בין אור וחושך, בין יום ולילה, כשהייתי שוכב גלמוד בחדרי בעיניים עצומות, מתנמנם למחצה וער למחצה, וצללים אילמים, עגומים התחילו גדלים ומתמתחים – היה נדמה לי במראה כאילו ענן כבד אדמדם־כהה נגרר וזוחל וזוחל. מאחורי החורש יאתה, ישתרע יתרחב ויבלע הכל, ואז יתהווה אותו הדבר האיום המקפיא את הדם והמסמר את שער הראש.

חיוורים ונדכאים התנודדו הבריות, נוטים אוזן ומקשיבים רב־קשב לכל רשרוש קל, לכל עלה נידף. בחשאי התגודדו כנופיות קטנות, התלחשו. הנה טען־טען חד מהם באיזה מין קול רועד ומשונה, הורה בידיו – ובלחש, בראשים מורדים פנה לו איש איש לקרן־זוית שלו, איש איש ופצעו בלבו.

ליצנותא, בדיחותא כי נשמעו, והיה צילצולם גס וקשה וצורם, וצחוק כי התמלט אל האויר והיה כולו קטוע, היסטרי־חולני, דומה להמיה, לגניחה, ונפסק נפסק באמצע, ופחד ורהה האדם מפני קולו הוא. כעצם נתקעה כל חתיכה וחתיכה בגרון, לא לבלוע ולא להקיא. נראה בעליל, כיצד יתחפש איש בפני אחיו, כיצד רע מעמיד פנים לפני גבר עמיתו, מחזק את לבו וכובש בתוך תוכו – ולא נודע לו לעצמו משום מה. רגע, מעוף־עין – ויפקע המיתר, ומן החזה פנימה תתפרץ למרחב נאקת־פרא איומה ועצורה ותערה מן הנפש הדווּיה כל המכאובים המענים והמדכאים.

חבקו וכיווצו אמהות את ילדיהן אל לבן ביתר חיבה ונאנחו חרש, וילדים התחבאו בחיק אמותיהם ברתת. נדהמות התהלכו בתולות יחדיו, עדרים עדרים קטנים, מכורבלות במעטפות גדולות, ובעיניים בולטות ואילמות התבוננו מַשמים לצדדין. דפקו הלבבות: כה קרובות וכה חביבות היו. נלחצה אשה אל אחותה, התדבקה אשר ברעותה, וזוגות זוגות ישנו בשלמותיהן צמודות.

המולת הרחוב הרגילה, תיבת־זמר של מחזיר על הפתחים, צעקת־ילד, צילצול מרכבה, שריקת מסע, המית חליל של פבריקה, מנגינת־פסנתר בבית השכן הנוצרי – כל אלה הקולות הפחידו, גירו את העצבים ושוועה חודרת נשמעה בהם ללב ודברים מאיימים והתראה רבה.

ובהיות השמש לבוא, והכיפה של בית־תפילתם שטופה בארגמן ובאש מן הקרניים האחרונות, והפעמונים אשר מתחת לגוּלה הגאיונה הלזוּ התחילו מצלצלים בם־בם־בם, נפלה על הנשמה אימה חשכה גדולה: נכר, נכר, נכר. והתפשט הד ופיעפע בכל פינה: נכר, נכר. וזעקה אבן מן הקרקע: נכר, נכר. וענה לו הלב וחש הלב, כי הכל זר ונכרי כל־כך, ולחצו הידיים את הרקות הדופקות, והִבְעית הליל הקושמרי הבא, ליל ארוך ללא שנת וללא מרגעה.

נכר, נכר.

פעם אחת תעיתי ביער; בדממה רחשו האילנות, ליבלבו הדשאים והמה הנחל; הכל התעמק בסודות וחלומות ואָרג אגדה חדשה ונוגה – ואברח משם ביראה. רחוק ומוזר היה זה, רחוק וזר.

זר, זר.

ומשנכנסו הלילות, אותם הלילות הלבנוניים, ירד צער ענקי ועמוק לתוך הלב והכביד את הנשימה, ועלה והציץ הפחד מכל פינה, ואנה ואָבל בקרב, והעיקו ארבעת הכתלים כקבר צר ואָפל.

אני הייתי מתנודד כל אותן הלילות עם רעי, ברוּק, שבעת האחרונה לא שמעתיו מוציא הגה. איזו עלטה מוזרה, ששינתה את צורתו לגמרי, פרשׂה את צילה על פני כולו. גץ קר קדח בעיניו, שדחו ומשכו.

דוממה טיילה הלבנה והשקיפה על הרחובות הריקים, דוממה ועצובה, כאילו השתתפה בכל הצער השוכן בלבבות וכאילו היתה באורה הלקוי והחיור מעין בבואה לצער זה. מכוּוצים וחבויים בצילם ניצבים הבתים ועיניהם השחורות מביטות אל הרחוב בחשד. מאיזה חלון עולה לרגע ראש מסובך – ומתעלם. אנחה עצורה מרפרפת בדומיה. מאיזה מרחק מגיעה המולת מסע הזוחל ומתפתל כנחש על הפסים, רועד הד חרש מעולם אחר, במקום שם החיים הומים, רועשים, במקום שמצלצל ופועם צחוק כסף מֵחָזֶה מאושר, במקום שבני־אדם חורין אוחזים משוט. שטים בסירה מול ירח יקר הולך, שרים שירה חפשית המשתפכת על פני בדולח הנהר… וכאן – כאן נעולים האנשים בבתיהם כבקבר, גרוע מבקבר, מתלבטים מפינה לפינה, אינם מוצאים להם מקום, רואים את המות עין בעין, חזיונות נוראים, ביעוּתי לילה, פנים חמרמרים, נפשות מורעלות, חיים רצוצים, ילדים שנזדקנו, ומפני מה? בשביל מה? לאיזה צורך? וחרוק חרקו השיניים, התנופפו האגרופים, ומוזרה היתה הדממה, וגדל הפלא, שכל אלה הבריות שותקים, מסתירים את יסוריהם העצומים ונושאים אותם בקרבם. היכן היא אותה השאגה, שהיתה צריכה להבקיע שחקים, להרגיז תבל ולקרוע ארץ בעוד לא עבר מועד, אולי תשמור, אולי תציל.

ונמשכו וזחלו הימים לאט־לאט, וככל אשר רבו הימים נתרבה הכובד. “יחיש נא הדבר את מעשהו”, חשב איש איש בלבבו, “יהיה מה שיהיה, אך ימהר נא, ימהר”.

ואירע פעמים אחדות, שאמרו, כי כבר התחיל הדבר, ולאחר כך נוכחו וראו שלא היה זה אלא הטעאתו של הדמיון החולני והנגרש – ויגדל הכאב.

ויש שמתוך שינה קפץ איש מאתנו מעל מיטתו, חיוורת־מוות בפנים והשערות מפותלות, ולחצה היד הבוערת את האקדח הקר והחלק.

ישנתי. היתה עלי אותה תרדמת־אלוהים הנופלת לפעמים על אנוש בשעת הסכנה. יד חזקה טלטלתני. הקיצותי וארא לפני את ברוּק. בפניו הכרתי את כל הנעשה. בחוץ התרוצצו בני־אדם מבוהלים. התריעו, רצו ונפלו חד אחדא. הוגפו בחפזון תריסים, נסגרו שערים וננעלו דלתות; הרחובות התרוקנו. מרחוק שמעתי רעש, שריקה, צעקה, התפוצצות־שמשות, יריות תכופות, כגילגול קטניות, מהומה. אנחנו רצנו שנינו ואקדחים בידינו. מן הפחד, אשר שוויתיו לי לפנים, לא נשאר אפילו זכר. נרדפנו; ירינו. ברוּק נתקל ונפל. מעגל של אנשים צמח סביבו ויכתרהו. אנוכי רצתי הלאה. נתערבתי בהמון, והרעש־המהומה בלעני.

פקחתי את עיני. מסביב לי היתה אורה חיוורת ומטושטשת, רק בתווך הוטלו ונפלו על הקרקע כידוני אור מאובקים מבעד לאשנב הקטן אשר מתחת לתקרה המשופעת והנמוכה. ממרחק הגיעה לאזני המיה כהמית דכיי מים השוקקים. נכחד היה ממני איפה אני נמצא ומי הביאני הלום. אף לא אָבה אביתי לזכור את זה. בעומק הנפש הסתתרה איזו הכרה עיוורת שאסון גדול התרחש, ורק לרגעים צפה זו למעלה, הסתמנה בשלימותה, בבהירותה – ותתייצב ערומה וברורה, ונורא היה הרגע ההוא. במהירות הבזק תפסו הלב והמוח את הכל בכהרף עין. אולם מיד שוב גז ונעלם הכל ושוב עלה נד עב ושחור וכיסה והאפיל את הכל ובילבל וסיכסך את חושי, ושוב היה הכל זר ולא־חשוב והמית זרם המים רק ישנתני.

וראשית לא היה וסוף לא היה. ככה נמשך הדבר מימי־עד וככה ימשך זה לימות־עולם ותכלית לא תהיה.

ונורא שבעתיים – ההווה. כל דק – שנות רבבות, כל רגע – אלפי דורות, ותכלית לא תהיה.

לא רחוק ממני ישבה כנופיה של אנשים. אחד מהם, יהודי צהבהב, בלי כובע, בעל שערות מסובכות, שכנראה נמלט לכאן לפני זמן מועט, סיפר בקול מלחשים מן הנעשה ברחוב: הם “עובדים” בשוק זה שכולו עולה בלהבה. הנה הוא מספר גם על אודות אברך אחד, שמצאו מתגולל פצוע ברחוב והביאו הלום על כתפיו, ובשעת־מעשה הוא מורה באצבע לעברי. נבדל מהם בפינה יושב איש זקן וזקן־שיבה ארוך לו, ומגרונו עולים ונמשכים מיתרים דקים בלי תכלה, ומשתפך ניגון ישן, עצב ונשכח. למראשותי – סמוכה וכפופה עלי בחורה בעלת פנים חביבים וחיוורים ושתי עיניים נוגות ועמוקות משקיפות לתוך נשמתי, וחם הוא המבט. כעופות פורחים מרחפות לפני שנות הילדות: ככה הביטה, אלי אמי אז כשחליתי. מתבלבל הכל; אולם נשמתי נחה; כל המתהווה מסביב אינו נוגע לה ונדחף ממנה כאֶשד המים הזה המתנפץ אל הצור ומתנפל ומתגולל ונופל אחור.

ואני שכבתי והרהרתי באותה שעה על אנטון צ’חוב, שתמונתו על קיר חדר מעוני ועל הפונדקאית שלי גופה, שבשעה שהיא כועסת על ילדיה היא מטילה בהם את השם של גנאי: “בוּרזשוי”.

היום פנה לערוב. לאט ובחשאי רעדה וגססה הקרן האחרונה בהתאבקותה את הצללים העבים והאפלולים, שזחלו ונמשכו מן הפינות. היתה הדממה בכל – מחוץ ובבית, ורק הסבא ישב עוד כבתחילה ומשך את המיתר הדק והישן:

יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ דוֹר וָדוֹר

יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ. כֵּן אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ לָעַד לְשַׁלְּמִי נְדָרַי יוֹם יוֹם.

והצללים נשתרבבו. מן הקרן נשאר רק כתם על הכותל, ואף הוא הלך הלוך וקטן עד העלמו כולו ועד אשר לאחרונה נמחו הפנים אשר היו אתנו ולא ראו איש את אחיו. נוצצו והבריקו רק עיניים גדולות, משונות ומהופכות מלאות־בעתה. איש איש החל פתאום לחוש את בדידותו, והתקרב חד אל חד והתדבק איש ברעהו, וביקש איש באחיו מחסה.

רק הזקן היה שלו וקולו השתפך כבראשונה:

לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם.

מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם.

ממעל, מעל לראשים, התחיל טס מאן־דהוא קריר וזר – וַיֵשֵׁב על הפנים הלבנוּנים והנרתעים. והרגש הרגישו זאת הכל לפתע, ויקשיבו רב־קשב לטיסה הקרה של אותן הכנפיים שנחבאו והסתתרו בחגווי הצללים.

ברגע ההוא חשתי יד רכה וענוגה מבקשת מפלט בידי וגו חם ורוטט מתלטף בי. זאת היתה בעלת העיניים הנוגות שהסתכלו בי כל העת. את ראשה אבדה על כתפותי.

“אוי מה קשה, קשה!”

חץ עבר אברי. נתעוררו בנשמתי הדולפת כל המכאובים והיסורים הגדולים ויבקשו מוצא. לא בכיתי. איזו נהמות־פרא התפרצו מהחזה המכוּוץ והפצוע.

“אחותי, אחות יקרה, עמי האומלל”.

“אֶט… פתיוּת, אני אומר לכם”, התרומם היהודי הצהבהב ויחל להתהלך בתוכנו. “בעצם, וכי מה הוא החילוק בין עשר שנים יותר ועשר שנים פחות. הדבר תלוי רק בנו. לדידי אין נפקותא. כשיבואו הם, אגש אל הכותל הזה, הסעת נסר, קפיצה למטה – וסוף. מבינים אתם? קפיצה אחת, הופּ – וקץ. הנה כאן אעמוד לי בניחותא עד אשר יגשו אלי, נו, ממש כאילו אין אני במזימתם כלל וכלל, ופתאום הופ ואינני, ועשו לי אחר כך דבר. הופ – וחסל”.

ובכדי להראות עד היכן מנוחת־רוחו מגיעה, שב אל מקומו, התחיל מחכך יד ביד, התהפך אל שכנו ובקש פפירוסה, משום שזה שני ימים שפפירוסה לא באה אל פיו.

“לאו, אדרבא”, נשמע קול חרש ורועד כמו מתחת לאדמה, "אין זו חכמה כל עיקר. כשיבואו הם, חייבים אנו לבאר להם כהוגן, שאין אנו שייכים לשום דבר. חייבים אנו להשכילם בינה שהננו בריות נוחים לחלוטין. הם יבינו אותנו. הרי חפשו נא אצלי אם יש לי ריבולבר; אדרבה, חפשו. לאו, לאו, חפשו בכל כיסי, חפשו אם אינכם מאמינים לי. צריכים אנו לבאר להם את זאת בפועל ממש. אנוכי אגיד להם את זאת תיכף כשייכנסו והיו בטוחים, כי זה ישפיע עליהם. אי אפשר שלא ישפיע. אנוכי אחזיק רק בשלי, רק באחת: חפשו אם יש לי ריבולבר. יחתכו מבשרי רצועות, רצועות, ואני לא אעשה דבר, אלא אהפוך לפניהם את כיסי: ראו והביטו, היווכחו אם יש לי ריבולבר.

בצעדים תועים התחיל מהלך לכל אחד ואחד ולהפוך לפני כל אחד ואחד ביחוד את כיסיו, וכשגמר, התבונן לכל עבר כמנצח.

ושוב נשתררה דממת־המוות. הניגון הדק והנוגה כבר לא נמשך לאט. בחפזון רץ והשתפך. כנראה, חפץ הזקן לגמור את התהלים עד בואם.

זַמְּרוּ לַה' בְּכִנּוֹר, בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה.

בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'.

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ.

טי־ראַ־רי־ריך – ניסרה איוושה מרחוק.

היא נחלצה פתאום מזרועותי, התנשאה מלוא קומתה ותפן אל הצהבהב:

“עמך אנכי, אחי”.

לפני עיני לא היתה כבר עלמה מדוכאה ומרוצצה; הפחד והרוך נעלמו מפניה. זאת היתה אשה אמיצה וגאה. היא שמה ידע על ראשי ובקול מצווה קראה אלי:

“רב לך! תן לחתל את פצעיך וקום לך מזה. לא פה מקומך”.

כמו מגופו של ילד היא פושטת את בגדי מעלי. חש אני את נשימתה־אש, את ידיה־להבה על גווי. היא חובשת את פצעי. שפתיה היוקדות נוגעות בי:

“לך, הינקם!”

אני רץ. רגלי נושאות אותי במהירות. בוער בשרי. מן הפצע או בגלל צרבת הנשיקה? איני יודע. סם הזילה בי, סם נקם; ואני רץ, רץ.

לילה. היו לי תימרות האש חומה מימיני ומשמאלי, מכל הצדדין. סגרו עלי מסביב סביב עשן ובני רשף. כבה אור הירח, כבו בני לוויתו הכוכבים ואש תוקד מכל אפסיים. חג, חג צוהל מאש ודם. שעירים ערכו מזבח.

“לך, הינקם!” מצלצלת קריאתה באזני.

נקם! נקם בעד אחי, בעד כל העתים וכל הזמנים: אינקוויזיציה, מסעי הצלב, חמלניצקי, עלילת־דם, קונטר־ריבולוציה – שרשרת אחת ארוכה – תאלתי, תאלתי!

זרקתי הלאה את אקדחי. פגיון חד בידי. משתוקק אני להרוג בידי עצמי, לרחוץ פעמי בדם חם, לראות את אויבי מתאבק עם הגסיסה, לשמוע את גניחתו האחרונה, לחנקו באצבעותי ולגוע עמו יחדיו.

“אַהאַ, זשיד!”

נצבת לפני עיני בריה גדולה ונאלחה, בעלת עיניים סבואות מדם; הנה היא מניפה מוט־ברזל. כחית־יער אני מתנפל עליה, תוחב את הפגיון לתוך בטנה ומניפה תנופה. נהם – זוג עיני־זכוכית נשקפות אלי במבט פראי; מפל – ושתי רגלים עודרות את האדמה כרגלי השוחה; פירפור; התפשטות – ומיתה.

הנני רץ הלאה. אין אונים אני נופל לארץ וכובש את פני הבוערים בעשב רטוב מטל. שלווה מתוקה בנפש. מה נאה מסביב – קול מצילה – היריות אינן פוסקות – זיקי־אש מועפים ביעף, מתפזרים, נופלים לכל עבר, נשארים תלויים על גגות, עצים, יורדות להצטנן במי הדנייפּר האפל הבולע אותם. לאט מתגלגלים עתה מימיו, נושקים את רגלי הערבה הכפופה ומנענעים את הסירה הקשורה אל החוף כעריסת ילד, מסתובבים הריחיים בכנפיהם בעצלתים, כן, יפה הוא הליל – איך אומרת ראחיל דאַווידובנה? אצלנו באוקראינה. כך, אצלנו – – Tиха Украинская ночь. מי זה שר עתה בקול משונה כאוב? הקולי הוא זה? אין דבר, אין זה אלא חלום קשה מימים רחוקים רחוקים, חלום העבר העתיק. אולם מרגיש אני, שאם רק אפקח את עיני, ושוב ישוב אותו הכבד והאיום. ציפור נחרד טס על פני וצורח איזו מלים בצריחה. איני מבין כלום.

שעה ממושכת אני מוטל ככה. מתבוללים במוח קטעי זכרונות מסורסים ונשכחים, מסתבכים ומתמזגים פרצופים משונים ולקויים, מרפרפים וצפים קרעי תמונות זרות. פתאום אני חש, כי חסר לי איזה דבר נחוץ למאד מאד. הריני ממשמש באדמה מסביבי, הריני מתאמץ לזכור מה חסר לי, ואיני יכול. אי, פגיוני, כן, הזנחתיו בבטן ההרוג. האַ? הנה זה הרגתי איש ודעתי נוחה כאילו לא קרה דבר. מה פשוט כל זה!

הנני רוצה לקום ואיני יכול. ברוּק אומר, שאוהב הוא תבערה באישון לילה. הוא מוצא בזה נוי פראי. ברוק? היכן הוא? איפה ראיתיו?

זוכר אני. יחדיו רצנו. מה רחוקה השעה מאז! – ויפול.

“הרגוהו. ודאי”.

ואני נזכר בפניו ששונו בעת האחרונה ובגץ שבעיניו, ואבין ברגע ההוא, כי זה היה המוות.

הנני מתנשא במהירות וניגש אל אשר הרגתי. הוא שוכב במנוחה ולנוכח האש אני רואה את פניו הרצינים והלבנים. הנני דוחפו. לא־נוע. אצלו נחל־דם קטן וקרביו ופרשו, קרים, נוזלים. נדמה לי עכשיו שידוע לי האיש, אבל לא פשר אמצא, אם פניו נודעים לי מתמול שלשום או המוות הפרוש עליו.

אני מוציא את סכיני מכרסו ורץ, רץ הלאה, ולפני – צלי, ורועד הוא, וגובה לו, ושחור הוא.

ביום הרביעי שקטה העיר.

נוהרות שורות ארוכות של עצמות נשברות, נבקעות ומרוסקות: נפשות בלי אבריהן ואברים בלי בעליהן. הנה גופו של ברוק נקוב ככברה ממסמרות. הנה היא היקרה, הטהורה; קרות שפתותיה; את גוויתה השליכה ארצה מן הקומה הגבוהה כשבאו הם, ונשמתה הרקיעה לעבים הקלים והצחורים בטרם הוטמאה. נדחקים בני־אנשי; כל אחד ואחד שומר את קופת עצמותיו. הוסר הקסם, נתעקמו הפנים, צבו העיניים מדמעות מלוחות, ונשים מקנחות מיץ־אפיהן וטוענות לריבון העולמים. חצי־מנין של יהודים זקנים מטפלים אצל “שמות” בלים, קרועים ומלוכלכים בבוץ ובדם. נער חוורוור, שאך זה עתה יצא מחור־מחבואו, מספר מדברי גבורותיו ומסירת־הנפש שלו. מספר של בחורים, שראשיהם חבושים ואבריהם מומים, ניצבים רגל ישרה כאנשי־צבא, להבדיל, ומצטלמים – גיבורי ה“הגנה” הם, ונשים שתים עומדות ורבות בשביל דלי נשבר ומקללות אשה את אחותה קללת־מוות.

כעיני מלאך־המוות השחורות נשקפים מכל צד הדלתיים והחלונות העירומים והנעתמים, ובצדם עומדים חיילים בכובד ראש וגוף ואוחזים בחניתותיהם, שהדם כבר הודח מהם, למעלה. בין החורבות מתנודדים צללי־אדם, פניהם כפני העומד ממחלה מסוכנה, וממשמשים ומחפשים, שמא נשאר דבר־מה מהונם ורכושם. ככלבים באשפה הם מחטטים ומגבלים באפר.

סובב הולך הראש. למרחוק, מעבר להלאה, מביטות העיניים. ריקניות בלב, שמם וחרב הוא. לא רחמים, לא חמלה, לא תקווה ולא רצון. יאוש שחור ואָפל תוסס בו, שחור כאודים העשנים המתגלגלים מתחת לרגליים, אָפל כחייה של האומה האובדה.