(בדיה ישנה).
היא היתה אשה כשרה, עוסקת במעשים טובים ונזהרת במצוה קלה כבחמורה. ועל כל אבק דק של עבירה קלה הלכה לדרוש את אלקים בבית מדרש של הרב הצדיק מופת דורו.
ויהי היום ותתיצב האשה מפרכסת בכל גופה, ובפנים בוכים לפני הרב והיא מגמגמת: “אדוני, נשיא אלקים, אשה חוטאת אנכי!”.
“והוא, הרבוש”ע, רחום, ויכפר עון, אין צדיק בארץ אשר יעשה רק טוב", דבב הצדיק במתיקות ובלחישה, כאילו הוא מדבר לנפשו, ואל האשה אמר: “מה זאת עשית?”.
ותאמר האשה: “בשבת שמברכין” ראיתי את מרת בלום רעולה ומקשטת בעדיים יקרים ואחמוד, אוי לי, את חמדותיה בלבי…"
“הכבר הגדת את כל חטאתך, בתי?”.
מתמיהה ענתה האשה: “האם לא עברה קשה עברתי?”
“אמנם הלאו “דלא תחמוד” היא עברה גדולה. אבל כיון שאין זה מעשה פריצות, וכיון שכבר התחרטת בלבך והתודית, מחל לך הקב”ה".
“אבל הואל נא רבי חקר לתת לי איזה תשובה, למרק פשעי זה, שלא תקופח זכותי בעולם הבא, חס וחלילה”.
הבין הרבי, כי לשוא ישחית דבריו; המחלה הזאת לא תרפא בלי כתיבת איזו רצפט, ויאמר: “אמרי לי בתי, איזו מיני לפתן וירקות את אוכלת לתיאבון”.
“כל מיני ירקות, חוץ מבצלים, אני אוכלת בחבה”, ענתה האשה, אחרי אשר הרהרה מעט.
“ובכן, הזהרי והזהרי שלא תאכלי בצלים לא חיים, לא צלוים ולא מטוגנים בשומן שבעת ימים”.
“הרבי מלגלג על אמתו, הזה סגוף?… הלא גם בלא זה איני אוכלת כל בצלים וגם לגעת בהם וגם להריח להם תתעב נפשי”, טענה האשה במעט מורא.
“אל תתחכמי אשה ועל תרבי לשאול, ככל אשר אמרתי לך השמרי”, כעס הרבי, ותלך לה האשה.
ויהי לילה ושנתה נדדה ממנה: “מדוע בחר הרבי שיחיה בסגוף כזה דוקא – שמא כ”כ טובים הבצלים לאכילה?“… הרהורים כאלה וכיוצא בזה העסיקו את מוחה גם ממחרת. ויותר מפעם אחת שלחה את ידה ותקח בצל ותאמר לנפשה: “בדיעבד נעים מאד למשש בבצלים, כמו בסמט ומשי. בודאי איזה דמיון שוא התעיב עלי את הפרי הזה. מכאן ואילך לא אירא עוד לגעת בו”. ותצלה בצלצול (צוויעבעלכען) באש, ותרח בו: “ראה! מה נעים הריח! פתיה פשוטה הייתי עד היום!” ותרח עוד הפעם, ותנח את הבצלצול ותחזור ותרח בו. בסוף, ממש בלי כל כונה, הושיטה אותו על פיה ותאכל ממנו חתיכה קטנה. “האח, מה יטעם לחך!” ובאמת לא ידעה איך היה הדבר, והבצלצול נאכל כמו מאליו כלו. עתה עלתה בלבה התשובה של הצדיק והאסור אשר הטיל עליה. הנחם חטט במוחה: לקקנית אַתּ!” ותחליט לסגף מחדש את נפשה ביתר שאת.
ויהי לילה. עוד הפעם התהפכה על מטתה בנדוד שנה והבצלים לא סרו מראשה: “לכאורה רק ללעוג על טפשותי כון הרבי בתשובתו, אשר נתן לי. בודאי, בודאי כך! כי באמת למה אשנא פרי נחמד כזה. הלא גם הוא מתנת השי”ת לבריותיו, ועליו אנו מברכים: בורא פרי האדמה“. פתאום נזכרה, כי הרבי הקדוש אמר: “לא צלוים, ולא מטוגנים בשומן”. ובחצי הלילה קמה ממטתה ותבער אש ותקח שלשה בצלים יפים ותטגן אותם בשומן. “מטוגנים הם בודאי, הפלא ופלא”, שוחחה לנפשה בחצי קול, ותבט בתאוה ובהשתוקקות אל המחבת הרותחת. “מטוגנים הם בודאי מחיה נפשות ממש, כי אלמלא כן לא היה הצדיק מטעים כ”כ בדבריו: “לא מטוגנים”, פעם רוצה אני לטעום. “והוא, השי”ת, רחום, הוא יכפר עון”, אמר פה קדוש…
ותאכל שלשת הבצלים בבת אחת…
חמשה ימים אחרי כן לא נמצא בכל העיר ושבע פרסאות סביבותיה, אשה או איש, אשר אכלו בצלים לתיאבון, יותר מהאשה הזו.