הוא קרא באזני העלמה החורה את השיר “קהלת” מאת מיכה יוסף לבנסון.
“כמה מקריא טוב אתה – – –!” אמרה היא. "דומה כי אתה בעצמך הוא המשורר! איה היפי והאמנות בשיר הזה?! איני מרגישה ואיני יכולה להביע את רגשותי. בי יקירי, למדני נא, הבינני…
והוא הביע לה את תכן השיר, ויטיף לה על הטרגדיה של החיים, על העצבות שבחיים, ועל החיים שבחיים בדברים המזעזעים את הנפש…
נשמתה נמלאה רגשות קדחתיים… היא שכחה את החיים ע"י הרהורי חיים, שכחה את המקום והזמן…
דממה…
אח"כ נתעוררה ותאמר: כמה מסביר נעלה אתה. עתה אני מבינה את השיר, עתה אני מביעה את החיים שבשיר, עתה אני מרגישה את התכן שבשיר. לכאורה אתה הוא המשורר – – – –
“כן אני”
“ומיכל”
“המשורר!”
“ואני – – –?!”
“המשורר! שלשתנו יחד הננו המשורר!!”.