לוגו
אחי הוא
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

המונח אתא כבר הרחיק מתחום הכלכלה וכל־כולו עתה בתחום החברה. האדם, חכמת־השלטון – ולדאבון הלב: גם איוולתו. חדשיים ראשונים, לערך, היה עדיין בגדר ההגיון של הבחינה הכלכלית. מתמשכת מעט – אבל כלכלית. בחינה של ספרות, של טורי־חובה וטורי־זכות, של כּישוֹר ופלך, כונסים ומקרקעין, מעבר לזמן סביר זה של דיון ובוחן כלכליים הוא הלך ונפתל כפקעת חברתית־אנושית כמעט ללא התרה. ויען כי חרג מכבר מאזור המומחים לכלכלה – מאזור תבונתם וסיכלותם גם יחד – כבר מותר גם לבני־תמותה פשוטים להפך בו. נוכל איפוא לנסות לומר בענין זה דברים אחדים בלי הרגשה מופלגת של התבטלות.

המונח יצא מתחום הכלכלה, אך הוא חרג גם מתחום ייחודו כאתר, כמיפעל חרושתי. כפי שהוא מתגלגל זה כעשרה חדשים כנצר כלכלי נתעב בין הלשכות והלבלרים – ועימו מטולטל כך גם גורלם של מאות עובדים – הוא היה לאבן־בוחן בכוח־הכרעה של מימשל.

שלטון יכול להחליט נכונה – ולא יוּחמא, כי זה בדיוק הדבר המצופה ממנו; הוא יכול לשגות – ולא יינקה, כי אם שגה והירע עם עמו סופו לתת את הדין. דבר אחד אין שלטון יכול: לעשות עצמו נלעג ומבוזה ולצפות לקיום סמכותו בתודעת האזרחים. יהיו מעשיו בהינף המדיני של ישראל אשר יהיו, די באירוע מוסרי כושל אחד בתחום הנראה שולי, כביכול, בחיי החברה כדי לזעזע מעמדו – אם לא למוטטו, שבעתיים כך אם כושלו של האירוע מתמשך ועימו מעצימים גם יסוריהם של אנשים חיים, גם אבדן־התושייה של הנהגתם.


*

הבאנו בעבר, לענין אחר, משלו של אריסטופנס במחזהו “הפרשים” בענין “כותונת ששרווליה ארוכים”, שום נמשל אינו מתקרב אל משל קדום זה יותר מן הנמשל הטקסטילי הנטווה היום במפרץ חיפה.

באותו מחזה שם אריסטופנס בפי גיבורו ה“דימוס” – הוא העם בדמות זקן קרוע־בגדים ובלוי – אימרה אחת שכדרך הרבה אמרות של חכמי־קדם כוחה עומד עד היום: “תכנית בניינו של נמל פיראוס – אומר הזקן העירום־למחצה למוכר־הנקניקיות מוקף הפרשים – היתה המצאה גאונית של תמיסטוקלס (האדמירל היווני הנודע, בונה הצי האתונאי – י.). אך שום דבר לא ישווה לכותונת ששרווליה ארוכים”.

כך היתה גם הכותונת הפשוטה מבית־הפלכים של אתא ל“נייר הלאקמוס” של כוח־הסמכות – הוא “כּוח־הגברא” התכליתי והמוסרי – של השלטון בישראל. ואולם הסתבר ש“כוח־הדברא” של שריו, כנראה, גדול ועצום ממנו.

בשעה שטורים אלה יראו אור תדון הממשלה בערעור מחודש בענין אתא. בהכירנו תבונת הנוהג בה ושרשיו – אין אנו יכולים כלל להניח כי לא תובקע ברגע האחרון ממש חומת הקהות וכי לא יישמע קולה הצלול של מנהיגות – שהיא עצם מעצמה ובשר מבשרה של תנועת העבודה – בהכרעה נחרצת לקיומו של המפעל ועובדיו.

אם אמנם, תתעשת הממשלה, תבגר לתפקידה ותושיע – מה טוב. אך אם שעות אחדות לאחר שטורים אלה יראו אור, שוב יגולגל הכדור האנושי המיוסר הזה מן המליאה אל הקבינט. ממנו אל הצוות, מן הצוות למומחים וחוזר חלילה – תבוא נא גאולת כבוד החברה הישראלית מן המקום שממנו ינקה אותו בעבר: מברית הערבות ההדדית של החיים על יגיעם, חברת העובדים היא גילומה של ברית זאת.


*

ודאי: אין שום צידוק מוסרי לכך שאחרים יחטאו ועל כלל העובדים ייצא הכסף. רבים מן העשוּרה הישראלית מקיימים היום, כמעט כשיטה, את הסיסמה “קח – וברח” ומשאירים את הציבור לאנחותיו. נוסח “הפח נשבר – ואנחנו נמלטנו”. אבל זוהי המציאות העגומה בשעה זאת ובמקום שאין אנשים על חברת העובדים להשתדל להיות – ובכל כוחה הכלכלי, החברתי והמוסרי.

ומותר חברת העובדים מחברות עיסקיות אחרות – יש, כי לא הכל הבל, כי דמם של הפועלים בדמה זורם ודמיהם – בדמיה. זוהי נקודת־מיבחן לא לחשבונאים. לא רק למומחים בצירופי־ספרות. זהו מיבחן לרוח המפעמת את המפעלים הנאדרים האלה שהקימו הפועלים. זוהי נקודת־מיבחו לכושר־ההתעלות של מינהל־ציבורי שרוח בו. עת לעשות לאדם – לגורלו של אדם עובד שהוא– הוא אבן־השתייה לכל מה שתנועת העבודה מבקשת לייצג – עת לעשות לאדם – הפרו תורות כלכליות, שבכל זאת לא ניתנו בהר סיני.

משהו מרוח הערבות ההדדית של ראשונים מתבקש כאן. אולי יישמעו הדברים תמימים, תלושים ממציאות ומראיה צוננת ומפוכחה, אך אם יעמיקו ראשי חברת העובדים לראות, ייתכן שימצאו כי אותם 20־30 מיליון דולר, שייתבעו מחברת העובדים עכשיו, מסוגלים להצית איזו להבה חדשה של אמונת הפועל בשלוחיו.


*

נאיבית אולי תיראה, למשל, קריאה היפותטית כזאת מן הצריח של חברת העובדים:

“פועלי אתא! לגבי מימשל, לגבי תעשיינים, לגבי כלכלנים – כן, גם כלכלנים שלנו – אתם מיפעל, משגשג או כושל, אבל מיפעל, " plan” מושג חרושתי־כלכלי של ריווח והפסד. לגבינו, שלוחיכם, אתם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. אתם קודם כל אנשים, בני־אדם, עם נשים וטף, המפרנסים עצמם זה עשרות שנים מיגיעם, מזיעת אפם. אינכם מבקשים שום הסבה: לא לספסרות־בורסה, לא ליבואנות לא לסטייקיות, רק להמשיך ולקיים עצמכם ביגיעכם בלבד.

הנה נידרנו. לא הבטחנו, לא הצהרתנו לתקשורת. נידרנו: לא ניתן לכם לנפול. לא כמעשה צדקה של פילנטרופים. רק כמעשה של חברות אנושית וערבות הדדית. נגייס מרגע זה ממש כל המומחים שלנו, שרבים מהם כבר חוללו פלאות בשיקום משק ומיפעל, ונצווה עליהם – נצווה, לא נבקש – להקדיש כל מעיינם לשיקום מיפעלכם, לא בלעדיכם, לא במקומכם, לא מכונות חדישות במקום אנשים שנשחקו בעמל. רק אתכם.

ביצות־קדחת יכולנו לייבש? את המשרד הקבלני פושט־הרגל לפני חמישים שנה יכולנו להפוך ל“סולל בונה” מפואר של ימינו? – נוכל גם לאתא, נקיים זאת לא רק כחומת התקנות הכלכליות והסעיפים המלומדים. רק כחובת הלבבות של אדם לאדם. של בעלי הברית המופלאה שכרתו זה עם זה בוני הארץ וחלוציה: ברית העמל. ובסופו של דבר, במאמץ דרוך וממוזג של אמונה, להט ואהבת־אדם מזה ובקיאות מקצועית חלוצית – מזה, נראה גם לדור המודעים והפת’ים והשרירים – מה מסוגלת לעשות תנועה בהתעטף עליה נפשה"

כך הקריאה.


*

איננו יודעים להצביע מי בחבורת המומחים מסוגלים למהלך כזה. אבל האמת היא שהוא אינו מצופה כלל מהם. הוא מצופה – לא נהסס לומר – מן האדם העומד היום בראש ההסתדרות, בשל כל הסגולות שנתגלו בו ושהביאוהו אל רום הסולם של הנהגת הפועלים. למחוק את מספרי הגיר האימניים שרושמים המומחים על הלוח. להאמין כי הרוח חזקה מן הלוח וכי היא, הרוח, מסוגלה לשנות גם את מספרי הלוח. והדברים ידועים מימי המומחים. להבדיל, מיסודו של ג’ון הופ סימפסון (“אין מקום בפלשתינה אפילו לחתול אחד”) עד הפלא הגדול שחוללו – ואף זה להבדיל – יהודה אלמוג וחבריו, בעגבניות המליחה של ים־המלח.

אנו מאמינים – וכך נכתב בטור זה – כי האיש העומד היום בראש ההסתדרות הוא דובר אמת בלבבו. המבוקש ממנו עתה הוא לשלוף אמת זו מלבבו ולקרוא בה, עימה. ולמענה איזו קריאה אחרת, חדשה, גורפת באמונה ובנחרצות. האומרת היום לפועלי אתא: אחינו אתם. הכל כביכול, אחראים לכם – אנחנו ערבים. כל השאר יבוא בעקבות קריאה זו. גם הכסף לחילוץ – נגייסו מעצמנו ולא נפטור בשום פנים כל האחרים – גם השגשוג, שיבוא־יבוא בעקבות החילוץ. אם אמנם תעשה ההנהגה והמומחים גם יחד רצון האדם והחברה בלבב שלם.


*

אין זה למעלה מכוחה של חברת העובדים – כל עוד איננו למעלה מרצונה. מקויימת כאן תשובתו המפורסמה של הנער הסיני שנראה הולך ועומס על גבור נער בוגר ממנו אך פגוע ברגלו.

–האם לא כבד מדי משא הנער הזה עליך? שאל אותו עובר־אורח.

–לא. כלל לא. איננו כבד בכלל – זה אחי, ענה הנער.

23 ביוני 1985