בְּיוֹם שִׂמְחַת־לִבִּי הִתְפַּתַּח הַנֶּטַע…
קָטָן אָז הָיָה, בָאוֹר שָׂשׂ לִגְדוֹל.–
נְבֹל, נְטַע־אָשְׁרִי, נְבֹל!
גָּבְהוֹ – עַד אֶדֶן הַחַלּוֹן, וְהִשְׁקַתְהוּ
יוֹם־יוֹם רַעְיָתִי הַיְקָרָה מִכֹּל. –
נְבֹל, נְטַע־דּוֹדַי, נְבֹל!
פֶָּרַח בֶּעָצִיץ וַיִּיף נְטַע־אַהֲבָה,
מְתַמֵּר אֶל עָל, בְּלִי נְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאל.–
נְבֹל, נְטַע־זִיוִי, נְבֹל!
בְּאַחַד הַיָּמִים – וַתַּךְ הַתּוֹלַעַת
אֶת לֵב אָשְׁרֵנוּ הַצָּעִיר, בֶּן־תְּמוֹל. –
נְבֹל, נְטַע־אָבִי, נְבֹל!
בְּאַחַד הַלֵּילוֹת – וַיַּךְ מַלְאַךְ־מָוֶת
רַעְיָה פוֹרַחַת, וַתּוּרַד לִשְׁאוֹל.
נְבֹל, נְטַע־אָשְׁרִי, נְבֹל!
אֵין יַד לְהַשְׁקוֹת הַנֶּטַע וּלְבָבִי.
שְׁנֵינוּ מְאֻבָּקִים, וּכְפוּפֵי־הָעֹל…
נְבֹל, נְטַע־חַיַּי, נְבֹל!
ספטמבר, 1926.