בעיר “מאן דהיא”, הסמוכה “לכל מקום”, היה חי לפנים ועור חי היום אישׁ צדיק בכל דרכיו ויהי (כל ויהי אינו אלא צרה) היום ויעש דבר שאינו הגון, שנוח היה לו אלו לא עשהו. אמנם היתה העבירה קלה, רק שגיאה קטנה ושכיחה בהקי הצניעות, שאצל אחרים לא היתה נחשבת לכלום, אבל ביחוס למעשיו הוא, גדולה היתה והטילה סער והתמרמרות. הכל דברו בו, שרקו ורננו עליו בהתהלכו בחוץ, רמזו עליו, דקרוהו במבטים מבוים בשבתו בחברה, שסבלה אותו לא בלי כפיה. המצב הזה ארך זמן רב. והוא הצטער הרבה, סבל יסורים קשים. אעפ"י שמעלליו מאו והלאה נקיים מכל דפי היו, רחוקים מכל כעור וחשש, אדרבה בזהירות יתרה פלס מעגליו ובשבע בדיקות ברק בטרם הוציא איזה דבר מכח אל הפעל. אמנם די חכמה בלבו, להתבונן על התנהגות הסביבה עמו. אבל אובד עצות היה לדעת מה־לעשֹות, להשתיק הרנון ולהסתר מלזות שפתים ומהרמיזות הדובבות… על־כן שאל את פי איש מנוסה יותר בכמו אלה והלז הורהו בצחוק:
“אך אז תנקה מדבת־עם על עבירתך הראשונה אם תעבור – עבירה שניה”.