הֵן קָסְמָה לָךְ, הַחֲשׁוּקָה,

עֵין־חֲזִיז לִיפֵהפֶה מְנַגֵּן עַל הַשְּׁמִינִית,

בְּעוֹד בְּיָדִי יָדֵךְ־זֹךְ חֲבוּקָה

וֱאֶצְבְּעוֹתַיִךְ נְגִינַת־חֹם לִי פוֹרְטוֹת;

וּבְעוֹד עֵינַיִךְ נוֹטְפוֹת תְּכֵלֶת מְתוּקָה,

כָּל נַפְשִׁי דוֹבֲבָה… עוֹד רֶגַע קָט,

וּלְרֹאשִׁי רֹאשֵׁךְ, זְהַב כּוֹתַרְתֵּךְ סְרוּקָה,

אִם דָּבֵק, נָח כַּמֵּת, וַתִּהְיִי כֻלֵּךְ

כַּפֶּגֶר, וְאִם עוֹד חָם, בִּזְרוֹעִי שְׁבוּקָה;

וָאֶרְעַד, בַּעֲבֹר עָלַי כְּעֵין רוּחַ־צִנָּה,

וָאֶרְאֵךְ כַּחֲזוֹן־לֵיל לְאוֹר הָאֲבֻקָּה:

כְּעָלֶה טְרוּף־מִשְׁבָּרִים,

אַתְּ לֹא הָיִית עִמָּדִי עוֹד… וְנַפְשֵׁךְ –

עַל שְׁמִינִית, נִשְׁבְּתָה לְבֵין הֵַמֵּיתָרִים.

וַתְּפַרְפֵּר אַט, וַתִּכְאַב דֹּם, לְמַגַּע

אֶצְבָּעוֹת פּוֹרְטוֹת, טוֹרְפוֹת בַּמִּסְתָּרִים;

וּלְאוֹר אֲבֻקָּה שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת דּוּמָם

נֶאֶבְקוּ בֵין הַנִּימִים הַמּוּאָרִים.

וָאֶרְאֶה נַפְשֵׁךְ בִּנְתִיב־דָּם נִסְחָבָה

שְׁסוּעָה, פְצוּעָה, קְרוּעָה כְבָר לִגְזָרִים;

וְהוּא וָאַתְּ, שְׁלַל אַשָּׁף – רוֹמָה, תְהוֹמָה

בִּכְאֵב וּבְשִׁיר עֲבַרְתֶּם בֵּין הַבְּתָרִים.

כפר נורת בראנטש, 1926.