הלך הלכו שני אברכים למכור שטרי מניות של הבנק הלאומי. באו אל בית האדון גציל בן סאשי, והציעו לפניו דרישתם.

“אני איני קונה”, ענה ר' גציל בתופפו בכפו על כרסו העב. “למה?” שאלו שני הצעירים בבת אחת. “אני – אני איני יהודי, הנני רק בעל דת־משה”.

“אבל” – – התחיל אחד להתוכח.

“הנח לו אחי”! ענה השני, “יהי ד' אלקיו עמו” והלכו להם.

הלך הלכו שני סטודנטים, לקבּץ נדבות בשביל הקפה הלאומית ובאו את בית האדון גציל בן סאָשי, וספרו לו את מטרת בואם. חַ חַ חַ, אני והלאום היהודי! שני הפכים בנושֹא אחד“, ענה ר' גציל בהחליקו את שפמו הגדול ברחב לב. “משום מה”? שאלו הסטודנטים התמימים. “אני – איני ציוני, הנני בעל דת משה”! אמנם”, התחיל אחד מהם לגמגם. "לכה אחי ונלכה, דבב השני, “חבל על אבוד הזמן”, ועזבוהו.

הלך הלכו שני אגיטטרים להבטיח “קולות” בעד קנדידט לאומי ובאו אל בית האדון גציל בן סאָשי, ובררו לו את תכלית בקורם. “שלום־עליכם”! אומר ר' גציל בתקעו כפו להם, “בלי ספק זרים אתם, מעיר אחרת בודאי באתם”. “מאין לך זאת”? שאלו שניהם מתמיהים ומשתאים. “אלמלי דרי העיר הזאת הייתם, אזי בודאי הייתם יודעים, כי לא אתן את “קולי” לנבחר לאומי. יען כי לא יהודי אני, הנני רק בעל דת משה”.

ועזבוהו לנפשו.

הלך הלכו המחריבים להתנפל על היהודים רצו, דהרו והמטירו אבנים אל כל שמשיה של יהודי על כל גג יהודי ועל כל ראש יהודי. ונכנסו ג"כ לתוך טרקלינו של ר' גציל בן־סאָשי ושברו וטנפו וטמאו כל הכלים, פרעו פרעות והתחילו להכות את ר' גציל בכבודו בעצמו. “אני – איני יהודי, הנני רק בעל דת משה”!! צרח מרה ר' גציל בקול נהימה. ולא תפף עוד כרסו ולא החליק עוד שפמו. "אין חלוק “אחי!” נהקו הפורעים. "הכוהו, את הזשיד, הפשיטו עורו ורסקו עצמותיו, נתחוהו לנתחים!! – ולא עזבוהו…