כך, פשוט, ובלי רועד־יד, יש לומר להם את הדברים: הם יונקים בלי ניד־עפעף את חלב אמם ביחד עם לשדהּ. הם אינם היחידים בארץ היונקים כך. אך הם סגוליים מבחינה זאת במעמד האנשים החיים על יגיעם. שכבה עלית, שעצם מעופה במרומים כמו מַסיק אותה מלכתחילה מעל לעולם־ההבלים שלנו, מעל לדאגותיו הארציות. הם מטיסים את העם הדווּי ביותר בעולם אל העם העני ביותר בעולם, אך מבקשים להיות נגידיו. הם נמצאים כמונו במחצית שכונות עזרא ומורשה וקטמון; הם נושמים כמונו אוירת־המרדות־והעוני האמיתית של הארץ הזו. אך נסיקה קלה אל על, כמו מנתקת אותם מישראל־של־אמת ומעבירה אותם אל עולם ההזייה הכלכלי, החברתי.

כביכול, כל הארץ בועת־סביון.

מי עיקם כך מושגי שכר, חברה, כלכלה, דרגות בסולם הקיום? מי הצמיח להם בנוסף לכנפי־הטיס. גם כנפי־עטלף זרות כאלו, איימניות כאלו? מי הפך את צוות־האוויר לצבת הלופתת גרונה של מדינה ענייה ומרודה להכניעה גם בדחקותה גם בבזיונה ובאזלת־ידה?

*

ראינו בני־עלייה אלה והם באמת מועטים. קומץ קברניטים ושאר נסיכי טיס – נער יספרם. אך הם כמו גזע. גזע נאצל מעט. צוות של מרומים. כאילו לא יצאנו – אנחנו והם – מאותם החלצים הכלכליים עצמם: מאותה שלייה זבת־דם של מדינת העניים.

החברה המפעילה את המטוסים רק שואפת אל על. אך האגודה האנושית שקבוצת־הטייסים הזאת יוצרת היא חברת־על ממש. אצולה. גלגולו הטכנולוגי המתקדם והזוהר ביותר של הרכב היהודי, אלא שהוא היה משפיל־עין יותר. נמוך־לב יותר. ענוותן יותר. אף שגם הוא לבש לפעמים בגדי־שרד וכדרך כל רכּב היה יושב בראש הדוכן. בחרטום. הוא לא חבש ספסל של אוניברסטאות או של מכונים טכנולוגיים, אך גם לא למד איך לופתים ארץ ושמיה בגרונם. ואולי לא ידע כלל כי יש לשמים גרון וכי גם משם אפשר להחניק ארץ.

*

בני עלייה. אנחנו חיים באיזור וואדי־סאליב והתקוה ובית־שאן – הם חיים באיזור השטרלינג גם באיזור המארק והדולאר – הכל לפי השער הגבוה ביותר ביום המשא־ומתן עם ראש חברת המטוסים.

העתונים מספרים כי הם נערכים יפה למלחמה. אם לא יינתן להם מבוקשם יחסמו – הם אומרים – את מדינה ממרומים. הם ייזמו סולידאריות מקצועית של כל טייסי העולם – של הרוסים ושל האמריקאים; של המצרים ושל האנגלים; – לימין טייסי ישראל החלכאים העומדים על נפשם מול מדינה קמוצת־יד ומרושעת. התארגנות קרבית, כמעט, מול אויב משותף – כמו היה קצין־מבצעים מתכנן את הכל: את המערכה, את האיבטוח מבפנים של טייסי הנתיבים האחרים, את גיוס העזרה מבחוץ. אבדן־העשתונות המלהיב, שכרון הקרב.

אנו יודעים: כל אחד מקברניטים אלה עמל כאחד־האדם בישראל והוא המטיס גם את כלי המלחמה המגינים עלינו – על כותב־הטורים, על היוצק אותם במידפסת, גם על הקורא עתה צירופן של אותיות אלו. אבל גם נהג־המונית המוליך לילה־לילה לעבודה, הוא מפקד כלי־מלחמה ונוהג בצריחו ביום־קרב ועדיין הוא מושיט לנו לוח־תעריפים המחושב בכסף שטבוע בו דיוקנו של הרצל או של מונטיפיורי – לא של ג’ורג' ואשינגטון ולא של המלכה אליזבט – וטורח ומהפך בשברי־האחוזים שאין מנגנון־המונה מספיק כלל להדביקם. והוא משיא ילדיו, ובונה ביתו, ומקלל את מס־ההכנסה – וחי, כמוך, כמוני, כרבבות אזרחי ישראל. חי כעמלו, וגם הוא, כנוסע עמו. יושבים ליד המיכוונת ביום פקודה.

ובסך הכל הן אנו עמלים זה עם זה ומגינים זה על זה וערבים זה בזה – כטייס, כנהג, ככל מוציא־לחמו מעמל. ככל יהודי היושב בקידמת־החזית הזאת. אין חברנו חב לנו פחות משאנו חבים לו ומאזני הערבות ההדדית מעויינים עד דק. כערבות כל חוליה לחברתה בשרשרת.

*

כמיליון לירות לשנה שכר־עבודה לקברניט, בשיאו. כך אומרים החשבים. כמה נאה מצד הנוסקים שעדיין יאה בעיניהם להשתייך לארגון־עובדים משותף אתנו וגם –לדבר עברית. שכר הממריא אל שמונים אלף לירות בחודש, אולי הולמת אותו שפה אירופית – נגידית יותר, נאצלה יותר. שפתם של י. ח. ברנר ושל א. ד. גורדון; של הושע ושל עמוס – כך נדמה לתפיסתנו הקרתנית – אינה מסוגלת כלל לעמוס מיטעני־דמים כאלה כשכר ליגיע־אדם בחברה של מצוקות. היא תכרע תחת משא הכבוד ושטרי הנייר גם יחד.

ובמשקל שני: שמא בכל זאת עברית? שהרי היא ולא שום שפה אחרת המציאה את הצירוף הלשוני המיוחד הזה של בצע־כסף.

*

בני־עליה. שלטון הולך ושלטון בא – וסדן השמים אחד הוא. והכוח והסמכות היחידים ששלטון זה, כמו קודמו. מסוגל לגלות הוא קירקוע המטוסים. לקטום את האף לא למסבים את הסבל אלא לנושאים בו. להכניס לקרפיף את המטוסים ואת נוסעיהם גם יחד.

אולי אין דרך אחרת. אבל אם אמנם אנו נשארים מנותקים מן העולם משום שאיננו יכולים להפעיל את כלי הטיס – השאלה המתעוררת איננה אם אנחנו מסוגלים לקיים חברת תעופה ריבונית, אלא אם אנו מסוגלים לקיים רבונות. ולא תחשוב עוד לתהות: מי שיבש כך כל מערכי חיינו וכל מושגי האחריות של אדם לציבורו. נפּח לסדנוֹ, אזרח לארצו. חשוב שיוהרה חברתית והתנשאות חמרית – וגם בצע כפשוטו – מעמיקים בהם יום־יום את חותמם. מהדקים עלינו קולרם.

*

כך סדן השמים – כך סדן הים. לזכותם של קציני־הים יש לומר כי הם דווקא אינם מבקשים שנפעיל הפעם למענם את מידפסת־הכסף של ישראל. בשום פנים לא יניח להם מצפונם לראות את המידפסה הזאת פולטת עוד ועוד “הרצלים” “בן־גוריונים” ומעמיסה כל משקלם של בחירי־עם אלה על האינפלציה בישראל. מצפונם המוניטארי אינו מניח להם זאת. אחריותם הלאומית לא תוכל לשאת זאת. לכן: דולארים. את הדולאר עדיין אין מדפיסים כאן. אמרנו “עדיין” כי סוף־סוף – כך אנו משערים – יגיעו גם באזורי הכדור המערבי למסקנה ההגיונית כי תחת לטרוח למען ישראל במלוות, במעניקים ובמגביות, – אולי אין פשוט מלהציב מיטבעת־דולארים בירושלים. מידפסת־בת לבנק אוף אמריקה. בלי תיווך מיותר. מן היצרן – לצרכן. וראשוני הצרכנים – כמובן: הטייסים, קציני־הים ודומיהם – כל אלה שמדינתם גידלה וטיפחה וריבתה אותם במטבע הישראלי המעונה שלה – כדי שיבזו יום־יום אותו ואת הריבונות היהודית שמאחוריו.

שלשום דיווחו העתונים כי “בלחץ העיצומים – רמז משרד האוצר שישקול תשובה חיובית”. כך שלשום. ואמנם אתמול שקל – ונתן. אוצר הולך ואוצר בא; טמיון של מערך. טמיון של ליכוד – היינו הך. נתבע ונותן. להגיון ולבזיונו. זה באנחת כניעה. זה בתרועת הדר, אך סדן הארץ – כמוהו כסדן השמים וכסדן הים – אחד הוא.

סדן התקופה.

*

חיים חזן זכרונו לברכה, ענק ספרות ישראל אמר לפני שנים אחדות ספק דבר של קביעה ספק דבר של נבואה:¹

“כל אחד שוקד לקבל עולמו ולאכול במו שיניו את חלקו במשיח” –

תמהנו אם נותרו עוד הרבה חלקים מן המשיח לקיים בהם את הזבח החוגג הזה של עם שמחוג־המצפן שלו נתקף עווית.

9 בספטמבר 1977