רַעְיָה, בַת־עֶדְנִי הַיְּקָרָה!
אוֹצָר שֶׁל רְִגָעַי הַיָּפִים!
תְּלוּיִם עֲלֵי שְׁחוֹר־שְׂעָרָהּ
זְהָרִים לִי, זְהָרִים נִשְׁקָפִים.
תִּישַׁן, חֲרִישִׁית, עֲדִינָה,
סַלְסְלוֹת־קֶצֶף עַל חָזָהּ;
בְּנוּדוֹ – בוֹ, כְּמוֹ בַיָּם פְּנִינָה,
נָדָה שָׁם אַהֲבָה־רָזָהּ.
תָּנוּם, בַּלָּאט תִּשְׁאַף רוּחַ,
פְּתוּחוֹת שְׂפָתֶיהָ בַּחֲלוֹמָהּ:
אֶל גְּבִיעַ סִגָּל פָּתוּחַ
סוֹבֵא נְשִׁיקוֹת־טַל דּוֹמָה.
מַה חֵקֶר־עוֹלָם בִּשְׁבִילָהּ?
גּוּפָהּ סוֹד־עוֹלָם הִיא, גּופָהּ.
גִּיל־עוֹלָמִים הוּא גִּילָהּ,
צוּף־הָעוֹלָמִים הוּא צוּפָהּ.
מַה־לָהּ הָעוֹלָם כִּי תֵדַע?
וְעוֹד אֵינָם יוֹדְעִים חֲכָמָיו
חֵקֶר זוֹ צְבִיָּה חֲרֵדָה,
אַף גַם לֹא יֵדְעוּ כָל יָמָיו.
ססקטון, יאנואר 1919