לוגו
הפיל, התַּן והאיוולת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לפני זמן־מה לנו לחזור ולעיין בכרכי השירה של חברנו המשורר אברהם סוצקבר, שהוכתר אתמול בפרס ישראל. חזרנו וקראנו שם בּלדה מופלאה, שכמעט נשכחה מאתנו, על “בית העלמין של הפּילים” באפריקה.

ענינה של בלדה מקסימה זו – סיפור על מקום נידח באפריקה שאליו מתחילים הפּילים, בהגיעם לגיל מופלג, להימשך כדי להחזיר נשמתם לבורא. הפּיל הישיש פותח במסע של אלפי מילין אל אותו מקום אפוף־מסתורין ובהגיעו אל מחוז־חפצו הוא סוגר את מעגל חייו.

מסתבר, לפי אותה בלדה, כי סוד המסע הזה, שהוא כה מדהים בתעלומו, מוכר על כל פרטיו ותכליתו לתן – או לצבוע – האפריקני, באיזה חוש בלתי־מוסבר, שאיננו פחות עלום מחידת חוש־המשיכה של הפּיל אל מקום מנוחתו, מבחין התן – או הצבוע – במגמת מסעו של הפּיל הישיש. כבר בנקודת־המוצא הוא מטפס ועולה על גבו ונעשה שותפו למסע לאורך אלפי פרסאות. בואכה בית־החיים של הפּילים. כך מבטיח לעצמו התן כי הוא ולא אחר יזכה בשלל המזומן לכל טורף בהימוט פּילים.

אנו נשאיר את הסיפור הזה בתחומי פליאתו המרתקת. לא נביאנו כמשל ולא נקביל לו נמשלו. אך אולי נסתייע כאן באמירתו של נתן אלתרמן, בהגיבו על מאמר מסויים שפירסם חברו, לאמור: “קראתי היום את מאמרך. תלית בו סטירת־לחי. אינני יודע למי כוונתך אבל תהיה סמוך ובטוח כי מי שיראה עצמו ראוי לה יבוא ויקחנה לעצמו”.

בהוויית חיינו אולי יימצא מי שיגלה בסיפור זה את בבואתו.


*

ההסתערות הנחרצת – בחמת הגיון מדומה – של ראשי האוצר על הקשישים קצובי־הזיקנה, שנבלמה מעט על ידי קשיות־עורפם המוסרית של מזכיר ההסתדרות ושל שר הכלכלה, היא כחידה חברתית ופסיכולוגית שאין לה פשר, ספק אם נודע עוד בארץ גילוי כזה של איוולת, עיוות חברתי ורישעות, כפי שנתגלה עתה ביחסה של הפיננסה הישראלית הרשמית לקשישיה־גימלאיה. כמו ניהלה איתם המדינה מערכה של “חיסול חשבונות”. המקובלת, כידוע, בעולם של נורמות מוסריות וחברתיות אחרות.


*

תחילה – האיוולת.

כל אשר שומעות האזניים וכל אשר רואות העינים בהוויה הכלכלית הקדורנית של ישראל, כמו זועק להכרזת שעת־חירום כלכלית. לא שעה של קמעונאות וטלאים, רק שעה של תנופה ותעוזה. שעה של לפיתה אדירה בעמודי המשק כדי לטלטלו טלטלה של תמורה וזינוק.

יום־יום אתה שומע מפי מנהיגי הכלכלה תאניה־ואניה. משל לא היו צוות־קברניטים. שעליהם חובת הניווט ומציאת הנתיב, אלא אגודה־של־מקוננים. כמו היו מתחרים זה בזה בהפלגה של קדרוּת התיאור וכמו ביקשו מאתנו להציל אותם ולהתקין להם תקנות וחוקים, כאילו לא הפקדנו בידיהם את מלוא הסמכות לעשות את כל הדברים האלה למעננו.

איש מהם אינו חולק עוד על ודאות האסון הכלכלי הקרב. הם מתחרים ביניהם רק בניבוי תוחלת־הזמן שעוד נותרה לנו לקיים את גן־העדן של הסיכלות, שבו אנו מהלכים כבר שנים לא־מעטות כמסוממים. הם חלוקים ביניהם רק על תוחלת “הגאון שלפני השבר”.


*

לפני שנים אחדות, בעת ביקור בפורט־או־פרנס, בירת האיטי, כיבד אותנו אחד המלווים מילידי המקום בכוס בירה, אך התנצל־מעט על טעמה הפושר, שאיננו מנעים, כמובן, את המשקה בארץ טרופית כהאיטי, “אין לנו כאן, למטה, מערכות־קירור משוכללות – התנצל המלווה – אבל אם תזדמן לשם, למעלה, לארמונו של פּאפּא־דוֹק (הוא דוקטור דבלייה, שליטה המושחת של האיטי שהלך בינתיים לעולמו והניח שלטון ארצו ופגרונה לבנו המושחת, כנראה, לא פחות מאביו) תוכל ללגום בירה קרה כקרח שזבים קירות הארמון מתוך צנרת־קירור מיוחדת”, הדברים נראו אז בעינינו כאירוניה מרה אם לא כדמיון קאריבי. לא יכולנו להעלות אז על הדעת כי – לפי סיפורי עתונות־ישראל השבוע – מיתקני שאיבה וקירור כאלה לבירה הם כיום מאד “IN” בחוגי הישראלים שעלו מכנסיהם והיו לאחד מאביזרי־המעמד, שישראלים, היונקים כמו כולנו מעטיני הסיוע האמריקאי, מתקינים עתה בחווילותיהם.


*

תחת לתפוס בקרניה את אי־השפיות ההוללת הזאת של אזרחי ישראל; תחת לחפש דרך להגיע אל הון־המחתרת המזעזע כל אשיות־כלכלתה; תחת להטיל על הארץ משטר חירום כלכלי ופיננסי שישיב למדינה חלק מן הגזל שגזלו ממנה אזרחיה ויחזיר לכלל האזרחים מקצת מן הגזל שגזלוהו יחידיו; תחת לחולל מהפך חד, מהיום למחר, כדרך כל מעשה־הצלה מהפכני – נוהג האוצר כבעלים של חנות סידקית, אפילו את האבידות הקטנות, הקמעוניות, שמציאתן אין בה כדי לשנות כהוא־זה בחומר מצבה של ישראל; אפילו אותן – הוא מחפש, על פי נוסחת חכמי־חלם, לא במקום שבו הן חבויות אלא במקום שיש בו פנס.

ושום דבר, כידוע, אינו חשוף וגלוי יותר לפנסי הלבלרים של הטמיון הישראלי מקיצבת הזקן והגימלאי שלבלרים אלה הם קוצבי־לחמם הטכניים.

ובאיוולת זאת של רוכלי־סידקית מבקשים להביא ישועה – או אחת הישועות – למצוקות הכלכלה של ישראל, שלא נודע עוד כמותן לחומרה.


*

אלא שחמור מן האיוולת התועלתית הוא העיוות החברתי.

אין העט אין למתוח קו־חיבור בין האלימות הנפשעת כלפי קשישים, שהיתה לחזיון נפרץ במטרופוליה הישראלית ולא רק בה, לבין האופן שבו נוהגת החברה המהוגנה עם קשישיה בתחומי־חיים שונים. אף על פי כן, אין לראות את השיא הפלילי כמנותק לחלוטין משלבים אחרים בהתפתחות החברתית הזאת. שהרי גם החופים המרוצפים ביותר לא ישנו כחוט־השערה דמותה החברתית והמוסרית של ארץ שמתקשה לספק ארוחה חמה לזקנים ושרבים מקשישיה מופקרים לניוון, לנוולות, לחוסר־ישע, חברה שעל כבישיה מהדסות באופן קוקֶטִי רבבות מכוניות מן הדגם החדיש ביותר וכנגד זה קשישיה־ראשוניה בוססים בעוני, במצוקה, בעזובה, במגורים תת־אנושיים; חברה כזו היא אכולת־רקב ומנוּונה אפילו יותר מן הישישים המרודים שבפרבריה.

כל מה שאמר קהלת, בדרך האליגוריה, על הזקנים והזיקנה, חל כפשוטו דווקא, על החברה הישראלית בת־ימינו: “התעוותו אנשי החיל וחשכו הרואות – – וסוגרו דלתיים”.

כמו ננעלו לפני האזרח הקשיש בישראל דלתות החסד.


*

על דעת שום מוח מן המוחות – המבריקים, כידוע – של הפיננסה הישראלית לא עלה עד כה, למשל, רעיון לקבוע איזה קו־מיפלס, או מדד ממוצע של ההוללות. שכל מי שנמצא בו ומעבר לו יוחמרו לגביו תביעות המדינה ועונשיה אף למעלה מן הנורמות הרגילות של המיסוי הממלכתי. תחת זאת הבריק במוחות אלה – שכמסתבר, אינם יודעים לא לקשור את זנב חתולה של האינפלציה ולא לתפוס את זנב יתרות־המטבע במנוסתן – הרעיון של מיפלס “השכר הממוצע במשק” כתקרה, כקנה־מידה וכסד קצוב למחייתם של גימלאים, וההדגשה היא על “הקצוב”, היינו: לבלרי המיספרים הם הקוצבים, על פי המצפון הסטטיסטי, מידת החמצן הכלכלי המקסימלי היאה לגימלאי במדינתנו. אין מומחים אלה מסוגלים לחסום שור – או שוֹע – ישראלי בדישו הפרוע, אך אין קל בעיניהם מלשים מתג בפיהם של תמימי־עמל וליטול, דרך עושק, מן המעט שאגרו בזיעת־אפם בקופות הגמל והביטוח שלהם ושל המדינה כל ימי חייהם.

אנשי שלטון ה“הדר”, ששרידיו במימשל הנוכחי הם שהעלו, כנראה, את הרעיונות העקומים האלה, מתעלמים מן הציווי “והדרת פני זקן”, אך אמונים על הרהב, שהיה אחד המאפיינים האמתיים של השלטון הקודם, הם מקיימים, בשינוי קל, דבר הנביא “ירהבו הנער – או הבער – בזקן”.


*

אלא שהגילוי החמור ביותר בפרשת ההתאנות אל הקשיש בישראל הוא הרישעות.

מיהו ככלות הכל הקשיש הישראלי?

זהו באופן כללי, אדם שנתן מיטב שנות נעוריו, מיטב חלבו ודמו, לתקומת ישראל או אדם שמילט חייו מן המשרפות או מזדונם ומהשפלתם של שליטים מזרחיים. הארץ הזאת רווייה גם דמם של צעירים תוססי־חיים שלא זכו להגיע לזיקנה, גם זיעתם ולשד־ליבם של זקנים שנתנו לה נעוריהם. אם היה מקום “להיטיב עם העם” – הנה שכבת־האדם בישראל שראוי היה להיטיב עימה, גם מפני החסד, גם מפני הגמול, גם מפני מעט דרך־ארץ של עם ומדינה לפני ראשוני בוניהם.

אלא שבחינה מעמיקה־מעט של הדרך שבה הוגשמה הסיסמה הפתיטית הזאת בשבע שנות שלטון־הסהרורים בישראל, עשוייה לעורר חלחלה. הביטוי הכלכלי של “הטבה” זו הוא, כידוע, חורבן המשק והכלכלה שאליו הובאה ישראל, ואילו ביטוייה של ה“הטבה” בהתנהגות הבטחונית והחברתית של אותו שלטון, מתמצה, כנראה, בנוסח המצמרר ההולך ומקויים בחייה של ישראל: לא להפריע לצעירים למות אבל לא להניח לזקנים לחיות.

שני “לאווים” אלה הוריש לישראל שלטון אחד בשבע שנות מליכתו. אם יש איזה ייעוד למחליפו – עקירתו־מן־השורש של הלוך־הרוח שמסוגל היה להביא “לאווים” אלה לעולם, היא־היא ייעודו המוסרי הראשון.

26 באפריל 1986