אין זאת בדיה, כ"א מעשה שקרה בנאות־דשא המכונה “כל אתר”, ששמה יבואו האנשים והנשים החולים על מחלת “אין־כסף־נחשב” והמבקשים התודעות ותענוגות חברותיות.
לחברותא עליזה אחת, שהשתתפו בה חברים מאומות ולשונות שונות, היה שייך איש אחד, שהרבה התוכחו והתפלספו שאר החברים, מובן שלא בפניו, על אדותיו.
שהוא היה חבר נעים ועליז, משעשע ומבדח, בעל מסעות ונסיונות רבות כהודעת פיו, ושהוא היה גבר נכבד ונעלה, זאת הסכימו כלם. התפלגות הדעות על אדותיו גרמה רק התאוה לדעת אי מזה עם הוא.
האחד אמר שהוא פולני, השני – שהוא אשכנזי, השלישי טען, כי הוא צרפתי, והרביעי, לא כי, הוא רוסי, החמישי חוה דעתו, שהוא בודאי אנגלי, וכן הלאה, בשום אופן לא יכלו לבא לידי מסקנה אחת בנדון זה.
ע"י שפתו, אפיו והתנהגותו לא נסתמנה כלל צורתו הלאומית והתיחסותו לאיזו אמונה. הוא היה אירפי מנומס בכל תהלוכותיו במלא פירוש של המלה הזאת. הוא ידע הרבה שפות חיות על בורין ודבר בהן צחות מבלי לחטא נגד הדיאלקטיקה. ואין כל פלא על העלמת הידיעה.
גם שמו לא הלשין את שייכותו לאיזה עם; הוא נקרא בשם – אבל כבר שכחתי שמו.
פעם אחת בשעה פנויה – ושעות פנויות הרבה מאד ישנן בנאות דשא – התלקח עוד הפעם הוכוח בחבורה על אדות מקור מחצבתו של הפלאי הלז. עוד הפעם התאמץ כל אחד להוכיח שכדבריו כן הוא, וכאשׁר לא באו גם הפעם לידי החלטה אחת גמרו בלבם לעשות קץ להתוכחות ע"י אמצעי פשוט מאד, היינו – לשאול את אותו האיש בעצמו על עמו ועל מולדתו.
בשעה הקבועה נכנס הלז לתוך הכנופיה. אז קם אחד מהחברותא ושאלהו: “אנחנו מתוכחים פה על אדותיך ואין יודע פשר הדבר. אמור נא לנו אדוני בטובך מאיזה עם אתה ולאיזו אמונה תמנה?”
וראה זה פלא! פניו של הלז נתכרכמו והכסיפו, גופו הזדעזע, התחיל לגמגם באיזו השׁתמטות משונה והתחמקות מיוחדה איזו מלים בלתי מובנות ועל גוף השאלה לא ענה כלום – והלך לו.
“אכן, נודע הדבר!” צעק אשכנזי אחד, ויש אומרים פולני אחד, ויש אומרים צרפתי אחד, ואחרים מספרים, כי שלשתם בבת אחת ענו ואמרו: “אכן נודע הדבר! נפתרה החידה!”
"מה נודע? מה נפתרה? שאלו יתר החברים.
“נודע הדבר שהאיש הלז הוא – יהודי”.
“מאין אתם יודעים? הלא לא הגיד לנו?”
"זה הוא המופת החותך על יהודתו. כי רק היהודונים מלומדים בהתעלמות והתחפשות. רק הוא יכל להתביש בעמו ומולדתו…