בסוף! תקותוֹ נמלאה, חלומו נתאמת, שאיפותיו ומאויו באו לו…
אעפ“כ… אעפ”כ…
ויהי ― גם הגדת החיים מתחילה כן ― ויהי עלם אחד, ששטפה עליו זרמת געגועים, להעריץ את תאות הכבוד. כל חושיו ומחשבותיו, כל גידיו ועורקיו משׁוּעבדים היוּ לתכלית השגת אותה המטרוניתא העומדתּ גבוה גבוה, בקומה זקופה ― את מרת תפארת. הנותנת ידה אך להתקיף בדעתּו, לבן עליה, אמיץ הלבב.
בהפקרות נפשו ובסכנות גדולות היה מטפס ועולה על דרך מלא סירים סבוכים. רכסים חדים, שפגמו ברגליו והמעידו קרסליו…
שתּי עיני תּכלת, שהציצו עליו “מפנים יפות” עכבו עליתו, אבל אך על רגעים אחדים. באנחה הסב פניו “משתי העינים” והלך הלאה. הלאה… שאף למרום…
הדרך היתה קשה. הדרך היתה ארוכה… ובא לידי מסקנא, כי כדי להגיע למעלה למעלה צריכים לזחול… והתחיל לזחול לזחול וחתר ע"י זחילותיו לבוא ליעודו הנכסף.
בסוף! ― ― ― ―
וכשעמד לפני מרת תפארת. וכשעלה באזניו שאון תרועות ההמון, העומד מתּחת לרגלי ההר ומוחא כף בהסכמה והתפעלות… אף לא צחוק אחד פזז על שפתיו, אף לא ברק הנאה אחד הבריקו עיניו… הוא היה עיף ויגע… נפשו נקטה בחייו מהזהמא, שהתלכלך בה בזחילתו על ידיו ורגליו…
ובנפשו מתגעגעת לבדידות, לבדידות…