בהעולם הנקרא “השפל” – באיזה חלק, באיזו מדינה ובאיזו עיר לא נודע – היה חי, באיזה זמן מן הזמנים, ילד קטן ויפה. לו תלתלים שחורים ועינים שחורות, לו פנים יפים ולבנים. אבל לו גם מצח מקומט. כשפזז וכרכר הילד הלז, ישב אח“כ וחשב או הלך אח”כ וחשב, לאיזו תכלית התחולל, לאיזו תכלית השתובב. אכן בעל מחשבות היה מטבעו. לא הניח דבר גדול ודבר קטן, שראה בעיניו, שלא היה חושב על הצד התכליתי שבו. ופיו היה מלא שאלות תדיר: אבי, למה נברא זה? לשם מה נעשה זאת? הכל היה חפץ לדעת הילד התורן הזה. ומחפוש לחפוש, מחקירה לחקירה, בא (מה שפילוסוף קטן כזה יכול לחשוב!) לידי שאלה על מהותם של החיים בכלל… על תכליתם של החיים…
מנקרה היתה השאלה הלזו במחו הרופס יומם ולילה. לא היה יכול החקרן הקטן הלז לישן, לאכול ולשחק בצעצועיו.
“לאיזו תכלית, אבי, הם החיים? לשום מה אני אוכל? לחיות? טוב. אבל למה אני חי?”
“כדי שתלמד תורה וחכמה, בני, כדי שתהי ישר וחכם, חביבי, כדי שתהא מוצא חן בעיני אלקים ואדם, יקירי”. ענה לו האב מתוך חבוק ונשוק.
מאמין היה הילד באביו, ויגע בתורה וחכמה. הרי ידע מעכשו לשום מה הוא חי. והשיג אמנם את התכלית הנרצה. טבעו יצא בהסביבה שלו. רוח המקום ורוח הבריות היה נוחה הימנו.
וכיון שהגיע למעלה מעשרים שנה, תור הזהב של החיים, התחיל שוב לבו מתרוקן, ותוקפת אותו שוב אותה הנקרנות של כליון נפש ובקשת תכלית חדשה ואמר:
"הן אני כבר באתי אל החוף המבוקש, השגתי התכלית, שלמדני אבי. יגעתי ומצאתי חן בעיני אלקים ואדם… ואחר כך?…. מה להלן? לאיזו תכלית אני חי עוד?… "
“כדי שתדע אהבה… כדי שתראה חיים עם אשת חן!” ענה לו איזה קול.
הסב העלם החוקר את ראשו המתולתל, לראות את בעל הקול פנים אל פנים, ולא מצאהו. איזה זמן בלה בחפושים, למצא לקול הזה תוצאות – ולשוא. אז ידע, כי הקול קול לבו הוא.
ציית העולם לקולו אשר בלבו. נשא אשה יפה והוליד ממנה בנים ובנות. עשר שנים שלמות חי חיים מאושרים עם תכליתו הרצויה אשר מצא.
וכיון שהגיע לשנת השלשים לימי חייו, התחיל לחוש איזה שעמום בהויתו. ההתפלספות הטבעית שבו התחילה להרהר ולפקפק:
“כבר ידעתי אהבה בתענוגיה… כבר מצאתי את התכלית שלמדני לבי. אשה ובנים לי… ולאיזו תכלית אחיה להבא? לאיזו תכלית?…”
“כדי שתצבור ממון ותעשה עשר, כדי שתנחל כבוד והוקרה מבני דורך, כדי שתגדל בניך ברחבה, ותזכה לראות בנים לבניך”, ענו לו החיים בעצמם.
נשתרשה אצלו תכלית החיים בהשגת ההון והשתדל בהתגשמותה. המזל האיר לו פנים ובזבז לו כל אוצרותין, נתעשר האיש עשר גדול. נתפרסם האיש לחכם, עשיר וגבור, כי גם שלם בגופו היה, בריא בכל רמ“ח אבריו. גם בניו גדל בלי כל מכשול. ונהנה מהם. גם בני בנים נולדו על ברכיו. גם מכל תענוגות אנושיים והנאות גופניות לא פרש א”ע, על כן, כנהוג, כבדה אותו החברה בכל מיני כבודים והתמנות חברותיות.
ככה היה חי עם התכלית של החיים ימים רבים עד שמלאו לו חמשים שמה.
כיון שהגיע למעלה מחמשים נשתעממו לו גם החיים האלה. נעורה פתאום הנקרנות הרעבתנית שבו מתרדמתה. חקרנותו, שהיתה נרדמה ונקפאה לפי שעה, קמה לתחיה, שבה למרר את חייו, למלאות את לבו ביגון אין סופי, ולהגדיל את פרכוסי נשמתו הסומרת וזעזועיה.
“כבר הנני שבע שמחות” – התמוגג בדמעות – “הגבהתי את עצמותי ואישיותי מתוך הסביבה, שאני שרוי בתוכה. הוני גדול, בני מוצלחים, תופסים מקומות גבוהים בחברה. השגתי את התכלית שלמדוני החיים במדה מרובה. לא חסר לי דבר, ומה עוד? מה עכשו התכלית מן החיים שלי?… מה אוכל להשיג את אשר לא השגתי עוד? מה התכלית? מה התכלית?”
לא פנה עוד עם שאלותיו אל אביו. מפני שזה כבר שם אל הנצח פעמיו. אבל את לבו שאל. ואין קול – – – את החיים שאל ולא ענוהו… אין תשובה!…
והחל המשבר.
נטל הסם את חייו. החמימות מההויה שלו. הרגיש את עצמו למיותר, לחתיכה שאינה ראויה להתכבד. בכל מה שהציץ, הסתכל והתפלסף, נפגע יותר. הסביבה שלו עליזה, הכל מזהיר, מלבב, כל אחד עובד ואוכל, כל אחד חי עם הרגשותיו המיוחדות עם השקפות עולם שלו, רק ממנו, בלבד נסתלקה השכינה, רק הוא לבדו פרוש מן החיים ובוכה על עלבון החיים, רק הוא לבדו הולך בטל ומבקש את תכלית החיים, את הנשמה של העולם, ואינו מוצא – – – וכל ישותו מתקוממה נגד חיים, בלי תכלית, בלי נשמה…
ויש אשר טסו לפניו תמונות מלאות ענין ןתכלית. יש אשר עלו על לבו רעיונות, שיש להם תכן עשיר של חיים וכדאי לחיות וללחום בשבילם, מעין: “תקנות העולם”, “אידיאליות”, “שחרור האנושיות” “חרות האישיות”, “ערכין חדשים”, “מרידות הדעות”, “מהפכות המחשבות” וכדומה.
אבל התמונות הללו נתערפלו תכף. הרעיונות נתטשטשו. לא האמין בהתגשמותם של האידיאות. לעולם לא ישיג הוא ולא ישיגו אחרים את התכליות האלה, החליט בלבו ונשקע מחדש בתחום היאוש, המכוץ את הלב והמרפה את הגוף ועם רפיון הגוף מתדלדלת גם הנשמה…
“שמים הפתחו!” – צעקה בו נשמתו – “שמים הפתחו!… מסוגרים אתם זה נצח נורא, מסתירים אתם את חידת העולם, את תכלית החיים, את פתרון החיים על כל גלוייהם והופעותיהם. רחמו עלי, הפתחו לפני, אראה, אביט יה בעוד בי נשמתי. לאיזו תכלית אתם מסתירים מפני את סתרי הבריאה? אם לא עכשו אימתי תגלו לי את הרז? מתי? הלאחר מותי?”…
והשמים לא נפתחו…
רצוץ ושסוע, לקוי בנשמתו וגופו נשא את צרור גונו החיקו, לא התחבר לשום איש מאנשי ביתו הצעירים, החיים, לפי דעתו, חיים נסחאים שוקיים, בלי כל תכלית רם. לא דבר עם שום בן אדם, נתאלם. ומתיאש היה סובב הולך במקומות ריקים מאדם, ראשו נטוי לאדמה ועיניו סקרו, כאילו מחפש הוא על הארץ פתרון מעשה בראשית, אשר לא מצא בשמים…
מתבודד ונטבע בתוך עצמותו קצרה נפשו למות…
היה יום אביב אחד. השמש יז אור חדש ונעים ובורא מאורות בלב הברואים. והאומלל התהלך אז ביער שמחוץ לעירו שבוי רעיונות מרים. ראשו היה מרים בכל פעם למעלה ועיניו היו מבקשות איזה עץ דרוש לו… ולא ראה את האיש הזקן ההולך לקראתו, ונתקל בו.
כבן שבעים וחמש היה הזקן המטייל ביער. פנים מענינים, מאירים וצוהלים היו לו. עינים מאירות בהירות היו לו. וזקן לבן יורד על מדיו, כל תנועותיו היו חיות וערות. כל הויתו שמחה ומזהירה. זה כבר לא דבר הספקן האומלל שלנו מלה עם איש. וההתגלות של הזקן הלז לנגד עיניו עוררה בו איזה חשק לדבור, התיזה בו איזה הארה נפשית…
“סלח סב נכבד, שנתקלתי בך בלי כונה”, מלמל האומלל בקול בכיני וחלש, שנשמעה בו עגמות נפש מדכאה.
הרכין הסב את אזניו כלפי הדובר וענה בקול מצלצל מלא ילדותית:
“אין דבר, אין דבר, מפוזר אתה אדוני, שקוע באיזה רעיון עמוק, על כן לא ראית אותי”.
“כך, משוקע אני באיזה רעיון מר… ואתה הפסקתני… אם תרשני אשאלך איזו שאלה”.
הרכין הסב את אזנו הזקנה ואמר: “מהיכא תיתא”.
“מכיר אני בפניך, שאתה שמח בחייך ונהנה בעולם הזה, הגד נא לי, איה המעין, שממנו יצא לך זרם חייך? ממה אתה יונק את היניקה הרוחנית שלך? בשביל איזו תכלית אתה חי בעולמך?”
הרכין הזקן המאושר את ראשו ולחש להאומלל: “אין לי לע”ע שום תכלית?"
“מה אתה סח? לע”ע אין לך כך תכלית ומתי עוד? הלא בשביל שאין לי כל תכלית בחיים, חיי עלי למשא. ולא אוכל לברא איזו אתמוספירה לחיות בה… ואתה –
“ואני” – חטף הזקן ממנו את המלים – “ואני הולך ותר, הולך ומבקש אחר תכלית לחיי”…
“וכבר מצאת? מה?”
“לא, עדיין לא מצאתי”.
“ובכל זאת הנך מאשר? הנך עליז? היכי דמי?” כמעט צעק המתיאש בקול משונה.
תקע הזקן את כפו החמה לתוך כף ידו של האומלל הרגזן והרתחן, לאות פרידה. ובבת שחוק על שפתיו הרועדות אמר לו:
החפוש אחר התכלית בחיים, הוא הוא התכלית בעצמה, בני… – – – –