לֵיל־קַיִץ רַד חֶרֶשׁ. בְּצֵל אֵלָה עֲנֵפָה יָשַׁבְנוּ בַחֲבוּרָה

בְּאוֹר־סַהַר. קוֹל שׁוֹרֵר. הַנּוֹף סָבִיב נִרְדַּם, וּבוֹ שִׁנּוּי בָא:

לֹא מַרְאֵה יוֹם־יוֹם לוֹ, כִּי דְמוּת נוֹף קֶסֶם וּפְלָאוֹת, נוֹף־שְׁבָא:

וּבוֹ, כַּחֲלוֹם, מַלְכַּת־תְּכֵלֶת תְּרַפְרֵף אֲוִירִית, הֲדוּרָה.

וָאָקוּם וְאֶעֱזֹב צֵל, שָׁר שָׁם קוֹל חֲשָׁאִי־רַךְ – בַּעֲבוּרָהּ.

כִּי קָרְאָה לִי שִׂמְלַת־הַכֶּסֶף שֶׁל אוֹרָהּ הָרוֹעֵד וְזָע…

וּבְטַיְלִי לְבַדִּי בַדֶּרֶךְ הַמַּלְבִּין, לִי נִדְמָה: לִשְׁמָהּ,

עַל כּוֹכָב, אֵל פּוֹרֵט אַט נִגּוּן שֶׁל אַהֲבָה, מִתּוֹךְ דַּעַת פְּזוּרָה.

וְכָל שׁוֹמְעֵי הַנִּגּוּן הַזֶּה, יַעַבְרוּם גַּעְגּוּעֵי־אֱלוֹהַּ.

הָס! טְוִי כֶסֶף עָבִים כְּמוֹ קָפָא, אִילָנוֹת כְּמוֹ עָצְרוּ רִשְׁרוּשָׁם,

הֶהָרִים מַשְׁחִירִים מַקְשִׁיבִים: – וְהָיוּ כְמוֹ קָהָל אֵין־סוֹפִי,

שֶׁנִּקְבְּצוּ יַחַד בַּלַּיְלָה לִשְׁמֹעַ לַשִּׁיר הַגָּבוֹהַּ,

בְּהֵרַדֵם בְּנֵי־אָדָם, – שִׁיר־אוֹר, אֲשֶׁר בְּתָוֵי־נְגִינָה לֹא נֻשָּׁם

וְאֹזֶן לֹא שָׁמְעָה, שִׁיר־עַד שֶׁל הַרְמוֹנִיַָּה רָמָה וָיֹפִי.

1920.