לוגו
מַעְֲשֶֹה בִּשְלֹשָה פְּרָחִים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אגדה.

איש היה בארץ החיים ושמו – אבל לא השם עקר פה; העקר, כי להאיש ההוא היה לב גדול וקדוש ונשמה גדולה וקדושה. הנשמה היתה אוהבת את הלב, והלב היה אוהב את הנשמה. והיו יכולים לשבת יחדו בגוף הבריא והיפה של האיש ההוא ימים רבים, רבים מאד. אולם רבות מחשבות היו בלב ובנשמה, אבל עצת ד' היא קמה. הוטב בעיני הקב"ה להפריד בין הדבקים, ומי יאמר לו מה תעשה? לקח אלקים את הנשמה אליו השמימה, ואת הלב קברו באדמה…

*

מקורות הנשמה הגדולה שם למעלה לא נשמע דבר עד היום הזה. כי מי עלה שמים וירד לספר את מאורעותיה? אבל את אשר נעשה בלב למטה יודעים היטב. כי מן הלב הגדול והקדוש הזה צמחו שלשה פרחי המזרח, בעלי שס"ה מיני צבעונים כמנין ימות השנה. ויבצבצו שלשת הפרחים, מלאי קסם, רך ועדן, יפי ויפעה את ראשיהם הקטנים ויעלו על פני הקבר, ששם קבור הלב… והנה אחרת ישראלים קטנה באה מגלות – ולהם לבבות טובים, מרגישים וחשים… וישאו עיניהם ויראו את שלשת פרחי המזרח וישתאו עליהם… ויענו ויאמרו: “מה מלבבים הם הפרחים הללו! מרגישים אנו בלבותינו איזו שייכות גדולה להפרחים היפים. אין זאת כי־אם משום שפרחי־לב המה… לכן זאת נעשה להם, לרגעים נשקם, לילה יום נצרם **פן יפקדו עליהם!”** וישמע הלב שם מתחת את דברי היהודים על אדות פרחיו וירעד מתוך רוב שמחה וענג – בקבר. ויתפלל הלב בלחש: הלואי יהיו פרחי מעלים חן לפני ההמון הגדול כשם שהעלו לפני הארחה הקטנה הזו…

*

והארחה הקטנה שמרה את מוצא שפתיה ותשמר מכל משמר את פרחי הלב. דאגו לגדולם ולהפרחתם, ויספיקו להם מים בעתות השרב. ויפרח הפרח האחד בין ביום בין בלילה, ביום בקיץ בין בחרף, ויפרח הפרח השני בין ביום ובין בלילה, בין בקיץ בין בחרף. ויפרח הפרח השלישי רק בקיץ, רק פעם אחת בשתי שנים. הצד השוה שבהם היה, כי שלשתם הפיצו ריח ניחוח, ריח גן־עדן מלא מתיקות וערבות. ויכנס הריח אל תוך הנשמות וישמחן, אבל יותר החיה הריח את הלבבות… כי על כן פרחי הלב המה…

*

היה יום חרף, ורוח סופה נשבה בחזקה. ותסתער הסערה על הפרחים, למרום עיני הארחה הקטנה הנוצרות אותם ותזעזעם ותתלוש עלים אחדים מפרח זה, ועלים אחדים מפרח זה, ועלים אחדים מפרח זה. וינשרו העלים ויתגוללו על האדמה תלושים וכמושים… אז חלו הפרחים את חלים הקשה ויקפלו את עליהם הנשארים במטתם, ויאנחו. ויפלו איש על צוארי רעהו ןיבכו שלשתם יחד. ותזלנה דמעותיהם המזהירות כטל בקר על האדמה. ומן האדמה חדרו עמוק על תוך הלב. כשהרגיש הלב את הדמעות הכירן, כי דמעות פרחיו הרכים והענוגים הן, ויזדעזע הלב ויבך מר גם הוא, ותזלג מן הלב דמעה גדולה אחת מאירה כספיר, והדמעה פרחה, עלתה נצה, וכרגע צמחו עלים חדשים תחת העלים הקטופים מהסער. וישובו הפרחים לאיתנם ולבריאתם, וישובו הפרחים לחלום חלומם…

*

וחלום גדול חלמו הפרחים בכל יום תמיד, בין בערב, בין בבקר בין בצהרים, בין בשינה, בין בהקיץ. בחלומם והנה הם נוסעים מזה, מובן עם הלב אשר בקבר, כי אֵי מזה יינקו את ליח מחיתם? והמה נוסעים נסיעה גדולה אל ארץ רחוקה ומרחקה, אל ארץ, ששם לא תתחולל סערה עוד ולא תפיל עליהם היפים והרעננים, אל ארץ מזרחית, עם שמים מזרחיים עמוקים טהורים, עם שמש מזרחית לוהטת, עם ערפלי נֹגה זכים המרוקמים בפתילי פז ובנקדות שהם והנדמים לצפרי ענק המשתובבות ומעופפות, עם ראשי הרים חדים בוערים באש ארגמן נפלאה, אשר הצית בהם השמש. אל ארץ בעלת פרחים מזרחיים רבי הגונים עם קסמים נעלמים ושם בפרדס ורדים, בערוגות פרחים, ינטעו גם המה בקרן בן שמן, מובן עם הלב, השרש ממנו צמחו, והכל שם כה עלז, כה צהל, שם ישאפו רוח, יבלעו אור, יתענגו על חפש יחד עם הצפרים בעלי נצות זהב המעופפות המצפצפות משפעת חיים וילדות. שם יכשפו בברק מרהיב עינים, ביפי זהר נפלא את כל יושבי הארץ ההיא ולא יושבי הארץ ההיא לבד, כ"א ימשכו אליהם את לבות כל בני שאר הארצות, כי על כן פרחי לב הם…

ויחלמו עוד, הנסיעה הגדולה הזאת לא תוכל לצאת מהכח אל הפעל רק בהשתתפות ההמון הגדול… על ההמון הגדול להתגעגע אל הארץ המזרחית ההיא כמו שמתגעגעים הם, שלשת הפרחים. על ההמון הגדול לשאוף עמהם יחד אותה השאיפה הגדולה והכבירה… וההמון הגדול לא פרחים בני מינם הם, כי־אם בני אדם עם לבבות גדולים, והם צריכים לחלום עמהם יחד את חלומם הגדול, כי הלא גם המה פרחי לב הם. והארחה הקטנה, ששמרה אותם עד עתה, אינה דיה ללותם על דרכם הגדולה. רבבות לבבות צריכים ללכת עמם. והלבבות יתלכדו ללב אחד גדול, ודרך צנור הלב הנורא הזה תזרום השאיפה הנוראה הזאת. אז יתגשם החלום, שהם חול מים בכל יום תמיד, ערב ובקר וצהרים, אז יגאלו הפרחים ויגאלו את ההמו הגדול האחים לחלום, ויחדו יסעו אל ארץ הפלאות…?

כך חלמו פרחי הלב…

*

וצריך לדעת, כי לא כפרחים אחרים הצצים ונובלים המה שלשת הפרחים שלנו. הם חיים לעולם, נצחיים הם. כי על כן פרחי לב חם הם… וזמן רב, רב מאד, חלמו את חלומם יחד עם הארחה הקטנה. בלי שום תקוה לפתרון. כי ההמון הגדול טרם התאחד עמם לחלום חלומם, אבל איזו תשוקה נעלמה, איזו מאויה נסתרה כבר החלה לפעפע גם בלב ההמון הגדול…

היה יום קיץ, היה זמן פריחת הפרח השלישי וכשהפרח הזה פורח, קולו נשמע כקול שופר גדול ענקי תוקע מאליו תקיעה – שברים – תרועה והקול הולך מסוף העולם ועד סופו. וישמע ההמון הגדול וילך אחרי קול השופר עד באו אל מקום פרחי הלב ויעמד על גביהם. אז רבה התנועה בין שלשת הפרחים, וישוקקו וישוחחו בקול מבהלות, וירחיבו את כוסותיהם וגביעיהם, לקבל את הזרע, אשר המטירו אל תוכם פרחים אחרים באהבה וחבה… והלב בקבר התנועע בנחת וגיל. ויצאו הפרחים לחול במחולות, ורוויי אהבה ונסוכי שכרון התחילו לשורר תפלה ערבה בקול נעים כקול צלצלי כסף. וההמון משתומם בשמעו הקול מזמר תפלה ידועה מתפלות ראש השנה: “ובכן תן כבוד ה' לעמך. תהלה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך במהרה בימינו”. ותתפשט זמרתם בין הרים וגבעות, בין אפיקים וגיאות ותמסוך קסם כביר על כל הסביבה…

“על מה אתם צוהלים ככה בכל לב?” שאל ההמון הגדול.

“הלא פרחי לב אנו, האינכם יודעים זאת?” ענו הפרחים.

“ידענו זאת!” ענה ההמון “אבל”…

"הלא אותי קוראים: “אוצר לאומי”! אמר הפרח הראשון בפטפוט ילד עלז.

“ידענו גם ידענו!”

“הלא אותי קוראים: בנק־לאומי”! נאם הפרח השני בקול שנשמע בו מרץ לעז.

“זאת הלא ידענו!” אמר ההמון הגדול.

"ואתי הלא מכנים: “קונגרס־ציוני”. דבב הפרח השלישי בענות חן.

“גם זאת ידענו”, ענה ההמון הגדול.

“הלא אנו פרחי הגאולה!”…

“ידענו גם ידענו!” ענה ההמון בקצר־רוח מעבודתו התדירית הקשה.

"גם זאת ידעתם? מה? גם ידעתם, כי.. כי אנחנו פרחי הגאולה ובכל זאת הנכם מעכבים את הגאולה ולא באתם אלינו?! קראו שלשת הפרחים בבת אחת, בתמיה והשתוממות.

“לזה סבה אחרת”, ענה ההמון הגדול מבויש קצת, “רוח סערה התחוללה בחוץ… ולא יכולנו לבא אליכם. גם עסקים… טרדת פרנסה, ועוד נמוקים אחרים עצרונו… לא יכולנו עד עתה להשתחרר… גם לא ידענו היטב מה פירושו של “פרחי הגאולה”. גם עתה אין אנו מבינים עוד היטב את חפצכם”…

“מתאוים אנו להגאל ולגאול אתכם”, ענו שלשת הפרחים בהתלהבות. “פה בארצות האלו, אין אויר, אין מרחב־יה. ורוח סערה סוערת בכל פעם, ואנו מתאוים לארץ, ששם הכל בהיר, בכל אור זרוע, אין שם רוח סערה, כ”א רוח קלה מקטרת כל ראשי בשמים מנשבת שמה! פה נבול תבולו גם אתם גם אנו נקמול, ושם הכל פורח, הכל חי, אין שמה דאגת פרנסה. אבל יש שמה “ארץ זבת חלב ודבש”.

"הלא זוהי הארץ אשר גרו בה אבותינו מעולם?! צעק ההמון באלפי קולות בשמעו את המלים הידועות לו “ארץ זבת חלב ודבש”.

“כך כך” ענו הפרחים בחדוה גלויה, “כך כך” אל הארץ הזאת נבוא יחד, אל ארץ אבותיכם. אבל דעו, כי זולתכם אין אנו כלום, בלי עזרתכם לא נוכל אנחנו להגאל ולא נוכל לגאול אתכם. אם חפצים אתם לשוב אל ארץ אבותיכם, אז עליכם להיות כחולמים, עליכם לחלום עמנו, בכל יום תמיד, ערב ובקר וצהרים, את חלומנו הגדול. עליכם לשמוע קול שופר, לחזות את חזיונותינו. לשאוף את שאיפותינו ולזמר את זמירותינו. והיה אם תעשו ככה, אם תערגו להתרפק על אדמתכם כמונו, אם תתחברו עמנו, אז נשובה אל הארץ ההוא ברנה, בעוד אשר פה אך תאניה ואניה…

רטט עבר בכל בדי עורו של ההמון הגדול ומעל לשפתיו התמלטו המלים "כן? – – כן– – " – – –

“אבל משום מה, גדלה השמחה ביניכם פרחי־חן פה בארץ הזאת?…” הוסיף ההמון לשאול את שאלתו הראשונה, שעדיין לא שכח אותה…

“על־כן גדל הגיל פה ביננו על כי סוף סוף באתם אלינו ולא אבדה תקותנו”, ענו הפרחים ותרועת שמחה התחוללה על המישור סביב. והלב בקבר רעד מעליצה וחדוה, וימס כמעט מגיל ונחת…

*

אז היה הדבר הגדול. אז הפנטזו לבבות ההמון אחרי פרחי הלב. אז החל ההמון לשאוף, להשתוקק, להתאוה תאוה, לערוג, לחלום את חלומם הגדול של הפרחים…

אז קם ונהיה הדבר הגדול, שאליו נתאוו הפרחים והאורחה הקטנה… אז החלה הנסיעה הגדולה…

הפרחים המחברים לקרקע באמצעות הלב עקרו א"ע מהקבר… וגם את הלב לקחו עמם, גם קמץ עפר הדבק בלב לקחו עמם, גם שביבים וקרנים אחרים משמש הגלות לקחו עמם ונשיבות אחדות מרוח הסערה לזכרון לקחו עמם, ויחד עם ההמון הגדול ועם הארחה הקטנה בראשם, כלם, כלם, כלם שבו אל אדמתם…

עד כאן האגדה, “ואם תרצו הרי אין זה דברי אגדה”… – – – –