א.    🔗

אבני החן, מטילי הזהב, המטבעות וניירות־הערך הנחשפים באחרונה בקירות של נגריה, במעונו של סיטונאי־שווקים, בחנות קמעונית בפתח־תקוה ובשאר מקומות תמימי־מראה– אין להם, כמובן, קשר עם שוד־הכספות הגדול של בנק דיסקונט. אך כל אשר מתגלה בחביוני הקירות האחרים יש לו חיבור אל כספת אחרת: הכספת הגדולה של המדינה. הכספת שלי, שלך– של עמלנו הניגר גם אל הביזה. יש לו קשר– כי האוצרות המתגלים באחרונה עם כל מיגרד של טיח הם חוד־העדות לשוד הגדול של המדינה, המתחולל יום־יום, בגלוי ובחבוי, והיוצר את התמונה– הסוריאליסטית לכאורה, אך לדאבון הלב: מציאותית מאד– של אזרחים הטובלים בעושר עד סיאוב ומדינה המתפלשת בעוני עד חמלה. ושתי המסילות כמו מתוחות במקביל והן, כנראה, לא תיפגשנה לעולם לא רק מפני שחוקי הפיסיקה מונעים זאת אלא מפני האופן שבו מתנהגת– ומונהגת– החברה הישראלית.

בשיגרת־הדימויים המקובלת נוהגים להשוות את ראשית המימצאים שנתגלו עד כה לחודו של קרחון. הדימוי אמנם שגור מאד אך המראה קרוב יותר ללועו של געש. הצד השווה בשניהם: הגוש החבוי במעמקים מסוכן בהרבה מן החלק המזוקר על פני השטח. הצד המבדיל: הקרחון נשאר בקרחותו. הר־הגעש מועד לפלוט לבּה.

אבל גם שלא בחביון הקירות זורם הכסף כאשד. וכבד אין אתה יודע מה הוא שטר של מעות קטנות ומהו שטר של נגידים. וכך אתה מוצא עצמך, מרצונך או שלא מרצונך, מבושם ומעורפל כמו היית מרחף ביחד עם כולם בתוך עננה של בועות־הקצף העולות מאמבט הבורית הקרוי: כלכלת ישראל.

 

ב.    🔗

אין עוד טעם לחזור ולשאול: איך קרה הדבר? אין טעם לחזור ולשאול מה ככלות הכל היה במשך שלושה דורות טעמה האמיתי של ה“הגמוניה של תנועת הפועלים” אם רכוש אדיר כזה, ובחלקו לא בלתי־מזוהם, יכול היה להיצבר– ועדיין הולך ונצבר– ללא מעצור. וכמצויין, אין הדברים אמורים בשוד־פורצים המוליך במישרין אל הכלא. הדברים אמורים בחיים רגועים של ביזה תיקנית־כמעט, שבהם אנשים בוזזים את מדינתם בלי־רתע ומספנים במלקוח את ביתם ואת ליבם ומגירים דמי־המדינה הזאת בחלקם אל ההוללות ובשארם אל המיסתור.

אין טעם לשאול זאת. אף כי יש ויש טעם להרהר בדבר וכל מי שבמשך תקופת־הדור הארוכה– לאו־דווקא בשתי השנים האחרונות– היה מעורב מצד תנועת העבודה בצורה כלשהי בהחזקת הגה־המדינה חייב לשאול את יושר־לבו. שאלה נוקבת זאת. כשם שלא ייתכן כלל שמי שעיקריה של תנועה זו עדיין יקרים לו– לא יקום וישאל, בלי להירתע מראש מן השאלה בשל התשובה הצפוייה והמביכה: אם זה אשר נאגר ונספן בכתלי הבתים והמדינה בימי שלטון הפועלים, מה עוד אפשר להספין בהם בשלטונם של שאינם־פועלים?

 

ג.    🔗

אבל זוהי שאלה שבין תנועת הפועלים לבין עצמה ובמקום כל הוויכוחים שהיא מנהלת בבעיות־גורל, כגון: מאילו משמרות ייבחרו הנציגים לכהונותיה ואיך סוף־סוף יחולקו המנדטים בין הפלכים והגלילות– היתה מטיבה לעשות אילו היתה נועדת לכינוס של חשבון־נפש אמיתי ומקיימת שיח גלוי־פנים עם עצמה. מעין תפילה־זכה של תנועה שהפרה הרבה מנדריה לעצמה, ולא פחות מזה– לחברה שאותה אמורה היתה לשרת. לא רק הימים שבין כסה לעשור יפים לחשבון־נפש כזה.

ואם יסתבר לה תוך שיח כזה כי אין שום דרך לקיים שלטונה אלא תוך השלמה עם עיוותים מתמשכים כאלה: אם יסתבר כי אין כל תקווה להעביר מן העולם את כל הדברים שכה עיוותו ועיקמו את העקרונות– יקום בה העוז “לגהץ” את העקרונות או למחוק אותם כליל. או־אז תוכל, לפחות, לחיות חיי־אמת: אומרת מה שהיא עושה ואינה ההיפך ממה שהיא אומרת, ופיה וליבה שווים, ומבקשת על מעשיה אותו שכר שמעשים אלה, ולא מליצות מצעה, ראויים להם. מי שירגיש עצמו נוח באוירתה של אמת זו– ישלב זרועו עם התנועה ויילך עימה כל כברת־הדרך המזומנת לה עדיין– עד היכן שהיא מזומנת. מי שיראה עצמו נבגד– ינסה לחיות את חייו בלעדיה ולחפש לעצמו מכנה משותף יותר בין הדברים שהוא עושה ובין החלומות שטווה כל ימי בגרותו.

 

ד.    🔗

כי השאלה, כפי שהיא עולה מכלכלתה ומחברתה של ישראל כיום, חדלה להיות שאלה פיסיקלית, שלפתרונה מחברים מיספר־למיספר או מחסרים מיספר־ממיספר עד שמוצאים איזו נקודת איזון. וודאי: השאלה אם ייעצר, ולו גם לתקופה מוגבלת, מירוץ־המחירים והשכר (מירוץ־הרווחים, כפי שאנו רואים, אינו נעצר בין אם כל השאר רצים ובין אם הם עומדים על עמדם)– איננה בלתי חשובה ואין איש מבטל ערכה של כל רגיעה קלה בסחרחורת הכלכלית שבה נתונה הארץ. השאלה מתחילה להיות שאלה מוסרית ממדרגה עליונה: כמה עוד זמן יכולה החברה לתת לביזה להימשך וכמה זמן תוכל לשאת את המצב, שכבר כינינו אותו קודם כאשר כינינו, שבו המדינה עומדת ופושטת־יד בעוד חלק ניכר של אזרחיה צוברים עושר בחינגה פרועה שספק אם ידעה הארץ ואם ידעו הם כמותם מעודם.

 

ה.    🔗

אי אפשר שלא להדגים את ההכללות במראה העין.

נקלענו למלון מפואר שבו נתקיימה אותה שעה– אומרים לנו: כמסורת– מכירה פומבית, נוסח מכירות “סאותבי” בלונדון. לא לצרכי צדקה. לצרכי מרכולת. מי שחפץ מיותר בידו מוסרו למכירה– ונוקב מחירו. תוך שעה קלה נתמלא האולם מאות ישראלים וישראליות שנהרו בבגדי חג לקנות בכל מחיר כל מה שכלל לא היה נחוץ להם. המחירים לכל אבזר דמוי־עתיקות או דמוי־אמנות גאו מרגע לרגע בתחרות להוטה. הערב הגיע אל קיצו במהרה. פחות ממאה ישראלים מילאו את הקופה ברבבות לירות– ישראלים סמוקים ובהולים ומשלמים יותר ויותר תמורת כל חפץ הנחוץ להם פחות ופחות, ויוצאים בנהמת־חג אל מכוניותיהם.

מאולם האכרזתאות יצאנו אל רחבת־הדשא שבה חגגו אותה שעה שבע־מאות ישראלים אחרים–הם והבריכה, ופנסי־המים השטים, וקשת־הצבעים הנוצרת, כנראה, בעקבות מבול־הכסף– כלולותיו של זוג ישראלי בינוני, כמעט אמרנו: בינוני מאד. כאן, מעל למקווה־המים הזה. אומר לנו ידידנו יודע־כל. נתעופף לו תוך שלוש שעות כפרפר־לילה עוד רבע מיליון לירות, ושרשרת הכלולות במתכונת כזו לערך, תימשך עד הימים הנוראים– כאילו לא שיוו זבחים אלה של עם־אביון מראה של ימים נוראים לכל אחד מימות־השנה בלוח העברי.

עמדנו מוכי־תדהמה מול הקלות, האלגנציה והיוהרה שבהן נשלפו או נחתמו ההמחאות. בעל־האכסניה שהבחין במבוכתנו הפטיר: "אדוני, אתה חי, כנראה, בארץ לא־נודעת. הכסף איננו זורם היום בארץ– הוא נשפך. כדומן. (למען האמת: הוא השתמש בדימוי פחות רֶספקטבּילי אם כי הולם בהרבה את האופן שבו ניגר כסף ישראלי בימינו).

 

ו.    🔗

אילו היו בארץ עינות נפט, מכרות זהב או מחצבי פלדה– לא היינו תוהים הרבה על מקורו של הכסף ועל כור מחצבתו. אך מכל פינות הארץ עולה שריקת הדלות בניסורם של אלף צרצרים והמקור היחיד שממנו זורם כסף רב, הטורף לפעמים את הדעת ברשרושו ובברק־טריותו, הוא מכונת־גוטנברג משוכללת של בנק ישראל וככל שהשטר שהיא נותנת בידינו מגוהץ יותר ואלגנטי יותר– הוא שווה פחות ונאפס יותר.

"– – – לא התביישתי כל ימי חיי, בכל תפקיד שמלאתי, לדרוש כסף מהיהודים מחוץ לארץ ישראל. עשיתי זאת שנים רבות. בעניני בטחון, בעניני קליטת עליה– בלי בושה, בכבוד.–

“– – – אבל לתבוע מיהודי בעולם כסף, כדי שיהודי בישראל יחיה יותר טוב? ברמת־חיים יותר גבוהה ממה שהוא יכול לחיות כתוצאה ממאמציו, ממסירותו לעבודתו, מערך הפריון שלו– שום יהודי לא חייב בזה”.

דברים אלה אמרה גולדה מאיר, בין השאר, בראיון לדב גולדשטיין ב“מעריב”, ערב ראש השנה.

אילו בידינו הדבר היינו מפיצים דברים אלה במלואם– לא תקצירים שהובא כאן– כאגרת לכל אזרח, דברים שהגיון־הניתוח שבהם מתחרה רק עם כנות, המילים ופשטותן.

“שום יהודי אינו חייב” לתמוך בכך– גם לא הנהגת־היהודים בארצם.

 

ז.    🔗

נוכח מראות אלה– שקשים מהם נראים כמעט יום־יום בהרבה ממישורי חיינו– בעיית המאזן המסחרי של החברה מתחילה להיות חריפה פחות מבעיית המאזן המוסרי שלה, אם כי אנו יודעים היטב שגם דברים אלה אינם חסרי־קשר ביניהם. אנו מלווים בתוחלת כל הישג של שר־האוצר בגישור על פני הפער המסחרי, אך תהליכים עמוקים ומתרחבים של ערעור־המידות בתחום הכלכלה מתרחשים לנגד עינינו ונהפכים לערעור־מידות חברתי. שום הנהגה אינה יכולה לפטור עצמה מן החובה לסתום פרצות־בחוק המאפשרות ערעור־מידות זה ולעקור אותו בכל התוקף המוסרי, הצבורי החוקי, והשלטוני שבידה.

והיא אינה חסרה שום אחד מן התקפים האלה.

התוקף המוסרי, נתון בידה מעצם היותה הנהגה יהודית. הצ’ארטר לתוקף זה ניתן כבר לפני אלפי שנים במדבר ולא פג מתוקפו מאומה עד היום. הסוציאליזם, לרבות הסוציאליזם הציוני, יכול היה רק בקושי להוסיף משהו על הקודכס היהודי העתיק של עשיית־צדק.

התוקף הצבורי ניתן להנהגה בעצם ההצבעה בעד מצעה החברתי לפני כשלוש שנים בלבד. יש לה איפוא לא רק מצע המבטא שוויון אלא גם מנדט המצווה עליה מדיניות זאת. יתר על כן: הציבור שנתן בה אימון ציפה– ועדיין מצפה– בתום־לב כי אמנם תבצע אותה ולא תניחנה רק כסיסמה חרותה־על־דגל. אם אין ההנהגה מבצעת מדיניות זו– היא מועלת באמונו.

והתקפים החוקיים והשלטוניים לביצוע מדיניות זאת נתונים בידיה כמפסלת בידי האומן– כלי לא יחסר, לא לקבלת החוקים לא לאכיפתם. הצדק, מחוקקיו ושוטריו, כולם עומדים כאן לימין הקברניטים ואם אין הם מפעילים אותם כרצון הציבור ובמצוותו– הם בטלים מאימון.

 

ח.    🔗

ויש לומר משהו על הכיוון ועל העדיפויות.

כותב־הטורים רחוק מלראות בציבור השכירים בישראל טלית שכולה תכלת. בתוך ציבור זה עצמו יש סולם כלכלי וחברתי שנפער בין שלביו אינו שונה בהרבה מן הפער בין כל השכבה הזאת לבין שכבות אחרות. אוכלוסיית השכירים עצמה היא היום “פלוראליסטית” מאד (רק הגדרה של “חיים על יגיע עצמו” מחשק את כולם. אין לזלזל גם בחישוק זה, שהוא סימן־היכר מוסרי שרשי, ואילו לא קיימה ההסתדרות אלא את אחדות האנשים החיים על עמלם– ייחודה ייחוד). אך גם בתוך חברת השכירים יש היבדלות מעמדית והתנשאות חברתית ואפילו הסתגרות הגוברת והולכת בפרוגרסיה ישרה לקצב שבו גוברת ומתעבה מן הקצה השני של הסולם שכבת העוני והמצוקה. בשכבה דקה של המחנה הזה גופו אתה כבר מוצא סימנים מובהקים של אטימות־לב וניווּן מוסרי כתוצאה משגשוג כלכלי– ואין היא נבדלת מבחינה זאת. בהרבה מכל מעמד שמחוצה לה. היא גם אינה מונעת תרומה שלה לאורח־החיים הראוותני של ישראל כולה.

אילו היו מעשינו מוכתבים על ידי ציוויים של עשיית־צדק בלבד– היה מזמן צורך לשים כל כובד משקלם של הכוחות הארגוניים והחברתיים במאמץ להטבה יסודית, לתפנית, בתנאי חייהן של שכבות נצרכות יותר בתוך מחנה זה לגופו ובכוח המשמעת המוסרית לרסן את החזקים– ולשים עיקר הדגש על חיזוק החלשים.

אבל תשלובת של גורמים– מביאה לידי כך שאיומו של החזק נקלט יותר מזעקתו של המעונה וההד העונה לאיום הוא לא תמיד בפרופורציה נכונה אל שיקולי הצדק הסוציאלי הפונדאמנטאלי. ואחדות־הגורל האמיתית של אנשים עובדים יותר משהיא מתהדקת ומעמיקה. היא מתפרדת ומרדידה, ופעמים אינה קיימת עוד אלא בזכות החישוקים המסורתיים ובזכות הנהגה האדוקה– ובדין– בחישוקים אלה כבאחת מאבני־השתייה של תנועת העבודה בראשיתה.

 

ט.    🔗

ואף שיש מה לתקן בתוך שכבת השכירים גופה– הנה מצוות עשיית הריפורמה הזאת חלה על ההנהגה שלהם עצמם. ואולם אם מבקשת המדינה לבער ביזה, לסתום פרצות שדרכן ניגר עמל הציבור ורכושו– לא מחנה החיים־על־יגיעם הוא הכתובת הראשונה לכך.

כי ככל שהדברים אמורים במאמצי המדינה להגיע למידה גדולה יותר של אמת במערכת המסים; לשיעור גדול יותר של צדק בחלוקת ניטלם ולמידה אפקטיבית יותר של ריסון השוד– וזהו בדיוק שמו!– לא מחנה שכירי־יום ואף לא מחנה שכירי־חודש הוא היעד. התיקון ההכרחי והדחוף הוא בשכבות אחרות. אליהן יש להפנות עתה את חוד־המחץ של האמת ובתוכן טמון המוקד האמתי של החולי החברתי והכלכלי של ישראל, ומן המוקד הזה– השלוּחות.

כי הנקודה הקובעת מן הבחינה המוסרית היא, ביסודו של דבר, לא רק חלקם של אלה או של אלה בסיכומי ההכנסות אלא אחוז המשתמטים והמערימים וחובלי־התחבולות והחומסים שבכל אחת משכבות הציבור– שכבה מול שכבה.

אולי מותר להניח על פי התחושה וההגיון– אף שלא על פי המספרים הבדוקים– כי ציבור האנשים החיים על יגיעם אינו מגיע, ואינו יכול כלל להגיע, אלא לאחוז מבוטל של הערמה. השוד הגדול של המדינה– מבחינת ההשתמטות, הלהטוטים במטבע חוץ והברחתו, ספינת זהב בקירות, הנאה מהלוואות בלתי־צמודות של אשראי הקרוי מכוון. מביטול סובסידיות, מפיחותים, זוחלים או מקפצים, מרווחי מלאי שנצבר– המעשה הזה הוא נחלת שכבה אחרת לגמרי.

 

י.    🔗

והוא נחלתה של שכבה זאת במיוחד, לא רק מפני שהיא מועדה יותר לעקוף חוקי כלכלה ומסחר אלא גם משום שלגביה מתקיימות כמה תקנות שאין להבין כלל איך יכול ההגיון– או המוסר האלמנטרי– לשאתן.

אין אדם צריך להיות כלכלן משיעור־קומתו של פרופיסור פטנקין (שיחתו ברדיו ביום שני של ראש־השנה) כדי שלא להבין כיצד יכולה המדינה לשלם “צמידות” להלואות שהיא מקבלת מן האזרח ומצד שני– לפטור מצמידות הלואות במיליארדים שהיא נותנת לשכבה שלמה של אזרחים במה שקרוי “אשראי מכוּון”. חובה שלה לאזרח– תופח, חובו שלו למדינה– צומק. וכך מקיימת המדינה לגבי עצמה את האימרה העממית הסארקאסטית: “לצרכי חליבה– אני פרה, לצרכי שחיטה– אני פר”. והנה אחד המפתחות להתהוותו של המצב הסוריאליסטי שנזכר בפתח דברינו.

משכבה זאת יוצאת המורסה המשחיתה פני חיינו והיא הקובעת את קו־הגובה הנשאף של רמת החיים, אורח חייה ההולל אי־אפשר כלל שלא יעורר מרי וזעם וגם ייצר אנושי טבעי של קנאה וחיקוי, ואין לדעת כלל מה חלקם של כל אלה במעשים אי־רציונליים– הראויים מצד עצמם לכל גינוי– שאנו עדים להם בשנים האחרונות הן ביחסי־עבודה ובמאבקים מקצועיים, הן בלשכות־הסעד– בכל מקום שבו עדיין נאבק אדם גם על דברים אלמנטריים הנחוצים לקיום חייו וחיי ביתו.

 

י"א.    🔗

יש להפיג את הפחד האווילי שמא החמרת הדינים או מיצוי־הדין יבריחו אנשים מן המדינה. היהלומנים, אומרים לנו, היתנו את הישארותם בארץ באי־ניהול ספרי חשבונות. אילו לא בא בשבוע שעבר יהלומן ישר־לב והפריך בטלביזיה את ההתנאה המתועבת הזאת– וודאי היינו מאבדים עשתונותינו מול איום ציוני מסוכן כזה. מזלו של עם ישראל שאת החושן, כל כל שתים־עשרה אבניו. כבר הספיקו לשבץ ארבעת אלפים שנה לפני שהופיעו איומיו של ראש היהלומנים.

אך האמת היא שלא מיצוי החוקים מבריח אנשים מן המדינה אלא הגסות ועזות־המצח שבהן מפירים אותם. ההברחה, הקנוניות, ההונאה הן שיוצרות את איכות החיים המשובשת. ובשל איכות פגומה זאת נמאסה, כביכול, עליהם הארץ שהיא, כטענתם, “מלאה חמס”– מעשה ידיהם.

שלטון המבצע חוק, המקפיד בקיום עיקרי הצדק החברתי– סופו מטהר את איכות החיים. מדינה שבה אין עושקים– וגם אין עושקים בה את המדינה עצמה– היא אבן־שואבת למגורי אדם. הגומחאות, בדמות כספות סמויות של הון מוברח, הנחשפות באחרונה בקירותיהם של ישראלים רבים, הן־הן גומות הכיעור והניוון של איכות־החיים הישראלית וסתתימן היא חובת נוי־החיים ומוּסרם גם יחד.

 

י"ב.    🔗

הדברים חוזרים אל הפתיחה– אל תנועת העבודה. לא מפני שאנו רואים בה יחידת־סגולה שההשגחה משחה אותה למלוך בארץ. הדברים חוזרים אליה מפני עצם העובדה שהיא מולכת זה ארבעים שנה ומעלה– פעמים בברכת ההשגחה, פעמים בהסתר־פניה. הדברים חוזרים אליה משום שבארץ שבה שבעים אחוזים מן האנרגיה הכלכלית נשאבים ממקורות הציבור– ולאחר שהם נשאבים ממנו הם גם מכוונים על ידיו– הנהגת הציבור הזה היא באופן פוטנציאלי כל־יכולה. לא רק האמצעים– מעטים או רבים– הם בידיה כחומר ביד היוצר, בידיה נתון עיצוב דמות הכלכלה וההתנהגות הכלכלית־מוסרית של מפעיליה. בידיה– כזאת, בידיה כחובה.

אם אמנם כל אשר נמצא עד כה בכספות הוא רק חודו של הר– הרי ספון בתוך הקירות של בוזזי ישראל לסוגיהם כל אשר נחוץ למדינה כדי לקומם הריסות חברה ולגשר על פני פעריה; לתת מיטה לחולה, מזון לתינוק ויום־לימודים ארוך ומטופח לכל ילד במצוקה– כל הנחוץ כדי לשנות את איכות־החיים האמיתית של ישראל.

הדבר המתבקש רק הוא לקיים ללא־ליאות “יום־לימודים ארוך” בדמות חקיקה הסותמת פרצות ושיעור חינוכי רצוף. מרתיע ומעניש, לכל המעוותים כך פני החלום של העם היהודי ופני המציאות הסגולית הנדירה שטובי בניו ניסו לעצב בראשית הגשמתו.

1 באוקטובר 1976