לוגו
המהפכה המוניטארית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

סבא של אחינוּ היה לו כיס רגיל במקטורן העליון שלו ועוד כיס־זוטא חבוי בביטנה מן העבר השני בצד ימין של כנף הבגד. הכיס הרגיל, הגלוי – קופה שוטפת ליציאות יום־יום; כיס־הזוטא, החבוי – בנק. בנק לחסכון. ולמה דווקא מאחורי כנף־הבגד הימנית, שאין להגיע אליה אלא ביד שמאל? – ובכן, דווקא משום כך. זה טעמו של בנק. שלא יתחשק לך כל רגע להוציא כספך. יהיה לא־נוח, יהיה מסובך קצת – לא תמהר לפזר הונך, וסופך שאתה חוסך נדונייה לבת או אתרוג לסוכות – הכל לפי מידת כיבוש־הייצר שלך בדרך אל הכיס הקטן, בביטנה, מצד ימין, שאין אתה מגיע אליו בנוחות אלא אם כן אתה איטר ובמשפחתנו לא היו איטרים.

היה הנכד שואל: אם סבא כה להוּט לחסוך – לשם מה לו התרמילים בביטנה? מדוע לא יפקיד מעט־הכסף בבנק כדרך העולם וּכפי שקוראות המודעות המצוירות?

משני טעמים – היה סבא משיב. ראשית, הבנק רחוק, הסוליות משתפשפות והעור בקיוב (מקום מגוריו) יקר; שנית, אין המלך וכל הממלכה שלו מחוייבים לדעת כמה אביון הוא סבא שלכם.

השבוע זכרנו אותו לטוב.


*

לפני שנים אחדות יצאנו אל מעבר־לים, לפני צאתנו היינו שכירי־חודש ואת גמול־עמלנו היינו נוהגים לקבל במזומנים – במטבעות ובשטרות־כסף של המדינה, השטרות הרגילים של ישראל: פעם עם ציור של צנוריות מעבדה (כנראה, תהליך הזיקוק של הכסף הישראלי), פעם עם איזו התרחשות אבסטרקטית, ממיטב הציור המקורי של ישראל – אבל תמיד כסף. מטבע עובר לסוחר. מכוּסה, כמדומה, על ידי מעט זהב ועל ידי הרבה מקרקעין. על חסכון לא היתה לנו שהות לתת את הדעת. הבעיה לא היתה איך לחסוך. הבעיה היתה – ונשארה עד היום – איך לחבר קצוות: זנב הכסף עם קצה החודש. הראשון קצר, והשני, כידוע, ארוך. לפעמים ארוך מדי.

וכך היו היחסים בינינו לבין המוסד המפרנס אותנו, ובינינו לבין בית־המכולת ודוכן־הירקות המזין אותנו, פשוטים ובלתי אמצעיים: המחזור היה ער, טבעי, בכסף חי ונושם – על אף הציורים המכבידים עליו. נוטל מזה ונותן לזה – אינו משתהה ללא צורך בשום מקום. דאגה לחוסר כסף – היתה גם היתה; טרדה במעט שיש לך – לא היתה.

עולם של אתמול.


*

אחרי הפסקה ארוכה חזרנו לארץ ומצאנו בה חידושים: אַיי.בּי.אֶם, מחזמר, המון רפורמות, אך גאונית שבהן נראתה לנו הרפורמה – או המהפכה – המוניטארית. חסל סדר כסף או שטרות כסף. מוקצה מחמת כללי ההיגיינה האלמנטריים. המדינה רוצה לתת לך הזדמנות לחסוך. ובמקום הכיס הקטן מן העבר ההוא של הביטנה תפר לנו המוסד המפרנס אותנו – בנק כיאה לעולם שאיננו עוד עולמו של סבא.

ובכן, מאז חזרנו איננו מקבלים בסוף החודש אלא זנב־חשבון עם מספר־צופן – לבנק. והראשון היודע כמה השתכרנו החודש זה לא אנחנו, אלא העלמה סתורת־השער א־לא בריג’יט בַּרדו בסניף הבנק שבשכנותנו. לאחר שהיא יודעת – מודיעים גם לנו. מאז הונהג סדר זה איננו יודעים עוד מה מצוייר על הכסף הישראלי. אנחנו קוראים צ’קים.

אמת, זה גורם לנו מעט התרוצצות, מעט אי־ודאות ולפעמים גם רוגז. ועקרת־הבית (עובדה) כמעט נפלה לתוך זרועות המשטרה בשל משיכת עשר לירות מעבר־לזכות; גם הדאגה הנוספת הזאת לשלומו של הבנק ולבטחונו – מפני אש, מפני רעידת אדמה, מפני השטפון – כדאגתו של משה נאַדיר בזמנו, אינה מקילה עלינו. אבל חכמת־מדינה היא חכמת־מדינה ויש לנו תמיד דרך־ארץ בפני כוח־ההמצאה שלה ואם מומחים מצאו כי זהו הסדר האידיאלי לאדם העובד – עפר אנחנו תחת כּפּות רגליהם כרגיל. אמנם חסרוננו לא נתמלא. אבל כשאנו שולפים פּנקס צ’קים עם מונוגרם פרטי לחתום אותו לחלבן – אנו מרגישים קוממיות. בעלים בעמינו. יש בזה קצת מהעמדת־פנים של דל גאה, ושלמה המלך כידוע לא אהב אותו ביותר, אבל מדוע ניבדל כיחידים ממנהגה של המדינה כמדינה?


*

השבוע, בגמר השנה האזרחית בירכנו על פרי ההילוּלים. הצצנוּ בחשבון הבנק – אין בנק בישראל נוהג להודיע זאת ללקוחו – ומצאנו כי סכום של ארבע לירות ועוד ששים ושבע אגורות נרשמו לזכותנו כריבית לשנת 1964. לקחנו את המטמון, הוספנו אגורות אחדות כדי לכסות דמי שתי כוסות קפה ומעט דברי מאפה בבית הקפה הסמוך לבנק, וערכנו – כל המשפחה – את החשבון:

לזכותנו:

כאמור לשנה, 4.67 ל"י.

לחובתנו:

30 צ’קים כל חודש במחיר 2 אגורות 12x2x30=7.20

שני טלפונים בממוצע לחודש אל הבנק לשאול אם כבר הגיעה המשכורת. 12x30x2=7.20.

אוטובוס אל הבנק הלוך וחזור 12x40=4.80.

סה“כ חובתנו 19.20 ל”י.

הפסד שנתי (שלנו) 14.53 ל"י.

וזה מלבד עצבים, שעות שאנו מבזבזים בתור וריגוזים אחרים הקשוּרים בנועם השירוּת הישראלי.

חשבון כזה ומסקנות כאלו אין אדם מפרסם בלי התייעצות עם כלכלן. שאלנו, איפוא, ידידנו כלכלן בעל שם, מה היה הטעם המדעי במהפכה המוניטארית הזאת. אמר לנו טעמים אלף ובית וגימל והודה כי לא שיכנעו אפילו את עצמו, לבסוף הוסיף: אין אתה מבין גודל הפלא: בהפסד האישי הקטן שלך אתה מסייע לפיתוח תעשיה כבדה של בנקאות וממציא תעסוקה לאלף עובדות ועובדים נוספים (המספר הוא של הכלכלן) ביחוד בערים הגדולות. אין זו שאלה של חסכון – זו שאלה של תעסוקה, של פיתוח וההעברה לענפי משק יצרניים וכמובן של פיזור האוכלוסיה. ככתוב בקווי היסוד.

כן – הוסיף – שכחתי, זוהי גם שאלה של נוחות לעובד.


*

שמחנו שבימי נעורינו לא היה חלקנוּ עם אלה שהיוּ מלגלגים על חלם.

14 בינואר 1965