סולימן אבן–אברהים, סוחר גדול בעיר אל־פאס היה אישׁ בריא ואמיד, ובכל זאת לא היה רוחו נוחה מימיו. בערב אחד אחרי כלותו תפלתו, חזר עוד הפעם באנחה על דבריו השגורים בפיו: “הוי, מי יתן וימלא אלה משאלות לבי!”
“ומה הנה משאלותיך?” הפסיק אותו פתאום איזה קול שואל. כאשר נשא עיניו ראה תמונה ישיש נהדר עומדת על ידו.
“אַלה מעק! (אלקים עמך) מי אתה?”
“אני ציר משמים. פעם בגלוי ופעם בסתר אני מתגלה ליליד אשה והנני ממלא משאלות לבו. ועתה הגידה לי מאויך”.
מאום יש לי הרבה. אלמלא אמרתי לפרטם לא הייתי גומרם עד עלות השחר."
– לחכם־לבב רק בקשה אחת" – העיר השב – “החומד יותר מתאוה אחת, כל חסרות טעם הן. שאל ואתנה!”
סולימן נשקע בהרהורים. שאיפה התנגשה בחברתה ומגמה התרוצצה ברעותה. ולא בא לכלל הסכמה.
“רבות הנה בקשותיך ולא תדע לבחור” – הצטחק ציר מרומים – “בכל זאת יודע אני, כי חסר לך רק אחת לאשרך”.
“מה זה? אנא הודיעני”! שאל זה בבהלה והתרגשות.
“לא נתן לי רשות לגלות לך. על כל אחד לפתוח לו פתח־תקותו בעצמו”.
“המותר לי לשאול ככל אשר בלבבי”? אמר סולימן אחרי התישבות קטנה.
“הכל. כל אשר יסכון לבן־חלוף”!
“ובכן אחת אשאל – אבל לא – אני מבקש אותו הדבר, החסר לי עוד לאשרי”.
“רצית לבטא איזו סכלות ומבלי משים יפה דברת. לך לשלום לביתך. ולפני הקריאה השלישית של התרנגול. ימלא אלה כל משאלותך”.
התמונה נתעלמה מעין, וסולימן הלך לביתו. שנתו נהיתה עליו. הרעיון בהאשר העתיד לבא גזל מנוחתו. הלילה כבר עבר ושמורות עיניו התחילו להסגר מעט. ואפשׁר כי גם תרדמה עמוקה היתה נופלת עליו אלמלא חש פתאום איזו ליאות ועלוף בגופו, והנה החלה מלתעו העליונה להכאיבו בכאב חד ונורא. פרפר, פרכס והתהפך מצד אל צד כאחוז־שבץ. השעות נתארכו לו לנצחיות. נרגש ונבהל קפץ ממשכבו ורץ בחדרו כמשוגע. מעצמת מכאובו לא זכר עוד את משאלתו. כאב שניו העסיק את כל מחשבותיו, וכל פניו צבו. בשעה שפסע פסיעות גסות בחדרו נדמה לו, שהקשיב איזו תנועה בחדר הסמוך, אבל ממכאובו האנוש לא שם לבו לזאת. אחר כך כשצר נהיה לו חדר אחד למרוצתו, הפשיל את היריעות הכבדות לאחור ונכנס אל חדרו השני. עכשו שכח גם את כאב שניו. ביאוש אפל וזועף תעו עיניו לכאן ולכאן ונתקלו מבטיו על פרץ בכתל חדרו, על דלתות הארון הפתוחות ועל הריקנות שבתוכו. גנב בא במחתרת וגנב את כל הונו. עגמת־נפש מרה כוצה את נשמתו, והמשאלה עלתה פתאום במחשבתו וקרא בנהימה: “אהה רוח רעה! שד משחת! אתה עכרתני. אתה שלחת עלי את יסורי הנוראים. אתה שלחת עלי את הגנב, הרוצח. שׁלם הייתי בגופי ובממוני, והנני עתה דל מדוכא ביסורים קשים. מה מאושר הייתי אתמול”!
“שאלתך בני נמלאה”! שמע שוב אותו הקול של הזקן, שבצבץ פתאום כמו מאדמה ועמד לפניו.
“הזה הדבר החסר לי לאשרי”? צרה סולימן בשצף קצף.
“כך כך, בני. בריא היית בכל רמ”ח אבריך ושס“ה גידיך. עשיר היית ולא ידעת כל דאגה ומאום לא היה חסר לך כ”א הכרת אשרו. וההכרה הזאת השגת עתה".
“ראה”! נאם השב אחרי הפסקה קטנה. “אני מעביר ידי על לחייך וסרה ממך המורסא וכל מכאוביך”.
וכן היה.
“אבל אוצרי הגנוב”! מילל הסוחר.
“צא החוצה ותמצאהו. באפלה נפל הגנב אל הבאר שבחצרך, ושוכב הוא שמה ועמו כל אוצרך. משכהו וקח לך את שלך”.
אחרי הדברים האלה גזה התמונה. והשכוי קרא את קריאתו בפעם השלישית.