אִי, סְנוּנִית־דְּרוֹר, כְּנַף־אוֹר אֲבִיבִית,

אֲשֶׁר הֵאַרְתְּ

גַּן־עִיר וְלֶב־אִישׁ, וּבְעָבְרֵךְ, זִיוִית,

בְּאָחִיךְ הָאָדָם שִׁירָה נִיבִית

עוֹרַרְתְּ, הֵקַרְתְּ:

קִנֵּאתִי בָּךְ, וּמַה־נְּקַלּוֹתִי,

כִּי, סִיס, רְאִיתִיךְ

מְמַלְּאָה שְׁלִיחוּת עוֹשֵׂךְ־עוֹשִׂי:

אַךְ נָגַע אָבִיב בָּךְ, אֲחוֹתִי –

רֹן מָלֵא פִיךְ.

אַתְּ לֹא זָכַרְתְּ חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים,

וַתִּשְׁכְּחִי,

בִּתְהוֹמִיוּת מֶרְחַבִים סַבִּים,

כָּל נִגְעֵי־לֵב וְכָל עַקְרַבִּים –

בְּשִׁיר “צְבִי־צְבִי!”

וְאַתְּ כֹּה קְטַנָּה וְכֹה חַלָּשָׁה.

וְלֹא נֶעֱלַם

מֵעִמִּי עָנְיֵךְ, מְנָתֵךְ קָשָׁה;

כָּל שִׁפְעַת רְדִיפוֹת חֹרֶף רָשָׁע,

בּוֹ נֶאֱלַם

גַּם לִבִּי: כְּשִׁרְיוֹן, הַקִּפָּאוֹן

כֹּה תְקָפוֹ דֹם;

וְעָלָה אֵזוֹב־הַמַּשָּׁאוֹן

בִּדְבִירֵי־שִׁיר, וַחֲרוּל־דֵּרָאוֹן –

בְּחַצְרוֹת־חֲלוֹם…

וְגַם הַיּוֹם, כִּי דָפְקָה צִנַּת־

הָאֱלֹהִים

אֲבִיבִית, עַל חֲלוּדַת צִנַּת

לְבָבִי, – לוּלֵא אַתְּ וְרִנַּת

פִּיךְ, לֹא עָנְתָה נִים.

וְהַלֵּב מְלֵא־בוּשָׁה בִי, עִם תּוֹדָה,

סִיס קְטַנָּה לָךְ,

כִּי אַתְּ הָיִית לְשִׁירִי פוֹדָה,

וַתְּפַלְּסִי שׁוּב שְׁבִיל־זֹךְ, לֹא נוֹדָע

זֶה כְבָר, לְאָח…

מארץ, 1922.