"הנוֹתָרִים לִחְיוֹת

בּבוֹא אוֹרְכֶם לֵב תֵּנוּ

לָרֶשֶת את דִמְעַת

כָּלִים כְּנֵר עוֹמֵם"

(א.סוצקבר בתרגומו של נ. אלתרמן)

בדרך מפנום־פן אל שוּם־מקום: בכיתות רגלים של שני מיליון קמבודים – הולכת אומה ורוצחת את עצמה. לא עם אחר הניף עליה פרגול. לא אויב היגלה אותה אל האבדון. היא עצמה. חמר רוּז'. החמר האדום גזר זאת על החמר הבלתי־אדום. אין לדעת כמה מתוך שני המיליונים של אנשים, נשים, זקן וטף המורדפים מפנום־פן כדי להפןך לאכרים אמנם ייקלטו בעבודת־האדמה. אבל הם נבלעים ברבבותיהם על ידי אמא־אדמה עצמה. נאספים אל רחמה. נוטשים ביתם, מעונם, יצועים. אורח חייהם ושולחנם הערוך– כי כך ציווה משפטם של אחרים. חוסן משפטם. להיות עובדי־אדמה. בלי הכשרה, בלי צידה, בלי מאום. אולי גם בלי קרקע. עם זאטוטים חבוקים. עם תינוקות חנוקים. להיטהר. בגזירת הסילוף הגדול, בגזירת הצדק המטורף, המעוות והמלוכסן יותר מן העיניים האסיאניות המבקשות על נפשן. אך מעל לכל: בחרבו. בחרב השלופה של צדק רצחני, מסורס, מפיסטופָלי.

*

בלי רחמים. הרצח בורא את החיים. האמצעים מקדשים את המטרה. קדושת המטרה נולדת מתוך זוועת האמצעים. היא מתקדשת במהלכם. ההגיון הזה לא נברא בדרום־מזרח אסיה. אביו איננו הבודהיזם. זה היה הצו הראשון של המהפכה הבולשביסטית הגדולה מ־1917 ואילך. מאז– שום דבר אינו מקויים בעולם הקומוניזם בעיקבות גדולה יותר מן הצו הזה. לגאול את המין האנושי ולהשיט את גאולתו בנחלי דמו. בנהרי דימעה להביא גאולה לאדם– בלי אדם. מורשתם העקיבה של דז’רז’ינסקי ויז’וב; של אבי־העמים ומאורם.

*

ליבו של שום עם אינו הולם עם הקמבודים בדרכם אל האבדן כמו ליבו של העם שבאותיותיו נכתבות שורות אלו. דברי־הימים מרמזים כי באותה שנה ממש שבה הכרזנו בבאזל לפני כשמונים שנה על ראשית השחרור היהודי. הכריזה קמבודיה של אז– של המלכים והמאנדארינים והכתות והמעמדות המדכאים– על ביטול העבדות. כשמונים שנה לאחר מכן היא חזרה– בלי מאנדארינים – אל הגרוע מזה: אל הכלייה.

אך אין צורך לחפש זימון של תאריכים ושותפות־של־לוח. יש דמיון וזהות באופן שבו הוליכו אותנו ובאופן שבו מוליכים אותם אל אסונם. הולם־הצעדים הזה של הייאוש; פועם־הרקות הזה של חרון־אין־אונים אינם מבקיעים אל שום אוזן יותר מאשר אל האוזן היהודית. אל הממבראנות של בעלי־הנסיון.

סופר “ניו־יורק טיימס” בשובו מפנום־פן טוען כי “בכל ההיסטוריה האנושית לא התרחש דבר דומה לפינוייה של פנום־פן”. הוא מזכיר את סנחריב ובבל. את הרומאים וקרת חדשה ומזהיר כי “זה עלול לקרות גם בניו־יורק”. אהבנו את ניו־יורק שבה עשינו כמה משנות חיינו \– אך עדיין אין היא נמצאת במעלת העדיפות הראשונה בסולם מידת־הרחמים שלנו. אנו יודעים אולי טוב מסופרו המוכשר של “הטיימס” מי מוקף טירוף דומה ומאין מתחילה לעלות כמו מערבולת של סופת־חול– רוח־העוועים של התקופה.

*

השמאל הצעיר של העולם– ועימו השמאל של ישראל– חידש כנראה זה עתה את עונת־הרחצה ואינו פנוי להפגנות. לויטננט מטורף אחד של ארצות־הברית במאי־לאי יכול היה להצית את כל חושי הצדק של השמאל. מפקדה שלמה שאחז בה טירוף של השמדת עמה– אינה עוקצת אפילו עקיצת־יתוש בפדחתו המוסרית. אולי כאשר יקום פעם איזה כרושצ’וב קמבודי ויערוך ועידה ויגלה את כל נוולותו ורצחנותו של משטר־האביב של 1975– אולי יענה לו הד גם מן השמאל של ישראל. מן השמאל– ומאניניו במדיניות. בבוהימה. בטורי התוכחה והמצפון של האות המודפסת. אולי לא לפני כן. לא עכשיו. רק לא להיות נחשונים בהתגרות עם פודי־עולם, רוז’– או לא רוז'?

*

מתוך אמונת־לב ומתוך רוח־פיוטית נאצלה תירגם אברהם שלונסקי שתי שורות אחרונות של הימנון פועלי העולם במלים: “עם האינטרנציונל– ייעור, ישגב אדם” מתוך אמונת לב יהודי– משום שהטכסט המקורי או הטכסט הרוסי שממנו תורגמו שורות אלו איננו מפליג כלל אל עילוי האדם. אבל– כמיהת הלב היהודי להגשמת חזון אחרית־הימים היא, כנראה, כה גדולה עד שבת־הקול היהודית שענתה לקול המקורי היתה חזקה מן הקול עצמו: “ייעור ישגב אדם”.

אלא שרק בימיו הקודרים ביותר של המין האנושי הובא האדם לשפל־תחתיות כזה ולהיפוכו הגמור כל־כך של השגב, כפי שהביאה אותו התנועה. שאימצה לה. בצידם של אחרים. את הימנון־המרדנים הזה.

*

כך פוסעים להם שני מיליון קמבודים– יותר משליש העם הקמבודי כולו– אל קבר־האחים הגדול הקרוי עבודת האדמה. והפטיש הולם בהם להביכם, לבלבלם. להכניע כוח־רצונם; והמגל יורד מן הדגל וחותך בצווארם– ועורפם. אחר־כך ישובו שניהם חבוקים אל הדגל כדי להתנופף בראש המחנה הנותר– כנס. כבשורה.

לבנו פועם עם הקמבודים. אילו ידענו לשונם היינו ממלמלים איתם תפילת־הדרך. עכשיו שאנחנו כאן– לא נותר לנו אלא ללמוד בנוסף ללקח של עצמנו גם את ליקחם שלהם. את פנום־פן.

*

בספרו “לשמור לנצח”. פרקי אסיר בברית המועצות שהקדימו את יומנו של איוון דניסוביץ, מספר יהושע א. גלבוע על החותמת “לשמור לנצח”. המוטבעת כצו על עטיפת התיק של כל נאשם או נחקר ב־נ.ק.וו.ד.

הנצח הזה של הבולשביזם העולמי שיקר בוודאי לא פחות מששיקרו נצחיו האחרים ואפשר להניח בוודאות כי כאשר החליפו יאגודה את יאז’וב ובאריה את יאגודה– החליט כל אחד מהם איזה תיק ראוי להישמר לנצח ואיזה– להישמד, ובמהירות האפשרית. אך בנצח־חיינו הקצר. עד נשמת־אפנו האחרונה. ננצור את ליקחם של התיקים האלה. רצח־העם המתרחש לנגד עינינו בקמבודיה הוא מן ה“תיקים” שעליו חייב כל המתהלך בארץ החיים לחקוק חותמו שלו: “לשמור עדי עד”.

הלא כך מצווה נאדיאז’דה מאנדלשטאם באחד מפרקי זכרונותיה על הסתאבותה הגדולה של המהפיכה: “אם נצרור סיפורים אלה לעד. אולי נגרום לבני־האדם לחשוב פעמיים בטרם יפליגו שנית למסע־סהרורים כזה” אולי.

 

ב. הרוח שבאורנים    🔗

בשבועון של הקיבוץ הארצי מיום 7 בפברואר מסופר על אחד המורים במוסד חינוכי של התנועה הקוצף על “מהפכת התרבות” השקטה המתחוללת בסימנר “אורנים”. "ניאו־ציונים בעלי־כיפות מסתובבים שם ומטיפים תורתם. מרעיפים עיקרי אמונה על מורינו לעתיד. והגרוע ביותר– בני קיבוצים צעירים. תינוקות שנישבו. בעצמם מלמדים תורה: יריב בן־אהרן. מוקי צור, אברהם שפירא, גד אופז– אותו חוג “‘שדמות’ הידוע לשימצה”. מסתבר, אומר העתון, כי הקצף יצא על פקולטה חדשה למקורות ישראל שהוקמה באותו סמינר. ומקור־מקורו של כל הענין באותו חוג “שדמות” תמהוני המסעיר מי־המנוחות של התנועה הקיבוצית בתהיות ובחיפושי־דרך.

ובכן, לחמישה חברים בקורס של התנועה היתה התגלות. האלוהים היהודי נגלה להם מתוך האורנים. וכך משתוממת פתאום טבחית בהירת דעת ותמת־לב ממשמר־העמק: “מדוע לחנך את ילדינו רק על אגדות גרים ואנדרסון כשיש לנו אגדות חז”ל כה יפות שצמחו מנוף הארץ? מדוע לגדל את הנערים על תרבות ראוותנית וזרה של טלביזיה כשאפשר להוציא כה הרבה מן החסידות. הקבלה, עד בובר והרב קוק; כשיש לך שפע של מקורות שהתפתחו התפתחות עצומה עד שיבת ציון. – – – אני ממש המומה מן השפע הזה".

ביצת־קולומבוס של טבחית.

וצעיר מאחד הקיבוצים מסיח מן הלב: “לקחתי פעם ראשונה ‘סידור’ ביד וכבר לא עזבתי אותו. לא ידעתי בכלל שיש ספר כזה”. וזה בוודאי לא הספר היהודי היחיד שלא ידע עליו.

*

הרהורים מעורבים עולים מתוך כתבה זאת. של קורת־רוח ושל עגמה.

קורת־רוח על שהאיוושה שהעלתה קבוצת “שדמות” מתחילה לנענע מעט את צמרות האורנים ולנערם. זוהי תהייה שיש לברך עליה. כאשר תנועה חלוצית נקלעת לאיזור של תהייה רוחנית חדשה: כשהיא מתחילה לעורר ספקות לגבי מוסכמות קשוחות שהיא עצמה הספיקה לעצב ובוחנת בלי רחמים־על־עצמה את מעשי עצמה– היא חוזרת אל מקורה. היא חוזרת אל אי־השקט הרוחני שהוא־הוא שהוליד גם אותה.

אמת. קבוצה אחת של אנשי “שדמות” עדיין איננה תמרור־דרך לתנועה. אבל הטיפות האלו עתידות לנקוב צור. אם לא יעשה זאת רק כוח־המושך של אמונת־היהודים– יעשה זאת גם כוח־הדוחה. ההולך וגובר, של אמונות אחרות– אמונות חברתיות שאנחנו הנפנו להן דגל והן הניפו עלינו קרדום; תעשה זאת הריקות המחפשת במה למלא את עצמה. אך תעשה זאת אולי יותר מכל הראייה המפוכחה שגם לפי המישנה הסוציולוגית המתקדמת ביותר שום עם אינו יכול לבנות חייו על בלימה רוחנית ואין רצף לאומי אלא רצף של ערכים ומסורות מדורי דורות.

מה שלא עשו, איפוא, חכמי ישראל– יעשו הסוציולוגים. ומה שלא הספיקו לעשות. כמישאלת הטבחית, מרטין בובר והרב קוק– יעשו בוודאי רות בנדיקט ומארגארט מיד¹. גם זו לטובה.

עד כאן קורת־הרוח ובשובלה– העגמה.

*

והעגמה איננה בכך שאותו בחור צעיר מן הקיבוץ לא נטל מעולם בידיו “סידור” לצרכי־תפילה, אלא בכך שלא ידע כלל–כעדות עצמו– על קיומו של ספר כזה. על הבורות המטופחה הזאת. בורות שניטעה ביודעין על ידי תנועה שלמה כחלק מעוות מאידיאולוגיה חברתית– עליה העגמה.

כי חשבון־הנפש מן הדין שיהיה אמתי. המסרת וערכי הרציפות הרוחנית– לא רק הגינונים החיצוניים של חג ומועד– נעקרו עקירה מכוונת. קשה לראות לאיזה עם הזיקה עקירה כזו יותר מאשר לעם היהודי שיצירתו היא יצירת־שלשלת של כל חוליותיו ודורותיו ואין צידקת־ייחודו אלא בכך.

לכן, כאשר העלון של הקיבוץ הארצי מסיים בקריאה: “… ובכן, התנועה הקיבוצית מצמיחה עוד מיפעל חשוב, מיפעל חלוצי”– אנחנו נושאים לו ברכה, אך איננו יכולים שלא לזכור כי זהו מיפעל חלוצי הבא לתקן שגיאה עמוקה, חמורה מאד. של התנועה החלוצית עצמה. והתנועה, המכובדת עלינו מאד, שבעלונה נדפסו הדברים– לא היתה האחרונה למישגה.

“לא האפיקורסות היהודית מבהילה אותי אמר לנו אחד מגדולי מחשבתה של תנועת העבודה, שנסתלק לפני זמן לא רב– מבהילה אותי העם־ארצוּת. אנו מתחילים לחוש בה היטב בשרשים ובצמרות”

חובה להודות: במו ידינו נטענו אותה.

23 במאי 1975