פצוע שוכב על מטתו הגוף הענקי – העם. הממוהו, מחצוהו ולא נודע מי הכהו. וידידי העם עומדים סביב למטת החולה ומיבבים.
“ארורה היד אשר נגעה בו!” קרא בחמה האוהב היותר נאמן של העם. “תאלתי לאויב, אשר בצדיה ארב לו להכותו נפש… תקולל חלקתו בארץ!”
“חביבי היקר”, מלמל החולה הנפצע בקול חלש, חביבי, אל תקלל את האיש אשר פגע בי. אל תאור את היד אשר הרבתה פצעי. כי לא אויב, כן אחשוב, פצעני, הפצעים המה אנושים מאד, עמוקים מאד, נאמנים מאד; בודאי – פִּצְעֵי אֹהֵב.