לוגו
המאבק על העברית כשפה לאומית – נמשך
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לפני שבעים שנה נפל ביישוב היהודי הקטן, שהיה אז בארץ, דבר גדול – מאבק ציבורי חסר תקדים, שהיה מלווה בהתרגשות רבה וגרם למיפנה היסטוֹרי במעמדה של השפה העברית. גם לפני כן היו רבים שדיברו עברית. העברית היתה אהובה, חשובה, מכובדת. אבל היתה זו שפתם הפרטית של דובריה. מכאן ואילך היתה לשפתו הלאומית של היישוב היהודי. אין תימה שאנו מתברכים במאורע זה ורואים בו ניצחון גדול. אך מן הראוי הוא שלא רק נשתבח בו, אלא גם נשאל את עצמנו: מה בעצם משמעו? לְמה נתכוונו התלמידים והמורים ששבתו נגד חברת “עזרא” הגרמנית כדי שיוכלו ללמוד וללמד, לדבר ולחיות, דווקא בעברית, בעברית בלבד? ומה משמעו של נצחונם בשבילנו – לְמה אנו מתכוונים היום באומרנו, כי העברית היא שפתנו הלאומית?

עלינו להרהר בדבר, משום שיחסנו לשפה העברית לא הובהר כל צורכו ועודנו שנוי במחלוקת. אל נשכח כי אפילו חברת “עזרא” בשעתה לא התנגדה לדיבור העברי, לשימוש בעברית בכל מיני תחומים מעשיים. היא רק טענה, כי הוראה בעברית תפגע ברמת הלימודים בטכניון שאמרה להקים, משום שזו שפה דלה, מיושנת, שאינה מסוגלת להביע את מלוא עושרה וגמישותה של החשיבה המדעית בימינו. ולדעה זו נטוּ אז רוב המנהיגים הציוניים – צ’לנוֹב, ויצמן ואחד־העם. רק שמריהו לוין, עזריהו ואוּסישקין התעקשו אז בהתנגדותם המוחלטת ללעז. הוויכוח נטוש היה איפוא לא על אהבת העברית, כי אם על ייחודה. אמנם, כיום זכתה העברית למעמד בכיר כשפה רשמית – ביתר דיוק כאחת השפות הרשמיות – של מדינת־ישראל, אולם ברי כי יש הבדל בין מעמד זה לבין היותה שפתנו הלאומית, כלומר שפת חיינו. לפני שבעים שנה היתה השפה הרשמית בארץ הטורקית. רוב התושבים דיברו ערבית, ורוב הציונים – אידית או רוסית או שפות אחרות למיניהן. אבל לשפתם הלאומית הם בחרו דווקא בשפה העברית. למה הם נתכוונו בכך ומה זאת אומרת בשבילנו? מדוע ולשם מה החיינו שפה ישנה ומיושנת זו?

יש סבורים כי החיינו את העברית משום שהיינו זקוקים לשפה שתשמש לנו כלי תקשורת, שתהיה מקובלת על בני כל העדוֹת השונות שנתקבצו והלכו בארץ. מכיוון שהטורקית היתה שפת שליטים זרים והערבית בזויה כשפה המונית, פנו היהודים אל העברית, שכל אחד מהם הכירהּ אז כשפת התפילה, כ“לשון קודש”, שלא היו צריכים אלא להשגירה ולהרחיבה במקצת, כדי להשתמש בה גם לצורכי היומיום. ותפקיד זה של העברית ככלי־ תקשורת הוא הנראה גם כיום בעיני רובנו כתכליתה העיקרית ואולי אף היחידה. וכי מה עוד נבקש משפה לאומית, אם לא – שתהיה לאומית, זאת אומרת משותפת, מובנת לכולנו? רוב הסופרים והמשכילים שלנו רואים לכן במובנוּתן של המילים את תכונתן החיונית, החשובה ביותר. הם אף דוחים כל ביטוי שאינו עממי, פשוט, מובן לכול, כ“עברית של שבת”. תפיסה זו היא הגורמת לחיבה היתירה הנודעת אצלנו עכשיו לניבים של עגה, למה שמכוּנה סלֶנג – גם אם יש בו משום סטייה מן הדקדוק, ובמיוחד אם הוא סוֹטה מן הדקדוק, אם הוא מוּרד ממעמד “מצוות אנשים מלומדה” וכל כוחו רק בכך, שהוא מקובל בחוג מסוים, שבחוג זה מבינים אותו, יודעים למה הוא מתכוון. הרי כשהתחלנו לדבר עברית מרדנו כולנו בלשון שהיתה שגורה בפינו – על כל פנים בבית הורינו – והמרנו אותה במילים חדשות, החיות רק משום שהסכמנו להשתמש בהן, ומדוע לא נמשיך גם עתה בדרך זו? מכאן גם העיסוק הנפוץ אצלנו בקורותיהם של חידושי המילים, בפרטים האישיים והאחרים שנתלווּ לכל חידוש. מכאן גם התפיסה הרוֹוחת במימסדנו, הניכרת בכל מערכת החינוך, ברשות השידור וכו', הרואה את העברית כעובדה קיימת, – שהרי היא מובנת לנו, מקובלת עלינו, ולכאורה אין צורך ללמדה ולטפחה, באשר כל איש רוכשה לו בעצמו, קולט אותה מן ההווי החברתי שהוא שרוי בו, תוך שהוא עושה בה – רשאי לעשות בה – כאוות נפשו. מכאן גם השמחה להשתנוּתה המהירה של העברית החדשה, המשקפת את השתנוּתו המהירה של אורח החיים בארץ, המהירה פי כמה מהמצוי בשפות אחרות.

מסתבר כי יש בתפיסה זו הרבה מן האמת. אבל ברי גם, כי אינה משקפת את כל תפקידה של העברית, את מלוא יחסנו אליה. אם אין אנו זקוקים אלא לאמצעי תקשורת, מדוע דבקנו בעברית במרוצת דורות רבים, כששפת הדיבור של עמנו היתה לועזית? ומדוע נסערו הרוחות, כשנדמה היה כי עתידה של העברית בסכנה: וכי מה איכפת אם נדבר – נתקשר איש עם רעהו – לא בעברית אלא באידית או בלדינו או באנגלית? אין זאת איפוא אלא כי העברית משמשת לנו לא רק כלי־תקשורת, לא רק דבר־מה חיצוני ולא־איכפתי, אלא היא חלק מעצמנו, שלא נוכל להיפרד ממנו; דבר־מה כורחי, טבעי, אופיי לנו, שעלינו לקבלו ולכבדו כמות שהוא. והדבר נכון לגבי העברית לא רק משום שהיא “לשון קודש” וחביבה עלינו, אלא משום שזה מה שעושה אותה לאמצעי תקשורת, לשפה המובנת, המשותפת לכל דובריה. שהרי גם כל עגה המורדת בדקדוק המקובל יש לה – מוכרח להיות לה – דקדוק משלה, שעליו היא חייבת לשמור, ומליה – כל המילים – אינן איפוא מוסכמות שרירותיות, אלא עובדות חיות, השואבות את כוחן מן המסורת, המביעות דברים מסוימים בלי שים לב לדעתנו ולאוות נפשנו.

לפיכך מסתבר גם, כי אין טעם בכך שנהרהר אחרי מידותיה של מסורת זו; שנדע כיצד ומתי נוצרה מילה פלונית, מי השתמש בה לראשונה וכיוצא בזה. אדרבה, חקירה בלשנית כזאת, הדגשת המקריות שׁבשפה, עשויה דווקא לערער את כוחה, לפתוח בה פתחים ל“איש כישר בעיניו יעשה”, ולכן גם לכך שאיש לא יבין את שפת רעהו. את המושג הלועזי “אֶגואיסם” – כתב אחד־ העם – נוכל להביע בעברית גם כ“אנוכיוּת” וגם כ“אניוּת” – ועתה לך והכרע ביניהן! – ומרוב ברירות הוסיף אחד־העם לכתוב “אגואיסם”. את המילה “תזמורת” חידש בן־יהודה, כידוע, למה שאנו מכנים כיום “מקהלה”, ואת המילה “מקהלה” הציע ל“תזמורת”, אבל הן נתחלפו במקרה, וכתוצאה מכך הזמרים אצלנו שרים, ואילו התזמורת מנגנת. שמו הנכון של “מלפפון” צריך להיות “קישוא”, שכן “מלפפון” מציין בעצם מה שאנו מכנים “מֵלון” – ולכן שייך אצלנו המלפפון למשפחת הקישואים, אבל הקישוא עצמו אינו שייך אליה, כי בעברית התקנית שלנו איננו קיים. מה שמכוּנה בפינו מְקָרֵר צריך להיקרא בעצם – לפי הדקדוק וההגיון הלשוני – מַקְרֵר, אלא שבמקרה זה מצאה האקדמיה משום מה היתר לשגיאה נפוצה (ראה, למשל, את מאמרו של א. צלמון ב“פרקים”, תשל"ח) ואינה שוֹעה לבעלי חוש לשוני המוסיפים להתריע על שגגתה. אך הנוכל להסיק מסקנות מעשיות מידיעה בלשנית־דקדוקית זו? הרי אם נעשה כן, נהרוס את כל ריקמתה של שפתנו. לכן, דווקא משום שלשוננו – כל לשון – איננה הגיונית; דווקא משום שדקדוקה של העברית – כמו כל דקדוק – יש בו זרוּיות, המקובלות עלינו רק מכוחה של מסורת, יכולים אנו להשתמש בה רק כל אימת שאנו לומדים אותה כמות שהיא, מסגלים לנו את דקדוקה על קרבו ועל כרעיו ועל כל דקדוקיו.

דווקא אחד־העם, שהתנגד לשמרנוּת הלשונית, שסיסמתו היתה, כידוע, “סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון” – כלומר: הניחו לה ללשון להתפתח ואל תתערבו בה – דווקא הוא הדגיש, כי כדי לשלוט בלשון שליטה שלימה, צריך אדם ללמוד בראש ובראשונה את דקדוקה, כלומר לדבוק במסורתה. “בשביל להתלמד בשקידה הדרושה בכללי הדקדוק, המלאים זרות ותהפוכות” – כתב – “ולחקקם על לוח הלב באופן חי וקיים, צריך שנאמין עם המדקדקים, כי צורת הלשון כמו שהיא בימינו נבראה עמה יחד מתחילתה, וכי על כן אין מנהגיה צריכים טעם, אלא הכל צריכים להכנע מפניהם בלי טענה, כמפני חוקים טבעיים”. לכן – הכריז אחד־העם – אין העברית צריכה לחשוש להתחרותה של האידית, שכּן האידית אינה אלא שפת התקשורת, אך איננה שפת הספרות, ההגות והמסורת הלאומית, ולכן אין בה כדי לשמש בסיס לעצמאותנו הרוחנית והתרבותית. " אומה שיש לה לשון לאומית חיה" – כתב – “הכל חייבים להודות במציאותה וממילא גם בזכויותיה הלאומיות” – אבל לשון לאומית שאינה סמוכה על עבר תרבותי “לא תמשוך לב עמנו מבית, לעשותה מרכז לחייו הלאומיים ויסוד לחינוך הלאומי, וכל שכּן שלא תביא את שכנינו מחוץ להודות בזכויותינו הלאומיות בגללה. גם אם נשתדל אנחנו לשכוח, הם לא ישכחו מתי, איך ומאין באה לנו ‘לשון לאומית’ זו”. הם לא ישכחו איפוא, כי זכינו בלשון תקשורת נוחה רק על־ידי שוויתרנו על לשוננו הלאומית, על מסורתה של תרבותנו.

נמצאנו למדים כי ביחסנו אל העברית משמשות שתי מגמות שונות ואף מנוגדות. וברי כי ניגוד זה – המשקף את שני תפקידיה של הלשון, את תפקידה ככלי תקשורת ואת תפקידה כאם המסורה – מצוי בכל השפות, אבל בעברית הוא ניכר ובוטה ביותר, שהרי המסורת הלשונית – הדקדוקית והרוחנית – הנשמרת בעברית היא לא רק של תמול שלשום. שהרי בעברית חיים וקיימים בפינו גם ניבים מלפני אלפי שנים. העברית שהחיינו היא – פחות או יותר – לשונם של חז"ל ושל הנביאים. אך עם זה מבקשים אנו להביע בלשון זו גם כל מיני עניינים ומושגים הרחוקים מאד מן העולם המקראי והמשנאי ואף הבֵינַיימי. לפיכך משמשת אותנו העברית – צריכה לשמשנו – לא כמוֹת שהיא, לא כפי שהחיינו אותה אחרי תרדמתה, אלא כפי שאנו מפתחים ומשנים אותה כדי לסגלה לצרכינו. וזו הסיבה לכך, שעלינו לברר לעצמנו, מהי העברית הרצויה לנו, הלשון שאנו מתכוונים לה באומרנו כי היא לשוננו הלאומית.

אין די בכך שנאמר כי שאלה זו נפתרת והולכת מאליה, מתוך התפתחותה המהירה של העברית, או לטעון כי אין טעם לענות עליה, באשר אין לנו שום שליטה על התפתחות לשוננו. ראשית, לא כל התפתחות – לשונית ואחרת – היא דווקא לטובה. כשם שיש התפתחות שהוא הבשלה והתבגרוּת, כך יש גם התפתחות שהיא דלדול והתנוונוּת. אל נשכח, כי השתנוּתה הקדחתנית של העברית החדשה נבעה עד עתה לא רק מתוך התגוונות והתעשרות פנימית, אלא גם – ואולי בעיקר – מתוך השפעתן של שפות אחרות, והיא כרוכה בניתוקה של העברית ממסורתה התרבותית ובהמעטת כושר הבעתה. הרי כבר היום עשוי בוגר של בית־ספר עברי להתקשות בהבנת לשונו של ביאליק או שלוֹנסקי. ואם תימשך מגמה זו, עשויה העברית להצטמצם בתחומה הצר של עגה לשונית רדודה. ושנית, אין זה נכון כי קצרה ידנו מלהשפיע על התפתחות הלשון, כי עלינו לקבל התפתחות זו כגזירה משמים או כמצוות הרחוב והשוק. הרי תחיית העברית היא ראייה ניצחת לכוחה של תודעה לשונית, לכוחם של מופת חינוכי ורצון לאומי מאורגן. הגישה הרוֹוחת בנדון זה אינה אלא דרך תירוצית נוחה להתחמק מן המשימה, להכריז כי תחיית העברית הושלמה ואנו פטורים מלדאוג לה וּלטפחה. למעשה אנו רק בראשית הדרך. כי הפיכת העברית ללשון חיה – ללשון חיינו – היא משימה היסטורית, הזקוקה לכמה דורות, וכדי להשלימה, עלינו להיות מוּדעים לה, דבקים בה. ואנסה להסביר את כוונתי בכמה דוגמאות מעשיות.

בראש ובראשונה שׂוּמה עלינו לחדש את סיסמתו של בן־יהודה “עברי דבר עברית” וליישם אותה הלכה למעשה בכל תחומי חיינו, עד כמה שידנו מגעת. אמנם, השימוש בעברית רב כיום וגם עשיר לאין ערוך משהיה בימיו של בן־יהודה. אבל הדבקוּת המקורית בּה שוב אינה קיימת. אל נשכח, כי מלחמת השפות ניטשה בשעתה על הוראה בעברית בלבד של כל המדעים, ואילו כיום נהפכו בתי־האולפנה הגבוהים שלנו למוקדי השפה האנגלית, והרעיון כי אדם יוכל להשלים את השכלתו בעברית ולהיות איש תרבות בלי שידע שפות זרות, רעיון זה נחשב בעיני רוב הציבור לדעה קרתנית וקנאית. אל נשכח כי מחצית שידוריה של הטלוויזיה המכוּנה עברית הם בלועזית, ורוב המשכילים שלנו מרוצים מכך. הוראת העברית בבתי־הספר היא בשפל המדרגה – כעדוּת כל הסקרים, המומחים והתלמידים עצמם. ואם האנגלית פושטת והולכת גם בשלטים שברחובות, הרי זו תוצאה טבעית של חדירתה לפנים הבתים, אל חיי המשפחות, של הנכונוּת הנפשית להעדיף גם תוצרת, גם שפה זרה. בן־יהודה בשעתו יכול היה רק להטיף לעברית; כיום עומדים לרשותנו גם אמצעים ממלכתיים. אך המימסד שלנו, על כל אגפיו, מסרב להשתמש בהם, ורוּבּו של ציבורנו תומך בו בעמדתו זו.

מחדל אחר בטיפוח העברית היא ההגייה. בנדון זה דייני שאעתיק את דבריו של הפרופסור בן־חיים, חבר האקדמיה, אשר כינה את יחסו של מימסדנו אל הגיית העברית “ממש שערוריה”. “הכותבים על העברית החדשה” – כתב – "כולם מתעלמים מן המציאות שלפחות מחצית אוכלוסי יּשראל במדינתנו עדיין מבדילים, או מסוגלים להבדיל, בלשונם בין אל’ף לעי’ן, בין כ’ף רפה לחי’ת; והם מורים, כי בעברית של המשכיל הישראלי הבינוני אין הגאים אלה נוהגים, או אינם נחשבים לתקן.

וכל זה בשעה שבימינו יותר ויותר מאנשי ה’מזרח' הם בעלי מעמד בהנהגת החברה… והללו מתיזים הגאים אלה כפי שירשום מאבותיהם, וכפי שהעיז בשעתו ועד הלשון לקבוע, כי הגייתם היא תקן בעברית. אנשי ‘מזרח’ אלה הוגים כך ויהגו כך בתנאי שגם לשונם תיחשב לשון ‘משכיל בינוני’ בעיני מורי ההוראה של העברית באוניברסיטאות ובעיני שליטי התקשורת ההמוניים“. ואין צורך להאריך על חשיבותה של ההגייה הנכונה – ה”מזרחית" – לא רק להשרשת הדקדוק העברי ולהקלתו, אלא גם להפגת המתחים העדתיים בקרבנו, שכן אין דבק טוב בין העדות השונות כדבקוּת בלשון לאומית, משותפת.

מחדל נוסף, שאיננו צריך הסבר, הוא, כמובן, הכתיב. הכול יודעים, כמה הרסנית השפעתו של המצב הקיים – של העדר כתיב שימושי ברור – על הגייתה של העברית, על דקדוקה, על כל התפתחותה. אבל מימסדינו – לרבות האקדמיה העברית – אינם נוקפים אצבע כדי לתקן מצב זה, שאין דוגמתו בשום שפה אחרת, אם כי במוקדם או במאוחר ייאלצו לטפל בו – אולי כשיהיה כבר מאוחר מדי, כשלא תישאר לנו ברירה אלא לעבור לכתב הלאטיני.

לבסוף אעמוד על המחדל העדין ביותר, הוא המחדל שבתודעתנו הלשונית, כלומר אדישותם של רוב דוברי העברית במה שנוגע ללשון נקיה, מדויקת, להבעה לשונית הנאותה למה שהם מבקשים להביע בעברית – כפי שהם נוהגים להביע, לנסח את דבריהם בלועזית. בן־יהודה וחבריו החיו את הלשון העברית משום שלא הסתפקו במילים ובניבים שנזדמנו להם במקורותינו, אלא ביקשו להתאים את העברית להווי ולצרכים העכשויים. אבל תנופה זו של חידוש וסיגול, של העשרת העברית והגמשתה, נחלשה מאד דווקא מאז היתה העברית שפה רשמית, באשר לפי התפיסה הרוֹוחת נוכל לסמוך בנדון זה של “ההתפתחוּת הטבעית”, גם אם התפתחות זו מסורה בידי הדיוֹטות, החסרים הבנה ורגישות לשונית. נזכור נא, כי בן־יהודה ביקש לאזרח בעברית אף שורשים המצויים בערבית. וכן ניסה רטוש להחיות בשימושנו שורה של בניינים מקראיים. אבל לכל אלה לא היה ממשיך והמשך. אמנם חידשנו בלשוננו את הבניין “שפעל” וזכינו על־ידי כך בפעלים שיקם, שיכתב, שינע, אך אין אדם מעיז, או מנסה לומר בדומה לכך גם שִימכר, למשל, או שִיארגן. במקום זה אומרים אנו טרייד־אין ורֶה־אירגוּן, כי הלעז נוח יותר מאשר פיתוח העברית. כן היו נסיונות לחדש תארי פועל כדוגמת המילים אמנם, דומם, חינם, ריקם – כי בלשוננו העכשווית מוחשי מאד הצורך להבחין בין תואר־השם לתואר־הפועל. כך כתב רגלסון תומם באופן תמים). גם אני כתבתי פעם עומם (באופן עמום). אבל לכך אין המשך, מפני שדוברי העברית כיום אינם מקפידים על דקדוקי עניוּת כגון אלה.

דוגמה אחרת, חשובה יותר, הוא העדר היכולת להביע בעברית פעולה מותנית, האפשרית בכוח, אבל אינה נעשית בפועל, זו המכוּנה בלועזית “קוֹנדישיונאל”. אנו מביעים זאת בעזרת הפועל “היה” – אבל כך אנו מביעים שני דברים מנוגדים: גם כי הפעולה הנדונה אמנם נתבצעה, ואף נתבצעה באופן קבוע, שיגרתי – וגם כי לא נתבצעה כלל; גם כי מדוּבּר בזמן עבר, גם כי מדוּבּר באפשרות, בעתיד. “הוא היה הולך”, למשל, מביע דבר והיפוכו, ותכופות קשה לדעת לְמה הכוונה. הצעתי איפוא להביע את הפעולה שאיננה מתבצעת בעזרת הצורה החריגה “הוֹיָה”, המצויה פעם אחת בספר שמות (ט', 3): “הנה יד ה' הוֹיה במקנך”. הצעתי לומר “הייתי הולך” אם אמנם הלכתי, אבל “הוֹייתי הולך” אם רק רציתי או יכולתי, אך נמנעתי מללכת. אולם אף אחד לא שעה אל הצעתי, שכּן בין שהיא טובה ובין שהיא רעה – רוב דוברי העברית כלל לא איכפת להם שלשונם אינה מדוייקת; שלשון כזאת גוררת גם חשיבה מטושטשת; שהם נאלצים, לפיכך, לנסח מחשבות מדויקות לא בעברית, כי אם בלועזית; שהעברית חדלה מהיות לשון חייהם, לשון הגיגיהם, ונהפכת להם לעגה מוגבלת, ל“פלג לשון” כביטויו של ביאליק.

אם רצוננו כי העברית תהיה לנו לא רק לשון רשמית ולא רק לשון קודש, אלא גם לשון חשיבתנו, חיינו, שׂוּמה עלינו לדאוג לכך שתהיה מסוגלת להביע את מה שבלבנו, בדעתנו, גם אם לשם כך עלינו להוסיף לפתחה ולשנותה, לחדש בה לא רק מונחים, אלא גם ניבים, בניינים, דרכי שימוש וכללים דקדוקיים. ועלינו לעשות זאת לא רק מתוך הסתמכות על לשון ההמונים, אלא גם באופן מוּדע ומכוּון, תוך כדי שנטפח את תודעתם הלשונית של דוברי העברית, את השיתוף בין המשכילים – נושאי מסורתנו הלשונית – לבין הציבור הרחב, בקרב כל קהל דוברי לשוננו.

כשאנו – אנשי קל"ע – מתריעים על קיפוחה של העברית ותובעים את טיפוחה, מבקשים אנו לא לשמר שפה מלאכותית, “עברית של שבת”, כי אם להפוך את העברית אשר החיינו לשפה חיה, שורשית וצולחת, לשפה שלא רק נשתמש בה, אלא גם נכבדה ונתגאה בה, שנהיה מוכנים אף להיאבק עליה.