נראה לי, שבבית־העולם מתלחשים. הן אז כמעט ברחו הכל מן המושבה ונשארו רק שתים, שלש משפחות, וילדים לא נשארו כלל. לא היה לי עם מי לשחק ובליתי כמעט כל הזמן בבית־העולם. סבא שלי אמר, ששם האויר יותר טוב. הן בית־העולם נמצא על גבעה.


יהודה: יודע אני. הייתי שם.


פנינה: היית שם? ראית גם את קבריהם של אבא ואמא? אבל כמה טפשית אני: הרי לא יכולתָּ לדעת, היכן הם קבריהם – אין עליהם מצבות… כשאַרויח כסף, אציג שם מצבה. על קברו של אמא משתוחח איקאליפטוס גדול צומח באלכסון. באיקאליפטוס זה יש נקרה גדולה ובה קננו צפרים. כל־כך אהבתי לשכב תחת העץ ולשמוע את צפצופן. פעם אחת נשכתני דבורה – השתטחתי על הקבר ובכיתי. קבלתי על הדבורה לפני אמא… הייתי אז ילדה קטנה… (משתקעת בזכרונות. מוציאה בלי משים את ידה מתוך ידו של יהודה ומכסה את עיניה. קולה חשאי, כאילו היא דולה את זכרונותיה נטפים־נטפים מתהום נפשה) ופעם ירד נשר על קברו של אבא. גדול, שחור וחרטומו כפוף… פתאום נחת על הקבר, כאילו נפל ממרום. זה היה בתחלת הלילה. סבא, שתמיד היה בא לפנות ערב לקחת אותי הביתה, אֵחר לבוא. הכל כה דמם מסביב. הקברים והאילנות היו מוצפים בנגוהות הלבנה, שעמדה מעל לראשי… אני כל־כך נבהלתי מפני הנשר עד שלא יכולתי לצעוק… אך הוא לא עשה לי רעה. עמד רגע על הקבר, הסתכל בי – והאביר למרום. אחר־כך ירד שנית והסתובב רגעים אחדים מעל לקברה של אמא, ונדמה לי, שהוא מסתכל בי שנית… פחדי כבר עבר, וכשנעלם אחר־כך ממעל להאיקאליפטוסים רציתי שישוב עוד הפעם. אך הוא לא נראה עוד.


יהודה: ואַתּ זוכרת את אבא?


פנינה: בודאי. הרי כשמת כבר מלאו לי חמש שנים. הוא היה גבוה וחסון והיה זועף לפעמים, אבל אני אהבתי אותו מאד. כשהיתה אמא מקנטרת אותו בדברים על שאינו עוקר דירתו מן המושבה היה אומר תמיד: “אשה, הבצות תיבשנה, הן מוכרחות ליבוש!” – ואחר־כך היה מרים אותי בכפיו ושואלני: "פנינה, הן הבצות תיבשנה, תיבשנה, בתי? – אני זוכרת דבר זה כאילו קרה רק אתמול…


יהודה: והבצות אמנם יבשו.


פנינה (בעצב): אבל הוא מת קודם. שניהם נאספו בשבוע אחד. (היא משתתקת. ראשה מונח על ידיה התמוכות על ברכיה. יהודה קם ומתהלך רגעים אחדים הנה והנה, עומד פעם בפעם מאחרי פנינה ומסתכל בראשה השחוח לארץ. אחר־כך הוא נגש אליה ומעביר את ידו על שערותיה).


יהודה: פנינה!


פנינה: (כמתעוררת): מה?


יהודה (בקול מעודד): ובכן הולכים אנו הגלילה! רוצה אַתְּ לעלות על החרמון?


פנינה (מפנה את ראשה ומבטת עליו רגע ממטה למעלה בתמיה כמתעוררת משינה. עצב עמוק לן בעיניה): איני יודעת בעצמי.


יהודה: מה זה היה לך, פנינה? הזאת פנינה? לא יפה, לא יפה! קומי. עוד תצטנני… טל גדול ירד הלילה (אוחז בידה ומרימה על האדמה) ועתה הגידי לי, מפני־מה פזורה צמתך? אי פנינה. פנינה! עלמה בת שבע־עשרה צריכה להשגיח, שצמתה תהיה מסודרת יפה, יפה! (פנינה מתחלת לסדר את שערותיה בלי דבר דבר, אך היא מפסקת באמצע והשערות מתפזרות שוב על כתפיה) ועל החרמון רוצָה אַת לעלות? תעלי עמי על החרמון?


פנינה: על החרמון? את החרמון ראיתי פעם אחת, כשהלכתי עם אבי לחתונתו של חברו. מצפת לראש־פנה הלך אבי ברגל, כי נקעה רגל חמורו, ואותי נשא בזרועותיו. זה היה בשעה מאוחרת בלילה. הלכה חבורה גדולה, אך היא מהרה ללכת ואבי התנהל בלאט לרגלי. החבורה נסתרה מעינינו ואנחנו נשארנו לבדנו בהרים. פלגי־האביב, שהתגלגלו בין האבנים, היו מעלים קצף ויש ששאנו בכח, ויש שמלמלו בלחש. אתה יודע? (היא מתקרבת אל יהודה ואוחזת בשרוול־מעילו. עיניה מבריקות מעונג של זכרונות ומעצב של געגועים) כשהפלגים שוקקים בלילה בין הרים, נדמה לפעמים, שיֶלד חולה עזוב לנפשו דובב מתוך שנת־נדודים, ולפעמים, שהד תרועת־חוגגים מבקיע ממעבה ההרים. על שפת פלג אחד, על אבן גדולה ושחורה ישבנו לנוח. באמצע הפלג, במקום שם התנגשו זרמי־מים אחדים, התפוצצה הלבנה לרבבות רסיסי־כסף. הבטתי זמן מרובה, איך הסתבכו והתאבקו, התפרדו והתפזרו ושוב התלכדו נחשי־הכסף הדקים, שגלשו במורד וצללו בתהום־אפלה. הקשבתי ללחש־הלילה, לחש מפחיד ומלטף כאחד, שמַשַק־מעינות וצריחת צפרי־לילה וצלילי־סוד חודרים מנקרות־הצורים התמזגו והשתפכו בו יחד. חבקתי בכל כח זרועותי הקטנות את צואריו של אבא, החבאתי את ראשי בחָזו והתנמנמתי. אך פתאום הקיצותי, כמדומני, מחמה אנחה עמוקה, שהתפרצה מחזו של אבי. פקחתי את עיני – והנה אנחנו עומדים על מרצפת־סלעים רחבה והפלג כבר רחוק מאתנו: הוא מתחת לרגלינו. אבא עמד שותק וְרָצִין, כמסומר למקומו, והביט לפניו. הפניתי את פני לאותו צד – ולא יכולתי עוד לגרוע עיני ממנו: בקצה־האופק, בירכתי השמים הכחולים־האפלים, נח עב לבן מאד, שלא ראיתי כמוהו ללובן. גם ביום, לנוגה השמש, לא ראיתי כמוהו ללובן ולזוהר. והזוהר נפלא ומיוחד במינו: זוהר חי. הוא רעד ורִטֵט בחשכת־התכלת של הלילה ונדמה לי, שגם התרומם ושקע כהתרוממות החזה ושקיעתו בשעת הנשימה. אחר־כך התבוננתי וראיתי, כי ממעל לעב הנפלא שטה הלבנה. וכשהסתכלתי עוד זמן מה הִבחנתי, שהעב כבר לא בשמים הוא, אלא מתחת להם, כתלוי באויר. זה היה ראש החרמון המכוסה־שלג. בפעם הראשונה ראיתי אז אותו. כשנעבור בגליל אראה לך את המקום ההוא… יודע אתה, יהודה? נזדמן למקום ההוא עוד הפעם בלילה, בשעה מאוחרת. אולי יִשָנֶה המחזה הנפלא. שנגלה לי אז… בודאי ישָנה?


יהודה: כן, כן. בשעה מאוחרת בלילה. גם על החרמון עצמו נעלה בשעה מאוחרת בלילה. בפעם הראשונה עליתי עליו לא רחוק ממתולה, במקום שם נמצא מפל־המים. אני הלכתי רגלי מצידון ועוד לא ידעתי, אם ללכת קדימה או לשוב אחורנית… אחת היתה לי… הייתי עייף מאד, עיף כולי… עוד לא תביני דבר זה… לי לא היה עוד כלום כאן, דבר לא היה לי.. וגם שם לא היה לי דבר, רק רֵע אחד היה לי שם ועליו התגעגעתי לפעמים. חם היה לבו של רֵעי, אך נהפך לקרח… מרוב חום… עוד לא תביני זאת… יראתי מאד מפני הקרח ובקשתי לי מפלט… כנס מן החרב… בארצות ומדינות שונות תעיתי, אל ימים רחוקים נדדתי – ומנוס אין. נתגלגלתי לכאן. מה לי פה ומי לי פה? – ובחצות־לילה אחת – והנה אני עומד לרגלי החרמון. הנני מטפס שעה, שָׁעָתַים, איני יודע כמה: כסַהֲרוּרי הייתי אז. ופתאום – קול המולה. הוא הולך ומתגבר מרגע לרגע כמקהלת־מנגנים. מתחלה מנגן האחד, אחר כך מתחבר אליו השני, השלישי – ופתאום כל המקהלה משתפכת בנגינה. וכל זה בלילה, במקום שומם. מסביב אין חי. אני הולך וקרוב: מפל־מים. אני עולה על אילן זקן זקן מאד, הפורש את ענפיו מעל להאשד. עץ בודד, שבוי בין הסלעים. עגולי־כסף נופלים מבעד לענפיו על האבן המתפלשת בין שרשיו. אני נתלה בענף ומקשיב כמו מתוך שֵנה. הנגינה הפראית מושכת אותי… וכי לא אחת היא: בנקיקי־החרמון או בשלגי־הצפון?… אך הייתי עיף, עיף מאד (הוא מסיר את הכד מעל היתד ושותה מעט מים. אחר־כך הוא יושב על שלב־הסולם ומוסיף לספר בקול חשאי, עיניו פקוחות אך כאילו מופנות הן אל תוך נפשו פנימה ואינן רואות כלום מסביב. פנינה בולעת בצמא כל הגה והגה ויראה לזוע, כילד שומע אגדה לא־מובנת וממתין לכל מלה חדשה, בתקוה, שהיא תבאר לו את הקודמות) ובפעם השניה עליתי על החרמון לא עוד לבדי, אלא בלוית חברים, פועלים גליליים. אני כבר נתקרבתי אליה, לאדמה, ואמָשך לאהבה אותה. וכבר לא קללתי ולא נאצתי. כי בלבבי קננה אהבה והמון־רחמים עברני. ויהיו יסורי – יסורי־אהבה וענותי – ענות חמלה. כאילו כבשתי את לבי בחיק־אם ושב ורפא לו, ואתי חברי שלא ידעו בעצמם כי נפשם – הרת־אהבה ואש־הקודש בלבם; כי נושאים הם בחובם געגועים, אשר שנות אלפים לא מצאו פדות להם, געגועי־דורי־דורות לאדמתם־אמם. ויהי השמש באה בחודש־האביב, ואנחנו עומדים בשורה עיפים ושמחים ומשקיפים מעל החרמון על הים הגדול, המשתרע הרחק־הרחק. השמש ירדה לקצותיו, רדת וצלול, שלֵוה וגדולה, זכה ורוממה, וגם הים רבץ שָׁלֵו וגדול, מבריק בנוגה עדין זך ומרומם, ואנחנו עמדנו מכושפים מעדנת־האיתנים. בשורה אחת עמדנו חולמי־חלומות וחוזי־עתידות עם מכאוב עתיק ותוחלת חדשה. וכל הלילה שהינו על החרמון עד עלות השחר… ממתינים היינו לשמש חדשה…


פנינה: ותראו את הָנֵץ־החמה?


יהודה: לא כולנו. אחדים נפלו עיפים תחתם ונרדמו ואחדים נלאו מלחכות והלכו להם. כי אֵד עלה מן הים ויאמרו בלבם: הוא יסוך בעד השמש. אך האד נתפזר – ונגלה היום הצעיר. מתחום הים השחור יצא לאור העולם וצעק את צעקתו הראשונה, צעקת־פלדות וצִוְחת־שלהבות. וַנִשמע ברטט וגיל סתום את הצעקה הראשונה, – כל אלה, אשר שרדו על ההר.


פנינה: מה נפלא! – יהודה, נעלה עוד הפעם על החרמון ונחכה שם לעלות־השחר. אני אהיה עֵרה כל הלילה, אני לא איעף… יהודה, תעלה?


יהודה: נעלה, נעלה!… מי שעלה פעם אחת אינו יכול לשכוח אינו חָדֵל להתגעגע למראה ההוא. ואם איעף וארדם – תעירני?

פנינה: אני לא אתן לך להרדם. יחד נעלה על ההר ויחד נתעה ברכסיו עד תום הלילה, עד עלות השחר…

יהודה (צוחק): טוב, פנינה, טוב… אבל מחר צריך לעבוד. עת לנוח! הבה ואלַוךְ הביתה, סבא שלך בודאי כבר דואג לך…


שניהם הולכים ונעלמים במורד. הכרם ריק רגעים אחדים.

 

מחזה שמיני


תימני א' (נראה במשעול בין הגפנים כשהוא שר קטעים מתפלת “חצות”):


בֵּית־תִפְאַרְתִּי שָׂם אוֹיֵב לְשַׁמָּה,

הוֹשִׁיבַנִי בִידֵי נְבָיוֹת וְשַׁמָּה,

עַל זֶה אֶבְכֶּה תָמִיד בְּקוֹל יְלָלָה.

(נגש אל הסוכה) ישראל! חוג’ה ישראל! (ממתין לתשובה) מה זה? הוא איננו עוד? וגם יהודה, כמדומה לי איננוּ. הן הוא אוהב לישון תחת הסוכה. (עולה בסולם ומציץ לתוך הסוכה) כן, בסוכה איננו… הלך בודאי ללוות את נכדת־השוחט (עומד אצל השומירה ושותק רגע, נשען על מקלו. אחר הוא ממשיךְ את שירתו־תפלתו)

יַחַד יוֹדְעִי, בְּתוּלוֹתַי וְרֵעוֹתַי

בְּכוּ עִמִּי כִּי רַבּוֹת אַנְחוֹתַי,

אֵין נוֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתֵי,

כִּי דוֹדִי מֶנִּי נִסַּע וְנִגְלָה…

ברוכמן (מופיע מבין הגפנים בלוית ירחא. מדבר בהתרגשות גדולה): בבקשה ממך. יַ חַבִּיבִּי, שלא לדבר עוד על לבי: לא יעלה בידך, בשום אופן לא! וכי אתה משמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך? רומן מחיי הארץ… חַה, חַה, חַה… וחומר? חומר מה יהא עליו? אַהַא! (הוא מראה בידו על התימני השקוע בתפלתו) הנה חומר! חַה, חַה, חַה… (פונה אל התימני:) הוי, תימן, היכן ישראלי?


תימני א': כלום אני יודע? הן הלכתם יחד.


ברוכמן: בודאי נכרך שם אחרי איזה פֵיָה (פונה שנית אל ירחא, מראה בידו על התימני) חה חה, הנה חומר… להוי ידוע לך, אחויי: אין לנו חומר כאן, בארץ, לשום יצירה ספרותית ראויה לשם זה. אָיִן – וְחַלַס! מילא, ציור קטן, פנטסיה, שיר בפרוזה וכדומה – זה עוד אפשר, אבל רומן?! וכי זהו אֶלימנט מוכשר להזין את נשמת האמן? לא, אחויי! אוי ואבוי לנו, אם זהו אֶלימנט!


ירחא: ובאיזה מקום ידפיס קורנגולד את הפנטסיה שלך?

ברוכמן (מדרדר את שולי טליתו ונשען על רובו): כלום אתה חושב באמת, שזה מעניין אותי מאד? ידפיס – וחלס! מראש ידעתי, כי דבר כזה ידפיסו בכל ז’ורנל הגון. אלא מאי? יוספאי? צריך אתה לדעת – איני רוצה להוציא לעז, אבל בינינו לבין עצמנו: הוא צר־עין… כן, כן…

ירחא: כן, חוג־השגתו מוגבל. גם “אוד עשן” כתב עליו כך. שמע נא מה שאומר לך: הפנטסיה שלך – כפתור ופרח. אני בעצמי איני סופר, אבל מבין אני בעניני־ספרות, והריני אומר לך: מתוק מדבש! יודע אתה, שישראלי כותב דרמה חדשה?

ברוכמן: שמעתי, אולם הוא אוהב לעשות הכל בסודי־סודות. אֶה… לגדולות איני מקוה ממנו… (פונה אל התימני) נו, תימן, אמור לישראלי, שילך לעזאזל ביחד עם הפֵיָה שלו וחלס! (לירחא) יאַללה! אספר לך בדוך את תכנו של השיר־בפרוזה החדש, שעלה ברעיוני הלילה (הם הולכים. מרחוק נשמע קולו של ברוכמן) מבין אתה? הוא עומד על הסלע כשעיניו בוערות כשני ברקים. הלילה היה אפל כתופת, אך אפל יותר היה לבו… (קולו משתתק לאט־לאט).

תימני א': “אֶלימנט” ועוד הפעם “אֶלימנט”… מה זה, סוף כל סוף, אֱלימנט? צריך לשאול את יהודה (מרים מעל הארץ את המחצלת) המחצלת מלוכלכת היא כולה ויהודה צריך לישון עליה (הוא מנערה ופורשה תחת הסוכה כשהוא משתוחח לארץ. ומתחת הסוכה, ששם הוא מטפל במחצלת, נשמע קולו)

עוּרָה־נָא, חֲשׂף זְרוֹעֲךָ

וְיִגָּלֶה־נָא קֵץ יִשְׁעֵךְ,

וְיֵאָמֵר לְשֶׂה נֶאֱלָמָה:

עֲנִיָּה, סוֹעֲרָה – רֻחָמָה!…

יהודה (נראה מבין הגפנים. עומד רגע ומקשיב לתפלת התימני. כשזה האחרון משתתק הוא מרים את עיניו לשמים, לעבר הרי־יהודה, וקולו צולל בדממת הלילה מלא צער ותקוה): שוֹמֵר, מַה־מִּלַיְלָה? שוֹמֵר, מַה־מִּלֵיל?

התימני יוצא מתחת הסוכה ומציץ בפני יהודה בתמיהה. אחר־כך מפנה גם הוא את פניו לעבר הרי־יהודה. שתיקה מושכת.

מעל להרים השמים מכסיפים.


שרלוטנבורג, מרחשון כסליו תרע"א.


  1. “אהר” במקור המודפס, צ“ל ”אחר“ – הערת פב”י.  ↩

  2. ברוך הבא! מה שלומך?  ↩

  3. תודה רבה.  ↩

  4. “קטנת” במקור המודפס, צ“ל ”קטנה“ – הערת פב”י.  ↩

  5. זהו (בערבית)  ↩

  6. “קומפניה” קוראים להמושבות שבארץ־ישראל הערביים, וכן התימנים.  ↩

  7. הרוסי.  ↩

  8. חגיגה.  ↩

  9. תודה לאל.  ↩