לוגו
הַפְּגִישָׁה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שניהם, יוסף ובנימין, היו רעים אהובים חביבים מחוברים במין התחברות מיודה, נלכדים ומאוגדים בדבוק נפשי חזק אמיץ.

פעם חטא יוסף לבנימין חטאת אשר האהבה לא יכלה לכסות עליה. עברה גוררת עברה, הואיל שיוסף עלב את בנימין לא מחל בנימין על עלבונו. וחבילתם נתפרדה.

ימים, שבועות, חדשים, גם שנים חלפו, שלא ראו זה את זה, אף כי דרו שניהם בכרך אחד, וכשנזדמנו במקרה שניהם על המדרכה הסב כ“א פניו, כמו שלא במתכון, ומכש”כ שלא כתבו זה לזה. והפלא ופלא! תחת התנכר לגמרי ושכוח – כמו שטבע הדבר מחיב – זה את זה לעולם, היו רגעים אצל שניהם שהלב הצטמק… שהלב הרגיש איזו געגועים נשכחים, איזה הד של רגשים ישנים… ואיזה כח שלא נחלש עוד משך אותם זה לזה, למרות המחיצה שהבדילתם. אבל כל אלה לא באו לידי הבעה ולא גרמו לחדש האחוה. הגאוה לא נתנה אותם להתפיס.

העולב היה איש אמיד, ובגלל שעשיר היה לא רצה, כמנהג העשירים, להתרפס ולהתודות. והנעלב בגלל שלא עשיר היה, לא היה מרוצה להרכין ראשו.

העולב החליט בלבו לאמר:

עתה נוכחתי לדעת, שלא אהבני זה מעולם באמת ובכל לב, אם יוכל זה להתאפק זמן רב כזה, לבלי ראות פני סמן הוא, שכל בטויי האהבה שלו לא היו כ"א דברי חנופה; אין דבר. אחיה בלעדיו…

והנעלב גמר אומר: כשלא יבא הוא לכפר פני אות הוא על אדישותו נגדי. מסתמא גרם בכונה את התרחקות הזאת. מזה נראה, כי רק אדיבות ולא יותר היתה כל התיחסותו אלי עד עתה, ועכשיו שאינו צריך לי עוד, הייתי עליו למשא – והפסיק. מה לי ולו? שכחתיו…

פעם נפגשו שניהם יחד במקום צר, זה מעבר מזה וזה מעבר השני, והלכו והתקרבו זה לקבל זה ונעצו המבטים זה בזה באופן שלא יכלו עוד להסב פניהם כדרכם תמיד. וכאשר הציץ זה על זה, התחילו, פתאום היה הדבר, הלבבות קופצים, הפנים להתחור, העינים תועות, והמוחות התחילו להזדיין בטענות ווידויים שתכליתם פיוס גמור…

כמדומה היה להעולב, שבא הרגע לעשות קץ להיחס המוזר שביניהם וכאשר אך יתקרב אליו יצטדק לפני רעו מלפנים ויאמר לו: שֹא רעי לפשעי, אך דמיון שוא היא האדישות המדומה לך, אך ערמומית היא קדירותי נגדך. אצטער על ההרחקה, קטנטני הייתי. אתחרט מאד, תקע כפך בכפי.

ונדמה היה להנעלב, שעתה היא שעת הכשר של סליחה ומחילה. די ענש בעד עברה קטנה. כשיקר רעו יאמר לו: סלחתי. הא ידי. נחדש בריתנו כקדם, אל תאמין שפרידתך לא גרמה לי תגיון נפש, אל תחשוב כי אני סובל את מצבנו זה בשויון נפש…

בהרהורים כאלה התקרבו רע אל רע ונזדרז העולב ופתח את פיו להביע לרעו הדברים שבלבו, אבל מלים אחרות לגמרי נשמטו כמו מעצמם מפיו ואמר: "הלא תבוש, “הלא תכלם על דרכך נגדי”. ונאלם.

ופתח גם הנעלב את פיו להגיד לחברו סליחתו. אבל דבור אחד לגמרי יצא כמו מאליו מפיו ואמר: “אדרבה בשת הפנים לך ולי הצדקה!” והחריש. עוד רגע עמדו שני הרעים והפקירו את מבטיהם לחלל הריק ואח"כ נפזרו לשני עברים. ונפרדו לנצח.