ליל. הכר מואר באור ירח חור ומזעזע. הככבים מתנוצצים בכפת הרקיע ומחרישים. דומה שלחשם נפסק חמת תוגה עמוקה. אין קול, אין תנועה זולתי הד בכיה, לחישה וגניחה מקפיא את הדם. על קבר רענן מתפתל ומתקפל צעיר חסון, בגדי־קרועים, קרעים קרעים, גופו רועד כלו ומדזעזע, ידיו הנקשות בעלות הגידים הבולטים מרפרפות בחלל האויר. פניו מרפרפות ומשתי עיניו הכחולות נושרות דמעות גדולות וכבדות.

באותה שעה שב הביתה מעבודת היום תרדיון הפועל, והולך הוא ומתקרב אל הקבר ומצליף מבטיו על התלמיד המשתפך בהתגעגעות עזה על קבר רבו.

“אמנם על זה יש לבכות”, דובב תרדיון אל העולם בקול רטוב דמעות, "אדם גדול, אדם קדוש היה, לא הניח כמותו בישראל'. ובכו שניהם.

“לא עליו אני בוכה”, משׁיב העלם מתוך דמעות מחנקות גרונו, “כ”א עלי, על נפשי אני, דמעותי זולות. גם אני הייתי יושב ועוסק כתורה וס"ת מונח בחיקי – גם אני הייתי מצטער כל ימי כשהגעתי לפסוק הזה “ובכל נפשך” ואפילו הוא נוטל נפשך, גם אני הייתי מתגעגע מתי יבוא לידי ואקימנו, גם אני השתתפתי במלחמות גבורנו העדין, גם אני הייתי מקהיל קהלות ברבים והייתי יושב ודורש, ככל אשר עשה האיש הזה עשיתי גם אני ואחר כל אלה – לא הוציאו אותו להריגה ולא סרקו בשרי במסרקות של ברזל. – – – – – –

* * *