אלף סיבות לנוּ להיות עם אנשי הרפוּאה. ואף שעברו הימים של רופאים־מדינאים ומורי חברה נוסח בן־מימון, ומקצועות המדע נתפצלו ואדם מתייחד עם מקצועו, סלדנוּ מפני אלה המבקשים לצייר דווקא את הרופא – ההומניטַר מטבע הכשרתו והקדשת חייו – כאויב החברה שאין לפניו אלא מעגלו האישי בלבד.

ואנו עם אנשי הרפואה לא רק משום שהרבה מעצם היכולת האישית לכתוב שוּרות אלו אנוּ חייבים להם, אלא משוּם שהדבר הנראה כנתון מאליו: בטחון הבריאות של יושבי הארץ הזאת, רעננות ילדיה והגזע הבריא והאיתן שקם לנגד עינינוּ – הם שטיפחוהו. כשאנוּ קוראים סטטיסטיקה על עליית היצוא של בגדי האופנה אנוּ שמחים לראות התפשטוּתו של המשק. כשאנוּ קוראים שאחוז תמותת התינוקות בארץ הוּא מן הנמוכים בעולם – אנו יודעים כי מובטח העיקר. ואם יציבתנו זקופה וגוונו איננו שחוח – אנוּ יודעים כי עשתה זאת לא רק תנועת התחייה. עשוּ זאת רופאים.

גם מידת התפוגגותה של הרוח החלוצית אצל אנשי המקצוע הזה איננה גדולה ממידת התפוגגותה בשכבות עובדים אחרות, לרבות אלו שהן חלוציות מטבע בריאתן. ואין איש יכול להטיף להם מוסר יותר משהם יכולים להטיף לו.

אבל זווית־הראייה הציבורית איננה תמיד זווית הזכוּיות. זווית־המבחן היא הצורך החיוּני של הארץ כפי שהוא מחריף ומופיע מעת לעת. והוּא החריף באחרונה בשטח הרפוּאה ובאזוריה המרוחקים של הארץ, וחסרים שם רופאים ובריאות היושבים שם בסכנה. חקיקת חוק או קביעת תקנות שבהן רוצה החברה כולה להבטיח עצמה מפני מפולת באחד מתחומי חייה הראשונים – הוא טעם קיומה של חברה דימוקרטית. רק מי שסבור שמשטר דימוקרטי חייב בדאגה ובאחריוּת לאזרחיו פחות משחייב בהן משטר אחר – יראה בנסיון לחייב קבוצת אנשים למלא שירות חיוּני פגיעה בדימוקרטיה, אבל איננו מניחים שיש רבים הסבורים כך.

ואיננוּ מניחים כי רבים יסברו כך יען כי אותו משטר דימוקרטי עצמו מיישב גם את השממה והספר לאו דווקא על פי חוקי הוולונטריות הצרופה. אמנם לא על ידי חוק חובה, אבל על ידי יצירת תנאים של אין ברירה שכמוהם כחובה. אמת ידוּעה היא, כי חלק ניכר של מתיישבי הספר לא באוּ לשם משום שהעדיפוּ את ערד ואת עדולם ואת כביש־הרעב על פני תל־אביב, אלא משום שהמדיניות הרשמית של החברה העוסקת בהושבתם יוצרת בשבילם אפשרוּיות בעדולם ואיננה יוצרת אותם במקום אחר ואינה מעמידה את המתיישבים לפני ברירה רבה. לכן הנסיון לחוקק תקנות שיבטיחוּ כי צבור גדול זה לא יישאר בלי שירותים חיוּניים – איננו כל כך יוצא דופן כפי שנדמה במבט ראשון. זוהי חובת יסוד של חברה הערבה לאזרחיה. נורבגיה עושה זאת לגבי רופאי שיניים – מדוע אסור לעשות זאת בנגב הישראלי לגבי רופאים?

לפיכך, עם כל אהדתנו לרופאים, היינוּ עם רוח החוק, אמרנו עם רוחו ולא עם הנוסח, כי איננו מניחים, למשל, שתישלל מסטודנט לרפוּאה כל יציאה מן הארץ למשך עשר שנים, ומציעי החוק בוודאי גם לא נתכוונוּ לכך כאל מטרה. אבל שום פגם אין בכך אם רופא צעיר, שהחברה משקיעה בו אשר משקיעה, יחיה מעט בהרגשת חובה כלפיה. יתכן כי יתפרק מהרגשה זו במשך הזמן ככל ישראלי אחר, אבל יטעם ראשית תחושת החובה הזאת. אין זה מזיק לאזרחות טובה. אין זה מזיק לדימוקרטיה. ובטווח רחוק אין זה מזיק גם לחינוכו האישי של רופא.

נכנסנו, איפוא, בריב עם טובי ידידינו הרופאים. הלהטנו ויכוח. ותמכנוּ בחוק. במיתון הנוסח שלו, אבל – בכל לב. אלא שפתאום הסתבר שכל חשיבוּתו של החוק איננה חשיבות, שאיננו בוער ושניתן לדחות אותו. ואף שהיזמה להניח את החוק על שולחן הכנסת יצאה מחברי כנסת – היזמה להניחו הצידה באה ממקום אחר. והוּא הונח. הצידה, כלומר. החוק לא היה חולה. אבל הוּא מת. מיתת פתאום. מסנוקרת. לא של הרשות המחוקקת, שרק היא רשאית להמית את וולדה, אלא של הרשות המבצעת. אחת הסנוקרות של רשות זו המשתלחות באחרונה יותר ויותר לשטחים שהם מעבר לתחומיה. החינוך הזה להיינו־הכיוּת של ממשלה, מפלגה, שופטים, כנסת, כולם במקלעת אחת, משבש עלינו כל המושגים של אורח־חיים דימוקרטי אמיתי. והוא מעמיד בספק לא רק את יכלתנוּ להבטיח בריאות הציבור בישובים נידחים, אלא גם את יכולתנו להבטיח את בריאות החיים הממלכתיים וסידרם. לכן כאשר יעלה הדבר לדיון מחדש על ידי חברי כנסת אלה או אחרים בכנסת זאת או באחרת היינו רוצים להבטיח להם כי נהיה בכל לב עם הרופאים. אם אמנם די בשיחה נלבבת אחת עם הראשות המבצעת, כדי להסיר מן הפרק הצעת חוק של פרלמנטרים בעניין שהוצג כחיוני עד מוות, והוא אמנם כזה – ישוחחו נא את השיחות האלה קודם. אל ישַלְחוּ אותנו לשווא ברופאים ואותם בנו. עונת המחלות ביישובי הספר נמשכה עד כה – תימשך עוד חצי שנה. פיקוח נפש, כידוע, דוחה דחיפות, ואם נגזר עלינו להמתין – נמתין.

אלא שתמיד כאשר מוכיחים לנו כי עניינים שברפואה אינם דוחקים – אנו נזכרים בתלי הקברים הקטנים שבמעלה כפר דרוזי אחד, בכיסרא, בגליל. מגפת החצבת ומגלו של המוות לא רצו שם לחכות עד שתעבור עונת המהומה הפנימית שלנו. עד שאפשר יהיה לשלוח להם רופא – עם או בלי חוק. הם חדי הכרעה יותר, אולי משום שאינם יודעים כלל את זווית הראייה של יחסי ציבור.

29 ביולי 1965