אילו היתה למדינה הזאת דמות־הגוף היינו חייבים לקיים בה מצוות ביקור־חולים. היא איננה בריאה. ולא שהיא, חלילה, חשוכת־מרפא. אלא שחולייה, כנראה, מורכב למדי: היא מקרה גבול טיפוסי. יום אחד שפוייה, צלולה כבדולח– יום אחר משובשת, אטומה כטיט; היום תובעת דבר אחד– מחר את היפוכו. והכל באותה מידה, של יצרים וריתחה. בתוך כל התהפכות האלו קשה למצוא איזה עקרון או מפתח־של־שיטה שעל פיהם אפשר יהיה לנבא את הימים או את הנושאים. הכל כמזלו של יום או כמזלו של ענין.

העוסקים בבריאות־הנפש יודעים כמה סבוכים ומורכבים הם מקרי־הגבול. אנחנו, יושבי הארץ הזאת, שייכים, כנראה, לסיווג הזה. מקרה־גבול מובהק.

*

לפני חדשים אחדים פורסם בארץ ספר שכל מי שקראו יכול היה להסמיק מבושה או מחרון או משניהם. עתונאי חרוץ אחד חיבר מידע למידע, קו לקו, סיפרה לסיפרה ומצא כי מארנקה של המדינה הזאת נשדדים כל שנה כך־וכך מיליארדים, ולא שמוציאים את הכסף מכיסה, אלא שאין מכניסים אותו כלל לתוכו. מערימים את השמאים ועל המסים ועל התקנות– ואינם בושים.

במה אפשר להמחיש את גודל הביזה הזאת?– במה לא? רצונך, הנה כמעט שליש מן המענק האמריקני, שבו אנו מבלבלים מוחו וליבו של עם ידידותי גדול ומבקשים כי ימלא בחסדו שלו את אשר מחסיר בזדונו משתמט המסים שלנו; רצונך, הנה ציודן המלא של כך וכך אוגדות; רצונך, הנה דיור לעני ולצעירים, ותלמים, וארובות, ומקומות עבודה– פרנסה וייצוא.

המדינה, שבאותו יום היתה במקרה במצב של שפיון גמור, קראה את הדברים, ראתה פני עצמה וכבשה אותם בקרקע. ואילו דעת־הקהל– הכתובה, המושמעת והמצולמת– כינתה את שמאי־המסים שלנו בכל שמות הגנאי, שאמנם היו ראויים להם על כי הניחו לחרפה כזאת להימשך. הנושא נשתהה זמן־מה על הפרק– עד שירד ממנו. אלא שהפרק, כמו הטבע, איננו סובל חלל ומילא עצמו מיד בנושאים מסעירים אחרים. המגילות הגנוזות של פסולי־החיתון– ככל שזכור לנו– דחקו את ספר הביזה; מבשרת ירושלים. כמדומה, דחקה את המגילות; השריפות דחקו את מבשרת ירושלים, והפרק הציבורי המהמה הלך ונתמלא דברים אחרים.

אלא שדווקא הממונים על השוּמות ועל המסים נתנו כנראה בפעם הזאת את דעתם על מה שהובא בספר ועל מה שאמר להם בוודאי לב־עצמם כל הימים. הם לא נחפזו לרדת מן הפרק הזה– ועשו מעשים אחדים. ראש המסים. שאין אנו מכירים אותו אלא משמו: יצחק מן, כמו דרך קפיציו ובעוז־רוח, שנימוקיו נשמעו לנו מוסריים יותר מלבלריים. פתח בכמה מהלכים.

*

על פי החוק שנתנה בידו הריפורמה– תכנית שנתחברה על ידי צירוף נדיר של בקיאות והגינות– ביקש להטיל זנב־מס על ניירות־ערך מסויימים. ביקש– וכמעט, כמאמר הסלאבים, “כוסה בכובעים”, יצא בתום־לב ברגל ימין וכמעט הפכוּה לו לשמאל, ורק בדרך־נס צפה ועלתה גולגלתו מחדש על פני המים הרוגשים של הציבור, היחידה שהחמיאה לו מבחינה ציבורית היתה, כמדומה, ההסתדרות. ענין המס על נת“ד (מה זה בדיוק נת"ד?) ירד. איפוא מן הפרק בשל תגובה שכבר אז אפשר היה להבחין בה קצת מסימניה של אי־שפיות, אך עדיין תגובה חלוּשה, מהוססת. את היום הגדול, האמתי, של שיבוש כוח־ההבחנה מראה הציבור עכשיו, עם התגובה, ההיסטֶרית כמעט, למה שקרוי “שאלון רמת־החיים”. מי שקרא את ג’ורג' אורוואֶל ומי שלא קראו מנפנף היום במונחים “1984” או “האח הגדול”, והכל סובב על ציר המיספר הזה ושאר־הבשר הזה. והמינימום מכל הבּוּקים־הסריקים שתוֹלים בשאלון המסתורי הזה, הוא “מדינת משטרה”. המכסימום הוא, כמובן, ענין ל”ליצאנציה פואטיקה". ובדמיון מפליג אפשר להביאו אפילו עד מחנות־כפייה.

היינו רוצים להסתכן ולומר מלים אחדות על צירוף־התיבות הבזוי– ובאמת בזוי– הנקרא מדינת משטרה.

*

אנו פטורים לומר דעתנו על מדינה כזאת. אנו רואים דגמיה והיא מעוררת בנו אימה. חלחלה– וסלידה. אנו רוצים, איפוא, להניח כי אפילו ממשיליו הקיצוניים של משל זה אינם מתכוונים לדימוי כזה של מדינה, שבה נעלמים בני־אדם בצו משטרה וצוללים בנשיה והיו־כלא־היו.

אבל– ונאמר זאת לצורך חידוד הוויכוח– אם ימשיכו ללפף אותנו מכל צד בקורים של הונאה והערמה וגניבת איש מרעהו וציבור– מעצמו. מן המדינה; אם נצטרך לבחור בין חברה אכוּלת רימה ותולעה של שוחד ושלמונים ו“פרוטקשן” לבין הקצאת מקום גדול יותר לתפקידה של המשטרה והרחבת כלי עבודתה– הסמוכים. כמובן, על החוק– נצטרך להשתהות מעט ולשקול מה עדיף. אין הבחירה עוד חד־משמעית כל כך.

זה נוגד מאוד. זה חותך בבשר החי זה מצער מאד לדעת שמדינת־היהודים. רק עשרים ושמונה שנים לאחר קומה, כבר חייבת להציב לפני עצמה אפשרויות כאלו לבחירה. אבל עיצבנו את דיוקן המדינה הזאת ופני חברתה במו ידינו ואין לנו על מי לקבול אלא על עצמנו.

*

אלא שהצגת “מדינת משטרה”, בכל תבנית שהיא, באנטיפוד קיצוני ויחיד למדינה של הונאה והעלמה. היא הצגה מוטעית, אפילו היא נעשית בתום־לב. והיא בוודאי נעשית כך על ידי רוב המחווים דעתם כך– בכללם כמה מטובי ידידינו.

כי בין הקטבים הראויים לשיקוץ, של “מדינת נוכלים” מזה ו“מדינת משטרה” מזה. משתרע מרחב גדול שבו יכולה אפילו הנאורה במדינות לחיות חיי־חירות מלאים ולנשום מלוא־הריאה אווירו של חופש אזרחי ואישי מושלם. בין שני הקטבים האלה נמצאת “מדינה של עשיית צדק”– לא צדק קיצוני של אחרית־הימים כחזון ישעיהו, ולא צדק מגורע בהרבה שהסוציאליזם מגלגל בו. רק צדק עם נורמות־יסוד של חברה אנושית שבה נטל־משאה וכובד־עומסה– לרבות שלל יתרונותיה– מחולקים במידה אלמנטרית של הגינות ושל יושר חברתי. חברה המבוססת על שוויון בנשיאת הנטל בין אלה שהיא העשירה אותם לבין אלה המקיימים את חייהם וחיי־ביתם בעמלם ובאותה מידה של יושר־לב–גם את מדינתם.

מידת הסכנה שבהתערערות הצדק האלמנטרי הזה. ובתוצאותיה המוסריות. האנושיות והחברתיות. גדולה בהרבה ממידת הסכנה שבאותו טופס אומלל על “רמת החיים”, העלול אולי תוך מקריות־המידגם להעלות גם כמה חפים מחטא ולנבור בעניניהם לא יהיה בכך שום אסון. יתעופפו גם שבבים אחדים ובלבד שייעקרו סיקוסים.

*

האם זה באמת כל כך נורא ומסוכן אם כמה ישרי־דרך ישתרבבו גם הם לתוך המידגם ויחוייבו לגלות קצת מן הסודות הכלכליים הכמוסים– שאין להם? האם זה באמת חטא נורא כל כך אם לעומת טעות בכתובות אחדות, יתגלו גם נחילי המירמה והשוד של אלפים– והם נמנים לצערנו באלפים– המורטים כנף־בגדיה של המדינה מכל עבר. בוזזים אותה בלי נקיפת מצפון ופעמים עוד מוסיפים לגלוג על חוסר־אוניה להילחם בהם? האם קדושת החירות הפרטית צריכה ליהפך למחסום בפני גילוי כוורות של פושעים– ומה שהעלה ברוך נאדל בספר הנזכר אינו מתיר כלל לקרוא להם בשם אחר? והאם אין גילוים. והוספת אמצעים ניכרים לבצרון המדינה ולפיתוחה כתוצאה מגילוי זה. מצדיקים גם נגיעה קלה בכמה אזרחים ישרים. שלרוב הקשר היחידי בינם לבין מס־ההכנסה הוא אותו פלט חדשי של המחשב?

לשאלה זאת אין לנו שתי תשובות. ואיננו רואים שום רע בכך אם גם אנחנו ניתפס פעם על פי המידגם לחיות שבבים במַחטב ההכרחי הזה.

*

 

עוד שני איומים ראויים לנגיעת עט:    🔗

איום אחד הוא ירידת “המוראל” הכללי ועליית הירידה. יש להודות כי האיום בירידה הוא היום נשק גרעיני כמעט. למען העלייה אין האזרחים ממהרים כל כך להזדעק– כי היא מטילה גם הרבה מצוות מעשיות,.אישיות, של קליטה. עניין הקליטה איננו, כידוע, רק עניינה של הרשות בלבד. אך קריאה נגד הירידה אינה מחייבת הרבה. התביעה בענין זה היא מן הממשלה– לא מעצמך.

האמת היא כי סוגייה זאת איננה קלה. ראינו את היורדים בהמוניהם. ראינו אותם בארצות תפוצה ורווחה וכמו ניגלה לעינינו טיפוס של יהודי בלתי־מוכר לנו. לא טיפוס של גלות ולא טיפוס של גאולה. רק כלאיים של שניהם. מאמץ לעצמו גינוני־גלות ועם זאת נושא על פי רוב בגאווה תגי־גאולה שענד בארץ. והוא חצוי בין גאוותו על הטמיעה המהירה לתוך העולם הגדול לבין גאון העצמיות שניטע בו בעצם היותו– או היוולדו– בארצו.

כאמור, זוהי סוגיה חמורה ומורכבת, ומן הראוי לעמוד עליה שלא בהקשר־דברים צדדי. אך הבאתה של סוגיה זו בקונטכסט השאלון והמסים היא הבאה שמתוך הנמקה טמאה.

לפני זמן־מה איימו היהלומנים שאם יחוייבו לנהל ספרים– ירדו. איננו יודעים עד היום אם אמנם היהלומנים ירדו מן הארץ או שהשלטונות ירדו מתביעתם. בסמוך לכך, מסופר בעתונים, ביקשו זוגות בבאר־שבע להחזיר את תעודות־הזהות של המדינה משום שלא ניתן להם מבוקשם– ואף זה איום בירידה: מקצה אחר מסופר כי ספנים ישראליים בשפך המיסיסיפי תלו על ספינתם שלט להודיעך שהם שובתים– דווקא בנהר המיסיסיפי – נגד מדינה ישראל. האיום הישיר או העקיף הזה בירידה נעשה איפוא באחרונה נפוץ יותר ויותר והנה קיבל, אם לא הצדקה, לפחות קצת רציונליזציה בכמה מאמרים בעתונות.

*

אמרנו: הבאה פסולה– ולא נחזור בנו. אילו הכריזה מדינת־היהודים שהיא מוחקת את “לא תגנוב”– ואולי עוד דיבר אחד– מעשרת הדיברות שלה. ייתכן כי רבבות נוספים היו נוהרים אליה. ואולם השאלה היא אם אמנם אנו נכונים לקנות כוח־משיכה על־ידי ויתור על ערכי־מהות של חברה. שלא לדבר על חלום החברה האחרת שאותו הבאנו עם לבנו בבואנו לכאן.

ועוד שאלה: כוח־משיכה למי? ככלות הכל. מי שכל ריבונות ישראל איננה שקולה בעיניו כנגד טופס אחד– יעשה כלבבו. אלא שטופס גרוע מזה ראינו בארצות־הברית, היא ארץ החירות הגדולה– ולא ראינו אזרחיה נמלטים מאימת הטופס לאיי־הבתולה. ומי שמאיים עלינו בירידה מאימת הנייר הזה– שהוא אחד האמצעים להשבת גזל– לא את הטופס איננו אוהב, אלא את ארצו. מדינה איננה מפלגה או כיתה, שאם מדיניותה אינה מוצאת חן בעיניך אתה מקים לעצמך כת אחרת. ריבונות היא בך ובתוכך. – כל אתה ואתה– בונה אותה ומעצבה ולא איש אחר תחתיך. ערוך את עצמך– איש־איש את עצמו– ואתה עשוי להיות מופתע להיווכח שאין זה עונש כלל וכלל לחיות בה.

*

 

והאיום האחר: מרי אזרחי.    🔗

אנו מכבדים יותר מדי את ידידנו חבר־הכנסת שמחה ארליך משנאמין כי הוא מתכוון למרי אזרחי כפשוטו. בהגיונו השקול יכול היה למצוא מזמן עילות חמורות יותר למרי אזרחי מן הטופס הזה– אם אמנם נהפך גם ה“מרי” לנשק מקובל במערכה הציבורית.

אבל את המרי האזרחי, הבזוי והנקלה, הראוי לכל גינוי, מקיימים כבר הלכה־למעשה יום־יום– וכנראה: במשך שנים– סרבני המס ושומטיו, הנוטלים מידי המדינה כלים חיוניים לקיומה ולפיתוחה. עם המרי הזה צריך ללכת בקרי– בלי שום פשרות. הדבר שהם מעוללים למדינה חורג מן ההגדרה הטכנית. כביכול, של “השתמטות ממס”. הוא בגדר חבלה בכוחה של ישראל לשקם עצמה, לבנות חייה וכלכלתה. והוא חבלה בתמצית־כבודה של מדינת היהודים. משום שחלק רב לו, למיפגע הזה, בגורמים המחייבים עדיין את המדינה להיות כפושטת־יד.

*

רק הבל הוא, כמובן, להניח כי הטופס יענה את הכל. שום מיפגע עוד לא נעקר ושום חברה עוד לא נגאלה על ידי טפסים, וגם כאן חל הכלל: טפסת מרובה– עדיין לא תפסת. מה שלא יעשו החינוך. החקיקה והמופת– שום טופס לא יעשנו.

אבל הוויכוח הנטוש עתה בציבור הוא בזווית העקרונית. עד היכן מותר להתקרב אל הפרט כדי להגן על הכלל– וממילא על כל פרטיו כולם. הויכוח הוא לימין מה מתייצבת ההכרה הציבורית שלנו: לימין החברה, להגנת עצמה, או– בעקיפין– לימין אלה העושים לפירורה.

“והבחינה המוסרית?”– שאל מראיין חשוב של "קול ישראל " בקול נכאים את הממונה על הכנסות המדינה מ. נוידרפר בליל־שבת האחרון. המרואיין הנבון מצא את עצמו נבוך מעט ברגע הראשון וכמו נדחק קצת לקרן־זווית. עם נשק כל כך בלתי קונבנציונלי כמו “מוסר” בידי קריין של הרדיו, היסס קצת להתמודד.

בלי להידרש לכך, אנו רוצים לקרוא אל תוך דו־שיח זה קריאת־ביניים אחת:

–מוסרי, מוסרי מאד, מר גדעון לב־ארי. מכל־מקום: מוסרי לא פחות מן החרדה העקיפה לחירותם הפרועה של חומסי המדינה ומשליכי יהבה על החלשים.

זה– לטעמו של מאזין אחד, לפחות.

9 בינואר 1976