לוגו
ילקוטי מכתבים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

1. [להורי] י“ח חשון, תרל”ז, ווילנא.    🔗


הרחק מן האש אשר על האח, במקום אשר רגבי שלג ופתי קרח, ירדו בשצף קצפם ובעים רוחם משמים ארץ, מקום אשר קור וקרח ישתררו שם – במקום ההוא תאחז את האיש פלצות ובעתה, וזלעפה תתקפהו מעצמת הקרח הנורא. נפשו תשתפך, רוחו כחלילים יהמה, יכסוף ויתאוה להחם נפשו ב­קרה, עת רוחו תשתוקק לראות בעלות האש על מוקדה להשיב נפשו הנהלאה; ובמצאו את תאות נפשו, יחוש בקרבו עונג נפלא, ורגשות נפשו יתאבכו למעלה כגאות עשן, ובתי נפשו מלאו קיל וחדוה בלי די – "


לא כן האיש אשר לא ראה רק שלום ושלוה ולא ידע רע, לא ידע מנוחות שאננות, ואתם לא אצלתם ממני כל מאום, לא ידעתי נפשי מה טוב לי, ואיך שבעתי עונג.


רק עתה אשר אתגורר פה בעיר נכריה בלי משען ומשענה, וטרדות רבות תתחוללנה עלי לרגעים, רק עתה אזכרה ימים עבר, ופשי תערוג אליכם כאיל על אפיקי מים; רק עתה אדע כי מבורך הוא האיש אשר לא יטלטלהו ה' טלטלה גבר מבית מגורי אבותיו לארץ אחרת. אולם בכל זאת לא אתאונן, רק אחריש, אתאפק ואבליגה, ונפשי תיחל ותחכה כי גם אנכי חלילה לא לנצח אהיה כצפור נודדת מקנה מקום שעשועיה. עוד יבאו ימים ונתענגה על רב שלום; ואף גם עתה לא יטשני אלהי בעיר הזאת, כאשר לא הסי חסדו ממני בימים עברו, ובפרט כי הסכנתי להיות בעיר אחרת ולשאת לפעמים עמל הלאה.


– – – עטי לא יכיל כח לתאר את רגשות נפשי בעת אשר עליתי על מרכבת אש פלדות לנסוע על מסלת הברזל לעיר מוזרה ונכריה לי. חיש כמעט רגע והנה קול כחלילים יהמה והמכונה החלה למוש ממקומה לאט, לאט, עם כל חסנה וגדלה. ישבתי משמים, תפוש ברוב שרעפי בקרבי, מבלי נוע ודבר דבר, ועצבת לחצתני בחזקת היד בין כתרי לבבי, עד אשר התנוצצו שנים, שלשה רסיסי דמע בין עפעפי ותהי הרוחה. ואנחה התפרצה ממעקי לבבי בזכרי כי בתוך אנכי; בין ראַדאָשקאָוויץ עיר מולדתי, אשר בה כל חיי רוחי, 'הורי היקרים ואחי מחמדי אשר נפרדתי מהם במפח נפש, ובין ווילנא העיר, אשר אליה אובל עתה, ובתוכה אין לי גואל ומודע, קרוב ומרחם; רק אלי אילותי חש לעזרתי בכל מדרך כף רגלי. רבים המה, אמרתי בלבי, אשר ירחיקו נדוד מבית שעשועיהם, למען השיג מאויי לבבם. רבים יפוצו בכל אפסים לבקש תאות נפשם, אולי ימצאוה. הראשון אדם נולדתי? רבבות מחשבות כאלה עלו על זכרוני ותרגענה את רוחי, וסערת עשתנותי קמה לדממה. כל הנוסעים נטו שנתם והתנומה פרשה כנפיה על עפעפיהם, ושמורות עיני לא סוגרו ושנתי נדדה בלילה ההוא, – דאיתי כעל עב קל כארבע שעות עדי אשר בא המבשר אל העגלה להודיע כי קרובים אנחנו לווילנא. כל הנוסעים התעוררו וישבו על מקומם הכן לרדת מהעגלה, ואנכי – עשתנותי אשר מצאו כמעט רגע נופש ומרגוע, החלו עוד הפעם להתרוצץ בקרבי כמשק גבים וכהמית ים זועף. הסו, שרעפי! הסו, עשתנותי! הרגעו ודומו, קראתי אלימו – ואתאמץ אמץ בכל כחי להשקיט את רוחי ולהרגיע את נפשי, למען לא אהיה בתוך רבבות אנשים כאיש נדהם וכגבר עברו יין. אחרי רגעים מעטים ירדנו לבית הנתיבות, בית מלא תשואות ואדם רב, ולהקות אנשים מכל קצוי ארץ ימצאו שמה.


השחקים הטהרו, ואור יומם הופיע על חומות העיר ובתיה הבנוים לתלפיות, וגגותיהם המצופים רקועי פחים משוחים בששר ירקרק אדמדם נראו כלולים בהדרם. צבים וכרכרות רתומים לסוסים ירעשו על רצפת אבנים בחוצות העיר. קריה עליזה מלאה אדם רב ראו אז עיני. – – –


 

2. [להנ“ל] ה' מנחם אב, תרל”ז.    🔗


העת הזאת הרת עצבת וחשכת תוגה. העת הזאת התעורר בלב איש ישראל זכרונות ימים עברו ונפשו תתפלץ, אף תהגה אימה. העת הזאת נוראה היא, בעלות על לב יהודי זכרון עת קדומים, עת מהומה ומבוכה, עת מלחמות נוראות ואיומות, עת אשר דמי אבותינו נגרו כאשדות מים, עת אשר חומות ירושלים רעשו מחיל הרומאים עליזי גאוה ושמחי נצחון, עת אשר עופל ובוחן וטירות נשגבות היו לערמת דשן ולמוקדי אש, הה! גם העת אשר בית קדשנו היה למאכולת לשלהבת־יה! עת אשר הובלנו בבלה אסורי זיקים ונחושתים. מני אז עד עתה הננו בגולה! ימים רבים עברו, ימים כבירים נגוזו, והרעיון הזה עוד יתנוסס בלב איש יהודי כמו חי. אולם רק אנשים יחידים מעט מזעיר יתחשבו בין אלה הזוכרים את ירושלים על ראש שמחתם, וזכרון ציון לא יזח מלבם לנצח, מעטים הם ונער יכתבם. המה יתאספו בחצות היום בעת הזאת לבית התפלה, ישבו לארץ ויקוננו בדמעות שליש ויבכו מבלי הפוגה; אולם רובם ככולם טרודים בטרדות עצומות, רתוקים ברתוקות העמל עד כי לא יעלה על לבם רעיון אחר זולת לבקש טרף למו. גם דמעותיהם חרבו מרוב ימים, עד כי מבבת עיניהם לא ירעיפו עוד רסיסי דמע. בפרט בעיר גדולה והומיה כווילנא, עיר רבתי עם, עיר אשר חוצותיה תרעשנה מרכב וכרכרות אשר ירוצו מכל אפסים, עיר אשר רחובותיה יהמיון מקול אדם רב, עיר אשר להקת אנשים מכל קצוי ארץ יסובבו בתוכה, בעיר אשר אין איש אשר לא יעמול כל היום בזעת אפים למצוא טרף מבלי מנוח; בעיר כזאת לא נכרו ימי עצב מול ימי שמחה, ימי תוגה נגד עת ששון. ימים יעבורו ושבועות ינקופו ואחרים ירשו מקומם, ותמונה אחת להם. ולכן גם בעת הזאת לא תדמה ווילנא לעיר ראַדאָשקאָוויץ אשר עננה חופפת עליה בעת הזאת וצניף תוגה יעטנה – – –


 

3. [לה' צבי הירש ובנו ה' אברהם סופר] ה' מנחם אב, תרל"ז.    🔗


תמונתכם, ר' אברהם, נשלמה! וכל מכירכם יכיר הכרת פניכם עלי הגליון, ראשית בכורי, פרי ציורי, אקריב לפניכם, והיה למזכרת בביתכם לעד! אלופים יקרים! מה אשיב לכם? מה אקריב לכם תשורה? אם לא מפרי כפי, אשר הם גם פריכם אשר נטרתם. אתם נשבתם ברוח צח על גחלתי אשר עוממה ותהי לשלהבת־יה! עוד בימים כבירים נכספה נפשי לנסוע לווילנא ומחשבתי לא יצאה מכח אל הפועל עד אשר הבקעתם תלמי לבבי ותזרעו שם אמרים אחדים, וישרשו, ויעשו זמורות, וישלחו פארות, וימלאו כל חדרי לבבי. גלוי וידוע לפניכם כי רצוני לדבר עוד, אך נעתקו מפי מלין, ולכן אשים קץ לדברי ואתם בינו הגיגי. תכונתכם חרותה על לוח לבי לזכר נצח. ובעת אשר תביטו על הגליון, אשר תמונתכם תראו בו, תזכרו לטוב את מוקירכם ואוהבכם לנצח ה“מ”צ“י”ר, הבחור מרדכי צבי יליד ראַדאָשקאָוויץ. – – –


 

4. [לה' שמואל צין] כ“ו מנחם אב, תרל”ז, ראַדאָשקאָוויץ    🔗


– – – עוד שכבת הטל מרחפת על כל הככר המעולף ירקרק דשא, נוגה השחר עוד כהה, לאט, לאט החלו ירכתי קדים להשתרע במראה אֹדם שחרחר ואפסי מזרח מתולעים בתמונות שונות מרהיבי עין: דמות הקשת בתוך הענן, דמות אש פלדות עם גאות עשן, ומראה נוגה בהיר מול מפלשי ערפל כבד, אות הוא כי אורח קרוב לבוא, אורח נעים. מפאתי קדים תעלה חיש החרסה עם חסנה וגדלה. כל התמונות תחלפנה כליל, ותמונות אחרות תירשנה מקומן! דמות השמים וגובה חוג הרקיע במראה תכלת, תמונות עננים לבנים המעופפים על פני השמים, ומראה ענן כבד אשר ימצא עוד בירכתי הרקיע. השמש תשלח חצי זהרה וקוי נגהה ותחדור בעד הארובות בתוך הבית פנימה. רסיסי טל אורות על ירקרק עשב מזהירים כספירים, בהופיע עליהם ברק החרסה. הטבע כולה התנער ותתעורר משנתה הנעימה לקדם פני היום הנכון לבוא, וכל היקום ירון ויצהל; להקת צפרים מנעימי זמרה יעופו לקדם פני השמש, ושמה ישמע קול החליל אשר ינגן הרועה מול עדרו אשר ילחכו עשב השדה; גם השכוי יקרא בקול להודיע כי אתא יום. אז יקומו גם האנשים המבקשים עונג ממטתם, כי כבר החליפו כח, מצאו נופש ומרגוע, וירכשו להם רב אונים לעמול עוד בזעת אפם בימים עברו. – – –


 

5. [להוריו] ד' חשון, תרל"ח. ווילנא.    🔗


זה שנה תמימה חלפה עברה מעת אשר שמתי פעמי בפעם הראשונה לפה, ווילנא. שנה תמימה חלפה כליל, אולם עקבותיה עוד נודעים לי. אך לא בראַדאָשקאָוויץ חזו עיני מחזה השנה העברה, לא בהסתפפי בצלכם החשבתי ימי קדם; כי האם ידמו וישוו הימים אשר הייתי בעיר מוזרה ונכריה להימים האלה אשר התענגתי בם על רוב שלום ושלוה? לא! אך בשבתי עמכם הייתי שקט ושאנן; לא כן בהתרחקי מאתכם, כי אז אפפוני תמיד עשתונות רבות בלי הפוגה. כי על מי אשען ומי ידאג למחסורי? אם אין אני לי מי לי? ולכן עתה ארדוף להביט על ימי השנה העברה לראות: האם נגרע חלקי עתה מהימים האלה? ובשוותי לנגד עיני את כל ימיה, שבתותיה, וחדשיה אז לא אתאונן ולא אתלונן. בזכרי את הימים הראשונים אשר הלכתי בפה ווילנא, שוטטות ברחובותיה, ולא ידעתי נפשי: איזה מקום אתור לי למצא מרגוע ומנוחה; אולם עתה באתי למקום מנוחה מבלי חפש אנה ואנה, וזאת לי לאות כי בימים הבאים עוד ייטיב האל עמדי, כאשר לא עזבני עד הנה. – – –


– – – באתי בבקר בשלום לפה ווילנא. באתי לבית ר. והנחתי שם את חפצי, והלכתי לתוך הקלייזיל, ובבואי דרשו כולם לשלומי באהבה. מצאתי תבתי והכר שלמים. אחרי התפלה הבאתי את חפצי לפה. לעת ערב לקחתי דברים עם השמש, ויבטיח לי להשיג בעדי “ימים” כמקדם, ועל “יום” אחד חדש אכלתי ביום אתמול. הגדתי להשמש כי אתם שלחתם לו חצי רו"ב ולא אבה לקבל כי לא זה דרכו. – – –


– – – הבימה בפה תוכל להפתח, ובתוכה היא רחת ידים. הנחתי שם בגדי של שבת וסגרתי אותו על מסגר אשר נתן לי השמש; ואם אמצא מקום אשר וכל לתלותו שמה אז אקחנו מפה, אך כעת יוכל להיות בתוך הבימה. גם אודיעכם כי מצאתי בפה כר־מספוא אשר הכין בעדי השמש לישן עליו. ביום אתמול בבקר הלכתי לתוך הקלאַס והמורה כתב עוד הפעם את שמי, גם שאל לשנותי ולמקום מגורי בפה, והגדתי לו הרחוב והחצר, וגם לכל הנערים שאל כן. אך לא לרצון לי הגיפּס אשר נתן לי עתה לעשות כי קלה היא גם מאלה אשר עשיתי קודם נסיעתי; אך אולי חשוּב כי שכחתי בכל העת אשר לא הלכתי לתוך הקלאַס, אך בקרוב איה"ש אעלה מעלה. לציר בלעדי הקלאַס אין תקוה, כי אין לי מקום והימים קצרים מאד, ובעת אשר אהיה פנוי, טוב ללמוד שפת־רוסיא! – – –


 

6. [להנ“ל] י”ג אדר ב', תרל"ח. ווילנא.    🔗

– – – הלא תענית אסתר היום ומסתמא יבוא גם הפורים בכבודו והדרו. האח! פורים נעים! אוצר שמחה וששון, בוא נא הנה ברוך ה'! ואשלחך לבית הורי כי תשמחם בנעימים. כי אנכי לא אוכל לאספך לביתי אשר אין לי, או לערוך שלחן אשר גם אני לא זכיתי עוד אליו. כי גם אנכי עודני מצפה לשלחן אחרים (הגיון אשר נפשי תבחל בו, ואין לי דרך לפנות ימין ושמאל) ואין אורח מכניס אורח. – – –

– – – דמו בנפשיכם כאלו גם אנכי נמצא קרוב לכם וקראו גם לי לחיים. אולי אעשה לכם שחוק, בראותכם כי איש דמיון אנכי ואציג למולי דברים אשר לא היו ולא נבראו; אך הלא גם לי הצדקה, כי מי זה יוכל להפריעני מחשוב מחשבות משמחות? אם נכחד ממני לשמוח אלי גיל על דברים שכבר היו, האם לא אנוס למקום הדמיון להחסות בצלו? ואנכי לא אוציא על זה אף מעט כסף, ובכל עת ובכל שעה אוכל לברוא לי חזיונות ולהתענג עליהם. האמינו לי, כי בהשכל ובדעת אעשה זאת. כן נראה לפי עניות דעתי, ומה תאמרו אתם על זאת? אדמה כי גם אתם תסכימו עמדי, ותעשו כבקשתי לשמוח בסעודת פורים ולאמר גם לי: לחיים. – אם אמרי כי אוכל לקים דברי ז"ל לשתות עד בלי דעת הבדל בין ארור המן לברוך מרדכי הלא אטעה טעות גמורה, כי היתכן (אף אם אגיח ירדן אל פי) כי אשכח ברוך מרדכי, אשר גם שמי כן. כמדומה לי שבימי ילדותי אמרתי בכל בקר: הברכה והצלחה ינוחו על ראשי, ואיככה אטעה עתה, ולכן אשפוט כי גם אתם תדעו זאת ברור היטב לאמר בכל עת: ברוך מרדכי! כן ברוכים אתם וברוך מרדכי, וברוך גם מרדכי צבי. – – –


 

7. [להנ“ל] י”ח ניסן, תרל"ח. ווילנא.    🔗


– – – אם יתן לכם ה' פרנסה קודם החג, כאשר אקוה, תזכרוני גם אותי, כי מנעלי כאשר תבינו בעצמכם אינם טובים, מאשר לא עשיתי חדשים מעת צאתי מאתכם בפעם הראשונה לווילנא. כל ימי החורף התאמצתי להחזיקם בחיים, כרופא אמן אשר יתן סמים לחולה אָנוש למען יתהפך בציריו עוד משך זמן מה, כן אנכי תקנתי אותם לפעמים. – – –


 

8. [להנ“ל] ה' אייר, תרל”ח. ווילנא.    🔗

מה אכתוב? מה אדבר? הלא שום חדשות לא קרו אותי, והנני כמקדם בחור בן־עוני אשר אין חליפות לכל שבתותיו. רק כל יום יחליף בעה“ב בבעה”ב, כל שבוע כן חוזר חלילה בתואר אחד, וכן עברו אצלו הימים וגם השנים בתמונה אחת, יעברו חשופי מעשה ומפעל אל תהום הנצח ומשם לא ישובו לחזות את פני שולחם לעולם. דקים ושדופי קדים יעופו איש אחרי רעהו, אחרי כי קלים הם על פני רוח, יעופו עד אשר יעלמו; לא כן האיש אשר יעמיס על דבשת ימיו מפעלים טובים, אז ילכו בכבדות שחוח תחת כובד משאם, והוא יביט עליהם בעונג לראות כי עמוסים הם משא לעיפה, אשר עיף ויגע עד כי מלא אמתחותיהם, למען לא ישובו בבשת פנים בשובם מהעולם הזה. חיי עת “ההוה” מצאו קן בלבות כל בני הישיבות, הם לא ישיבו פניהם לראות הימים החולפים, לא ישננו מבטם לחדור לראות בערפלי העתיד, רק ישפילו עיניהם לראות רק ד' אמות סביביו, והנה האח! אורה ושמחה, המון נערים, קהלת בחורים, נקבצו יחד כעופות בכלוב, לחם לשבע, ולפעמים גם מגדנות. המשגיח לא יוכל לפלג עצמו לשבע קרעים להביט על כל אחד בעין בקרת, ולכן יחטא תמיד ולא ידע אל נכון מי החוטא. קול רעש גדול, מתנועעים ומתגודדים כמלונה. על כל פנים שמחה וגם יגון ואנחה. חי נפשי! כי באמת מאֻשרים הם! הם לא ידעו צרה ותוגה, הם “יחיו”, מה להם עוד? ומה ירכוש לו הנער אשר יגלה הלוט מעל עיניו ויחל לדאוג להימים הבאים? רק מגנת לב, חיי מבוכה. מה זה יוכל לעשות נער אשר נפל ברשת כזו? הן רוחו בקרבו תלהט ולא תתן דמי לו עד אשר ימצא את מטרתו בחלד. רע, רע לו, אך מי יודע אם לא יפול לו לסוף תבל בנעימים. כנער זה כן אנכי בקשתי ומצאתי את המטרה: לאַמן את ידי לעשות במלאכת הציור, ולזה נבראתי, באשר כשרוני שחרני כי אוציא אותו מכח אל הפועל, ואקוה לאל כי יטריפני מזה לחם חקי בימים הבאים, ולא לעולם אהיה למעמסה על אנשים אחרים, אשר בזעת אפים ישיגו טרפם. איחל ואדום לתשועת ה'. – – –


 

9. [להנ“ל] סיון, תרל”ח. ווילנא    🔗


– – – כל הימים האלה הלכתי לתוך הקלאַס, והשלמתי ביום אתמול ריסונאָק אחד, והמורים לא תקנו בו שום דבר. – – –


– – – לומד אנכי בעצמי שפת רוסיא. קניתי ג“כ ביבל טוב בשפת רוסיא ואשכנז, מבואר תיבה בתיבה, במקח השוה, בעד 15 ק”פ. בכל העת הזאת אזל ממני כסף לא רב. יש לי על מה לישן על אופן טוב, ואנכי כמעט יחיד בקלייזיל, רק בלילה יבא ללון בחור אחד אשר יד ושם לו בשפת רוסיא והוא יבאר לי המלים אשר לא אדע פתרונן; אך מעות אחד יש אשר לא אוכל לתקון: כי המלמד אשר ילמוד עם בני הבעה“ב הוא כרחוק מזרח ממערב מהמלמד שהיה בחורף. כי להמלמד ההוא גליתי את כל לבבי, כי ידעתי כי איש חכם הוא ובאמת אהבתיו מאד, לא כן המלמד הזה (כי המלמד ההוא נסע מזה כאשר ספרתי לכם שמץ דבר בהיותי אצליכם). כל מעיניו רק בהגמרא לבד, כל היום ילמוד עם הנערים גמרא בלי הפוגה. תנ”ך לא יזכר ולא יפקד, התל"ע לא יעלה ולא יבא לפניהם, והוא יסול להם מסלה אחרת וידריכם בדרך אחרת. הוא יתפאר כי יובילם אל המנוחה והנחלה בדרך אמת ויטה אשורם מדרך עקלתון, אשר תעו בו כל ימי למדם אצל המלמד ההוא. ודעת לנבון נקל כי לא טוב מאד ללכת ביום ב‘, ד’, ויום ו', לתוך הקלאַס, חמש שעות ביום, לעיניו. וגם לא ללמוד שפת רוסיא בכל עת אשר ישב פה, אך בכל זאת אקוה כי לא תאונה אלי כל רעה בגללו. – – –


 

10. [לה' אריה לעבענזאהן] י“ג תמוז, תרל”ט. ווילנא.    🔗


קול מוזר תשמעו היום, קול קורא לעזרה, אנא! שמעו נא והאזינו. לא בי האשם כי הרהבתי עוז בנפשי לגשת לפני כסא כבודכם. מוכרח ונגרש אנכי מלחץ המחסור. הוא ישים מתגו בלחיי ויטני לבוא לפני כבודכם בדברים אחדים. בקשתי ושאלתי כי תאזינו להגות רוחי ומערכי לבבי. כחולה מוטל על ערש דוי, יתאמץ לזרות הלאה כל מחשבות יגונו, למען יוכל בשפה ברורה לגלות מסתרי מכאוביו לפני הרופא; כן אנכי, אבליג על סערת רוחי, אשכיח שאון המית לבבי, למען לא יהיו דברי לזרא לפני כבודו, בבואם מבולבלים ומסוכסכים בלי סדרים. אך לא! אין מרגוע לרוחי, ראשי עלי סובב כגלגל לפני רוח, לבי ירעש כארבה, דמי ירתח כמרקחה, עשתנות לאלפים יתרוצצו בקרבי, ומדוע? – הוי, לבי! לבי! הרגע ודום. הן דרך חדשה סלותי לך, דרך אשר אור תקוה נשקפה לי להאיר את המאפליה השוררת בקרבך, דרך אשר בעדו תצא למרחביה מהמון תלאותיך ומצוקותיך, ואת, תקוה בת שמים, האירי אלי פניך. האח! הנך מתעוררת מתרדמתך, האח! תקותי חיה, קוה אקוה כל עוד נשמת בי.


שובי נפשי! למנוחיכי, ואל תפריעי הלך שרעפי. למה לי לדבר דברי רוח מרבה להכיל? ואתה, עטי, הוצא מלים קצרות וברורות, כי איככה אעיז פני להלאות את כבודו בהמון עשתנותי הרועשים? – איש צעיר לימים אנכי, ומקרים שונים ערמו על גבי חמרים, חמרים. ידעתי: כי כמוני רבים הם בין אחינו, רבים הם המבקשים דרך נכונה בדרכי החיים, וכבר גלוים וידועים הדברים האלה, ואך למותר להרבות שיח על כל אלה. גם אנכי אתור איזה הדרך ישכון אור, למצא חית נפשי בתבל ארצה. רבת שבעה לה נפשי ממרורים, רבות רגנתי ארגז תחתי על כי חשך לי אור בעריפיה, לצפות לשלחן אחרים, מבלי שמץ תקוה למצא מחיתי בבואי בין אנשים. אך לא במהרה יצא איש כמוני מבין גלי זעם בים זועף אשר סבוני גם סבבוני מכל עברים. תלאות רבות השתרגו עלו על צוארי עדי בואי לווילנא, ומצוקות חדשות הממוני בעיר ההומיה הזאת. ירחים לא מעטים, היה לחם יבש די ספוק מחיתי, וספסל קשה – מקום מנוחתי. אנכי באחת: לחצות עד צואר לחתור להגיע אל מטרתי.


המטרה אשר שמתי לי לקו, תפעם בקרבי מיום גוחי מבטן. כשרון ונטיה בקרבי למלאכת הציור, וכשרוני זה יוכל להובילני אל המנוחה ואל הנחלה, (אם רק אוציאנו מכח אל הפועל ולא אשאר על אם הדרך). החלותי ללכת זה שנה ומחצה לתוך בית־הספר־לחכמת־הציור אשר בפה. הדירעקטאָר והמורה דברו אתי טובות וימשכוני חסד, ויתנו תקוה בלבי כי אוכל בקרב הימים להגיע למטרתי; אך לא אֻמלל כמוני יעלה ויבא למטרתו בלי עזר, אף כי כביר מצאה ידי לציר ציורים ולמצא ע“י זה מחיתי וארוחתי הדלה (כי במופלא ממני אינני דורש); אך בימי החורף הזה, אשר הימים קצרים מאד, ורובם הנני בתוך הקלאַס, כי צר לי להחסיר אף עת־למוד אחת, גם אין לי עבודה, לכן הנני בחסר כל. ומאין אמצא לחמי בימי החורף הזה לא אדע. ימים רבים התאמצתי וקויתי כי אשיג עבודה הגונה עד כי אוכל להנות מיגיע כפי; אך כקץ כל תקוותי, כן גם קץ התקוה הזאת. אחת נשארה לי עתה להושיט יד לעזרתכם, כי בצל כנפיכם יחסו נדכאים, ויגיעי כח ימצאו מנוח. אנא! אל תדחו אותי כאשר לא תשיבו ריקם פני כל מבקשי עזרתכם. אהנה גם אנכי מאור שמש צדקתכם אשר מרפא בכנפיה לנשברי רוח. על תום לבבי ויושר אמרי תוכלו לבטוח על דברי הרב וכו' ר' היישיל מוואָלאָזין הי”ו, אשר תכן רוחי ולבי, ויתן תקוה בלבי כי תאצילו עלי מנדבת לבכם לחלצני מן המצר. גם על כשרון ידי למלאכת הציור, סמוך לבי ובטוח כי הדירעקטאָר והמורה יעידו עלי, כי לא על צחיח סלע תזרעו זרע צדקדכם, וכי בקרב הימים יעשו פרי הלולים אי"ה. – – –


אנא, הושיעו נא לאחיכם האביון! במעט עזר תוכלו להחיות את תקותי; כי יאוש נורא פרש מוות כנפיו ברחבי לבבי, ורק לכם דלו עיני. הן הורי היקרים לא יוכלו להאציל לי מפרנסתם המעטה, לכן שמתי אליכם פני, למען תושיעוני תשועה עולמית, וכל עוד נשמה באפי, שבע ביום אברך שמכם. חלילה לי להטיל עצמי על אחרים ולחבק ידי כעצל. לא! לו רק אשיג עבודה, אשר תספיק לי מחיתי, ולא תפריעני מלכת לתוך הלקאַס, אז בכל לב לא אבקש מתנת חנם. גם אדמה כי בזמן קצר אשיג עזר לבדי, אם יתן ה' רחמים בלב נוצרי עירי, הכהן הקאַתולי ושר העיר ועוד כמוהם; כי בהיותי בימי החג בבית אבי נ"י הבטיחוני להושיעני, אחרי אשר ראו כולם מעשי ידי ויהללום. אך לדאבון לבבי, מיום צאתי משם לא שמעתי מאומה, ולבי נוקפי אולי יבא קץ גם להתקוה הזאת. –


אדוני! סלחו נא כרוב רחמיכם כי הלאיתיכם ברב דברים, מרוב שיחי וצרתי דברתי עד הנה. כתבתי בחפזון, ואת אשר שם הלחץ דברים בפי אותו דברתי, לא לפי כבודכם הרם. אתכם הסליחה, אין אדם נתפס בשעת צערו. הואילו נא לשית לב לדברי לבבי ולא אשוב ריקם מלפניכם. – – –


 

11. [לה' ש. צייז] כ“ט תמוז, תרל”ח. ווילנא.    🔗


– – – שמואל! בשם יש מנוחה כניתני במכתבך. אל תקראני בשם הזה, כי לא מצאתי עוד מנוחה. לא! למה תוסיף עוד להרעיש לבבי במלים כאלה אשר כלועג לרש אתה לי בהן. אף כי בשובה ונחת דרכי אך לא כן בכליותי. שם נהר יורק אש פלדות, שם נהרי גחלי הלאַוואַ ירתחו כמרקחה, ועליו מלמעלה כבר מעולף בפרחים נחמדים, ודומיה שאננה שוררת עליו. – – –


 

12. [להנ“ל] ז' תשרי, תרל”ט. ראָדאָשקאָוויץ.    🔗


– – – הן לא דמיתי ולא פללתי כי אהיה עמוס משא לעיפה כהיום הזה. הן שר עירנו הזקן בויוועדט נתן לי עבודה מרבה להכיל, ויאלצני לעשות שאלתו ולא אוכל לסרב בדבריו, ולכן הנני גומר תמונה ומתחיל תמונה, והוא כמעין הנובע לא יאמר די. – – –


 

13. [להוריו] א' חשון תרל"ט. ווילנא.    🔗

החדשה היותר גדולה היא כי שכרתי מעון לשבתי ולמצא מנוחתי. – – –


– – – וזאת תורת הבית: חדר מיוחד עם חלון מאיר, שלחן, כסאות רבים, לציר כל היום, לשבת שלאגן ושקט, בלי מפריע. ומאד מצא בעיני חן המקום הזה, רק יואל ה' כי יהיה תמיד ככה. האנשים טובים, המקח על חלקו 1 רו"ב 25 קאָפ‘, לחדש. ובעד 30 קאָפ’ לשבוע מוטב לי להיות במעון מיוחד ולא בתוך הלויז. – – –


 

14. [להוריו] ד' חשון, תרל"ט. ווילנא.    🔗


– – – מי זה רב אונים ואמיץ כח לשלח בן מקן הוריו ולהפריד בין הדבקים והצמודים יחדו? רוח העת היא! אשר ידה בכל משלת, ולא נכר שוע לפני דל מול הדר גאונה. על כולם יחד לבקש מטרה בחיים. על כולם חובה לתור ולהתאמץ להציב יד ושם בארצות החיים. הרוח הכביר הזה ישלח קולו אל ארבע כנפות הארץ, ישרוק לאיש מוכשר בכשרון וימשכנו אחריו, עד כי ימציא לו מקום יניקה, אשר משם יינק לשד החכמה להחליץ עצמותיו ולהגיע למטרתו אשר עתדו אליה הטבע מיום הולדו. –


– – – כאשר ספרתי לך, אבי, את המדובר עלי בישיבת ר' מילא בשעה שנודע להם כי הנני הולך לבית הספר. גם הייתי לבוז בעיני הגאיונים, האנשים אשר יעדו גאון וגובה, ואיש אחר נמשל כבהמה נדמה בעיניהם, ואיך השתפכה נפשי בחיקי ורוחי בכליותי באמור לי כל היום: מה תכליתך בשבתך בין תנור וכירים? ולהוציא כל רוחי כי בעזר האל אקוה להגיע למטרה כאחד האדם, איך אפצה פה ואיך אשא עין? הלא בן עוני אנכי המצפה לשלחן אחרים. והנה כי כן נשאתי וסבלתי כשתי שנים שלמות, אך הודות לאל כי משברים התחטאו וגלים עברו, ואנכי במשוט אשר בידי אסע הלאה בים החיים להגיע למחוז חפצי. – – –


– – – אנכי הלכתי לבית הספר. נתתי להשומר 25 קאָפ', ומצאתי את הרימונאָק אשר הנחתיו טרם נסיעתי בלי גמר. המורה אמר אלי בזה“ל: השתדל והתאמץ לכלות מעשיך חיש מהר, כי בקרוב יושלחו הציורים לפ”כ. ככלות השעור בקשתי מהשומר כי יסגירני על מסגר בתוך בית־הספר בעת אשר כל התלמידים ילכו לבתיהם, והוא עשה כחפצי. ובכן נשארתי לבדי כל העת בתוך ביה"ס, ועבדתי בחשק עד כי נאספו התלמידים עוד הפעם. ולכן עשיתי פעולה גדולה היום. – – –


 

15. [לה' ש. ציז] ט“ז מרחשון, תרל”ט. ווילנא.    🔗


– – – זה כשני שבועות אשר אנכי בווילנא ואשמור עתי ללכת לביה“ס. המלאכה כעת מרובה והיום קצר. לקחתי עמדי מביתי עבודה, חמש תמונות. טרם נסיעתי הלכתי לביתי ושמה נקבצו באו כל שליטי העיר עם הכהן הקאַתולי והרוסי, ויקדמו פני בשלום, ויוסיפו אומץ בלבי לעלות למטרתי. הכהן הקאַתולי נתן לי שלשה רו”ב ויבקשני כי אקח מידו לדרכי, ובעת נסעי לפ“ב אי”ה יתן לי מכתבים למכיריו אנשי מעלה. ובכן באתי שלם לווילנא. – – –


– – – קניתי בתי־מחזה טובים, והמה יעזרו לי עזר לא מעט. בבית הספר אציר גיפסים גדולים וטובים. עתה החלותי לציר ציורים יותר גדולים. הוצאותי אקוה כי ארויח כל ימות החורף באשר כי מלאכה לא תחסר לי אף כי בעד מקח מזער. אך אֹהב לעבוד, כי העבודה תמתיק לי את הימים אשר חלפו ומתוקה שנת העובד. – – –


 

16. [להוריו] י' כסלו, תרל"ט. ווילנא.    🔗


מקרים שונים יתגלגלו בעולם, ויעברו על כל בני חלוף, יחלפו וישנו מצב אדם עשרת מונים; ולפיהם ישונו ויתחלפו בקרבו גם רוחו, רגשות נפשו והגיוני לבבו. מקרה מעציב ידכא לעפר נפשו ומקרה משמח יצהיל פניו משמן, ולא ידע האדם כי כזה כן זה הבל ורעות רוח. מקרה אי־טוב איננו שוה להתעצב עליו, כי כאשר בא כן יעלה בתהו, ומקרה טוב ג"כ יחלוף כצל ולא יעמוד. אשר כבר אמור: “מילדי יום אל תבהל, כי ילדי יום לא ירגעו, אל תשמח בם אם ייטיבו, גם אל תחת אם ירעו, כי הטובות גם הרעות עאשר יחנו כן יסעו”. הלמוד היקר הזה אוצר בקרבו אוצר נחמד של שלות הרוח וקרירות הנפש, והאדם מושלך בין תקוה ופחד כטובע בשבולת מים, יאחז בהלמוד הזה להנצל משטף מים זדונים ויתנחם, כי העת תשטוף במרוצתה את ימי ההוה עם קורותיהם יחד, ואז יצא למרחב־יה, והיה לו הלמוד הזה לחוף מבטח נאמן בים החיים הסוער.


אך כשם שאיש שבע יבחל במאכל תאוה אף כי רעב יבלענו בעודו בכפו, כן הלמוד הנעים הזה נחמד וטוב רק אחרי צרות רבות ורעות; ורק על לב פצוע, ירעיף טל של תחיה.


לא האיש אשר עברו עליו ימים לא מעטים בלי מקרה מעורר רגשי נפשו, וכל כחות נפשו שוקטים על שמריהם, וגם ממקרים אחדים אשר באו עליו לא התפעל מאומה, – לאיש כזה יהיה לסוף למשא מצב דומיה כזה. ורוחו תכסוף להתרגש ממקרים המתרגשים ובאים לעולם, יאבה, כי תמורות ושנוים יאתיו לשנות מעט מצב חייו. כהאויר השקט אשר יבאש יתעפש ויבא רוח צח ויטהרנו ויזככנו, כן מקרים שונים ישננו מחשבות אנוש ויזככו עשתונותיו מכל סיג וחלאה. “זהב באש יבחן, ובן אדם בכור עוני” אמר בן־סירא.


דמיונות שאננים חזה לי רוח דמיוני בעת שובי לווילנא עתה. דמיתי כי במצב אחד יעבור אצלי כל החורף הבא עלינו לשלום, ואף מצאתי זאת לי לישועה להנפש מחיי תנועה בימי העבר; אך אחרי דומיה ממושכה כחמשה שבועות, אשר בצורה אחת עברו לפני, היו הימים האלה לי לזרא, ואקוץ בהם. קצתי בעבודה העמוסה עלי סבל', בזכרי כי אמכור עתותי וכשרוני וכחותי לעמול בעבורו בעד מחיר מצער לא לעזר ולא להועיל, ונפשי נכספה גם כלתה להשתנות מעט, להשיג עבודה הגונה וכדומה. נסיתי ג“כ לעשות שנוי בעצמי, היינו: לצאת מהקלייזיל ולשכור מעון לשבתי, ואמצא חדר כחפצי. יצאתי לגור שם, ואדמה ג”כ להשתקע שם בתמידות, אך לא כאשר דמיתי כן היה. שם מצאתי נכון רק עונג גשמי, לשכב סרוח כל היום על ערשי, לבלות בדברי הבל העת היקרה, אשר כזאת עשה חברי במעון. גם הפריעני מעשות יומם מלאכתי, כי אוהב אנכי את הבדידות. ותחת אשר בבית.N לא יראה ולא ימצא איש כל היום, והנני עושה מלאכתי בלי הפסק, שם אנשים שונים יוצאים ובאים. תרתי בלבי כי לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה אשר קויתי, ולמוד שפת רוסיא אשר ילמוד עמדי איננו שוה בנזק העת אשר תעבור אצלי בבטלה. גם שונות מחשבותי ממחשבותיו ודרכי מדרכיו כרחוק מזרח ממערב. אז זכרתי ימי שבתי בהקלייזיל, אשר יכלתי לעשות שם ככל העולה על רוחי, נוכחתי לדעת כי טוב לי אז מעתה. אז שבתי אל הקלייזיל ככל אשר היה מקודם, אין נגרע דבר. – – –


– – – ביום ד' העבר בשבוע העבר, גמרתי בלבי להוציא רוחי לפני הדירעקטאָר, ויעבור עלי מה. קרבתי אליו והגדתי לו כל מעמדי ומצבי, וכי לא אדע מאיזה מקום אשיג כסף להוצאותי לימי החרף הזה, ואבקש ממנו עצה איך לעשות. הוא האיר פניו אלי, וידבר אתי טובות, ויעצני ללכת אל ה' ארי' לעבענזאהן בן אד“ם הכהן לעבענזאהן ולבקש ממנו כי יתן לי עבודה, בשם הדירעקטאָר. ואם יאבה לדעת אל נכון מצב כשרוני לציר, אז יתן לי תעודה כי הנני שוקד בלמודים, וכי תקוה טובה נשקפה כי אגיע למטרתי, ואז בטח יעזרני. כדברים האלה דבר אלי הדירעקטאָר, וירשני לקחת עמדי מעשי ידי מביה”ס להראותם לפניו. אנכי הודיתי לו על חסדו זה. לקחתי עמדי איזה ציורים, ובאתי לה' לעבנזאָהן. הוא דבר אתי באהבה, מלאכתי מצאה חן בעיניו, ויבטיח לי לתת עבודה. ביום ג' העבר באתי לביתו, ואחרי אשר דבר עמדי מעט נתן לי תמונת אביו המנוח אד“ם הכהן, להגדילה ולפארה, ורו”כ על הוצאת התמונה נתן לי, ויאמר כי אם תצא התמונה מתוקנה ומהודרה, אז יוסיף לתת לי עבודה, ומתמונות אביו אוכל לעשות כמה עקזעמפלאַרים, כי אנשים רבים מכבדים ומוקירים שם אביו ז"ל ובכל לב יצוו לי לעשות עוד.


– – – האח! מה רבו רגשות נפשי בעת שר לקחתי בידי תמונת המנוח אד"ם בבית בנו.


– – – גם השגתי הוראת שעה במלאכת הציור לבחור אחד בעד 8 רו"כ עם 25 קאָפ' לחדש. – – –


 

17. [לה' ש. ציז] ט' שבט, תרל"ט. ווילנא.    🔗


– – – המלאכה כעת בביה“ס רבה מאד. עת העבודה עתה, ואם לא עכשיו אימתי. עתה עלי להשתדל לבלי החסיר אף יום אחד, לבל אתנחם באחריתי בעוד אשר לא אוכל לתקון המעוות והחסרון אשר החסרתי. שמואל! לפניך אחשוף לבבי: מזלי תלוי עתה בכף מאזנים. יתן ה' כי אכריע אנכי. השנה הזאת היא הציר אשר עליה יסבו במעגלותם כל ימי חיי. אם אשלים חוקי בשנה הזאת ואשיג אי”ה תעודה בקיץ הבא, אז אאזֹר חיל להחיש פעמי לפ“ב, ולא אביט על המעצורים הרבים אשר יקומו לפני אז למפגע; מאין אמצא כלכלתי? איככה אחיה? אם יקבלוני מיד? שאלות רבות כמו אלה אשר לא בנקל אמצא להן פתרונים, אך, ישמרני ה'! אם לא אראה תקותי זאת יוצאת אל הפועל בקיץ הבא. אז… לא אדע בעצמי מה יהיה אז. האיש אשר לא ידע מצבי לא ירגיש מחשבותי ופחד לבבי, הדירעקטאָר ידבר אתי טובות, ומעשי ידי ימצאו חן בעיניו. אחת נשאר לי “לקוות”, ומה אועיל בדאגתי עתה? בעוד לא אדע נאמנה אם יש לי על מה לדאוג. – – – – בתוך ביה”ס יש לי הנאה ממלאכתי ההולכת מעלה, ממדרגה למדרגה.


 

18. [לה' צבי הירש ובנו ה' אברהם סאכאר] כ“ג שבט, תרל”ט. ווילנא.    🔗


– – – מקרי ימי חיי יתחלפו, יתחדשו. ימים יחלופו, שנים ינקופו, ואנכי, כעור מובל אחרי המנהיג. דרך אחת לי: להגיע למטרתי. אך מה זאת מטרה? אנה יעופו כל אנשי תבל? אנה יעפילו עלות בלי חשך? להגיע למטרתם סוס שוטף במלחמה, בעינים מזרות זועה מלאות דם, מצדו יפלו אלף ורבבה מימינו, אנה ירוץ בחפזון נמרץ? למטרתו! –


לבי בקרבי יהמה, בראותי, כי הכסף יענה את הכל! חרשת המעשה, למודים נשגבים, נתונים נתונים המה לבעלי הכסף. בעל הכסף יחכם ואחריתו ישנא מאד. בעל הכסף יגיע למטרתו על סולם כסף, והאיש, אשר הטבע הושיבה אותו בשפל המדרגה, וצלצלי שקלים לא ישתקשקו על עגלתו הדלה אשר תוליכהו בדרכי החיים, הוא נעדר כל כשרון, כל חכמה. וכל מלאכת מחשבת. שוא לכם להתהלל בשער! שוא לכם לעוף על פסגת האושר! הנכם קצוצי כנפים, כנפים נחפים בכסף ואברות מצופים בירקרק חרוץ. הנכם כדגים־מעופפים עד כי יחרבו סנפיריהם, וממרומי האויר יצללו בתהום הים. – – –


– – – יצאתי מגן העבריה, גן עדן, שם עץ הדעת ועץ החיים, לקטוף מלוח עלי שיח בגן רוסיה. יצאתי? לא! לא! נגרש אנכי מגן עדני, אשר ינקתי דשנו בימי נעורי, שתיתי, מציתי מים חיים ממעיניו המפכים מבית ה'. נגרש אנכי ונלחץ לבקש מסלול ודרך בשפת רוסיה, בלי מורה ומנהל. לו למדתי מעט, מעט כל דבר בשנים שעברו – אך אין להשיב. אקוה, כי עוד אשוב להתעלס בחיק העבריה. קודש לי השפה הזאת. בה שפכתי הגות רוחי, בה רכשתי לי אוהבי־עולם, שבועת אמונים נשבעתי לה; אך תחכה כמעט רגע. עוד יבאו ימים, אשר אחזיק בשפה הזאת ולא אעזבנה לנצח. – – –


– – – מעת אשר גמרתי תמונת אד"ם לא השגתי עוד אצלו תמונות אחרות. – – –


– – – התמונה היתה מהודרת מאד. ובאמת הוצאתי עליה כל יכולתי, עד כי הדירעקטאָר לא חשך תהלתה. – – –


 

19. [לה' ש. ציז] ט' אדר, תרל"ט. ווילנא.    🔗


– – – בביה“ס הכל בטוב, ואודות מצבי החמרי, הוא בשפל המדרגה. יש מלאכה אך מעטה ופשוטה, וכשלשה שבועות לא עשיתי מאומה. אבקש אותך רעי, למעה”ש, לא להזכיר מכל זה לא., כי הורי ישמעו מזה ויצטערו ואנכי לא ארצה זאת. תמיד אני כותב אליהם, כי בריא אנכי ומצבי טוב, כי מה בצע לי אם יצטערו. – – –


– – – ובכלל אין לי עת. גם רוחי איננה מסוגלת בחורף הזה לכתוב מכתבי אהבים הרבה, כי עזבתי עולם הדמיון וירדתי לעולם המעשה. לומד אנכי שפת רוסיא, כותב אני כל הגיוני בשפה הזאת, וזאת תזיק לשפת עבר; אך אין לעשות. – – –


 

20. [להנ“ל] י”ב אדר, תרל"ט. ווילנא    🔗


– – – מי יברא לי עתה ניב שפתים, כנור דוד ומליצת ישעיהו לשורר לך שיר נחמד אף נעים על רגל אחת, לברא מזמור משכיל כהרף עין. או מי יתן לי כלי קסמים לצות במפגיע ויהי; אך עתה אחרי אשר שני אלה יחסרון לי במה אצטדק לפניך בעת הזאת, עת לדת שירים חדשים לבקרים במה אעורר אזנך להתענג על נעם השיר כאשר הסכנת. – – –


– – – אודיעך כי היום גמרתי תמונה אשר עשיתיה בלא פאָטאָג. ראָפיה, רק מהטבע (פוּן נאַטוּר). אף כי עוד איננה מהודרת; אך הפעם הראשונה היא אשר נסיתי ותצא לי תמונה כמעט בד בבד עם פני האיש. אך יש עוד חסרונות הידועים לי. אקוה כי מעתה והלאה אוסיף להיטיב מעשי ידי, וזה נחוץ לי כי אוכל לציר מן הטבע. – – –


 

21. [להוריו] י' סיון, תרל"ט. ווילנא.    🔗


– – – אודות נסיעתי הלאה, נחלט אצלי להיות עוד שנה בווילנא, כי לא אאחר מאומה. – – –


– – – אנכי דברתי עם הדירעקטאָר והמורה, ושניהם יעצוני לחכות עוד שנה. – –


– – – גם הם הודו כי יכולתי לעמוד בנסיון גם בשנה הזאת. – – –


 

22. [לה' ש. ציז] כ“ד סיון, תרל”ט. ווילנא.    🔗


– – – מה נשתנה רוחי מרוח יתר האדם תחת השמש, ומה נבוב וריק זכרוני מכל רגש נעים ומכל הגיון נעלה! מה רב הישימון המשתרע ברחבי לבבי, ומה נוראה הדומיה השוררת בבתי נפשי פנימה. דומיה! מקול כנור ועוגב, מקול זמרת צפרים ומשחוק עלזי לב; אך לא מנהם כפירים ושאגת בני שחץ, מרעם כדורי מות ומקול חזיזים חוצבים להבות אש…


ימי הנוער, אביב־החיים, מה נעמת לאיש אשר השביע נפשו בצוף עדניך! מה יקרת לגבר אשר שתה מכוסך הרויה. אביב־החיים! מה יקר השם הזה ליודע מה הוא, בעוד האיש בימי עלומיו. אז בדי עורו ישגו ויפרחו מיום אל יום, לח עצמותיו רטוב ולשד החיים יזל בעורקיו, חסון הוא כאלון ומבנה גוו איתן. על פניו מרחף הדר החיים ועל מצחו ילין עוז. מבבות עיניו כידורי אש יתמלטון ועל כל סביביו יראה חיים. דמו הזך והחם יטהר שעיפיו בקרבו וירשהו להתענג על מחזות הטבע הנעימים והיפים! מה תגדל שמחת עֶלם כזה בצאתו מביתו בבקר לשוח בימי האביב על נאות שדה. הארץ כגן עדן לפניו ואנשיה כמלאכי אלהים, בכל ירקרק עשב יראה יופי, בכל פרח וחבצלת – הוד והדר, בכל עץ פורח – עדי האביב ובכל ארז נשא – פלאות הבריאה. עיניו תבטנה על כל אפסים מראש הפסגה, ופנרמה נפלאה תחזינה עיניו. על ראשו תשתרע כפת הרקיע ועל שפרירי שמי טהר, במראה תכלת־בהיר, תצעד השמש בצעדי ענק, וזיקי להבות אִשה ירדו מטה אל שוכני בתי חומר, ויעירו חיים חדשים. שם ים־ירקרק על כר נרחב משתפך עם שדה מעולפת פטורי ציצים ופקעים, פרחים נותני ריח, המזהירים בשלל צבע רקמתים וגביעיהם, הרטובים עוד מרסיסי טל, יופיעו כמעולפי פנינים ואבני שוהם; ושם הלאה, יער־ירקרק ישתרע על אפסי המרחב, וכזר־זהב הוא להציור הנחמד הזה. שם נחל זך ילפות ארחות דרכו בין רוכסי הרים גבנונים ובגאון יגלגל גליו הנהדרים בהמולה נעימה. כבראי מוצק כן תופיע גם שמה שמש זורח עם קוי זהרו, וכבדולח מופז כן מימיו יבריקו. שם בתי־חמד בתי־קיץ, טובעים בנבכי ירקרקי שיחים ורק גגותיהם יושיטו על, וראש עץ־התפוח לבן בפרחיו כמסובל בשלג למכביר, יפיק ריח ניחוח. פתאום יתעוררו להקת משוררי הטבע הנדיבה להיטיב נגן. שם הזמיר ירעים בקולו נפלאות, וכמו ידע ערכו כי יתר שאת לו על כל בעלי כנף, ירחף בגאון וגבה על ראש אמיר, אשר שם עזב קנו בימי הבציר, ויעף לאפסי תימן; עתה שב, עם נות ביתו, אל האֵלה ששם אִוּה למושב לו, ויעיר שיר־האביב. כמו בחבלי קסם כן ירתק נפש השומע אל צלצלי קול תרועתו. מדממה דקה יעלה לתרועת הידד, ובנגינות מדודות וקצובות יוציא רחשי לבבו. הוא המשורר הראשון במשוררי הטבע…


שם עורב יטוש בהמוּלה אל קנו אשר על העץ, יביט על כל סביביו ויצרח בקול קורא. אם יאבה להוציא חדות לבו, או בשורה מפיו, או אך הבל הבלים יביע, זאת ידע הוא; אך בראותו כי אין מקשיב ומאזין צוחתו, ירכין ראשו ויעוף הלאה. אך בין חבל המנגנים גם קולו יוסיף לוית חן, והנפש המרגשת תתפעל גם ממנו.


שם החסידה תתקן קנה על אופן־עגלה, כי ממחק שבה למקום שעשועיה, ותך בחרטומה, עד כי למרחוק ישמע קול מהלומות; יען כי בזה תאבה לתאר את המון שעיפיה. וקול מהלומותיה יוסיף נועם לשיר האביב, כקול התוף בין יתר כלי הזמרה.


גם קול הצפרדעים העולה ממרחק, אשר כל היום וכל הלילה לא יחדל, גם הוא לא למותר לחבל מנגני הטבע. קול שור גועה וקול כלב נובח גם הם ימצאו חן בעיני העלם השאנן. ומחזה נהדר וכליל יופי כזה, מחזה עינים ומשמע אזנים, יציתו בקרבו אש ימי עלומיו, יתפעל ויתרגש למאד; כי על כל מדרך כף רגל יראה אורה ושמחה, על כל צעד – חיים! ומראות כאלה יוחקו על לבבו, וידיהו טת נפשו גם בבואם אחרי כן ברוח הדמיון…


גם בימי הקיץ ימצא עונג, גם בחלוף האביב עוד ישתעשע, כי אביב־חייו עוד לא עבר. תחת חום בוער ביום ימצא רוח צח משיב נפש בנשף, ובעלות השחר, שרב השמש יוסיף לו עונג בשבתו תחת צאלי עפאים. תפוח דשן ורטוב, ימתק לחכו. וקציר כי בשל יראה במראה נחמד על שדות אין־קץ, והרוח הנושב יכה גלים עלימו כגלי ים. זמרת הקוצרים עולה מירכתי ארץ, וקול הקוצרות השבות לביתן לעת הערב יערב לאזן שומעת. סוף דבר: נפש עליזה ושמחה, תראה תמיד אך ענג, אך טוב, ובאביב האדם יהפך גם חורף לאביב; כי גם החורף איננו נעדר כל יופי. עת תבל תתכס בצעיף לבן, עת אדמה מעולפת שלג צחר, יצא העלם העלז החוצה השמש ככדור אש תעלה מפאת קדים, והערפל הכבד חיש יכלה. נטפי המים על ענפי העצים, אשר נקפאו מקרה בלילה, יזהירו בשלל צבעים כבדולח וכספירים. על השלג ינוצצו רבואות אבני־זהר, עד כי תכה עין מהביט עלימו. דומיה שוררת על כל אפסיס. חדלו רעש מרכבה מרקדה וסוס דוהר, אך קול השלג הנכבש תחת רגלי ההולכים ישמע. כל איש אמיץ ובידים חרוצות יעשה מלאכתו למען יחם. לבנת השלג לא כבגד מת תראה לנגד עיניו, אך כצעיף כלה מובלת בשמחות וגיל, אביב ימי חייו יראה לו גם עתה ענג אים ספרות – אביב־החיים! הלא זה “כל” החיים; כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול ביתר תקופות החיים? אך הבל ורעות רוח! והיה לעת החרף, לעת זקנתו, כי ישוב להתבונן על ימי חייו, מה יראה? הלא רק את האביב, יתר שנותיו נגוזו חיש ועברו כמראה אחד. ומה ישמח לבו ותעלוזנה כליותיו, בזכרו את הימים אשר התענג כמו בימי עלומיו. מה יפעם לבו בקרבו מהמון גיל בפתחו אמתחת כתביו ויוציא משם המו מכתבי אהבים, אשר שעשעו רוחו בימי עלומיו. הלא ימי העבר ירחפו לנגד עיניו, ומאיש שיבה יהפך לאיש כביר מלא כח עלומים. וזאת נחמתו כי משפעת האֹשר אשר תושיט הבריאה הנדיבה, לקח גם הוא חלקו, ומה גם אם ידע אהבה בתענוגיה!!… לא כן אנכי, אנכי ידידך, הכותב אליך המכתב הזה. לבבי מדבר שממה ורוחי תהו יליל צלמות. אביב ימי חיי ינדוף כעשן ויכלה כחלום עובר. אנכי הרואה רק רע כל היום; אנכי המתאונן על ימי העבר, על חסרונות לא יוכלו להמנות; אנכי אשר רוחי קר ככפור; אנכי השונא חברת בני אדם, האוהב להתבודד במקום בודד, מקום יליל דממה, למען לא יפריעוני מהלך שרעפי אשר יפוצצו ראשי לגזרים. כי מה כל נחמתי, אם לא רוח דמיוני? כי מצב חמרי מפעלי הוא לא כאשר דמיתי; ואנכי האם אביב חיי ישביע בצחצחות נפשי, אחרי כי קרח נורא נטוי על ראשי?… הרוח ההומה כחלילים בין סעיפי העצים אדמה כי נאנח הוא יחד עמדי. קול משוררי הבריאה לא יקח לבבי. ואף אם אשכח כמעט קט את כל עמלי, הלא מעט מזער הוא, ועצב נצחי יקרע סגור לבבי. גם זה הענג אשר שאבתי ממנו מעין נחמה בימי העבר, הוא שבתי בסוד אוהבי ורעי, אשר קויתי לצבור זכרונות נעימים, אשר ינחמוני בימי עניי, גם בזה שגיתי, כי לא ארגיש כל ענג עתה מזה. והאמינה לי, יקירי, אף כי אאהבך אהבה עזה, ונכון אנכי לעשות למענך כל אשר בכחי; אך כל זה בקרת רוח, לא בהתלהבות. וגם המכתב הזה עלי למעמסה מאד, בזכרי כי אתה תמצא ענג רק במקרא, ואנכי בליתי ע"ז שלש שעות שלמות ונדדתי שנה מעיני, ומה כל אלה? איזה מטרה? ועתה אחרי אשר לא ארגיש ענג במכתבי אהבים, האם יש לי לקוות כי אתענג בזכרי העת הזאת בימים הבאים? אביט על אביב ימי חיי והנה תהו, אחדור לערפלי העתיד והנה בהו. וזה כל חלקי תחת השמש…


אל תאיץ לנחמני, יקירי, כי בעת דומיה סביבי, אך אז יסורו ממני צללי אפל; לא כן בדברך עמי נחומים, עוד תגדיל בי מוקדי אש היאוש והנוחם. דום וחכה! אולי, תרפא העת את כל פצעי, כי שמץ תקוה עוד זורחת בקרבי, והכל יוכל היות. אך זאת אדע נאמנה, כי הרבה הרבה אבדתי לנצח! – – –


 

23. [להוריו] ט“ו תמוז, תרל”ט. ווילנא.    🔗

– – – אקוה עוד להיות נודע! עוד עולמי לפני, חפשי אנכי ואוכל ללכת הלאה, הלאה! אל אשר יובילני רוחי. גם סמוך לבי בטוח, כי כל מעצור לא יעצרני, ברצות ה' דרכי, ולו יכלתי לפטור עצמי גם ממחשבת בקשת עזר מנדיבי עמנו, אז הייתי מאֻשר. מרוצה אנכי גם אל מחסור אך לא להיות תלוי בדעת אחרים, למכור רגשותי בעד בצע כסף. אקוה! – – –


– – – החילותי בימים האלה לכתוב שיר אחד, על י“א תנועות, ועתה גמרתי החצי, והראיתיו לאנשים מבינים, ויהללוהו, ויאמרו כי רוח השיר נוססת בו. יודע אנכי כי לוּ הקדשתי ע”ז עת הרבה, אז היטבתי לכתוב; אך אך כל זאת אעשה בחפזון, גם השיר בין לילה היה, ואחרי כן אתחרט גם על אבוד העת הזאת. – – –


 

24. [לה' ש. ציז] י“ח תמוז, תרל”ט. ווילנא.    🔗


– – – האח! האח! הן יגל אח, האח! האח! רעי ישמח, ביום הולדתו בחיק הוֹרתוֹ – – – שם החדר עם כל הדר, שם הגביעים הן ממולאים, במבחר יין, כמוהו אָין – – – בטור חרוז, שם שיר אחוז; רעיון נשגב, בשיר יכתב; ברכה מתוקה, שם חקוקה.


– – – לא אצטער מאומה על כי אֶשאֵר עוד שנה בווילנא. עוד חזון למועד ולא אובד מאומה. חפשי הנני ואוכל ללכת הלאה, אל אשר ישאני רוחי. ורוח העצב הפרוש על מכתבי העבר הוא יליד “העת”. “עת לשחוק ועת בכות”. עתה שמחה מלאה כל בתי נפשי. – – –


 

25. [להנ“ל] כ”ג מנחם אב, תרל"ט. ווילנא    🔗


– – – הה! מפל מים רועש וסואן בשוא גליו נפל עלי ברב אונו ותעצומות עזו ויחריד דמי עורקי, וירעיש לבי כארבה. מפל־מים! לא! מפל־רשע מהולים בדמים!… הוי, מינסק! הרבית חלליך ועולותיך, נפשות טהורות ונקיות, מצעירי הצאן אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם. חמסת ימי עלומיהם והורידים דומה; הכיתים בשגעון ובעורון, ועד נצח לא יראו אור; הבאת אותמו לעמק התפתה ותכסי עלימו במשאון; רדפתים באף הפאַנאַטיזמוּס ותכחידים מתחת שמי ההשכלָה; הרבית לך שונאי נצח, אשר קללוך ויאורו שמך. לב מי ירחש לך תודה? מי יהגה לך אהבה על כי חסה בסתר כנפיך? כמה שנים יקוב אותך וגם את השנים יחד, כי ינחם על כי בקש קרבתך, קרבת חוחים חודרים בלבב איש. ינהם! אך אין לאל ידו להושיע. אדמך, עיר מינסק, למוצץ־דם (וואַמפיר) אשר ימוץ דם איש ישן במנוחה. כנפיו נעות ומפיקות רוח קר נעים, אשר יפיל את האנוש במצולות התרדמה; וכה יאבד האיש את דמו השוטף לפעמים גם את חייו, בשובה ונחת, בשנה עמוקה!… –


קום נא, שמואל, עורה! נלכה שלובי זרוע, נשובה על עקבינו, ראה: עומדים אנחנו על מפתן עלית קיר קטנה, שר מבעד חלוניה יראה שוק־הדגים… ראה! סביב שלש שולחנות יושבים נערים עולי ימים, יושבים והוגים, ואיש זקן רועה את צאן ההרגה. פקח עיניך, שמואל! לא נערים חיים תראינה עינינו, כי אם נפשות פורחות ברוח הדמיון, נפשות שטות מבלי מנוח. לא בעליה דרכו כפות רגלינו, כי אם בחצר מות! פה, פה חצר המות! פה גלים גלים, קברים, קברים, קברים, חמרים, חמרים. פה תמו לגוע ונפחו נפשותיהם אנשים, לא בהמות שדה השחוטים בלי רחם. – פה קברים, אך לא קברי אנשים באים בימים, לא הושם עלימו ציון, ולא הוקמה עליהם מצבה. פה קברים כעיים על תלמי שדי, ברגבי עפר בקרה ידובקו. פה, שמואל, גם ימי עלומינו, ספו תמו מארץ החיים, אפסו ויורדו כחזיון ליל. הה! לבי נתך וימס למים, – פה, הבט, הן השארנו שנים אחדות, חבל על דאבדן! אתנפלה על קברותיכן, שנותי! ובדמעות ארטיב פרחי מטעיכן אשר אבלו נבלו בלא עתם. איכה נקטפתן בעודכן בלשד עלומיכן?! איכה נהדפתן כהנדוף עשן, בעת אשר לבבי יכסוף לרכוש לו אֹשר עמכן?! איכה זה חיש עברתן ולא השארתן ציון למזכרת אהבה?! שמש ילדותי, חיש תישעד אפסי ים באה. טל עלומי בטרם בקר עלה שמימה, וימי נעורי נפלו בעמדם תחת חרמש, בעוד לא הבשילו אשכלותיהם לשמח לבבי ביינם! עפו, ספו, גם חלפו, ואנֹכי על משואותי אזרע דמע. על שפת התהום אשר בלע חמודותי אצעק חמס ועל כנפי העת אשר נשאו אָשרי אתאונן ואתלונן. הם, רוחי! דומו, שרעפי! מוסרות גוי לא יכילו קול שאונכם. ינתקו, ימסו והיו למים. אתאפק ואבליגה! רב לי כי יודע אנכי כי את האבדה אשר אבדתי. ישנם אחרים אשר עוד יתהוללו, יצחקו על משואות חרבותיהם, עוד יתגאו כי טוב עשו, וכי הם המאירים לארץ ולדרים. –


הרף, שמואל! הנני רואה כי לבך תמס ילך. אשובה גם אנכי מפה, נצא מארבע אמות של הלכה האלו אשר בלעו כתנין כל ששוננו; נביט על ימי ההוה, נתבונן אל מצבנו, ונוכחנו לדעת כי עוד עלינו לשמוח בגורלנו, על כי הביאני המקרה לווילנא העיר, העיר אשר ככרוב ממשח תסוכך באברתה על כל החוסים בצלה; העיר אשר השפיעה לנו משד תנחומיה, אשר פזרה צרי גלעד וסמי מרפא על בשר־החי שלנו ותעורר בו רגש חיים. כאם רחמניה כן נהלה אותנו על מבועי הדעת, היא האירה לנו את הדרך נלך בה, ותופיע על ארחותינו. – – –


– – – סלח נא לי אם העצבתי רוחך במכתבי זה, כי אתה, אתה עוררת מיתרי כנורי השבור, ויהגה נכאים. – – –


– – – זאת אבקשך, יקירי, עשה לי טובה אם אוהב יקר אתה! בל תגביהני בדבריך, אל תהללני נגדך, כי תמיד אזיל סומקא ואתי חיורא בפני בקראי דברים כאלה, ורוחי לא יוכל שאתם. – – –


 

26. [להוריו] ב' אלול, תרל"ט. ווילנא    🔗


– – – ולו נתתם לי אתם אשות ע“ז, כי אז הייתי בפה גם בימי החג, יען כי עת רב אפסיד. כי בעת הזאת שוקד אני על למוד שפת רוסיא ודקדוקה; אחרי כן אתחיל אי”ה עוד ידיעות החוצות, כאַריפמעטיקא, געאָגראַפיה, היסטוריה. ולכן בדעתי לבלי קחת עוד מלאכה, לציר תמונות פאָטאָגראַפיות אשר לא תביאנה לי שום תועלת. רואה אנכי כי אם אתנהג כה עוד יותר, אז שוא כל עמלי. נחוצים לי למודים, ובלעדיהם לנצח לא אגיע למטרתי. ועתה אחרי כי שפת רוסיא לא מוזרה לי, יצלח בידי ללמוד כ"ז בלי מורים. מאין ימצא לחמי אם לא אציר, לא אדע בעצמי; אך כן גמרתי אומר, יהיה איך שיהיה, אראה מה יהיו חלומותי. נחוץ לי עתה להשיג בחפזון את אשר אבדתי מבלי דעת זה כבר. – – –


– – – בעיר נכריה הרחק מחיק הורים, שם כל פעולה תעלה כפורחת, שם כור המצרף: שם ימורק וישוטף האדם, ויברא בריאה חדשה. שם מקום העבודה. בּצל קורת בית אבות שם מקום המנוחה, כל אשר יוסיף האדם להתרחק יותר מחברת רעים וחיי החברה, לזמן ידוע, יתפתחו יותר כחות נפשו, לעלות ביתר שאת ויתר עז. – – –


 

27. [לה' ש. ציז] ט' אלול, תרל"ט. ווילנא    🔗


– – – המדבר על ימי העבר אשר נגוזו ועברו, הוא כנוסע אל קברות אבותיו, ואחרי כן ישכחם כמת מלב. כן גם אנחנו נשכח את קברות ימי עלומינו אשר זה לא כבר פקדנו אותם. הבקורת אשר כתבת, כי לא מ. אשמה, כי אם אנשיה אשר בחשכה יתהלכו, איננה מתנגדת כלל לדברי, כי גם אנכי כן חשבתי; כי רק האנשים המה העיר, המה רוח החיה בהאופנים המתנועעים לרוח העת, ואחת היא לי אם היא עיר מפוארה בכל הדר, רבתי עם, – – – הן תודה לי כי אף אם נחלפו העתים, וגם מ. החלה לפקוח עיניה העצומות, אך לא כן שש שנים לפני זה. בלי חשך רדפו אז שם את הנער אשר אבה לשתות מעט ממעיני הישועה מעיני הדעת, גם לא הקימו אז בתי ספר שונים. ולבי יכאב עלי רק על כי לא עשינו מאומה, כי בלינו העת בכל מיני היתול, בנפש טהורה וזכה. בעשתונות ילד נקיים באתי אל העיר מ. ושמה… אך רב, רב! אדם ואבלינה. – – –


 

28. [להנ“ל] יום ד' תשרי, תר”מ. ראָדאָשקאָוויץ.    🔗


– – – אין אומר ואין דברים להוציא המון רגשותי אשר יסוערו בקרבי עתה. שוא לך, עט סופר, להרים במרום קולך! פי שנים ברוחך להוציא כל הגיון, כל דמיון ולתארו בשרד המליצה ליפותו בעדי עדים; אך אפס אתה וכל עזך כאפע, עת יעלה הדמיון לשמים שיאו, ועת שעיפים מאליפים שחקים ירקיעו, רגליך כמו לנחושתים הוגשו, אט א תנהל כזוחל עפר! – – –


 

29. [להנ“ל] ערב סכות, תר”מ. ראַדאשקאָוויץ.    🔗


בעיר מוזרה כי ישב האדם, הרחק מחיק הוריו, מחברת מכיריו, אז לא לבד כי נפרד מאחוזת מרעיו, כי אם גם מהתבל כולה; כי בראותו כי בדד הוא, כי אנשים נכרים יכתירוהו. ואין לו חלק ונחלה עמם, אז יעופף על כנפי רוחו, יבקש לו ענג בעולם הדמיון, ששם כגר כאזרח חלק בחלק יחלוקו, ואז כחות נפשו יעשו חיל לרגעים. לא כן בבית ההורים. שם נרגיש כי חיים אנחנו בעולם העשיה, שם נרגיש כובד חמרנו עם כל צרכיו, והנפש תחבא כמעט רגע בסתר המדרגה. שעיפים טהורים ונעלים ירדו אל כל רוח, ועל מקומנו בעולם הדמיון יצמחו קוץ ודרדר, כי לא נבקר בהיכלו. בווילנא! שם הכור שבו התכתי את לבבי ומעלות רוחי; שמה פלגים יבלי מים, שבם מורקו ונודחו כל הגיוני נפשי; שמה יפוח רוח צח שפים על ראשי ההרים, אשר באטמיו הדקים והזכים זכותי גם צרפתי כל הגה, כל סרעף; שם משפעת אושר הטבע העשירה והכבירה, שאפתי ושאבתי נופש ומענג, מים קרים נוזלים, אשר השקיטו כל יקוד בלבבי. שם! גם המקרים בעצם תקפם ועזוזם הלכו ודפקו על מיתרי כנורי, ויהגה בהד קול ענות. גם עת הראו לי נחת זרועם בסופה וסערה, העירו כי רעיונות רוממים לא ידעתי שחרם. – – –


 

30. [להנ“ל] י”ב חשון, תר"מ. ראַדאָשקאָוויץ.    🔗


– – – אשרי האיש אשר במגרש העיר משכנו, הרחק מתשואות קריה עליזה, גם מנגד ללשון נחשים ועקרבים, המקננים בבורות, שיחין ומערות שבעיר קטנה. אשרי האיש אשר סביבו רק אוהביו האחדים שתולים כנוה שאנן, במקום אשר פגעי בני אדם לא יסולו אחרות דרכם; אך מעטים, מעטים מאד החוסים בצל מרגעה נכונה כזאת, ותמיד האדם מורדף בלי חשך, נגרש מגן עדן, להיות נע ונד בארצות החיים. בכל זאת, אף כי בכלל שונא אנכי עיר גדולה עם כל המונה ושאונה ועלז בה, אך לווילנא יהגה לבי רק אהבה, וכילד יאבה פת חרבה מיד אמו משור אבוס מיד זר, כן אנכי אוהב את ווילנא עם כל מצוקותיה ותלאותיה. הרבה, הרבה עשו עמדי התלאות יותר מכל מורה ומנהיג. הן נהלוני לאט, לאט מעמק עכו, מהוֹללות חיי עולם הזה, אל עולם הדמיון עולם הבדידות, ותשפענה עלי שפע רגשות מתוקים וערבים, אשר לא ידעתים מעולם, ולא אוכל לבור לי מלים לתארם כמו, והיא היא גיא החזיון אשר אספה בחיקה אנחות ילדיה המשתעשעים על ברכיה; גם הקשיבה תודות לבבם, כילד נושק שבט מכהו, ואלפי רגשותי הנטיעים המגודלים בווילנא. – – –


 

31. [להנ“ל] כ”ו חשון, תר"מ. ראַדאָשקאָוויץ.    🔗


– – – ידיד יקר! עתה, עת השמים ילבשו קדרות, חשרת ערפל ואדים לחים יפרשו מטות כנפיהם במלא רחב ים האויר, וגם יומם בער אור יחתומו, עבי עלטה כהררי עד יתאספו מאפסים וכבני ענק בנבכי ים כן ירתיתו מצולות האויר; עתה יגון קודר ותוגה חרישית ותרדמה עמוקה נסוכים על כל יושבי חדל, תרדמה, עם חזיוני פחד וחלומות בעתה; כי האדם אף כי אדם הנהו, אך הלא גם הוא כפיס מעצי בנין התולדה כולה, ועת ימוטו יסודותיו לנפול, הן יעיקו גם עליו, ואיך לא ירגיש? וביותר בעיר מצער, מקום שלטון הטבע בעצם תקפו, הן בלי חפץ יפול האיש בתהום תרדמה; כי מה עיניו רואות? וחוצות מלאים על כל גדותיהם רפש ובצה. בעצלתים תשרך עגלה דרכה ותתנהל בכבדות ביון מצולה הזה. בכובד ראש ילך כל גבר אט תפוש במזימות. הבתים כגלים נצים בעמק רפאים, כל העיר כולה כמו חלפה הלכה לה לעולם התהו, או כמו נהפכה לגיא חזיון, ואנשיה חבל נביאים. בעת הזאת היפלא איפה בעיניך כי גם אנכי אינני מוכשר עתה לדבר גבוה, גבוה!? – כאשר תאמר אתה – הן עטי יגוע כשכור וכל דמיוני התבלעו, וישימון שורר עתה בכל חדרי לבבי. אַיך, ווילנא! עיר חפצי־בה, עיר שחוברו לה כל חפץ גבר ואַותו בשפע רב. בימי הקיץ, עת התולדה תעדה כליה וכלולה בהדרה תשיש לקראת מאהביה, ורק בעיר תשואות לא תמצא, אז, אאחוז דרכי אל מגרשי העיר חוצה, שפעת ענג ואֹשר אין־קץ אאסוף מלא חפנים – אמנם בעת הזאת, עת ממשלת שממה ורבץ צבאות בלע, הן עיר גדולה תשכיח עמל וכעס. בין חומותיה הנשאים תשתרע רק מסלת תכלת הרקיע, ומעט ענני אפל המרחפים על ראש האיש לא יקדירו יפעת שמיו. ואף כי על קצוי ארץ ועל גדות חוג רקיע עוד לרבבות נערמו וילפתו ארחות דרכם להחשיך אור צהרים; אך מי זה יואל לבקש אותם למען הבט עליהם? לכן ישאר רוח נכון בקרבו. – גם השאון השואן ברעש ואותות החיים הנראים על כל צעד, יטהרו עשתונותיו, וישכח כמעט קט את הטבע עם פניה הזועפים. – – –


 

32. [להנ“ל] ג' טבת, תר”מ. ווילנא.    🔗


– – – הוי, אוהב יקר! כערער בערבה, אנכי בווילנא. מה יתנו לי אלפי להקות אנשים הרועשים סביבי, אם אין גם אחד אשר יביט אלי? ומה יועילו לי רבבות מאורי אור בצללי ליל, אם לא יפיצו צללי רוחי? כל אנשי תבל נאלמו דומיה, נהפכו לאבנים דוממות בעיני, כי אין גם אחד בווילנא אשר עאזין להגות רוחי, ולפעמים יעיקו אלפי מחשבות ודמיונות על לבבי עד כי רוח נשימתי תכלא; וביותר בעת אשר התולדה כולה אבדה זיו תפארתה, ותנצל עדיה מעליה. בשצף קצף יהום הסער מבעד סרעפי העצים השוממים, תחת רוח צח המצלצל בעלי חמד בנשף קיץ, ורוחי לא יתנני לצקת שיח רחשי לבבי הרכים והענוגים לפני סער אכזרי כזה, כאשר עשיתי לפני רוח צח שפים, אשר האזין קול כנור לבבי. ירח יקר הולך טמון בחביון עזו מערפלי חשך החוגים על ארץ רבה, ולא יביט עלי בעיני זיו לנחמני כאשר עשה בלילי הקיץ; וצבע ירקרק, צבע השלום, גם הוא נכרת מארץ החיים, ולבבי נודד במדבר שלג וכפור מבלי מנחם. – – –


– – – אך התדמה, רעי, כי אפס כל ענג ממני במדבר הזה? לא! מקור תענוגים חדשים מצאתי לנפשי הנהלאה. בכל יום אלך לקרא ספרי רוסיא, יקירי הערך, בבית אוצר־הספרים־הכללי. האח! שוא עטי לתאר נועם הדומיה השוררת שם בעצם תקפה. שם אספור לי רגעי אֹשר נעלים ורוממים; שם אצלול בנבכי הדמיון ונפשי הנדהמה תדרוך עז. כפּת הבית העגולה ברמה, רחבו וגדלו עם חלונותיו השקופים, עם רבבות הספרים מן המסד עד הטפחות, וצחות הגיון מליץ נשגב, ישקיעו שעיפי במצולות דומיה עמוקה ומתוקה, ירחשו לי נחם ושפעת אֹשר, ותבל וצאצאיה יכלו מרוח דמיוני. דומית שקט מרחפת שם באויר, והגיון עמוק שפוך ובלול בכל נשימת אפי. פתאום, הד קול צעדים יעוף בכל קצוי הבית, קול עט מפזז עלי גליון ישתקשק כקול זבובי־קיץ, והנה, על כנפי רוח יראו אנחות העוגב (קלאַוויר) בהמיה גועת. אט, אט, יחדרו לתוך הבית, ואוירו השאנן ירעד ברעד קדש אט, שפי… הקולות הקלים האלה יעירו נפשי מהרדמה וירתקוה אלימו, תמשך לאט הלאה, והגיוני זהר יתלחשו בחבי, יד נעלמה תגע מיתרי לבבי, ואנחה שוקטת ונעימה תקל משא שרעפי ותגוע… אזני תקשבנה רב קשב. פתאום תרעם המית הרעד בסוגר האַקאָרד, בלוית קול אדם. עשתנותי פתאם יקיצו,ובלהקת צפרים מקול רובה קשת, כן יעופו ממני הלאה, ויחד עם קול הנוגב הגוע יסופו, יתמו!… גם בביה“ס אשאב שפעת ענג עתה ממקור לא אכזב; כי עתה, עתה אבין, כי עד עתה לא ידעתי מאומה ממלאכת הציור. גם אדע כי עוד רק נטף בא אל פי ויחיה נפשי, אך עוד רב הדרך ממני והלאה. ציורים טובים יצאו מתחת ידי בימים אחדים ת”ל, וידי נאמנות לשמוע קול דמיוני; ולכן, אף אם גלמוד אנכי, אך אמי העדינה, ווילנא רבתי, לא תעזבני, ובחיקה אמצא שבר רעבון נפשי. דומה אני (כנמצא בספורי המיטהאָלאָגיא) לאיש בא אל עיר אשר כל אנשיה נהפכו לאבנים, וימצא טירות מלאות כל טוב ויתענג עליהן. כן אנכי בדד אני, אך לא בישימון, ואמצא תמיד חיל וצבא להלחם עם רעיוני עצב ותוגה… – – –


– – – בכלל אומר לך, כי עתה לא אכתוב בשפת קודש בנקל כאשר כתבתי בימים עברו; יען תמיד אנכי קורא ספרי רוסיא, ולבד מכתבים אליך לא אכתוב מאומה בעברית, וכל עשתנותי, המתפרצים ממני לפעמים ולא רוחי, אכתוב בשפת רוסיא. דע נא, שמואל, עד עתה חשבתי למשפט צדק, כי שפת רוסיא לא תצרור בכנפיה רוממות השיר והמליצה כשפת עבר או אשכנז; אך עתה רואה אנכי כי השפה היא החמר בידי הכותב, וכותב נעלה יעשה ממנה כונים למלאכת היופי, ועתה קורא אנכי ספרים מלאים טוב טעם ודעה, והוד הפּאָעזיא מצלצל בנועם נאומיהם. – – –


 

33. [להוריו] חוה“מ פסח, תר”מ. ווילנא.    🔗


– – – בכלל לא ארצה לשבת עוד יותר בווילנא. רוחי שואף הלאה. אודיעכם כי החלותי ללמוד שפת אשכנז. קניתי ע"ז ספרים, סלאָוואַר טוב במחיר 90 קאפ'. ואקוה כי אעש חיל בשפה הזאת בימים הבאים. בכלל לא אכלה עתי בהבל. ובעת אשר אין לי מלאכה, אז, או אקרא ספרים מועילים בשפת רוסיא או אלמוד שפת אשכנז. –



 

34. [להנ“ל] ט' סיון, תר”מ. ווילנא.    🔗


– – – החילותי להכין עצמי להעקזאמען בפ"ב. היינו כמו ששם נחוץ לעשות ציור בשתים או בשלש שעות, כן גם פה אני עושה כל יום ציור אחר בהקלאַס, והפעולה מזה גדולה מאד. מעת לעת ארגיש כי עיני תראינה אור בהיכלי הציור, וחשק נמרץ למלאכת היופי הזאת ילך הלך ורב במשכיות לבבי. אקוה עוד לעשות חיל, ותקותי תעודדני גם עתה. – – –


 

35. [לה' ש. ציז] ט“ז תמוז, תר”מ. ראדאשקאוויץ.    🔗


– – – מראה עיר קטנה היה לי לזרא עוד בימים עברו, וביותר עתה, עת הטבע כלולה בזהר יפעתה, וביד נדיבה תפזר שכיות חמדתה על כל צעד. עתה ארגיש השנוי בין ווילנא לראַדאָשקאָוויץ. שם הופיעו לנגד עיני לרגעים מעשי אדם, מעשי ענקים, מחזות מאליפים הצפליאו רוחי, יצורי כפי אנשים וחותם גודל רוח האדם טבוע בהם. גם פליאות בריאה עיני חזיו: הרים נהדרים ופרדסים רעננים, שחקים מזוקקים וגבעות נפלאות, יערים ירקרקים ונהרות זכים, נפשי דרכה עז ותגל ברעדה מול הדר הטבע; אך פה תנוח תבל בשפל המדרגה, והוד נגה שדי החופף על הרי ווילנא כבה בעירנו. מה רחב ופחד לבי עת שחר חכלילי הפיץ קוי ספיר, ואנכי עומד על אש שפים. ערפלי ליל נבקעו. רבואות כדורי זהר החלו לפזז בגלי הזהר הזכים והצחים. ראשי הגבעות יפוזו ינהרו. זר זהב צפה ראשי העצים ואלפי עפאים רועדים על כנפי רוח חרישית הזהירו בנגה הקשת ובשלל צבעים. על ראשי ינעים הזמיר זמירות, סביבי אלפי צפרים יצפצפו בלי חשך. קול הקוקיאה יעלה מסתר החורשה. לבי כי ימוג ונפשי תמס תלך בראותי ציורים נפלאים, נראים לרגעים, מעשי ידי הטבע האדירה, מיתרי כנור לבבי המו אז. רגשות עדינות השביעו בצחצחות נפשי. ענג יה הציץ נעמו בעל עורקי, אלפי תודות רחש לבי להטבע אם כל חי.


מה שמחתי אלי גיל בשבתי בין הערבים על הר־המסגר, ועיני הביטו שקיעת החרסה. עלם אחד יליד התולדה ואמון על ברכיה הלך עמדי לפעמים לשוח, ואֹהב לשמוע נאומו עת נפשו התפעלה ממראות הטבע. גם הוא מבקר בביה"ס למלאכת הציור. על הר־המסגר העפלנו עלות יחדו בנשף בהיר, ובעת אשר העמקים הסתתרו בנבכי צללי ליל האיר המגדל מזיקי החרסה. הגענו אל מטרתנו, ונשב לנוח, והעלם דלג כעפר אילים ממקומו בראותו כדור זהב לפאת ימה. – שלום לך, שמשי! – קרא בעליצות נפשו החמה – דמיתי כי כבר סרת להנפש, ועתה אחזך, מה אדמו פניך! ראה, ראה, קצה הכדור טבע בערפל מופז ושלשה צבעים יופיעו על פניו, ראה איך תשתרענה יריעות מרוקמות בתמונות נהדרות על אפסי חוג רקיע. ושמה, הבט נא: עדר רחלים כצמר צחר, ראה איך יתאדמו. הבט שם הלאה, הלאה, יער יתנוסס, חי נפשי! לגיוני ענקים המה, חיל רב. אתיו, נסו נא להעתיקני ממקומי. הן מרום מושבי מכם. ראה נא הפנינים המתגלגלים על הוויל’יה, הבה! נדלג נא ונאסוף מלא חפנים. ראה, ראה דוב שחור יסק בארבע רגליו על הכדור, חאַ! חאַ! לאט לאט יסק עליו. הבט איך נשתנה צבע הכדור מבעד לחשרת ערפל הרובץ על העיר. עתה יטבע עמוק עמוק ואיננו! שכב בשלום, שמשי, בחביון אפריונך ובוא נא מחר להשביעני ענג כיום הזה, קרא, ופניו הפיקו תוגה עדינה. נקום ונשובה. אנכי ישבתי דומם כל העת והתענגתי על שטף מליו היוצאים מלב טהור. במקום אשר ראה הדוב ראינו אחרי כן עץ בודד אשר סכך בעבי גבו את השמש. ירדנו ונטבע באויר צח משיב נפש. –


מה אדבר לך, שמואל, אחרי כל התלאות אשר הכרתי בווילנא הן אוהב את העיר הזאת בכל נפשי, ורוחי נוחה אחריה תמיד; אך בכל זאת נחוץ לאדם לצאת לזמן מה מעיר גדולה, כי רק אז ירגש את השנוי בכל פרטיו. אך אסור נא מזה. –


אודותי אודיעך, כי גמרתי חק למודי בווילנא ואשיג תעודה באופן טוב מאד, ופעלי בימים יוצרו אודיעך דבר בעתו. – – –


 

36. [להנ“ל] ג' אב, תר”מ. ראַדאָשקאָוויץ.    🔗


– – – לבדי אנכי פה כבווילנא, רק לבדי אצא לשוח בין שדרות עצי הדרך, והטבע פה דלה ורזה עד כי לא תקח לבי, אחת היא לי! – מחשבותי עתה בקרבי תשחרוני לנסוע לפ"ב, אם אך אשיג כל התעודות הנחוצות לי לזאת. – – –


– – – ואני עוד הלאה, הלאה עיני נטויות. שם, שם על קץ הדרך, שם ארוץ וארחיב צעדי. עתה אורו עיני מעט לנגה השחר הזורח על שמי נעורי ורוחי שואף ללכת בצעדי עז עד נכון היום, עד כי יפתחו לפני מעינות נגה משמי חכמת הציור, עד, עד – עד אין־קץ! – – –


 

37. [להוריו] ו' אלול, תר"ם. פעטערבורג.    🔗


– – – בקיצור ובשפה ברורה אביע לכם כל קורותי עד היום הזה. באתי בשלום ביום ג' בבקר לווילנא. לא נחתי, ואתאמץ לראות כל מכירי ומיודעי, באתי גם אל ה' לעבענסאהן ויתן לי שלשה רו“ב להוצאות דרכי ויבטיח לי, כי אם יהיה נצרך לי תעודה ממנו אל איש נכבד מיושבי קרית מלך, אז אכתוב לו והוא יעיד עלי כי יקרבוני. אך עתה עוד לא נתן לי מכתב, כי אמר: לא אדע לאיזה איש נחוץ יותר לפנות מתחלה. אחרי ברכת הפרידה יצאתי ממנו. ר' העשיל לעווין נתן לי מכת אל אחד מקרוביו כי יקרבני ויציגני לפני מיודעיו כי יעזר לי למצא מסלות בבתי אנשים אשר יהיו נחוצים לי להכירם. פרי המכתב הזה עוד לא אדע כי עוד לא מסרתיו. הייתי אצל הדירעקטאָר בביתו, ויקבלני בסבר פנים יפות, וידבר עמדי, ומדי דברי כי יואיל ליעזור במכתב, שאלני מדוע לא אפנה בשאלתי אל החברה בווילנא, וכאשר ישאלו עלי אצלו אז יתן עדותו על אופן היותר טוב; ולפ”ב לא ידע ג“כ אל מי לכתוב, אך יעצני כי אשתדל לבקש עזר מהחברה מרבי השכלה. הלכתי אל בית ה' פרידלענדער, – כי הוא היושב ראשונה בהחברה בווילנא, – הראיתי לו תעודותי, ויגד לי כי ישתדל לטובתי, אך בחדש הזה הראש הוא ה' גלאַס, ולכן עלי לפנות אליו. באתי אל ה' גלאַס, וכבר נטה יום ג' לערוב, כי רחוקים המה מאד איש מרעהו. ומה נפלאתי בראותי כי הוא הוא היושב עם ה' לעבענסאָהן בהבאַנק וגם הוא הכירני כיראה אותי אצל לעבענסאָהן, ויבטיחני כי ישתדל לעזרני; אך לא יוכל לעשות מאומה מבלעדי עצת החבורה, כי על כל דבר המשפט אצלם להמתיק סוד ועל פי רוב דעות יקום דבר. וישלחני אל איש אחד לצוות לו בשמו כי ליום מחר יקרא את כל הראשים להמתיק סוד אודותי, ואותי צוה לבוא ביום מחר בערב. עשיתי כן, ובבואי ביום ד' בערב אליו, מצאתי את כל המסובין נושאים ונותנים אודותי, ומרחוק שמעתי כי הוא מדבר טובות עלי. באותו היום שלח לשאול עלי אצל הדירעקטאָר ויתן עדותו. בבואי דברו כולם עמדי ואחרי כן נחלט אצלם לתת לי חמש עשרה רו”ב להוצאות הדרך. ה' גלאַס הוציא מחיקו הכסף ויתן לי, ונכתב בספר ונחתם. נפרדתי מכולם, ויברכוני כולם כי אצלח בדרכי ואגיע למטרתי. הודיתי להם ואשוב העירה. וביום ה' בבקר שעה 9 הייתי בהוואאגאן לנסוע הנה. היום בבקר שעה 8 באתי שלום פה פ"ב. – – –


– – – חשתי אל האַקאַדעמיא. – – – באתי שמה. נתתי כל תעודות באוּפראַוולעניא, אך אמרו כי נחוץ לי מכתב תעודה מהאָבשצעסטוואָ כי יניחוני לנסוע. – – –


– – – הנכם רואים בעיניכם כי בדרך אמת הנחני ה' עד הלום, וכי הכל הלך למישרים. – – –


 

38. [להנ“ל] י”א אלול, תר“מ. פ”ב.    🔗


– – – כעת אני הולך בכל יום משעה 9 עד 10 להאַקאַדעמיא, כי שם יש גאַלעריא גדולה מגיפּסים והרשות ביד כל איש לציר שם כמה שירצה. ורבים מכינים עצמם שם להעקזאַמען, ויושב אני שם עד שעה 4 כי מלאכה אחרת אין לי. – – –


 

39. [להנ“ל] כ”ב אלול, תר“ם. פ”ב.    🔗


– – – הורים יקרים! הודות לאל כי הצלחתי על העקזאַמען, וקבלו אותי, והייתי מן הראשונים. לא אכחד כי מתחלה פחדתי, כי מאה וחמשים איש הלכו אל העקזאַמען, ומכולם קבלו רק שלשים. מן חמשה תלמידי ווילנו אשר הכינו עצמם באופן היותר טוב קבלו רק אותי ואת ידידי מיימון אשר הזכרתי שמו עוד אצליכם, ושלשה מוכרחים לשוב. – – –


 

40. [להנ“ל] כ”ז אלול, תר"ם. פעטערבורג    🔗


הורי היקרים! מעת נפרדתי מעליכם בפעם הזאת עוד לא הוצאתי לפניכם רחשי לבבי, אף כי רגשות שונים פעמו בקרבי מעת עזבי עירי עד היום הזה; יען כי טרדות שונות סבוני וגרשוני הלאה מהסתפח בהיכל הדמיון הקדוש לי, ואשר לא אוכל לבקרהו רק ברעיונות זכים ושעיפים טהורים. ואף כי עיני ראו הרבה חדשות ונצורות ורגשי תמהון רגשו בלבבי; אך שעיפי עמדו תמיד מנגד ולא שפכו רוח חן ונעם על מראה עיני. הגיוני המליצה לא הפיחו רוח חיים בהמחזות המתים העומדים בלי נוע, בלעדם – אין יופי ואין פלא בתבל, אין ענג נפש בכל מראה עינים ומשמע אזנים. רק הנפש, היא בעצמה, תכין לה מטעמים כאשר אהבה, עת כי תתפעל, תתרגש, תראה אותות חיים גם בגלמים דוממים. כל התבל תקום לתחיה, השמים יפצחו רנה, ההרים ימחאו כף, וכל עצי היער יתרועעו אף ישירו! – אך בכל זאת שבתי וראיתי, כי לא טוב אני עושה, כי שלשה שבועות אני בעיר הערים, קרית מלך רב, ובלשוני דומיה. הן אם עיר ווילנא הוציאה מלבבי פלגי הגיונות, ותמלא מכתבים רבים על כל גדותיהם, עיר המלוכה לא תוכל לעורר בקרבי רגשות כאלה? אך אודה, כי העיר הזאת בגדלה ותפארתה לא פעלה עלי פעולה עזה כעיר ווילנא. לא אדע הנסבה, אם מאשר כי כבר הסכנתי לחזות נפלאות ונצורות בימי חיי, או מאשר כי נפשי יצאה כבר מגבול הילדות והנערות, ומקרי התבל רבו ויחלישו חום אִשה, עד כי לא ירתיחו כליותי ודמי לא יחם חיש מהר מכל מחזה עין, – ולכן גם עיר המלוכה קבלה ממני רק מבט קר. אולם כל אלה היה רק בעת אשר טרדותי הקיפוני, אך ברגעי מרגוע האחדים ידעתי גם ענג. חזיונות יום התפתחו לפני בכל עשר יפעתם בתנומות עלי משכב, וכל דבר האיר באור יקרות בהתיצבו לנגדי במחזה, ואתפלא על עצמי איך שקטה נפשי ולא רגשה יומם, בראותה את המחזה הנפלא הזה עין בעין. –


בימים עברו, בימי עלומי, הרגשתי לבת אש המליצה בוערת בלבבי עת כתבתי הגיוני לבבי, וכנחל שוטף כן שטפו זרמי ניבים נאוים ונעימים מפי עטי. ידעתי זאת אל נכון. אך עתה לא אדע: היצלח בידי לתאר בניב שפתים רגשות נפשי אם אין? –


לפלא בעיני, כי לא ארגיש כי נתרחקתי מכם יותר מבווילנא. הנה זאת פעולת מסלת־הברזל! “מעת־לעת” שלם עפתי, דאיתי כעל ענפי רוח, ערים וכפרים אין מספר עזבתי אחרי, הארץ התגלגלה תחת שואה ותשב אחור בחפזון נמרץ; אך בכל זאת אני הן ישבתי על מקומי בהעגלה שעמדה בווילנא, לא רצתי וגם לא נלאיתי. ואיככה זה נתרחקתי? אין זאת כי אם ווילנא וכל הערים אחריה נסו מפני, אני על מקומי נשארתי. גם במכתבים לא אראה שנוי, ולכן לא אדאג על כי התרחקתי מכם מאד, וגם אתם אל נא תדאגו מאומה. –


מתחלה, שבעת המכונה עם כל הכבודה קרבה אל עיר המלוכה, דמיתי כי אל עמק רפאים נוסעים אנחנו. יפי התולדה תם גם פס; יערים ירקרקים הנושאים בחיקם צל נעים עם קור משיב נפש, גם להקות מנגני התולדה, המטיבים נגן בין סרעפיהם מעולפי העפאים, יערים כאלה כלו; שדות ניר עם צבעים שונים מתבואות שונות המשתרעים כיריעה יקרה על ארץ רבה, שרון גם כרמל מתנוססים בפאר כל צמח, אפסו; הרי חול תלולים המפארים מחזות הטבע תמיד, גם הם עוד אינם. ארץ מישור בלי תכלה לנגד עיני. סבכי שיחים אחדים מפוזרים ומפורדים. אגמי בצה למכבר, יתנו עדיהם כי ארץ כבול היא הארץ הזאת, יערים קטנים מעולפים בצעיף תוגה עמדו מנגד. טוהר השמים עזב מקומו לערפל עצב אשר פרש מוטות כנפיו ויכסה זהר שמש; אך בעת אשר המכונה השמיעה קול שריקתה בקרבה לכפר המלך אז הבריקו מרחוק כפות מוזהבות מבתי תפלות הנוצרים הבנוים לתלפיות בחלק מהעיר הזאת. כל בתיו טהורים ונקיים ובנוים בסדרים בין שדרות אלונים המגינים עליהם בכפותיהם ונטישותיהם. בית הנתיבות גדול ורחב ידים, ויפעה ויופי לו. גם השמש, כנראה, האיר פניו אלינו ויפיץ אור צח על כל דבר למען לא תסתר כל חמדה מנגד עינינו. גם ברוחי האיר אז אור חיים, אראה מה עצמו פעולות האדם, כי יהפך ארץ תלאובות ויליל שממה לעדן גן אלהים. הארץ הזאת, אשר בימים קדמוניות היתה מעון תנים ורבץ בלהות שממון תיניק מלשדה עתה עצים רעננים יפי מראה; תשא על גבה בתי חמד עם כל שכיות החמדה; על פניה יצעדו בגאון אצילים ושועים ויתענגו על רב טוב, ותראה בעיניה פרי החכמה וחרשת המעשה איך יפרחו וינובו, ישגו גם יעשו חיל. –


הלאה! הן אקרב אל פעטערבורג, עיר אשר נכבדות מדובר בה, והוד מלוכה שורר בשמה. השמש יצא ויראה לנגד עיני את התמונה והציור הנפלא אשר תראה העיר הזאת לכל המביט עליה ממרחק. כפות עגולות נערמו יחד ותתאמצנה לעלות מעלה, מעלה ולצחק באלפי זיקי זהר שמש; שדרות ארוכות של גגי היכלים נשאו עליהן פלגי אור החרסה, וביניהן הביטו נקודות ירקרקות מגנים ופרדסים; וכל אלה נערמו, נצבו יחד כמו נד, ומעת לעת הלכו הלך וגדל. אני עמדתי על מקומי ואביט אל העיר הזאת, כאשר יביט הילד בפני רבו אשר הביאו אליו אביו בפעם הראשונה: יביט בפניו לגלות הלוט, הלוט על העתיד, כי ביד רבו עתותיו ובידו לנהלהו בשבט מישור או במקל חובלים; רבו יביט אליו באהבה, יגע על לחיו ויבטיחה: כל טוב, אך כעבור שבוע או חדש ימים, אז… כן אנכי הבטתי בפני העיר הזאת אשר בידה עתותי והיא צחקה לפני בשפעת תפארתה ותבטיחני למלא כל משאלותי. אך היקום דברה? יואיל נא אלי כי כן יקום! –

קול חליל המכונה. בית הנתיבות הגדול והעתיק רץ לנגדנו ויקבלנו בפתחיו הפתוחים לרוחה וחיש מהר נחשף לפני גם תוך העיר הזאת. היכלים וטירות נשגבות יתנוססו משני צדי הרחוב. הרחובות רחבות מאד. מסלת־הברזל־לסוסים תשתרע בכל אמצע הרחוב, ועגלות גדולות כעגלות מסלת הברזל תלכנה הלוך ושוב בלי הפוגות רתומות לסוסים. הגלגלים התגלגלו כסופה על רצפת האבנים. לבי התעורר בי מתרדמתו העמוקה. וישמעני בפעם השלישית לימי חיי קולו הדופק בכח, אשר השמיעני עת צעדו רגלי בפעם הראשונה לבואי למינסק, ובעת באתי בשערי ווילנא בפעם הראשונה, קול אשר לא אשמענו תמיד ואשר לא יתֹאר באֹמר ודברים. הלב ידפוק בהלם פעם, הגו תמס ילך באשדות זעה, הנפש תפול ברשתות הקסם העז, כי המחזות השונים והנאדרים יוליכוה שולל, וזמן רב יהיה האיש כנדהם, בלי מרגוע ובלי מצוא לו מקום!…


פעמים אחדות הלכתי לשוח, לראות בכבוד העיר הזאת, ואשתומם בראותי פעלי ענקים על כל צעד. מחשבותי עזבוני ותעופנה לחיק העבר לחשוף את אשר יצרור בכנפיו. ראיתי את המקום והנהו תהו ובהו. לפני מאה וחמשים שנה היתה הארץ הזאת תהו ויליל שממה, מדבר ורבץ בלהות צלמות. אגמי נפש ויון מצולה כמו פני כל הככר מסביב. קנה וסוף עשתו וישגו למכביר. הנהר הגדול נעוואַ הלך שובב בשרירות לבו מבלי מנהל. ערפל כבד חנה נצח על שפעת מי אפסים האלו. החסידה צעדה בגאון מבלי פחד ותבלע נחשים וצפרדעים לרויה. דיגים אבירי הלב סללו למו דרך בסירת דוגה אל מקום נשכח מני רגל ויפרשו מכמרות על פני המים. סערות וסופות התחוללו בעים וישתררו בכל אונם ועזוזם; ועתה! סלעים נחצבים וצורי שדי יחסמו שטף מי הנהר ויטוהו לזרום הלאה במישרים. על מימיו תשימנה דרכן אניות קיטור ואניות־משא עד אין מספר, ותרתחנה כסיר מצולותיו ומקול שריקותיהן תצילנה אזנים. גשר־ענק בנוי לתלפיות ויאַחד את חפיו הרחוקים מאד איש ממשנהו. פלאים! עד כמה יכיל אנוש אָנוש כח ועצמה להפוך מוסדות ארץ. על כל צעד רק אבן וברזל, וכל דבר חזק ועצום. יער עצי תורן יתרומם על שפת הנהר, ואניות קיטור גדולות ועצומות מאפסי ארץ תנוחנה על פניו. ארמון המלך הנפלא יתנשא ביפיו ובחסנו על שפת הנהר. קרוב לו הערמיטאַזש הנפלא האוצר בקרבו כל תוצאות חכמי חרשי צירים אנשי השם אשר מעולם. שם כל פלא, כל יופי. עודנו סגור עד הראשון לחודש סענטיאַבר. אז אי"ה אלך ואביט על כל מחמדיו. גם גנים ופרדסים עם בארות זורקי מים במרום ינוחו על שפתו. מעבר השני האַקאַדעמיות לחרשי־צירים וללמוד כל דעת, בתים נפלאים מתנשאים בשיא חסנם לגאון ולתפארת. שם המוזעאום, אוצר כל פלא וכל דבר יקר הערך, ומי יספור כל ההיכלים המתנשאים על שפתי הנהר העצום הזה? מי יעביר תחת שבט עטו כל החוצות היפהפיות, פארי־העמודים ומצבות שיש או ברזל לאנשי השם או המלכים: לפעטר הגדול, ליעקאַטרינא השניה, לניקאָליי הראשון ולאַלכסנדר הראשון, ועוד רבים, אשר יפליאו בתפארתם ושיא גדלם עין כל רואה? מי יספור וימנה השעשר הרב הנמצא בהחנויות המבריקות מעדין הרב על כל צעד; התעלות הרבות אשר תנתחנה את העיר לנתחים, הסגורות בין שפתי צורי גראַניט חצובים מעשי ידי אמנים; הגשרים הרבים לאין מספר, הכבירים והעצומים, והמפוארים במצבות ופסילי שיש; האבנים הגדולות מאד עד כי לא יאמן איך הביאון ויניחון על מקומן, ועוד רבוא פלאות? מי זה יעיז לשום מספר למו? לא אחד! –


אויר העיר לא טוב הוא. אדים לחים בשפע רב יעלו משפעת מימיה מן הים, מן הנהר הגדול, נהר נעווא, ומן התעלות נכבדי מים. אדמתה אדמת בצה ורפש מימות עולם, סלעים מוצקים אשר יכסוה לא יחסמו בעד אדי קטב בהתנשא על כנפי רוח. גם האניות הרבות הרובצות על התעלות והמכוסות מבית ומחוץ בכפר וזפת תתנה קטורה באף כל עובר עת יזרח עליהן השמש, והיטב חרה לאפי משך שבוע תמים עד כי הסכנתי באלה. קור וחום יתחלפו לרגעים, רגע יצא השמש בגבורתו וזיקי אשו יחדרו אל כל איש פנימה, ורגע יתחולל רוח קר ולח עד כי העצמות תרעדנה, וכמצחק הוא האויר בפה עם האנשים. יש אשר ילבש האדם בגדי קיץ בצאתו ברחוב, וגם בגדיו הקלים האלה עליו למעמסה כי השמש ילהטנו, ובשובו ינחם כי לא לקח עמדו אדרת שער; או היוצא עטוף ומעולף מכף רגל ועד ראש בעת קור, יאנח מחום כבד בשובו הביתה. וכל זה יען כי האויר לח, ולכן מהרה יחם ובמהרה יתקרר. –


ביום השלישי לבואי הנה הלכתי עם.N להביט על הים השוכב ביקר תפארת גדולתו מחוץ לעיר ואף כי נלאיתי מעמל הדרך הרב. אך שכחתי עמלי בראותי את הענק הזה בפעם הראשונה בימי חיי. מימיו נחו, שקטו כמוצקים וכנקפאים, בשפתיו נשק גדות הרקיע ושלובים יחדו כלו במרחק אין קץ. השמש נטה ימה, עבים מופזים עטופים בשלל צבעים כסו פני שמים, ומתחת ראיתי שמש שני עם עבים כאשר בשמים ממעל, ויהי המחזה נפלא! ישבנו לנוח על שפת הים לראות בשקוע השמש במצולותיו. אניות קיטור חזקות ובצורות נחו על פניו, אניות אַנגליה הנותנות בים דרך ואשר יתר האניות למולן כחגבים מול ענקים. גלים קטנים נשקו שפתי הים בהמולה נעימה, וגבותיהם הזהירו מקרני השמש. לאט, לאט ירד השמש מטה, מטה, ושמש־ים עלה למולו מעלה, מעלה עד כי נשלבו יחדו כתאומים; בין רגע ושניהם נעלמו ויכלו ממראה עין. הוא מצא לו עם מי לדבר, ואני נשארתי תפוש במזימותי. נפשי ירדה במצולות שעיפים ותשקע בנבכי הגיון עמוק. מה דמיתי ומה חשבתי? לא אדע. אך יש רגעים אחדים בחיי אנוש, רגעים יקרים מפז בחייו המלאים טרדות ותלאות, רגעי אֹשר נעלה וענג עדן, עת נפשו תפשוט ממנה לבוש חמרה; תניח גוה לשבת או לשכב דומם בלי נוע כפסל בלי רוח חיים, והיא תפרוש כנפיה על במתי רוח, ומהתבל הקטנה והמוגבלה הזאת תתרומם לשוט במרחבי אין קץ, ושעיפיה אז ג"כ בלי גבול ובלי קצב גם בלי מראה מוגבל, כהשמים המשתרעים עליה במרחב־יה בלי מצרים. –


רבות פעמים נסעתי ברוחי נסיעת דמיון כזאת, ותמיד בעת אשר מחזה חדש ונפלא משכני אחריו בכחו הכביר; וביותר כי כן הייתי להטבע מעת התחלתי ללמוד מלאכת הציור. תבל שדי תחשוף לפני מני אז כל מחמדיה ושכיות תפארתה, הצפונים ונסתרים מעיני אנשים אחרים. מה נפלאה התבל ומה נעמה לגבר גלוי עינים! הוא יראה על כל צעד אלפי פלאות ומחזות יופי. הן גם דברים קלי הערך אשר לא תואר ולא הדר להם, אם יתארם ציר אמן בששר, ישפוך אור צח על פניהם, יפיץ צללים רכים ודקים, הכל על מקומו הנאות לו, אז יציג ציור נפלא, עד כי ישתוממו המביטים עליו; ולמה לא ישתוממו בראותם את הדבר ההוא מונח על מקומו, והשמש, הציר הנפלא, יפיץ אורו עליו? יען כי לא יבינו את ההוד וההדר השוררים בדבר הזה, נקלה הוא בעיניהם. וזה כל עמל הציר להציג לעין רואה כל שפוני טמוני הטבע הצפונים בחיקה. הן האנשים לא ידעו מעולם צבע בבת עין אשר גם אצל אבותיהם ובניהם, יען כי לא ישימו מעינם בזה; אך בראותם תואר פניהם על הגליון בששר, אז חיש מהר יגלה לעיניהם כל הנמצא בו, ולא יסתר מהם מאומה. שם פרה רועה באחו, על אפסי ארץ יתנשאו גבנונים תלולים אחדים ועליהם יערים מפוזרים. רבים ילכו ולא ישימו לב על כל סביבותיהם; ואנכי עומד ומביט ולא אוכל למוש ממקומי. ציור נפלא לנגדי אם רק השמש יפיץ אורו על האדמה, גב הפרה מזהיר ומתחתה צלה ינוח, והיערים הירקרקים לבשו על ראשם עטרת זהב, ויריעת תכלת תכסה על הוד תפארתם. גם סוכה בודדת, אם האור והצל יתאימו בה, תציג יופי ונעם לעין רואה. כל פנה בתבל, גם אם שממה רובצת בה, אוצרת בקרבה סגולת ההוד וההדר. עת עבים כבדים מלאים חשרת מים יגעשו, ישקו על חוג שמים, במעוף עקלתון יתרוצץ הברק, ורעם אדיר ירעיש אזנים, אז, מה נפלא הציור! אלפי צבעים כהים ובהירים יתחלפו לרגעים. שם על כפת שמים נקרע עב, וצבעי תכלת ירקרק חרוץ, אדומים וצהובים, הציצו מבעד האשנב הזה, גם תמונות חיות־ענקים שטים במרומים, וכבקסמים ישנו לרגעים מתמונה אל תמונה; לו הציגו כל אלה על ציור אז נתפעלו והתפלאו כל המביטים, אך בעת אשר הטבע בעצמה תראה לנו כחה והדרה אז אין רואה. ומה נאמנו דברי אחד המליצים באמרו: “הוי, בני אדם! המתאמצים לתאר לנו עדן גן אלהים בעת לא יחזו מה נמצא בתבל הזאת אשר ישבו בה. לו נפקחו עיניהם לראות את ההוד וההדר, החן והקסם השורר על כל צעד, אז הודו כי אין דמות ואין תמונה לעדן גנם, כי שמם הוא מול התבל הזאת”; אך שכחתי, נתרחקתי מאד ממטרתי. הן לדבר על כל אלה לא יספיק הגליון. מליץ אחד ציר יעץ בספרו ללמד כל ילד מימי עלומיו חכמת הציור כאשר ילמדוהו לכתוב ולקרא, למען ידע איך להביט על תבל־יה אשר יחיה בה. אך אשוב אל מכתבי אליכם. –


אך כל אלה כאין בעיני מול בית האַקאַֹדעמיא. עט סופר ילא לתאר בניב שפתים כל הפלאות הנמצאים בו. פסילי שיש לבן על כל צעד. גאַלעריא ארוכה עד אין קץ מעשרים וחמשה חדרים מלאים גיפסים נפלאים (אַנטיקים) עד כי ישתומם ויבהל כל המביט עלימו, והגאַלעריא הזאת כפרוזדור מול מוזעאי הקאַרטינות (אוצר־ציורים). שם עולם חדש מלא כל גדותיו ציורים נפלאים מעשי ידי אנשי השם אשר מעולם. מן המסד עד הטפחות יכסו הציורים את הכתלים. גם הכפות הנשאות והעגולות מעוטרים בציורים. חדרים אין מספר שם מעולפים בעדי עדים, ורבים המה, עד גי כבד למצא הדרך לשוב בה. ואנכי עם רעי בפעם הראשונה תעינו עד כי מצאנו המוצא. משם תתחיל הגאַלעריא האַרחיטעקטוּריא; שם מלאכה! מעשי ידי מלאכי אותו חסיד ולא מעשי ידי של אנוש. שם ציורים בתוים דקים עד כי מעט יראו לעין, ובתוכם, בנקודה אחת נמצא לפעמים תמונת איש כמו חי, אך לא אדבר הרבה פן אמעיט. כחזיונות חלום כל אלה שם. בכל הגאַלעריות האלה יש הרשות לכל איש לציר ככל העולה על רוחו, והמה רק חלק מהבנין הנפלא הזה, ומי יודע מה נמצא עוד במקום אשר רק התלמידים ימצאו. לתאר כל פלאיו לא יספיקו ימים ושנים; אך רב לי. הרביתי מאד לדבר במכתב הזה, ומה אכתוב במכתבים הבאים? לו רק אשקוט ואנוח אז אקוה לענג נפשיכם במכתבים כאלה. – אודותי אין עוד חדש. מעת אשר נתקבלתי הנני הולך לציר דבר יום ביומו כמתחלה, המלאכה בהקלאַסים יתחילו מן הראשון לחדש סענטיאבר. עד העת ההיא יהיה נחוץ לי לשלם את הכסף ואז יתנו לי תעודה. – – –


 

41. [לה' צבי הירש ובנו ה' אברהם סאכאר] ד' תשרי, תרמ"א, פעטערבורג.    🔗


– – – פני תקותי, אהובתי מכבר, ראיתי בראשית השנה הזאת והנה ינהרו, בקול נצחון קראה אלי לאמר: “ראה! הן הביאותיך עד הלום, יען כי האמנת כי ואחרי הלכת. הגיוני שפק אשר פקדוך לפעמים אשכח ואסלח לך, ועתה האמינה בדברי ולך הלאה. אל תבט על כל מעצור ואזר חיל לנצחו במלחמת החיים, ועוד אביאך אל מחוז חפצך בימים הבאים. עוד תשבע גם מפרי האֹשר, עוד תשכח גם עמל ותלאה. קוה, ידידי, כי טובה תקוה מחיים!” כן הקשבתי דברי תקותי ברוח החזיון ונפשי דרכה עז. מה רב כח הקסם השורר בבית האַקאַדעמיא! האיש, אשר הקדיש ימיו למלאכת היופי, ישכח תבל ומלֹאה. כל ענג וכל נעם, גם החיים ואת עצמו, ישכח בלכתו לשוח במקום הפלאות הזה, לכן לא יפלא בעיניכם כי שכחתי מקרי תלאות ימי העבר; גם להמעצורים עתה לפני לא אשית לב, ואך תקות כל טוב תמלא חדרי לבבי. – – –


 

42. [להוריו] ה' תשרי, תרמ"א, פעטערבורג    🔗


– – – מעין ישועה נפתח לי, כי איש אחד נכבד יקרבני, ואכלתי אצלו ראש השנה בכבוד גדול, והייתי אצלו מיום א' עד יום ד' – כי רחוק הוא ממקום מעוני כשלש או ארבע וויערסט – עם מקום נכבד בביהכ“נ להתפלל, ומנוח ללון. גם על שבת בקשני לבוא, גם על יו”כ הבע“ל וכנראה גם סוכות אהיה אצלו. הוא יכיר ויראה לפעמים פני הבּאַראָן גינצבּוּרג ויבטיחני לדבר בעבורי, אך כעת הוא מעבר לגבול. סוף דבר, אקוה כי בקרב הימים אי”ה אַשיג תשועה מחברת מרבי השכלה, אך עוד כחדש ימים נחוץ לי לחכות. כסף האַקאַדעמיא נחוץ לי לשלם, יען כי אין מושיע לי עתה. – – –


 

43. [להנ“ל] כ”ט תשרי, תרמ"א. פעטערבורג.    🔗


– – – עד עתה יהנה לי מאד כי נסעתי לפ"ב, כי בהאַקאַדעמיא נפתחו לי שערי חכמת הציור ואראה אור חדש אשר לא ראיתי עד הנה. לבד השעורים נוכל שם לעבוד כל היום, איש איש כפי חפצו: או בצבע, או מגיפס, או לשבת הביבליאָטיקה. שם יש, מכל התמונות והציורים אשר בעולם, בהמוּזעאים והגאַלעריות, תמונות פאָטאגראַפיות או ליטאָגראַפיות או גראַוויוּר. למשל שם יש מכל הציורים הנפלאים אשר בהגאַלעריא בדרעזדאן בירת זאַכסען, הראשונה בתבל. ספרים גדולים, אמה רחבם ואמה וחצי ארכם עם תמונות. כל הציורים וביאורם בשפת אַשכנזית, רוסית וצרפתּית. והרשות לציר מהם ככל העולה על רוח, וכן שם עד אין מספר, ולא יחסר כל ענג רוחני בּהאַקאַדמיא. – – –


 

44. [להנ“ל] י”ט חשון, תרמ“א. פ”ב.    🔗


– – – איש חסדי אשר הייתי אצלו, ואשר כלכלני ונתן לי מעון, הוא איש טוב מאד. שם איש חסדי ה' שמעון זאָן. – – –

– – – בחג הסוכות הייתי בבית אסף היתומים1 שם בית הכנסת. הבית הוא על שם אשת הבּאַראָן האָראַץ גינצבּוּרג והוא יוסד הבית. באֵי בית הכנסת הכינו למו סוכה בגן אשר אצל הבית ובכל יום אחר התפלה ברכו שמה, כי בפה כבד לכל איש לעשות סוכה בביתו, ובליל ראשון אשר נאספו היה המחזה נפלא, ואני כתבתי שיר על זה אשר מצא חן מאד בעיני כל ויקרבוני, וגם עתה ימשכו לי כולם חסד ואהבה; אך כולם אנשים לא עשירים, ואחד מהם הוא אשר אני גר אצלו בדירתו, והשני אשר אוֹכל אצלו חודש עד כי אמצא לשלם לו. מכל האנשים רק שנים הבינו את שירי ויהללוהו, ויתר האנשים האמינו למשמע אזנם. – – –


 

45. [להנ“ל] י”א כסלו, תרמ"א. פעטערבורג.    🔗

– – – הייתי אצל הגביר ה' קויפמאַן, והראיתי לו מלאכתי ותישר בעיניו וימשכני חסד, ויתן לי כעת ששה רו“כ ויוני להביא לו תמיד מלאכתי להראות, ובוודאי לא יהיה תמיד מהלכי לריק. ה' קויפמאַן אוהב מאד מלאכת צירים. בביתו ציורים יקרים רבים מאד, והוא מבין גדול ע”ז. אקוה להראות לו עוד מלאכה טובה ואז יאציל עלי מחסדו. אקוה כי הכל יהיה כשורה. – – –

– – – בהאַקאַדעמיא העבודה רבה. כתבתי מכתב בקשה2 להחברה מרבי השכלה אודות עזרה ולא אדע עוד סוף דבר. – – –


 

46. [להנ“ל] ב' חנוכה, תרמ”א. פעטערבורג.    🔗

– – – איש אחד מורה עברי, ה' פראָזער, קרא שירי ויקחהו עמדו להראותו לפני ה' צעדערבּוים, מו“ל המליץ, כי ה' פארָזער כותב שמה בכל יום. ה' אר”ז קרא את שירי, ויצו לה' פראָזער להביאני אליו. בקרב הימים אראה פנים. מתחלה חשבתי להגיש את שירי ביום ו' העבר לפני כבוד הבּאַראָן גינצבּוּרג, אך ה' פּראָזער יעצני להיות מתחלה אצל ה' צעדערבּוים. יוכל היות כי ידפיסו אותו בהמליץ, ואז יתנו הם לי מכתב אל הבאַראָן כי יקרבני. בהחברה מרבי השכלה היתה אספה, אך לא הספיקו לראות כל הבקשות, כי רבות הן שמה, ולכן עלי לחכות עוד בלי מענה. הנכם רואים כי אך לאטן תתנהלנה תקווֹתי, וזאת לא יפלא בעיני. יודע אני כי תמיד יעברו עדן ועדנים עד מצא עזרה מאת החברה; אך תקותי תאמצני כי סוף סוף אשיג ממנה עזר, בהשתדלות מכירי. ביום ג' העבר השגתי פאָטאָגראַפיע להגדילה בעד 15 רו"כ, ביום אתמול בערב השיבותיה לבעליה, וקבלתי את הכסף. הם אנשים יקרים ויבטיחוני לתת עוד מלאכה, – – – התמונה אשר עשיתי היא תמונת בתם. – – – הם אשכנזים. – – –

– – – ביום אתמול ראיתי פני החרש ציר המהולל אשכנזי בביתו וידבר עמי זמן רב, ויבטיחני להועיל לי אם רק יוכל. – – –


 

47. [להנ“ל] י”ב טבת, תרמ"א. פעטערבורג.    🔗

– – – בשבת העבר היה עקזאַמען, ועל מלאכתי, מלאכת הערב מכל החדש, השגתי נומר 5; אך על מלאכת היום השגתי נומר 1 והציור ישאר עד 4 נאָיאָבּר, יום חג האַקאַדעמיא, אשר אז יעמידו לעין רואים3 כל תוצאות האַקאַדעמיא היותר מובחרות, וילקח גם ציורי אחר כבוד. ומאד אשמח כי עשיתי את הנצחון הראשון על שדה עבודתי בהאַקאַדעמיא. אקוה עוד לעלות מעלה, מעלה. – – –


 

48. [להנ“ל] ז' אדר ראשון, תרמ”א. פעטערבורג.    🔗

– – – הייתי היום אצל ה' קויפמאַן אשר שב מנסיעתו הנה, והבאתי לו מלאכתי להראות, ויסבר עמי באהבה, – – – ויתן לי עבור שני חדשים שנים עשר רו“כ, עבור חודש דעקאַבּר ויאַנוואַר. ויבטיח לי ג”כ לקנות עבורי צבעים ועטי־צירים, למען אתחיל לציר בצבע, ויצוני לבא אליו בערב בכל יום כי יתן לי מלאכה לכתוב אצלו, כי יודע הוא כי כתב ידי יפה. – – – הוא איש נפלא, כבד מאד למצא כמותו, מלבד שהוא עשיר גדול כנודע, הוא מלומד גדול ואוהב מלאכה וביותר מלאכת צירים, וישלו אותות כבוד (מעדאַלות) רבים עבור ידיעתו הרבה בעצי יער. הוא בעצמו ג"כ מציר בעתות מרגוע. – – –


 

49. [להנ“ל] כ”א אדר ראשון, תרמ"א. פעטערבורג.    🔗

– – – ביום אתמול היה פּערעוואָדני עקזאַמען ות“ל כי העבירו אותי מן הקורס הראשון אל השני, בנומר טו”ב 17. מקומי היה רחוק מן הגיפּס, אך בכל זאת הצלחתי במפעלי, ות"ל כי עשיתי הצעד הראשון בהאֶקאַדעמיא קדמה. – – –


– – – על הוצאותי יש לי בריוח, ות"ל אינני עצב רק שמח. בריאותי טובה. – – –


 

50. [להנ“ל] ב' אדר שני, תרמ”א. פעטערבורג.    🔗

– – – הייתי בשבוע העבר ביום ג' אצל ה' צעדערבוים ויקבלני בפנים מאירות ובעיני אהבה ודברתי עמו זמן רב ויראה לי כי שירי (ספר קטן בשם “שירי נער” אשר מסרתי לידו) מונחים אצלו באמתחת בגדו, ויאמר כי התענג עלימו וכי אחדים מהם גם מצוינים, אך לא ידפיס בהמליץ שירים; ואת מאמרי הלל ג“כ ויראה לי כי מונח הוא אצלו על שלחנו, אך אמר כי יש אצלו עתה מאמרים ומכתבים רבים המחכים זמן רב לצאת לאור ושאלות רבות מחיי היהודים הצריכות פתרון ומענה חיש מהר, עד כי לא ידע אם יוכל להדפיס מאמרי אשר הוא לא מ”ע שהזמן גרמא רק מעין ידיעת העולם והטבע הוא, ומאמרים כאלה לא למטרת מכתב עתו יקלעו חצם, ויאמר כי יוכל להיות כי ישלחהו אל חז"ס בווארשא אל “הצפירה” ויכתוב גם מלים אחדות אודותי, ויבטיח לי להשתדל בכל יכלתו אצל ה' הרכבי ואצל הבּאַראָן גינצבּוּרג כי יתנו לי עזרה למען אוכל ללכת בדרכי הלאה מבלי עצור.


 

51. [להנ“ל] י”ג ניסן, תרמ"א. פעטערבורג    🔗

–– – – ביום אתמול, יום ב' בערב, בהיותי בהאַקאַדעמיא, כדרכי מדי יום ביומו, והנה תלמיד אחד אומר לי כי ה' קויפמאַן צוה שאבוא אליו תכף ומיד אחר כלות השעור. בשעה 7 בערב הלכתי אליו, ויקבלני ה' קויפמאַן בפנים מאירים וצוהלים ויובילני עמדו אל הקאַבּינעט שלו, ויתן לי כסא לשבת. ויאמר לי כי שירי מצאו חן בעיניו מאד (אני נתתי לו שני שירים: “רחשי תודה” ו“סכת החג”. המכתב עם השירים מסרתי לו ביום ה' העבר). גם אמר כי חפץ לראות אותי עוד ביום ו' העבר אך לא ידע את האַדרעס שלי ולכן אמר לתלמיד אחד כי ישלחני, ויתפלא מדוע לא הגדתי לו עד הנה כי ידי לא תלא לכתוב בשפת קודש. מעולם לא עלה על לבו כי בתוכי טמון כשרון כזה לשיר שירים. והנה מה שהיה הוא שהיה ועתה הוא מצוה אותי לבלי סגת אחור מדרכי ולהוסיף לכתוב שירים בשפת עבר וגם ללמוד בשקידה מלאכת צירים ואז אשיג מרומי האֹשר, ויצוני להביא אליו תמיד להראות את שירי. והנה להצלחתי היתה אצלי בצלחתי אספת שירי אשר כתבתים ביחד בתור ספר קטן בכתב נקי ובנקודות וקראתים בשם “שירי נֹער” כתבנית הספר אשר מסרתי לה' צערערבּוים; ומדי דברי עמו נתתי את הספר הזה למען יקראהו ואז יודעו לו חיי (כי בכל שירי רק על עצמי מוסבים הדברים) ומקרי ותקותי. הוא לקח את הספר באהבה ויחל תיכף לקרות בו זעיר שם זעיר שם, ויתפעל, ויחל לשאול ממני: איך חייתי כל ימי החרף ומה מצבי עתה (כי מדברי השיר אשר כתבתי לו נראה כי סבלתי בחרף הזה). אז הגדתי לו כי עוד לא מצאתי מרגוע מתלאותי, וכי בעבור זאת אוכל לכתוב שירים בשפה ברורה וברעיון צח כחפצי; אך לו נחתי ושלותי אז יודע אנכי כי הוספתי שירים כהנה וכהנה. על זה ענה לי כי מעתה תחת אשר קבלתי ממנו ששה רו“כ לחדש הנה הוא נותן לי מעתה שתי פעמים ככה היינו 12 רו”כ לחדש, למען אוכל להתעסק בשני הדברים: הציור והשיר, ככל חפצי מבלי מפריע. מי יתאר גודל שמחתי בשמעי ממנו דברים כאלה? הן שנים עשר רו"כ דים לפרנסתי בריוח ובכבוד. מה לי עוד לדאג? – – –

– – – מי מלל לי כי שפת קודש אשר דמיתי כי אין לה מכיר בקרית מלך תהיה לי למקור תשועה? – – –


 

52. [להנ“ל] ד' חוה”מ פסח, תרמ"א. פעטערבורג.    🔗

– – – ביום אתמול הייתי אצל ה' קויפמאַן ויתן לי שנים עשר רו“כ לחדש הזה, וידבר עמי באהבה זמן רב. וערב יו”ט העבר קבלתי בגד אשר שלח לי הבאַראָן גינצבּוּרג. – – –

– – – גם הבטיח להשתדל עבורי, אך ת"ל עתה אין לי צורך בהשתדלותו. – – –

– – – מטעם זה שלחתי מכתב להבּאַראָן, הודיתי לו עבור תשורתו והגדתי לו, כי מעתה אין לו הכרח להשתדל עבורי כי מוצל הנני. – – –

– – – ביום אתמול היייתי אצל ה' צעדערבוים וגם הוא ידע מזאת, כי ביום ו' העבר היה אצל ה' קויפמאַן ויחל לדבר עמו אודותי ויהלל שירי לפניו, ויספר לי כי קויפמאַן אמר לו לבל ידאג אודותי כי הוא מגן לי. – – –


 

53. [להנ“ל] ב' אייר, תרמ”א. פעטערבורג.    🔗

– – – איכה, אחי, אחי?! מי יתנך בין זרועותי, אשקך ואבך על צואריך אחי! מעטים דלים ורעים היו שני חיינו ביחד. עוד לא ראינו בטובה, עוד לא נשקנו איש את רעהו כיאות לאחים אהובים כמונו. הוי, בשר מבשרי, חלק מנפשי, נתח מלבי יפרד עתה ממני ומי יודע עד כמה, ואיך לא אבכה וביותר כי פתאום קרה הדבר. אַיכה, אחי! ועיני הדומעות לו יכלו לפגוש בעיניך ודמעותינו הרותחות לו נבללו ביחד להשאיר מזכרת נצח בלבבינו. אחי! איכה, אחי! הוי לכח הקיטור והאש הנושא על כנפיו במרוצת חץ יעוף את אח יקר, את רוחי ונשמתי, עתה על הרי כתר ונפשי לשוא תתפרץ ממני לרדוף אחריו, לשוא כל הגיגי והגיוני. – – –


 

54. [לה' ש. ציז] ד' אייר, תרמ“א. פ”ב.    🔗

– – – ברכת משנה אשיב לך עתה, לך וליעודתך על כי תואילו שניכם לקרא לשלום לי ולהזכיר שמי ברגעי קודש, רגעי רגשי אהבתכם; עת מלאכי האהבה ירחפו מסביב לכם וילחשו באזניכם ספורי עדן משדמות האהבה, ובקסם יפים וניב שפתם אשר יזל כטל ימשכו לבותיכם אחריהם לעולם חדש, עולם האהבה, ששם בני האלהים יטיפו זמרת־יה בקול דממה דקה, קול ערב ונעים על נבל וכנור, והמוזות, בנות השיר ובנות האהבה תצאנה, במחולות מחנים על שדמות פרחים וציצים המריקים ריח נחוח, ובספירי עיניהן ירתקו לבותיכם כי תתאחדו גם אתם בחברתן. שם תמסכנה לכם מיין האהבה ובצאלי עפאים מנוח תמצאו; שם תשקעו בתהם שעיפים, שעיפי קדש, תשכחו תבל וצאצאיה, או גם תבזוה, כי אמנם שוה היא לשאת קיקלון וכלימה. ובזכרי כי ברגעי מרגוע, רגעי אֹשר אלה, יעלה שמי לזכרון על שפתותיכם, ובשכחכם את התבל לא תשכחו אותי, אז הלא תודה כי אלפי תודות אשיב לכם מקרב ולב עמוק. – – –

– – – רגשותי נתחלפו הרבה מן העת אשר נפרדנו עד היום הזה. רוחי יציקני לבקש עתה על כל דבר חק ומשפט, לשים לו גבול ומדה, מבלי התרגש כילד על כל מראה עינים ומשמע אזנים. בהיותי בווילנא אצליכם החלו פרחי רגשותי להפתח ובהפתחם ויראו אור תבל המעור עינים אז השתוללו משאון רגשותיהם. הן תזכור כי רגשותי אז סערו כים, הרביתי לדבר ולדבר על כל דבר, אך משפטים חזקים ויסודות אמת לא הוצאתי אז אף מעט, כי עוד לא ידעתי הבדל בין טוב לרע. ואף כי גם עתה עוד לא אדע ואולי אשגה במשפטי על כל צעד, אך לכל הפחות הן חפצי טוב, כי חפץ אנכי לדעת ורודף אחר האמת, אך לא בסופה וסערה כאשר יעשו אחרים ומרעה אל רעה יצאו כי אם בשובה ונחת. הן לחכמת הציור נכספה גם כלתה נפשי זה כבר מבלי דעת מה זאת, – – – ועתה הן כתבתי מאמר בשם “חכמת הציור בכלל ובין בני עמנו בפרט” (ה' צעדערבּוֹים קראו וייטב בעיניו) – – – אך מאז ועד היום רבו משפטי על אדות זה ובדעתי לכתוב כעבור שנים אחדות אודות זה ספר שלם, למען עורר אהבה להחכמה הזאת בלב צעירי עמנו, כי עוד עד היום לא יצא ספר כזה בשפת קודש. – – – גם כתבתי שירים רבים אשר מצאו חן בפה בעיני מטיבי מדע, ויודעים להבדיל בין טוב לרע. – – – וזה יאמץ רוחי כי עוד יבאו ימים, אם גם כעבור שנים אחדות, ושירי יראו אור. – – –


 

55. [להוריו] ר“ח סיון, תרמ”א. פעטערבורג.    🔗

– – – ביום אתמול הייתי אצל ה' קויפמאַן והראיתי לו מלאכתי, הדיסונאָק אשר עשיתי בחודש האחרון (כי ביום אתמול היה העקזאַמען האחרון), ויישר בעיניו. ושאלתי ממנו עצה איך לעשות: לנסוע או לחדול? ויען לי כזאת: אם בחפצי לנסוע מחמת תיקון בריאותי אצליכם אז הן לא יוכל לעצרני בפה, ואת הבטחתו יתן לי במועדו כסדרו, כי אחת היא לו אם אשב בפה או אסע לביתי; אך עצתו כי לא ארבה בהוצאות על הנסיעה ומוטב לבקש למצא בפה דירה במעון־קיץ במגרשי העיר. – – –

– – הוא טרוד עתה מאד אודות יהודים, עד כי ישכח גם מאכול לחמו, ואין לו מנוח אף רגע. תמיד אספות אצל הבּאַראָן גינצבּוּרג או אצלו או אצל שארי גבירים ומתיעצים על צפונותיהם. – – –

– – – מצב בריאותי נשתנה לטוב מאד. אודות כלכלתי אין לי עוד לדאוג, כי שלח לי ה' מלאך מושיע אשר יתמכני ואשר יבין להגיגי והגיוני ומצאתי חן בעיניו (פעם אחת אמר לי כי נודע לו אשר אני מחזיק באמונת ובמנהגי היהודים לא כיתר התלמידים, וכי הלמודים החדשים לא שנו רוחי מהלמודים הראשונים וזה מצא חן בעיניו מאד. – – –).


 

56. [להנ“ל] ב' מנחם אב, תרמ”א. פעטערבורג.    🔗

– – – עלי להגיד כי מלבד אשר לבי יהגה לו תודות בעבור החסד אשר הוא עושה עמדי לרגעים, גם לבי יאהבהו, באשר איש כמהו לא מצאתי עד הנה, לא רק בין גבירי ועשירי עמנו אשר משכנם בערפל ואשר לעזות יחשב לאיש קרוץ מחומר לגשת אל הדר כבוד תפארתם, כי אם גם בין יתר האנשים אשר התהלכתי בתוכם לא מצאתי איש כמהו, איש אוהב אמת, אוהב העבודה ושונא הבטלה, היודע לכל עת וזמן, עת להתגאות ועת להשפיל כבודו, עת לקצוף ועת לאהוב. גם מלומד הוא בכל מדע, וקשה למצא איש כמהו שיש לו דיעה בכל דבר. הוא נושא עליו תור “דאָקטאָר פהילאָזאָפיא”, ואמנם כל דבריו בהשכל ודעת, מנויים וספורים בלי יתרון ובלי מגרעת. –


על שאלתך: מה אני כותב אצלו? אודיע לך כי ראשית כתבתי קאַטאַלאָג (אוצר הספרים) מהבּיבּליאָטעקא שלו. שנית כתבתי לו מכתבים בשפת עבר לאנשים נכבדים שונים. ושלישית, כי הוא התעסק לעשות פנקס לחברה קדישא, לתקן ולשנות כל המנהגים והסדרים שנהגו עד הנה על אופן היותר טוב בתכלית השלמות. ולזאת שלחו לו מערים שונות פנקסים הרבה, והוא אסף, קבץ ולקט כל העדיות והמובחר שבהם להביאם בהפנקס החדש. וע"ז קרא לי, והרבה עמל וטרח היה לי עד כי, סוף כל סוף, אחרי אשר צרף וזקק כל הגה ומלה שבעתים בכור בינתו, גמרתי היום את העבודה הזאת. פעמים רבות הוצרכתי לכתוב כל דבר. מתחלה כתבתי מכל הפנקסים, אחרי כן צוה זאת לזרות וזאת להבר, וישב בעצמו עמדי עד אחר חצות לילה ודקדק בזאת בעיון רב, לילות רבים, ותקן תקנות הרבה מאד על כל ענפי המקרים הנוגעים לזה. – – –


 

57. [לה' שׁ. ציז] כ“ז אלול, תרמ”א, פעטערבּורג.    🔗


– – – מדוע לא פשה הנגע הזה לרוב מאד בין יתר עמי הארצות כמו אצל ישראל, אשר כל איש יחשוב עצמו למשולח מאת ה' צבאות לתקן עולם במלכות שדי, ואשר בעסקו במצוה זו פטור הוא מכל המצוות שבתורה ומותר לו לחרף ולרדוף ולשפוך דם נקי לעשות כל תועבה. הסבה לזאת היא לפי דעתי בזה: גם אצל כל אומה ולשון יחפץ כל איש לרדוף אחרי רעהו ולכלות בו חמתו על כי יהין לחשוב לא כמחשבותיו לעשות שלא כרצונו ולגלות הלוט והמסכה הנסוכה על פניו; אך מאשר אזלת ידו להוציא חפצו לפעולת ידים לכן לא ינסה גם להתחיל לעשות כזאת. כי אצל כל עם ועם המשרה במלוכת־הרוח, כמו מלוכת־הארץ, נתונה בידי אנשים יחידים מוכשרים לזה ואשר נתחנכו ונתגדלו לזה, וכל איש לא ירים את ידו ואת רגלו מבלעדי מוריהם אלה לעשות דבר גדול; וגם המורים האלה, הכהנים, מחויבים לתת דין וחשבון לפני גדולים מהם וגבוהים עליהם עד הכהן הגדול והמורה הראשי אשר עוז בידו לקחת השלטון מידי איש אשר לא ימלא משלחתו כיאות ולתתה בידי הטוב בעיניו. ולכן מלבד אשר כל איש יפחד לרדוף את רעהו בדברים שבין אדם למקום, בדעתו כי יוכל לקבל ענשו מאת המנהל והכהן המורה, כי אם גם הכהן לא יהין לעשות דבר שלא כהוגן, ביראו מפני חרב הדין המתוח עליו מאת הגבוהים עליו. אבל אנחנו, לדאבון נפשנו, אין לנו לא כהן גדול ולא מורה ראשי, לית דין ולית דיין וכל איש מרגלא בפומיה מיום הולדו, כי כל ישראל הם ממלכת כהנים וגוי קדוש, כל איש הוא ככהן גדול נכנס לפני ולפנים בכל יום ובכל עת ובכל שעה להמתיק סוד עם ה' ולהתיעץ עמו על צפונותיו. ולכן כל איש, אחרי אשר הוא כהן, עושה במה לעצמו להקריב עליה עולות תמימות כחפצו מבלי כל פחד אולי יצטרך לתת דין וחשבון לפני הרב, כי מי סכל ישמע לדברי הרב אשר לחמו מידם נמצא ותלוי בדעת הצאן אשר הוא רועה, ואשר אין איל הוא להעניש לעוברי רצונו? וגם הרב, אם איש תהפוכות ורמיה הוא, לא יפחד ג“כ מעשות כל תועבה ומרדוף נקיים על לא חמס עשו, כי מי יביא במשפט את מעשיו? גם הגאונים שבנו לא ישיגו רק כבוד ויקר, לא משרה ושלטון, ואין להם רשות לעשות אף דבר קל הערך, להעניש מורדי אור או להסיר העטרה מראש רב שאינו הגון לכך, ואין משגיח ואין סופר ומונה כל מפעליהם, וכל רב הוא כמלך קטן באי אחד בים הגדול, אשר כל דברי המתאוננים עליו לא ישמעו לאזן. וביותר כי רבנינו לא יתחנכו כלל לשאת המשרה הזאת על שכמם, ובדעת האחד את היורה דעה עם פלפולא חריפתא ולטהר את השרץ בק”ן טעמים ולומר “הדרן” ועוד פלאות כמו אלה, יתנו לו “הסכמה” מבלי חקור אם בעל נפש הוא, אם איננו קפדן אשר לא יוכל להיות למלמד ומורה, ואם אין בקרבו כל המדות הרעות שבעולם. ומסבה כזאת עינינו הרואות רבנים קנאים קפדנים מקלקלים את השורה, עושים בעדתם כל מה שלבם חפץ ומוצאים עוזרים על ידם להסיר כל מכשול העומד על דרכם, ינגחו על ימין ועל שמאל כפרים וכראמים ואין מוחה בידם. אין פוקד על עונם ואין מהגבוהים עליהם, מהרבנים הגדולים והגאונים, שם את לבו לדרוש דין מהם ולהסירם מכסאותם. – – –


– – – אודותי, ידידי, אודיעך כי אין כל חדש. כמאז וכמקדם הנני חי בהעזר אשר יתן לי ה' קויפמאַן, שנים עש רו“”כ לחדש. אף כי בעיר כפעטערבורג, אשר ההוצאות מרובות, יספיק לי העזר רק להוצאות נחוצות; בכל זאת אני שמח בחלקי ואינני מתאונן כלל כאשר עשיתי בימים מקדם. ת“ל עתה מצאתי הדרך אשר תובילני למטרתי ועלי רק ללכת הלאה ולא להאדיב נפשי בחזיונות מבהילים. – אודות העקזאַמען אודיעך כי היה בחדש נאָיאבּער הבע”ל ואני משתדל לעבור מהקורס השני אל השלישי. אם אצליח, ה' יודע. – – –


 

58. [להוריו] ערב יום הכפורים, תרמ"ב. פעטערבורג.    🔗


אב יקר! בעת אשר ידי תאחז עט סופר לערוך לך המכתב הזה; בעת אשר עוד שעות אחדות לרגע אחד, הקדוש והנשגב לנו מכל רגעי ימי חיינו, רגע התחלת יום הכפורים; בעת אשר מעללי איש ופעולותיו יעברו בבתי נפשו כבני מרון ועיניו תסבנה מההוה על העבר ועל העתיד; בעת כזאת אני נפעם ונדהם מהמון שעיפי אשר יתרוצצו בקרבי. לבי יגוע, אָחוז בסבך שרעפים אין חקר, ונפשי, כיונה אחוזה בפח יוקשים, מתרוצצת אנה ואנה; אמנם כן, אב יקר! לא ככל השנים השנה הזאת לנו. אם בכל שנה ושנה עלו ורגשו בקרבי בעת הזאת רגשות נשגבים מרבה להכיל, בשנה הזאת על אחת כמה וכמה. אם בכל שנה יצאו תמונותיכם האהובות לי מכל יקר חלד, בעת הזאת, מערפלי המרחק אשר יפרידו בינינו ותופענה לפני בהדר קדשם במראה ובחלום, בשנה הזאת הן תופענה לפני כאור שבעתים ולא תסורנה ממני אף רגע. בשנה הזאת אשר רבת שבעה לה הבת יעקב עמל ופגע, אשר מיתרי כנור לבבה התלוי על נהרות בבל, החלו לרעוד בהכות עלימו צר ואויב בידו, ויהגו נכאים בקול תוגה כימי צאתה מירושלים! בשנה הזאת אשר העירה את האהבה לעמנו גם בלבב אנשים מוזרים אשר רחקו איש מרעהו, גם בלבב המתנגדים איש לרעהו, להתאחד ולשפוך מר רוחם איש בלב אחיו להתיעץ מה לעשות בימי מבוכה אלה; בשנה הזאת איך לא אזכרכם, הורים יקרים? איך יעזבני זכרונכם גם רגע? הן לבי אתכם הוא. הן כל חושי, כל רגשותי נתונים, נתונים לכם, ואני מה? רק צל תועה במרחקי תהו! – – –


– – – הוי, שנה אכזריה, שנת עמל ופגע! כבר עברה ונסתרה תחת המסך אשר יסתיר מעינינו ימים עברו. כבר צעדי השנה החדשה עינינו רואות, ופצעינו עוד לא חובשו! אם בכל השנה נדהמה בת יעקב ממהלומות גו ונפש, אשר המטירו עליה אויביה, עד כי לא מצאה חשבון מכל הנעשה אתה, הן בימים האלה תראה כי לא חדשה נהיה בארץ, וכבר הסכינה לשים גוה כתבן, מרמס לכל עובר. הוי, לב רגש! אם מעולם אהבתיך וברכתיך, אם תמיד התאמרתי כי נפל חבלי בנעימים בהיותך אתה למשען לי, מדוע נהפכת לרועץ? מדוע לא תעזבני עתה, עת כל הגיונך ושעיפיך יכאיבוני וידקרוני? גם אתם, חזיוני תוגה, מה כה סבותם אותי מכל עברים? גם זכרון ושם היום הזה מה כה יסכסך כל חושי בי? אך למה זה אשאל? הן איש אנכי ולא אבן ולבבי בשר ולא נחושה. אם עדי לא נגעו המכות אשר הוכו בני ישראל האם לא יכאיבו לי? – – –


 

59. (להנ“ל] כ”ו תשרי, תרמ"ב. פעטערבורג.    🔗


– – – אודיע לכם כי התשלומין להאַקאַדעמיא אשר הוצרכתי לשלם, אשר כתבתי לכם כי גמרתי בדעתי לחכות עד בוא ה' קויפמאן לפה, התשלומין האלה כבר הובאו להאַקאַדעמיא מן החברה “מרבי השכלה” בעבורי. והנני עתה חפשי מזה, כי ימים אחדים לפני העקזאַמען שלחתי ע"י פאָצט מלים אחדות אליהם, ולא חפצתי גם להטריח עצמי וללכת לבקש, כי חשבתי אם גם לא ישלמו אין נזק גדול, אחרי אשר בהאַקאדעמיא הבטיחוני להמתין, וקויתי שבין כך או כך אשלם, אם לא ישלמו הם אז אבקש מקויפמן; אך בכל זאת שלחו בעבורי את הכסף להאַקאַדעמיא. ןעתה בדיעבד יהנה לי ולא אהיה למעמסה על קויפמאַן עוד בהוצאות אחרות. – – –


 

60. [להנ“ל] כ”א מרחשון, תרמ"ב. פעטערבורג.    🔗


ראשית כל, הורים יקרים, עלי להודיע ולבשר לכם בשורה טובה ונעימה, כי ת“ל חפצי ותקותי נהיו, ונתעליתי ביום השבת העבר, יום העקזאַמען, להקורס השלישי בהנומער השלישי (כל הקרוב יותר לנומר הראשון הוא משובח ביותר). אין אומר ואין דברים בפי לתאר לפניכם עליצות נפשי על כי הצליח ה' חפצי ועמלי לא נשאר מעל; אך שמחתי גדלה שבעתים בזכרי ובשומי אל לבי, כי עתה אוכל לשמח נפשותיכם הדורשות אָשרי בבשורה טובה, כי זה כל חפצי, ובשמחתכם תנעם לי שמחתי עשרת מונים. האח! הורי היקרים, כפי אשא קודש ואברכה שם ה' כי הביאני עד הלום. רבים יקנאו בי, רבים יתאמצו כמה שנים לעלות להקורס השלישי, ואנכי בשנה אחת גמרתי שני קורסים בפעולות טובות מאד. אך לא רק רבים, כי גם רובם מהתלמידים לא יצטיינו במאד, ורק יחידי סגולה יזכו להסב עליהם עיני הפראָפעסאָרים לטובה. שישו נא גם אתם עמדי, הורים יקרים, כי הנני עוד כהלום יין וראשי עלי סחרחר מרוב שרעפי אשר רגשו בקרבי ביום אתמול כי יעבור. העקזאַמען היה ביום אתמול, אך עוד לא ידעתי אחרית דבר עד היום, ולבבי נע ונד בין תקוה ופחד, עד כי בא היום הזה ויביא לי מרפא בכנפיו. ובימים הבאים אקח מועד לתאר לפניכם עקזאַמען בהאַקאַדעמיא, למען תבינו איך נוהגים בפה ביום ההוא. – אך כעת עלי לענות לך על שאלתך: כמה קורסים בהאַקאַדעמיא, למען תדע מה גדול הצעד אשר עשיתי. בהאַקאַדעמיא יש שלשה קורסים. בהקורס הראשון עושים התלמידים מלאכתם על פי תמונות גיפּס אשר יגיעו רק עד החזה, והעיקר שם לציר היטב את הראש. והם מצירים על נייר בעט־שחור4 כפי אשר יראו על הגיפּס, וכמו שהבאתי גם אני ציורים כאלה מווילנא. אך תמונות בפה לא כמו בווילנא, כי אם טובות ונפלאות במלאכתן, עד כי לציר מהן קשה יותר הרבה משם. והמצטינים בציורים כאלה יעבר להקורס השני. בקורס השני יעשו התלמידים מלאכתם על פי תמונות גיפס שלמות, תמונה אחת או שתים, אשר גדלן כגודל אנשי מדות ונחוץ להקטין מדתן על הניר ג”כ בעט־שחור. בכל קורס משני הקורסים האלה יש שני קלאַסים. בכל קלאַס תעמוד תמונה על בימה גבוה כשולחן, ומאחורי אור יאירו אל עבר פניה. ומסביב בחצי עגול עשוים ספסלים עם דפים ושלחנות קטנים לציר עליהם. וכל מקום מסומן בנומער, וכפי הנומער אשר ישיג על העקזאַמען כן מקומו. בכל קלאַס ימצאו כששים או כשבעים איש, ולפעמים עוד יותר. זמן השעורים הוא מן חמש שעות עד שבע בערב. המצטינים מן הקורס השני יעברו להקורס השלישי, אשר שם יעשו התלמידים מלאכתם בערב בעת הנזכרת ג“כ בעט־שחור, אך לא על פי תמונות גיפס כי אם על פי אנשים חיים5 ויקרא בשם: ולשם עברתי עתה. בהקורס הזה תתרבה עבודת התלמידים, כי תחת שעור אחד בערב יש להם שני שעורים גם ביום, מן השעה העשתי עשרה עד השעה השניה. ואז עליהם לציר בצבעים על בד ג”כ על פי איש או אנשים חיים, אשר יעמדו; ישבו או ישכבו לפי חפץ הפּראָפעסור. ג“כ עליהם החובה לחבר בכל חודש ציור אחד בביתם, ובכל חודש וחודש יגיד הפּראָפעסור מה לציר, וצריכים לעשות זאת בעצמם, לחבר, ולא להעתיק. וכל האנשים האלה אשר זכרתי היושבים בהקלאַסים לציר על פיהם, הם ערומים. אך בערב מן השעה השמינית עד העשירית יש קלאַס מיוחד אשר שם ילבשו אנשים בבגדים שונים כמנהג כל עמי התבל בכל דור ודור, ומצירים על פיהם כל איש כפי שיחפוץ או בעט־שחור או בצבעים! בהקורס הזה המצטינים ישיגו מעדאַליות של כסף. מתחלה יתנו מעדאַליה של כסף קטנה ואח”כ אם ירבו להצטין יתנו גדולה. ונחוץ להשיג בעבור המלאכה בערב מן הנאַטור בעט־שחור שתי מעדאַליות, קטנה וגדולה, וכמו כן בעבור המלאכה של יום בצבעים ג“כ שתי מדאַליות, קטנה וגדולה ואז בעת אשר יש הלתלמיד ארבע מדאַליות כאלה אז נקרא כי השלים חוק למודו בהקורס השלישי, ואז עליו לחבר בעצמו ציור גדול, אשר לזה קובעים לו זמן של שנה תמימה, ואם יצלח מאד במלאכתו אז ישיג מעדאַליה של זהב קטנה. ואח”כ יוסיף לציר ציור גדול ג"כ בשנה תמימה, ואם יצטין ישיג מעדאַליה של זהב גדולה ואז נקרא כי השלים חק למודו בהאַקאַדעמיא בשלמות. הגומרים במעדאַליות של כסף ואינם משיגים של זהב נקראים בשם צירים־אמנים מדרגה השלישית, הגומרים במעדאַליה אחת של זהב קטנה – צירים־אמנים מדרגה שניה, והגומרים בכל המעדאַליות עם מעדאַליה של זהב גדולה – צירים־אמנים ממדרגה הראשונה. ויותר אין להם מה ללמוד ברוּסיא, רק באיטאַליא יוסיפו ללכת הלאה, הלאה, כי אין קץ לחכמה הזאת. – – –


 

61. [לה' שׁ. ציז] י“ב כסליו, תרמ”ב. פעטערבורג.    🔗


מאד אשמח על כי תהיה בעיר הולדתי, לא רק יען כי אאהוב מאד את העיר ההיא עם הרפש והעצב השוררים בה, עם האנשים אשר לא זכו לשם הזה ועם הלשונות הארכות אשר תפליאנה לצחק בכל איש כילדים בכדור, לא יען כי אאהוב כל אלה עד מאד; רק יען כי תראה פני האנשים אשר יאירו לנו ממרחק, כי תתעלס בחברתם וכי תזכור ימי לדותיך ונעוריך אשר דבריהם חרותים בצפורן שמיר על הרפש ועל הטיט, על הבתים הדחוים לנפול ועל הפנים העצבים והזועפים ועל כל אשר עיניך רואות בעיר הבירה ראַדאָשקאָוויץ. – – –


 

62. [להוריו] ב' דחנוכה, תרמ"ב. פעטערבורג.    🔗


– – – עוד יוסיף ה' קויפמאַן לתמכני, כי לחודש הזה נתן לי חמשה עשר רו"כ, תחת אשר עד כה נתן רק שנים עשר, ויוסיף להבטיח לי כי לא יסיר חסדו ממני עד אשר אגיע למטרתי בתכלית השלמות, וכי לא אדאג מאומה, רק אוסיף ללכת קדימה, וכל מחסורי עליו. – – –


– – – בחודש הזה נסיתי ג"כ בפעם הראשונה לחבר מעצמי ציור אשר צוו לכל תלמידי האַקאַדעמיא, היינו: "פרידת “ערפה” מאת “נעמי” “ורות”, כי “רות” לא תאבה להפרד מאת “נעמי”, ויצא ממוצע: לא טוב מאוד אך לא מן האחרונים. – – –


– – – בכלל תוסיף התקוה מיום אל יום לפעמני, כי אי"ה אשיג מטרתי, וכל חלומותי ורעיוני רוחי יצאו לפעולת אדם, ועוד יבואו ימים אשר ישלמו לנו בעבור העמל והתלאה אשר מצאנו בדרך החיים. – – –


 

63. [לה' שׁ. ציז] ט“ו טבת, תרמ”ב. פעטערבורג.    🔗


– – – כבר כתבתי לך כי הנני בהקורס השלישי והוא האחרון, ומחודש לחודש אני הולך וטוב במלאכתי (כי כל חודש שם ימי מסה ובחינה “עקזאַמען”) ומתי אשלים חוק למודי לא אוכל לדעת כי עת חרוצה וקבועה אין, רק כל איש לפי כשרונו ישב בהאַקאַדעמיא. – – – ןכל החושב כי נקל בזמן קרוב להעשות חרש־ציר פוגם הוא בכבוד המלאכה היקרה והנשגבה הזאת. – – – אך בקצור אגיד לך כי הנני ת"ל בהאַקאַדעמיא מן התלמידים המשובחים. – – –


 

64. [להוריו] ג' אדר, תרמ"ב. פעטערבורג.    🔗


– – – גם אודות למודי הכל הולך כשורה, ות“ל אני הולך מחיל אל חיל. ויש תקוה כי אצליח אי”ה על העקזאַמען. אצל המורים אני מן הראשונים, מבלי הבט כי מתחלה הייתי מן האחרונים, באשר החלותי מתחלת הלמודים; כי מלבד שפת רוסיא לא ידעתי ידיעות אחרות, וגם שפת רוסיא ידעתי רק, כאשר יוכל איש לדעת מבלי מורה ומנהל. לא כן עתה, כי עולם חדש נפתח לפני. המורים המה רבי המדע והתושיה וכל למוד ילמדו אתנו על בוריו ועל אמתתו, ועושים מעשיהם באמונה מבלי הבט כי לא יקבלו שום פרס בעבור זאת. – – –


 

65. [להנ“ל] י”ח סיון, תרמ"ב. פעטערבורג.    🔗


– – – עלי להודיע לכם כי ת"ל הצלחתי בשני העקזאַמענים אשר היו בשבוע הזה, הראשון ביום ד' והשני היום יום ו', – – – והשגתי ציון 5. – – –


 

66. [להנ“ל] י”ט סיון, תרמ“ב. פ”ב.    🔗


– – – עלי לשמח נפשכם בבשורתי כי ביום אתמול הצלחתי ת"ל גם על העקזאַמען הרביעי והוא האחרון בשנה הזאת. ועתה חפשי אנכי עד תכלת חודש סענטיאַבּר מכל למוד ומלאכה מצד האַקאַדעמיא, ומתחשב אנכי במספר האַקאַדעמיסטים כחוק וכהלכה. – – –


 

67. [להנ“ל] כ”ה סיון, תרמ"ב. פעטערבורג.    🔗


הורים נעימים! במכתבי משבוע העבר כתבתי אליכם כי קרוב יום בואי אליכם להשתעשע בנעימים את פניכם. ידעתי את החזיונות אשר חזיתם בחזון וברוח, חזיונות עדן, חזיונות שמים. שויתם לנגדיכם את הענג אשר נשאף ממעיני הצלחה בשבתנו יחדו, רעננים ושלוים, בצל קורתכם. החזיונות האלה בתומם שעשעו גם רוחי בהקיץ ובחלום. פניכם הזהירו לפני מבלי הפוגות על כל מדרך כף רגלי ואל חדר הורתי, השמיעוני קול מליכם הנעים וישביעו בצחצחות נפשי, ופלגי חיים חדשים שטפו ועברו בכל עורקי עצבי. אמנם עתה, כנראה, ירדו החזיונות האלה כחלום חזיון ליל ועל משמרתי בעיר המלוכה אֶשאֵר כקדם עד כי יבוא יום שקוינו לו, עד כי אהיה חפשי כצפור דרור לעוף בכל ארבע ענפות הארץ אל אשר ישאני רוחי. לא כן עתה, רוחי שואף הלאה, לבי יקפוץ למרחוק וכל גוי אסור בזיקים ובכבלי ברזל (או יותר טוב לאמר: בכלי “כסף”…). רוחי אתכם הוא, נפשי מתהלכת בתוככם; אך בכל זאת לא אוכל למוש ממקומי להראות לכם כל אלה למראה עינים ולמשמע אזנים, לא רק ברוח ובחזיון. לא אוכל למלא חובותי הקדושות, חובות בן להוריו (וביותר בן כמוני להורים כמוכם…) לא אוכל לתת לכם ענג וששון מעט מזעיר תחת שבעכם עמל ותלאה זה כמה בצפיתכם על הענג הזה ימים ושנים. –


מי אשם בדבר? מי זה יוכל לעמוד לשטנה לי בדרך הזה? האם אין לי רשות אחרי עמלי, יותר לפי כחי, להנפש מעט בצל כנפי הורים נעימים? האם אין לי רשות למצא חפץ בעת החופש והדרור אשר רכשתי לי בעמל בשר ויגיעת רוח? האם נקל היה בחדשים אחדים להשתלם בלמודים, אשר אחרים יבלו על זאת שנים אחדות? ואם לא הרעיון כי בגמרי את הנסיונות בחודש הזה אתעלם את פני הורי בימי הקיץ, האם לא הרעיון הזה תמכני וסעדני לבלי אפול ואכרע תחת נטל עבודתי הרבה? ומדוע זה לא אוכל עתה להוציא מערכי לבבי לפעולת ידים? הוי, כסף נמאס ונבזה! רק אתה, אתה אשם בזה. אתה תעמוד תמיד לשטנה בדרכי קודש. מדוע אינך בעת אשר אתה נחוץ בחיים? לו היית אצלי אז לא הייתי תלוי בדעת אחרים, אז הייתי חפשי במפעלי, אז יכולתי למלאות חובותי הקדושות ואז לא ערב איש את לבו להגיד לי כי החובות הקדושות האלה כאפס וכאין הן… אך למה אדבר אליך ואתה אינך שומע! הנך הלאה ממני ואנכי נדחף אל אשר דחפני הרוח המתעורר בלב בעלי הכסף להשקט או לנוע, לנסוע או לשבת ביתה… – – –


– – – ע"י מאמרי בהצפירה נודעתי לאיש אחד נכבד מהנכבדים הראשונים בין יהודי רוסיא, הוא משה בערלין. הוא היה במספר חברי הדעפּוטאַציאָן אשר עמדו לפני הקיסר על אודות הרעמים והצרות שעברו עלינו, והוא תמיד בועד אשר הוא בפה אצל הבּאַראָן גינצבורג. הזקן הנכבד הזה הוא מן המלומדים הראשונים בכל דבר חכמת בינה, ונודע למלומד גדול בשפת עבר. ולכן בקראו את מאמרי אז בא להאַקאַדעמיא ויבקשני עד שמצאני ויבקשני לבוא לביתו. באתי לשם וידבר עמי זמן רב באהבה וידידות, ויאמר לי כי ישמח מאד על אשר אכתוב צחות בשפת עבר וביותר כי כל הרעיונות אשר כתבתי במאמרי הם גם דעותיו ודעתו מסכמת לדעתי, ויאמר כי כל הוכחותי הן צדק ומישרים. ולכן אמר לי כי ביתו פתוח לפני ואוכל לבוא אליו לפעמים, וכי נכון הוא להשאיל לי ספרים יקרי הערך בשפת עבר, רוסיא ואשכנז למקרא. – – –


 

68. [להנ“ל] י”ב תמוז, תשמ"ב. פעטערבורג.    🔗


– – – האמת אגיד לכם, כי אף אם יש תלמידים אחדים אשר יקבלו פרס מבלי עשות לתומכם מאומה, בכל זאת לפעמים אשמח כי אוכל באיזה צד לאמר, כי הכסף הנתן לי מאת ה' קויפמאַן הוא שכר עמלי ולא מתנת חנם, אף כי עמלי אצלו לעומת עזרתו אך הבל וריק. – – –


– – – אודה ולא אבוש, כי בימים האלה אין לי חשק נמרץ לשבת על האבנים כפוף כאגמון ולציר, פה התולדה בכל השנה שובבה ומשוגעת, רוחות וסערות, קור וענן ערפל ותמרות עשן – זאת היא מנת חלק תושבי קרית מלך פּעטערבּוּרג, ואך ימים מעטים בימי הקיץ תֵּראה הבריאה בפה ביפיה והדרה. הימים האלה עתה הם וחיש יעברו. ולכן אינני יכול לכלוא את רוחי האוהב את הבריאה אהבה בלי מצרים ואני הולך לפעמים אל גינת הביתן אשר בפה6 לשאוף רוח צח אשר יביא חיים ובריאות בעצמי. כי אם לא עכשיו אימתי? אחרי העמל בימי העקזאַמענים נחוץ היה לי לנסוע אליכם להנפש ולשאוב פלגי חיים מהרוח הצח והאויר הזך אשר בהמחוז ההוא; אך תקותי נשברו כנבל יוצרים. ולכן אתנחמה בבקרי בפה את הפנה האחת, אשר שם תצטין הטבע ביפיה והדרה, הלא הוא גינת הביתן. שמה שורר רוח צח ונעים ושמה יטהרו רעיוני וירחפו על כנפי הדמיון, וזה הוא ראשית תענוגי בארצות החיים, כנודע לכם! – – –


– – – כעת עלי רק לאט, לאט לחדד כשרוני לשיר בשירים, כי רואה אנכי כי שירי ילכו הלוך וטוב, ובשנה הזאת עוד כתבתי כמעט מאומה – – –


 

69. [להנ“ל] כ”ד תמוז, תרמ"ב. פעטערבורג.    🔗

– – – ה' קויפמאַן יבקר מעוני פעם או פעמים בשבוע בבואו אל החצר אודות מסחרו. ובכלל חני יגדל בעיניו תמיד. זה לא כבר, בימים אלה, ישבתי אצלו זמן רב בערב וישוחח עמי אודות מלאכתי, מלאכת צירים, ואודות כל המנהגים והדינים שבהאַקאַדעמיא, ואודות מטרתי בימים יוצרו. ויהנה לו בשמעו כי מלבד חכמת הציור עוד ילמדו בשלשת הקורסים בהאַקאַדעמיא ג“כ ידיעות ולמודים רבים שתפארת הם לאדם ומועילים לו בדרכי החים. וספרתי לו כי בהיותי בווילנא (כמדומה לי שאתם לא תדעו מזה מאומה) הייתי פעם אחת אצל ה' לעבענזאָהן, בנו של אד”ם הכהן המשורר – – – אחרי אשר אז לא יכולתי לדבר נכונה בשפת רוסיא אמר לי בלשון הזה: “הן “מושזיק” לא יוכל להיות חרש־ציר! ותקוה מעטה נשקפה לי לראותך מגיע למטרתך”. ויצחק ה' קויפמאַן בשמעו כדברים האלה, וכה אמר: “מסתמא לא נסה לעבענזאָהן מעולם לרכוש לו ידיעת־מה מבלי מורה ומבלי עזרת כסף”. – – –


 

70. [להנ“ל] י' אלול, תרמ”ב. פעטערבורג.    🔗

– – – השגתי רשיון מאת ה' קויפמאַֹן לקחת ספרים אצלו ככל אוַת נפשי למקרא. ועתה גמרתי לקרא (או ללמוד) את ה“מורה נבוכים” להרמב"ם עם העתקה אשכנזית, ובאמת האיר עיני. ועוד ספרים מועילים. – – –


 

71. [להנ“ל] ח' כסלו, תרמ”ב. פעטערבורג.    🔗

– – – הספר הצרפתי אשר שלחת הוא הוא אשר בקשתי, והוא ספר טוב ונצרך ללומדי שפת צרפת, ויפה עשית ששלחת גם את הדקדוק הצרפתי בהספר הקטן עם העתקה רוסית. – – –


 

72. [להנ“ל] ער”ח כסלו, תרמ"ג, פעטערבורג.    🔗

– – – היום היה עקזאַמען שלישי (עקזאַמען ראשי בכל שלשה חדשים) ומעשי ידי היו על העקזאַמעו שלשה ציורים טובים, ואחד מהם הפיק רצון הפארָפעסורים ונשאר בהאַקאַדעמיא ויהיה על הויסטאַווקע של כל שנה (מן מעשי ידי התלמידים המצטינים). בכלל אני עושה בכל חודש על העקזאַמענים פעולות, ומלאכתי תלך הלוך וטוב. – – –


 

73. [להנ“ל] ט”ו כסלו, תרמ"ג. פעטערבורג.    🔗

– – – אצל ה' קויפמאַן יש לי בימים האלה לפעמים עבודה לכתוב עבורו מכתבי עברית. וביותר כי בימים האלה היתה אצלו אספה גדולה מכל ראשי עמנו הנמצאים בפה, הרבנים, העשירים והמשכילים, ויגמרו אומר להוציא לאור כל מבחרי השירים מעת תחלת הספרות העברית עד היום הזה, אשר וברו ע“י המליצים והמשוררים בכל דור ודור, להיות כולם מאוספים בחוברות מיוחדות. ה' קויפמאַן הוא הראש בין העוסקים במלאכת מצוה זאת להחיות הליטעראַטוּר העברית ולחדש כנשר נעוריה. ולכן היתה לי עבודה לכתוב אודות זאת איזה מכתבים לאנשי מעלה. בהאספה גמרו אומר ג”כ לתת פרס (פּרעמיא) למחברים החדשים אשר יצטינו בשפת עבר בעבור החבורים היותר טובים, אשר ע"י זאת יקוו להגדיל מספר החפצים בשפתנו והכותבים בה. – – –


 

74. [לה' שׁ. ציז] ז' טבת, תרמ"ג. פעטערבורג.    🔗

– – – כן היה ביום 27 נאָיאַבּר עקזאַמען שני ממעשה ידינו וביום דעקאַבּר עקזאַמען לדברי הימים לחרשת המעשה ביום 3 דעקרַבּר לחכמת הגעאָמעטריא, ועוד עלינו לתת ארבעה עקזאַמענים בלמודים ועקזאַמען אחד במלאכתנו, ואז יתם חצי השנה הזאת, ובימי החגים לעת ראש שנתם נהיה חפשים מכל מלאכה. – – – כבר הסכנתי לשאת בדומיה דרכי תקותי המשרכת דרכיה אשר תחליף דבריה עשרת מונים, יען כי סוף סוף תקים הבטחותיה ודבריה יבואו. – – –


 

75. לה' צבי הירש ובנו ר' אברהם סאכאר] כ“ב טבת תרמ”ג. פעטערבורג.    🔗

– – – טרדות האדם הפרטי תגרשנה מלבו החפץ לדעת טרדות האדם הכללי, ועמל היהודי הפרטי יסתיר מעיניו עמל היהודי הכללי, היהודי הנצחי. וכאיש אשר רוח רעה תבעתהו ותבלבל שרעפיו ימצא מזור ותרופה בקול עוגב וכנור, כן מצאתי לי נועם ושקט בקול הבשורה כי שפתינו תשוב אלי קדמות נעוריה, ובניה יענדוה עטרת תפארת לראשם. בימים האלה נפתחה בפה בּיבּליאָטעקא של הליטעראַטור העברית. ספרי גאָרדאָן נמצאים על מכבש הדפוס על הוצאות חובבי שפתינו. בקרוב יתחילו להוציא לאור את חבורי גדולי סופרינו ומשוררינו בחוברות מיוחדות מראשית ספרותנו עד היום הזה, גם יתנו פרעמיות אחדות בכל שנה למחברים אשר יחברו חבורים טובים, ספרי מחקר, מליצה ושיר, חדשים. והעולה על כלמו כי ראשינו יחפצו ליסד בפה בית מדרש גבוה להגדיל תורה וחכמה בינינו, לתת לעמנו רבנים, מטיפים ומלמדים. כל אלה יודע לי בדברי עם ה' קויפמאַן תמיד. – – –


 

76. [לדודו ה' איתמר] כ“ו טבת, תרמ”ג. פעטערבורג.    🔗

דוד נעים! בעליצות נפש רוח, בששון לב וקרב קבלתי מכתבכם הנעים והרצוף אהבה וידידות, טוהר לב ויקרת רוח כיאות לדוד אהוב כמוכם. פלגי נועם וגיל שטפו עברו בכל כליותי ובכל חדרי לבבי בעת שקראתי ושניתי ושלשתי אמריכם כי נעמו, וכרוב דמיוני נשאני על אברתו אל ימים מקדם, לשנות ראינו טובה ואֹשר איש בפני אחיו; עת ראיתי פניכם כפני אלהים בפעם הראשונה לימי חיי; עת שאבתי ממקור החיים בצל קורתכם; עת חשפה התבל לפני נחלי עדניה ותטעימני ענג שמים, ענג אהבה טהורה לילדי משפחתנו, אשר רחקו מאתנו עשרות שנים עד אפסי ארצנו. שויתי לנגדי בחזון את פניכם המפיקים אהבה וידידות ונפשי קמה לתחיה.

דוד נעים! לב רגש יפעם בי מיום נולדתי. רוח דמיון חזק לא ינום ולא יישן במשכיות לבבי מעת ראיתי אור, ומכתבכם היקר העיר בי את כרוב דמיוני, הניע את לבבי על אחת שבע, רגשותי פרצו גבול עולם, דמיוני פרש מוטות כנפיו ויעף עד נבכי תהום העבר וחיש מהר קמו נגדי במחזה חזיונות ימי קדם, וימשכו את נפשי ברשתם בקסם יפים ברוח החן השפוך עלימו. – האח! על לב הדניעפּער תנשא אניה, תחץ גלי רהב, ותשאף הלאה נגבה, על כל אפסים שוררת דומית ליל, ואור יומם איננו, רק ירח בהיר יביט ממרום תכלת הרקיע עם רבבות צבאותיו, ככבים מזהירים כספירים. גבי הגלים הקלים מצופים כסף מזוקק ובדממה דקה יתלחשו וישקו איש את רעהו, גם רחבי שדות, גם חרשי מצל, גם הרי סלע נמו שנתם, גם נוסעי האניה תרו מקום למשכן למו ועל גגה השלך הס. רק שם בירכתי האניה יושב עלם צולל בתהום שעיפים אין חקר, עיניו נטיו על מרוץ האניה, על זהר הגלים, אל לבנת הירח, אל ברק הככבים ואל ההוד הנורא השורר על כל מחזות הטבע בחצי ליל קיץ במסבי נהר הדניעפר; אך שרעפיו ימהרו לרוץ אורח רב יתר מן האניה. שרעפיו כבר התרוצצו כברקים ויבואו אל מטרתם, הגיעו למחוז חפצם, למקום משכן כבוד דודו היקר אשר יחזהו ברוח, יתארהו בדמיונו; שרעפיו כבר יחזו את שאהבה נפשו ולכן ירנינו כליותיו ולבו, ישעשעו רוחו ונפשו בענג עדן אין ספורות. הידעתם מי הוא העלם הזה? אנכי אנכי הוא, אנכי בב"א הנוסע אז למקום שבתכם למען תחזינה עיניו את כבודכם אשר לא נשכח אף רגע מפי הורי היקרים, למען ישיג בהקיץ את הענג אשר מצא בתנומות עלי משכב בחלום חזיון ליל – – – ולשמחת לבבי אמנם נוכחתי לדעת כי לא שגיתי, כי לא התעני רוח דמיוני. עיני ראו את הוד פניכם, אזני האזינו נועם מליכם, אזרועי חבקו את צואריכם, שפתותי נשקו שפתותיכם וכל חושי חשו את אהבתכם וידידותיכם אלי ועל לוח לבי הוחק אז שמכם וזכרכם. במקדשי נפשי פנימה נשארתם עדי נצח, עד אשר לבי יפעם בקרבי ודמי יזל בעורקי, עד אשר נפשי תדע את האהבה ורעיוני לא ינומו שנתם, עדי נצח, כל עוד נשמתי באפי!


 

77. [להוריו] י“א אדר ראשון, תרמ”ג. פעטערבורג.    🔗

– – – העיקר כי אי אפשר לכתוב שיר בכל עת ובכל שעה. נחוץ לזה עת מסוגלת, בעת אשר תנוח רוח השיר על המשורר, ובמשך השנה הזאת לא כתבתי שיר חדש כלל מרוב טרדותי. צר לי כי יאבד עמלי אך אין בידי לתקן. – – –


 

78. [להנ“ל] ה' אדר ב', תרמ”ג. פעטערבורג.    🔗

– – – מובן מאליו כי אין בדעתי עתה אודות הדפסת שירי. אמנם אודה לפניכם כי בימים הבאים, ברצות ה', אחרי אשר אוסיף עוד שירי תפארת ויופי אז אוציא לאור מחברת שירי; כי אמנם גם עתה ישנם רבים ראוים לדפוס, ושם לא יפקד גם מקום השיר “וזרח השמש ובא השמש”. – – –


 

79. [לה' צבי הירש ובנו ר' אברהם סאכאר] ה' אדר שני. תרמ"ג.    🔗

פעטערבורג.

– – – אם משורר אנכי עוד אמצא עת בימי חיי למלאות בשירים חסרון השירים בעת הזאת. ואם לא משורר אנכי כי אז עלי להתעסק בדברים נחוצים להכין לי מצב בחיים. – – –

– – – בכלל לא אבין איככה יוכל איש לשיר בעת אשר לא ינוח עליו רוח השיר ובעת אשר אלפי מניעות יעצרוהו מלבקש רוח השיר, ורעיוניו ישוטטו בעולם אחר. נקל לאיש לומר לאיש כזה: “כתוב שיר” אך לא נקל לו למלאות חפצו. ואם גם יעמול לחרוז חרוזים יהיו סרי טעם כתפל מבלי מלח. לו הייתם במקומי, ולו לא קראתם זה כבר ספרי עברית כמוני, לו התרוצצו בנפשכם אלפי רעיונות שונים, לא מלאו חדרי זכרונכם למודים שונים הנחוצים ללמוד בעל פה וכל זאת בשפת רוסיא, – אז ידעתם: הנקל לשבת פתאם אל השלחן לשיר? – – –


 

80. [להוריו] שושן פורים, תרמ"ג. פעטערבורג.    🔗

– – – אבי יקירי! לא אבין מדוע נפלאת ושאלת על דבר הקורס השלישי והקורס הראשון. הן כבר כתבתי אליכם כי בכלל האַקאַדעמיא תחלק לשתי מחלקות: למוד חכמת הציור וחרשת המעשה המחלקה האחת ולמוד חכמה ודעת כמו: דברי הימים, חכמת החשבון והמדידה ועוד ועוד המחלקה השנית, למודי חכמת צירים לחוד, ולמודי תושיה לחוד, ובכל מחלקה משתי המחלקות האֵל יש שלשה קורסים. יש תלמידים שהם מצטינים במלאכתם והם בהקורס השלישי בהמחלקה הראשונה של חכמת הציור, ובכל זאת יוכלו להיות בקורס הראשון ללמודים, באשר נתקבלו ובאו במספר תלמידים מקשיבי לקח במחלקה השניה בזמן מאוחר. וגם אני כמוהם. הן ידוע לכם כי הייתי מתחלה לא תלמיד־מובהק בהאַקאַדעמיא, היינו כי הייתי רק תלמיד המחלקה הראשונה לחכמת הציור, וכה עברתי מן הקורס הראשון עד השלישי. אך בין תלמידי המחלקה השניה בלמודי חכמה לא נחשבתי, יען כי לבוא להקורס הראשון של הלמודים נצרך להבחן בלמודי ארבעה קלאַסים של גימנאַזיוּם. אמנם בשנה שעברה כידוע לכם מלאתי את חובתי זאת, ואחרי אשר הפקתי רצון על העקזאַמענים בלמודים מארבעה קלאַסים גימנאַזיוּם התקבלתי לקורס הראשון של המחלקה השניה. מאז אני תלמיד מובהק של האַקאַדעמיא (7), יען כי אני תלמיד בין בחכמת הציור ובין בלמודים, בחכמת הציור אני בקורס השלישי אך בלמודים אני בקורס הראשון. – – –

– – – ועתה אודיע לכם חדשה אחת אשר היתה בהאַקאַדעמיא, והיא כי נתיסד ג“כ קלרס זמרה ונגון, מאת תלמידי האַקאַדעמיא. ואלה תולדות הקלאַס הזה: זה לא כבר עשו תלמידי האַקאַדעמיא חג־ערב (8) ע”י בילעטים, וההכנסה תהיה לעזר לתלמידים עניים. ואהי גם אני על החג. גדול היה כבוד החג ההוא, וגם הפּרעזידענט שלנו, אחי הקיסר, הנסיך הגדול וולאַדימיר, היה בכבודו ובעצמו שמה, כל עדת הפּראָפעסורים וראשי ונכבדי עיר הבירה. אז שרו להקת משוררים (9) תלמידים של האַקאַדעמיא ויפיקו רצון מאת הנאספים, ותיכף הציע הפּרעזידענט ליסד בהאַקאַדעמיא בית למוד לשורר במקהלות, ויוכיח לדעת כי החכמות האֵל, חכמת הציור וחכמת הזמרה, אחיות הנה. וינדב לזה ראָיאַל יקר מביתו, ומנהלי האַקאַדעמיא החישו למלאות חפצו. ויאספו את כל איש אשר מלאו לבו ללמוד חכמת השיר ואשר קולו נעים וחזק ויספחוהו אל להקת המשוררים, וגם אני אחור לא נסוגותי ואחשב גם אני בתוכם, באשר זה כמה אהבתי את השירה… ועתה יודעים אנחנו את האַלף בית של אותות הזמרה (נאָטין) ורק פעם אחת בשבוע בערב לומדים אנחנו את זאת, ביום ג‘. לפי קולי אני נחשב בין הבּאַסים הראשונים (10). ההתחלה היתה ברוב פאר והדר, והקאָנפערענץ־סעקרעטאַר נשא מדברותיו, ויוכיח כי נחוץ להבין ולאהוב את החמה הנעימה חכמת הזמרה המשעשעת את האדם בחלד, אשר תנחמהו לעתות בצרתה, תסיר מעליו כל רוח רעה ויגון, תרכך את לבו לרחם ולחומלה, ותעורר בקרבו רגשות אנושיים, רגשי האדם המעלה, תרכיבהו על כרוב הדמיון, ותלוהו מיום גיחו מבטן אמו עד יום קצו על דרך החיים. ויוסיף להוכיח ולהראות לנו כי חכמת הזמרה תאמץ את לבבנו גם אל לב כחמת הציור, ותוסיף אהבה אחוה ורעות בין תלמידי האַקאדעמיא ועוד ועוד. תרועת הידד ומחוא כפים הרעימו אחרי דבריו ונשמח כולנו. אז הוסיף להציע דעתו כי יתקבצו התלמידים יודעי שיר וזמרה פעם אחת בכל שבוע. להראות כחם בשיר נגדה נא כל התלמידים (קאָנצערט); והנה את אשר לא פללנו ראינו אז, כי מצאו בינינו משוררים מובהקים ומנגנים כל כלי שיר על אופן נעלה מאד. ונעים מאד לשמוע ביום ו’ בערב את אשר ייטיבו נגן בהתאספם יחדו. אז תתהפך האַקאַדעמיא כחומר חותם לקאָנסעוואַטאַריוּם, וכל העם שומעים את הנגונים פרי מחשבות הקאָמפּאָזיטאָרים הראשונים הנודעים לתהלה. – – –


 

81. [להנ“ל] ג' ניסן, תרמ”ג. פעטערבורג.    🔗

– – – ביום אתמול כי יעבור יצר לפעלו חג היובל הגדול בהאַקאַדעמיא אשר זכרתי. גדול ונכבד היה החג הזה, ביום מלאת ארבע מאות שנה מעת אשר ראה אור הגביר הגדול רפאל סאַנצאָ ד' אורבינא. אין איש בתבל אשר עזב אחריו שם רם וגדול כאיש הזה הדגול מכל בני חלד. ארבע מאות שנה חלפו עברו וכמוהו לא היה ולא יהיה. ארבע מאות שנה ספו ושמו חדות באותיות זהב לנצח על לוח התולדה לדור אחרון. ארבע מאות שנה יזכיר כל איש ברגשי קודש שם הציר הנפלא הזה, אשר ברוחו הנשגב מצא כונים למלאכת השמים, ויתדות בששר מחזות שדי. ארבע מאות שנה ישתוממו כל באי עולם על יצורי כפיו החיים עוד עד היום לעינינו. שוא ירימו ראשם בגאון אדירי התבל אשר בסערתם הפכו ארץ ומדינות כחמר חותם, שוא יתפארו בעלי אוצרות אין קץ כי כל הארץ נכבשה לפניהם; כולם ספו תמו ואין זכר למו, ואם גם זכרם חי, אך כל התבל כולה לא תתעורר ביום אחד לחוג לשמם חג גדול אחר עבור ארבע מאות שנה, כאשר ראו עינינו ביום הזה לשם רפאל הציר, כל התבל כולה נמלאה רגשי שמים, רגשי אהבה וכבוד, לנפש הציר הזה המתלוננת בצל שדי במעוני שחקים. כי מה כל יופי ונשגב אם לא צל יוצר שמים בורא שחקים? ומה היא נפש נשגבה היודעת והמכרת את היופי הנשגב, ואשר היא עצמה יפה וברה, אם לא חלק אלוה ממעל? ואיפה תתלונן אחרי אשר תפשיט ממנה את חמרה אם לא בחיק שדי היוצרה וכוננה? אמנם כן! נפשך, רפאל, רחפה ביום הזה מרחבי שחק ותשלח מבטי אהבה וברכה ליצורי תבל, אשר יוקירו ויכבדו זכרך, אשר יתנו לך זר תהלה ופעליך לא יסולאו בזהב אופיר! –

ביום כ"ח לחודש מאַרט בשעה השתים עשרה בחצי היום באתי אל האַקאַדעמיא, בין יתר התלמידים, אל החג. כל החדרים הרמים והנשאים באו בעדי עדיים, ופרחים ונצנים נותני ריח עמדו בכל אפסים, גם עצים רמים הוקמו, אשר הטו צל נעים על כל אפסי החדר הגדול, אשר בתוכו היו למראה קבל עם שלשים ושבעה ציורים גדולים ונפלאים פרי הציר רפאל. עדי החדר הזה היה לפי טעם האיטאַליאַנים עם מצבות שיש מכל המיתולוגיא. בסוף החדר מול הפתח, בין פרחים ונצנים רבים, התנוססה לתפארת על בסיס יקר תמונת הציר חצובה מאבן מעשי ידי הפּראָפעסוֹר לאַוורעצקי, ועל ראשו זר־פרחים נחמד למראה. פני הציר הפיקו אהבה וגדוּלה עם קווצותיו התלתלים אשר הוסיפו לו חן. הלאה מעט מן התמונה הזאת, בסבך פרחי תפארה אשר עלו עד הספון, הופיע הציור היותר נפלא מכל מפעליו. לימין התמונה עמד שולחן יפה ועליו עטרת תפארת עשויה מרקועי פחי כסף טהור, אשר תשלח האַקאַדעמיא בשם כל הצירים מרוסיא והתלמידים, לרומא, להניח לזכרון עולם על קבר האיש הרם הזה. ולשמאל התמונה עמדה בימה לכל המטיפים הבאים לכבד זכר היום בניב שפתיהם. להקת המנגנים של הקיסר באה לנצח בנגינות, להקת משוררים של הקיסר עמדו הכן על עמדם. – כל הבית מלא מפה אל פה שרים ורוזנים לבושי מכלול, גם רבים ממשפחת הקיסר באו ובראשם הפּרעזידענט של האַקאַדעמיא, אחי הקיסר, הנסיך הגדול וולאַדימיר עם רעיתו. אך צעדו רגליו על מפתן הבית הרעימו המנגנים שיר תרועה לאות כי החל החג. אחרי כן שרו להקת המשוררים שיר איטאַליאַני נפלא. אז עלה הבמתה הקאָנפערענץ־סעקרעטאַר של האַקאַדעמיא הגענעראַל איסעעוו ואחריו הפראָפעסור הנודע לתהלה סאָלאָוויאָוו, ועוד רבים. משוררים קראו שיריהם אשר חברו לכבוד רפאל, יתר המטיפים קראו דברי ימי חייו עם יצירי כפיו, וכל העל הריעו בתרועות הידד. יותר משתי שעות ארך דבר החג, ואחרי כן שרה להקת המשוררים עוד הפעם והנאספים החלו לעזוב את האַקאַדעמיא. להקת המנגנים נצחה בנגינות כל היום, וכל החפץ הלך לשוח לקול מנגינתם בחדרי האַקאַדעמיא, אשר נפתחו לרוחה עם כל הגאַלעריות, המלאים ציורים ופסילי שיש למראה קבל עם. – בחודש אויגוּסט יקוו לכונן לשם הציר הזה מצבת־זכרון בפעטערבּוּרג. – – –


 

82. [להנ“ל] א' דחוה”מ פסח, תרמ"ג. פעטערבורג.    🔗

– – – אחישה הפעם להודיע לכם, כי ת"ל הצלחתי על העקזאַמען האחרון בהאַקאַדעמיא במעשי ידי, ונתכבדתי באות־עבוד של כסף מאת הפרוּפיסוֹרים בעבור פועל כפי. – – –

– – – אות כבוד זה אות לטוב הוא כי עוד תראינה עיני אותות־כבוד כאלה, בעבור עמלי וחריצות כפי על דרך חכמת הציור, אשר הקדשתי לה כל ימי חיי וכל כחות נפשי. אות לטובה הוא כי תקוותי תבאנה וכי מטרתי לא מעבר לים היא כי אם קרוב אלי הדבר, אם רק אלך באומץ רוח הלאה על דרכי, דרך הקודש, דרך החיים, ואם רק יסיר אֵל המדעים ואבי כל החכמות כל מעצור ומכשול מדרכי. ידעתי, ידעתי, הורים יקרים, כי בכליון עינים ותאות הנפש תחכו ותצפו ליום ההוא אשר אשלים חק למודי בהאַקאַדעמיא. גם אני כלתה נפשי ליום טוב ההוא, אך בכל זאת עלינו להזדין בסבנלות לבלי לדחוק את השעה, אם גן היום ההוא ירחק חק, אך בוא יבוא ב"ה. הן זה כשלש שנים אני בעיר המלוכה. שלש שנים! הן זמן כביר הוא. אך אחרי עבור השנים הן כלא היו הן בעינינו וכיום אתמול כי יעבור, ואשרי האיש אשר השנים האלה בעברן כצל השאירו לו מזכרת נצח, מזכרת אורה וטובה, אשר אתו, אתו היא כל ימי חייו. הן שלש השנים האלה עברו, ספו, אך עת אזכרה את השנים לטובה והפעולות הטובות אשר השאירו בקרבי עד כי נשתניתי לאיש אחר, אז אגיל ברעדה וכפי אשא קודש לה' שהחיני וקימני והגיעני לזמן הזה. – – –


 

83. [להנ“ל] ב' דר”ח אייר, תרמ"ג. פעטערבורג.    🔗

– – – זה כשבוע ימים אמר לי ה' ה' קויפמאַן כי חפץ הוא לראות לא רק מעשי ידי מן האַקאַדעמיא, כי אם גם פרי מחשבותי, השירים אשר כתבתי במשך השנה האחרונה. אז אספתי שירי האחרונים, וקראתי אותם בשם “שושנה בין החוחים”, לאות כי פרחי השיר והמליצה, אשר יפעה ויופי למו, היו בשנה הזאת בין חוחים וקוצים, הם המקרים והיגון אשר הכאיבום וידקרום. השיר הראשון היה “נסיעה אל אבותי”, והשיר האחרון “זכרון אבותי”. גם זה עשיתי בכונה להראות לו כי אתם הם הגיגי והגיוני וכי רוחי שואף ונכסף לראות פניכם. אל השושנה הזאת הוספתי עוד הערות גדולות עד כי היו לאגודה אחת. ה' קויפמאן קרא את כל דברי בשום לב11 וכן כי לשוא ינסה לעצרני בשנה זאת, גם הבין והודה כי חוב קדוש הוא לי לנסוע לראות ולהראות, לנוח מעט מעמלי אשר לא נכחד ממנו. ולכן הואיל לענות באהבה אמן אל חפץ לבבי. – – –


 

84. [לה' ש. ציז] ב' אייר, תר"ג. ראדושקאוויץ.    🔗

– – – ידיד נחמד! מעיר מולדתי ינשא אליך על כנפי הפאָצט מכתבי זה. מבית אבי וחדר הורתי זכור אזכרך עוד ואחישה הפעם לערוך לפניך הטורים האלה. – – –

– – – האח, ידידי! שלש שנים חלפו עברו על כנפי העת הסב ומבלה כל, חלפו ואינן. מקרים רבים עברו כסופה על רחבי חלד, ומדי עברם פגעו בי לשבט או לחסד, אך עברו ואינן. תקוות רבות, תקוות נעימות, ראיתי עפות, עפות כצל עובר וכמו עוד תצחקנה על משבתי הלב אשר הוליכוהו שולל; אך תקוות אחרות חיש מהר תירשנה מקומן ובבתי נפשי לא ראיתי שממות עולם. השנים ספו, המקרים חלפו, גם התקוות עפו ובכל זאת לא אתאונן על השנים, לא אתלונן על המקרים ולא אטור שנאתי לתקוותי אשר עלו תהו. בעת נפש האדם מלאה ענג שמים, ענג האהבה להוריו, לידידיו ולעיר מולדתו, אז אין מקום לתלונה ולשנאה, או יושיט ידי אהבה אל כל היצור ומה גם לרעיו וידידיו תגדל אהבתו על אחת שבע. עתה לא אתאונן על כי לא ראיתי את פני אבותי שלש שנים תמימות, לא אתאונן כי לפעמים העבירוני המקרים העזים תחת שבטם, לא ארגן בסתר לבי על אשר לא נמלאו תקוותי בשנה העברה לנסוע אל אבותי, יען כי השנים האלה הוליכוני לא מעט הלאה בדרכי אל מטרתי ותשאירנה בקרבי זכרון נצח; המקרים צרפו וזקקו הלך שרעפי והגיון כנורי בכור הברזל; גם שבתי בקיץ העבר בעיר המלוכה עוד לא יעצבני, כי מצאתי את אבותי עתה חיים וקיימים, שלמים בגופם ובמאדם, ומצאתי את האהבה כאז מתלוננת בלב אוהבינו אהובינו. – – –

– – – ידידי! מקרב ולב אודך כי הואלת לשמוח בשמחתי אחרי אשר הצלחתי על העקזאמען האחרון. דבריך הנעימים והאהובים הרהיבוני ומאמין אנכי באמונה שלמה כי שמחת בכל לב ונפש; אך אחת אבקשך הפעם אחרי אשר זה כבר בקשתיך כזאת: לבלי העלני על כנפי דמיונך עד שחקים לראותני בתור ציר ראשון בתבל. רב לנו להשתעשע כילדים בדמיונות שאין להם יסוד נכון. – – –


 

85. [להנ“ל] כ”ז אייר, תרמ"ג. ראדושקאוויץ.    🔗

– – – הגיון נפשך חזה לך עצי מצל, פלגים יבלי מים, סבכי שיחים, מצעי דשא עשב ומסלולי תפארה הסובבים את עירנו, על ירכותיה. ברוח דמיונך האזנת קול הזמיר בדמי הליל וקול הקוקיאה לעת השחר והנשף, אף זמרת צפרים עדיך הגיעה, ובטוב לבבך תתאר לפני בימי הקיץ הבאים ימי נועם ועונג, ימי נופש ומרגוע, בבית אבותי ובחברת ידידי נפשותינו. רב תודות לך על חזיון נעים כזה. מי יתן וקם חלומך זה והיה לי למשיב נפש, מי יתן גם כן וקם חלומי לעוף אליך “על כנפי קיטור ורוח” בקיץ הזה, ותקותי תשעשעני כי בוא יבואו כל דמיוני רוחי ורוחך. – עתה אודיע לך את אשר הבטחתי זה כבר לתאר לפניך למודנו חכמת הזמרה בהאקאדעמיא: להקת־המשוררים (כאָר) תחלק לשתי מחלקות ליודעים ולבלתי־יודעים. היודעים הם אשר קריאת אותות־הזמרה (נאטען) שגורה בפיהם, ואתם יתעסק המורה ביחוד, לשנן ולסדר להם שירים ונגונים מגדולי הקאמפאזיטאָרים, גם יש ביניהם אחדים מנגנים היטב בכלי שיר: כנורות, חצוצרות, וויאָלענציעליא, ופלייטן בלוית קול הראָיאל (פיאנא), ומהם יסדו להקת מנגנים (ארקעסטער) והמורה הזה בעצמו מתעסק ג“כ עמהם לשנן להם למודיהם. והמחלקה השניה הבלתי־יודעים לקרא אותות הזמרה יחלקו ג”כ לפי קולם לארבע מחלקות. טענאר ראשון, טענאר שני, באַס ראשון ובאַס שני. ואני בין הבאַסים הראשונים אמנה. ורק שעה אחת בשבוע ילמדו אתנו לקרא אותות הזמרה גם לשיר במקהלה, ובכלל למדנו לא הרבה רק שבועות אחדים ולכן לא רבה מאד ידיעתי בחכמת המוזיק; אך בכל זאת יודע אנכי את הא"ב של הנאטען, וקורא אנכי מעט מעט. ועיקר הלמוד יהיה בתחלת השנה הבאה בהאַקאַדעמיע מחודש אויגוסט. – – –


 

86. [להנ“ל] ערב חג שבועות, תרמ”ג. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – הואלת להשמיעני כי לא רק חזון רוח חזית בתארך בעט אמת את חַיַי בעיר מולדתי, את צאתי ובואי לשוחח בנאות דשא במסבי עירנו, את נועם השחר והנשף לקול הזמיר מראש אמיר, את הזכרונות אשר יעיר ויעורר בקרבי כל מחזה עין. צדקת, צדקת, ידידי! לפי ראות עיניך; אולם לבי לא כן יחשוב. מסבי עיר ראדושקאוויץ מוזרים הם לי כמסבי עיר ווארשא. עודני ילד ישבתי בעירי אך לא יצאתי לשוח, כי ההיה כדבר הזה או הנשמע כמהו בימים עברו, זה כחמש עשרה שנה, כי יסכין ילד לעזוב את בית כלאו, את חדרו הצר והאפל, לצאת לשוח בגנים ולרעות שושנים, לראות תכלת השמים ולשאוף רוח צח שפים? ואף כי אנכי אשר אז לא הרהבת בנפשי עוז לשים רגלי כאילות ולרוץ כצבי על הרי בתר, כילדים אמיצי הבל בדור החדש הזה. גם אחרי אשר ימי ילדותי נגוזו וחלפו כצל עובר וגלי החיים טלטלוני טלטלה גבר להתגולל תחת שואה בבתי הישיבות כמינסק, גם אז לא הרחקתי צאת מארבע אמות של הלכה (ג"א אנחה) מסבי עיר מולדתי כלא היו בעיני. מוזר הייתי למיודעי ונכרי לבני עירי. ואחרי אשר החל הרוח החדש לפעמני, אחרי אשר הדר הטבע לקח לבי נפלאות התולדה משכוני אחריהם בקסם יפים, אחרי אשר כספר נגולו לפני השמים וכל צבאותיהם, הארץ וכל אשר עליה, ושפת הבריאה לא ידעתי עד הנה – שמעתי, אז נמצאו לי כדבר בעתו מסבי עיר ווילנא, עיר חפצי־בה, הנפלאים והמהוללים. וכגל כבד פרץ שם רוחי הכלוא ויהי לפלג נובע, ורגשות חדשים, רגשי חן ויופי, מלאו בתי נפשי. –


אמנם כל הדר הטבע ורבבות צבאיה הנפלאים יבולו ויאבלו ויעטו מעיל תוגה גם יהפכו לתהו, לולא יאציל האדם, איש־רוח־חיים, מרוחו עליהם, יתן להם אֹמר ודברים, ישים על יפים נוספות מִיפִי נפשו וירוממם על כרוב דמיונו הכביר. לולא הרגיש האדם רגשות יופי ונשגב, רגשות קודש גם רגשי אהבה, כי אז חשך השמש בצאתו ושק הושם כסות הדמים; אז תאבל מלכת־הליל בעריפיה וככבים יאספו נגהם, אז יהיה קול המזמר־בליל כקול הסירים תחת הסיר. השמש בהודו על כפת השמים, המעולפים בשלל צבעים, – הוא סמל דמות היופי והנשגב; ירח בהיר בין ככבי ספיר על תכלת שְמֵי־לַיִל, – הוא סמל דמות הקדושה והטהרה, ונעים קול המזמר־בליל עם נְוַת קנו בחצי ליל־האביב, או לנגה הצפירה, – הוא סמל דמות האהבה בתענוגיה. רק האדם המרגיש יופי ונשגב, קדושה וטהרה ואהבה בתענוגיה, רק הוא יבין סוד שיח אֵלַי־הטבע אלה: יתפעל ויתרגש לראות בצאת השמש בגבורתו על שפרירי שחקים; כל בתי נפשו יקדָשׁו בלכתו לשוח לנגה הירח בדמי הליל, ולבבו יחוש אהבה ונֹעם־עדן בשמעו קול הזיר נותן זמירות בלילה. – ואת כל אלה מצאתי בעיר ווילנא. הטבע דברה אלי שם בשפה ברורה, יען כי אוהבים ורעים נאמנים התהלכו אתי; שמה ראיתי והרגשתי גם יופי, גם קודש, גם אהבה. – – –

– – – כי אמנם האהבה שמה חותמה על “כל בד וכל ענף”, וגם אחרי עבור ימים רבים עוד שמעתי קולה מתהלך לרוח היום על הר נשפה, האזנתי הגיונה בצלצלי תרועת תזמיר, ואבין הגיגה בלחש הגלים הקלים עלי פלג זך. אמנם היביעו לי גם מסבי עיר ראדושקאוויץ זכרונות כמו אלה? לא אחד! אלמים הם ההרים והבקעות, הנהרות והיערות. גם קול הזמר מוזר הוא לי וכמו לא לי ינעים שירתו, כי אם למכיריו ומיודעיו מכבר אשר בסביבות מעונם יקנן. ואם יש בכח הטבע לפעול על רוחי ולהעיר בי רגשי־טוֹהַר ונוֹעַם כי אז רק בצלמם הנוכח יעשו נפלאות, אך לא בקסם צלמי תמונות העבר. ומי לא ידע כי תמונות העבר, אשר נעלן בכח דמיוננו מתהום הנשיה, מעולפות יפעה ויופי וזוֹהַר־אֹשֶר רב יתר מאד מהתמונות אשר עינינו לנכח תבטנה? מי לא ידע תמונות־הציור בתמונות הדמיון או הזכרון ירהיבו עינינו בקסם יפין והדר תפארתן רק בהביטנו עליהן ממרחק? החוֹמֶר אשר ממנו נעשו כַוָנים למלאכת היופי יסתר מנגד עינינו, ולפנינו חזון־רוח, מחזה־שדי! הזכרונות! מה רבתה אהבתי אלימו! אך פה אין זכרונות, אין עבר, רק הוֶֹה. – – –


 

87. [לה' א. ל. שיינהויז] א' תמוז, תרמ"ג. ראדושקאוויץ.    🔗


עד היום האמנתי אמונה אומן בכל דברי המשורר הנשגב פושקין, ולא הרהבתי בנפשי עוז להרהר אחריו. אמנם מכתבך הנעים, מכתבך היקר והאהוב לי, אשר הגיעני היום הטיל ספק לחשוב גם על המשורר הזה, כי לא כל היוצא מפיו הוא אמת וצדק. הן בשירו “הַהֵד” יסיים דבריו:


תַּקְשִׁיב גַּם תַּאֲזִין בַּגַּלְגַּל קוֹל רַעַם,

קוֹל סוּפָה וּסְעָרָה, קוֹל גַּלֵי זַעַם,

קוֹל קַרְנֵי הָרֹעִים, קוֹל הוֹלֶם פַּעַם,

גַם לַעֲנוֹת תִּתְעוֹרֵר;

רַק קוֹלְךָ, הֵד־הָרִים, יַעֲלֶה בָתֹּהוּ!

רַק לְָךְ אֵין מַקְשִׁיב, אֵין עוֹנֶה… כָמֹהוּ

גַם אַתָּה הַמְשׁוֹרֵר!…


ואתה הן עניתני בהֵד נעים לקול שירי המזער! אין זאת, אמרתי בלבבי, כי אם גם עליך יסבו דברי פושקין. גם אתה כההד תענה בקול לקול האהבה בהדר. – – –

– – – ורק שתומי עינים אטומי לב לא יענו לקול המשורר, כאשר גם ההרים והגבעות, העצים ושיח השדה לא יענו לקול ההד. ההד הוא רוח החיים והמה נעדרי־חיים. כן גם המשורר הוא רוח החיים בתבל ויענה בהד־האהבה לקול לב טהור, ורק אנשים חסרי־רגש ונעדרי חיים יעמדו מנגד ולא ישיטו לו יד אהבה, ואמנם לב רגש לא יאבד טובה הרבה אם גם חיים־מתים כאלה לא יערכוהו… אמנם אשרי האיש אם קול לבבו ימצא מסלות ללב טהור, אז יענה ההד בהוד והדר, וברבות הימים יתלכדו הקולות האלה למנגינות־נועם על מיתרי כנור האהבה, מנגינות־שמים אשר רק שרפי־יה ינצחו בהן למלך הכבוד, אשר רק יודעי אהבה יאזינון ויבינון… וכל ההמון הזה ההולך וסוער סביבנו עד נצח לא שמע אף שמץ מנהם, ומעטים מאד יחידי סגולה אשר נפשותיהם תשאפנה מרום ושמה ימצאו מקור כל עונג, חלף תענוגי החיים אשר בעפר יסודם, הנשארים למבקשי חיים בחיי־ארץ. – – –

– – – מה שלומך, ידידי? ומה העיר אשר אתה יושב בה? מה יספרו לך זקני הטבע ואלי היער המתלחשים בסוד שיח? ומה תשמיעך המית גלי הים אשר שיבה חופפת עליו? מה האנשים אש ביניהם תתהלך, ומה המה הפרחים ופרי עדנים אשר תקטוף בפרדס הספרות וגן המדעים? – – –


 

88. [להנ“ל] י' אב, תרמ”ג. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – בעיר העליזה ווארשא שבעתי עונג ונעם חדשים לרגעים – – –

– – – ראיתי כל שכיות החמדה אשר בהם תתפאר בירת פולין, ועיני לא שבעו לראות הדר היכל ה' החדש הבנוי לתלפיות, ועבודת־אל אשר בקודש יסודתה והוד והדר שוו עליה. להקת מנגנים בכלי שיר הנעימו מנגינותיהם בבקר בבקר, ואזני הקשיבון בצאתי לשוח לשאוף רוח צח בין שדרות עצי מֵצַל. אוהבים פקדוני לרגעים וכל משאלות לבי מלאו. – – –


 

89. [להוריו] כ“ח מנחם אב, תרמ”ג. פעטרבורג.    🔗


– – – הצלחתי ת“ל על העקזאמען ביום ד' העבר וגם היום, ועתה עוד נשארו לי שני עקזאמענים ביום ב' הבע”ל וביום ה' הבע"ל. קשה היה עלי הדבר ללמוד עתה את כל אלה. כי היום עמדתי על המבחן בשפת צרפת, אשר לא למדתי עד הימים האחרונים כי אם מעט מזעיר. ואקוה כי אגמור בכי טוב גם יתר העקזאמענים. – –



 

90. [להנ“ל] ה' אלול, תרמ”ג, פעטערבורג    🔗


– – – ביום אתמול גמרתי את העקזאמען האחרון. ביום ו' העבר, וביום ב' העבר וגם ביום אתמול היו עקזאמנים שונים והצלחתי על כולם. – – –


 

91. [להנ“ל] כ”ד מרחשון תרמ"ד. פעטערבורג.    🔗


– – – אבוא הפעם לתאר לפניכם בעטי את החג־השנתי מן האקאדעמיא. אם אמנם כי לא הפעם הראשונה תחוג האקאדעמיא את חגה, אך עד היום לא נגע אלי כבשנה הזאת, אשר גם אני הייתי מן הנהנים מזיו כבוד החג ומיקר תפארת גדולתו, אשר לא נהיה ולא יהיה כמוהו בשארי בתי המדרש הגבוהים. כי האקאדעמיא מלבד כי עומדת היא תחת השגחת אחי הקיסר הידוע למלומד וחכם, ויודע לכלכל משרתו שתהא תפארת לכבודו הרם, עוד היא עולָה על כל בתי המדרש, כי מקדש החכמות היפות היא (דער שיינען קינסטע) אשר בכללן הן: מלאכת הבנין12 חכמת־הציור13, ויצירת פסל14, וכל אחת מן החכמות היפות הללו פזרה מלא חפנים הוד והדר בכל עבר ופנה, ועל תפארת הבנין והדר חדרי האקאדעמיא הנפלאים שתו עוד הנה נוספות מפרי כפיהן ותיצקנה רוח חן ויופי על כל אפסים, המלאים יצורי כבירי הרוח וחכמי החרשים; ועיני כל באי הַבַּיִת הגדול הזה לא תשבענה מראות כל יפעתו וכבוד עשרו בציורים ותמונות שיש, וכל מורשי לבבו ירחשו כי בא אל היכל החכמה פנימה. אך ביתר ימי השנה לא יפתחו כל חדרי האקאדעמיא וכל הגאַללעריות, רק אחדים מהם, אשר גם המה יעירו רגשי תמהון בלב באי שעריהם. אולם ביום הזה דלתות נפתחות לרוחה וכל היציעות והתאים הנשאים והרוממים יבואו בעדי עדיים וְיִמָלְאוּ בפרי תוצאות תלמידי האקאדעמיא במשך השנה (האקאדעממיא תספור שנתית לא לפי מנין האזרחים, כי אם מיום 4 עד יום 4 לחדש נאיאבר). מכל אלה נקל להבין, כי לשוא יעמלו יתר בתי המדרש לפאר חגיהם כהאקאדעמיא המלאה פאר גם תמיד; גם מי עוד ידע לברא כל יופי ויפעה כהַציָרים, כהני אלהי היופי והנשגב?


מן כל חדרי האקאדעמיא הכי נכבד הוא חדר־האספות (קאנפערענץ־זאַלל) ונקרא גם בשם “החדר־העגול” – כי עגול הוא וכפָּתו רמה ונשאה מאד – ונשקף אל פני הנהר הגדול, נהר נעווא. חלונותיו שקופים ורמים ואטומים ביריעות משי ועליהן מצוירות תשע האחיות הנודעות בשם “מוּזען” המושלות על תשע החכמות והלמודים. וקרני השמש תפזנה בעברן מבעד להיריעות האלה ותמלאנה את הבית אור יקרות וצבע רקמתים. סביב סביב תראינה תמונות מלכי רוסיא משוחות בששר, אשר התאמצו להגדיל את החכמות היפות ולהאדירן. ובתָּוֶך תעמוד תמונת יעקאטערינא השניה מאבן שיש ובידה המאַניפעסט לבנין האקאדעמיא, כי היא יסדה וכללה את הבית הזה, ועל שלחן יקר בתיבת זכוכית מונח הספר הכולל בתוכו התקנות והמשפטים הערוכים מפיה אשר על פיהם תכונן האקאדעמיא. הספר רצוף זהב מחוץ ורב הכמות הוא מאד. באמצע החדר אצל התמונה הזאת ערוכה במה למקרא החשבון השנתי. אל החדר הזה תובילנה שתי מעלות רחבות מן המבוא הראשי. ביום ד' גאיאבר התאספנו כולנו, מקבלי אותות הכבוד, ובינינו גם הזוכים באותות כבוד של זהב, בשעה העשירית בבקר; והמשגיח על הקלאַססים לבוש בבגדי יו"ט, הוביל אותנו בסדרים אל חדר־האספות, ולכל אחד מאתנו נתנו כסאות כבוד לשבת ממול המקום המיועד למושב הפרעזידענט. ואחרי אשר ישבנו כולנו על מקומותינו פתחו שערי הבית משלשה עברים ויבאו כל עדת הפראפעסורים והחרשים והצירים יושבי עיר המלוכה, ורבים משרי המלוכה, וכל הסופרים והמליצים, כולם לבושי מכלול, וחברים של האקאדעמיא וביניהם גראַפים ובאַראָנים, ולכולם הראו את מקומם על כסאותיהם העומדים בחצי עגול. אחרי כן באו כל תלמידי האקאדעמיא וימלאו את הבית סביב, סביב מפה אל פה. וההמון הלך הלך ורב עד השעה השתים עשרה. קול צלצל פעמון בשר כי הפרעזידענט בא אל האקאדעמיא במרכבת כבודו. ופתאום השלך הז, והקאנפערענץ־סעקרעטאר נתן אות אל להקת המנגנים מחצר המלכות, ויחצרו בחצוצרות ובכל כלי שיר, ולקול מנגינותיהם הופיע הוד כבוד אחי הקיסר בלבוש מלכות, בלוית הרעקטארים של האקאדעמיא אשר קבלו את פניו בבואו בשערי הבית ויובילוהו למקום כבודו. כל ההמון עמד על רגליו עד אשר לקח מקומו בראש האספה, ממול תמונת יעקאטרינא, ולפניו עמד שלחן ועל קערת כסף הזהירו המעדאילליות לימינו ושמאלו ישבו שני הרעקטאָרים של האקאדעמיא, שניהם ישישים נכבדים בכל לבושי תפארתם ואותות כבודם. המנגנים החשו והקאנפערענץ־סעקרעטאר קרא מעל הספר חשבון מפעלי האקאדעמיא במשך השנה וכל השנויים אשר יצאו בה לפעלם, ובהזכירו שם הרעקטאָר המנוח יָרְדַן אשר נפקד מאתנו בשנה הזאת, עמד הפרעזידענט ברגשי כבוד לזכרו ויקומו כולם איש ממקומו, עד שָב וַיֵשֶׁב על מקומו. אחרי כן קרא שֵׁם איש ואיש הזוכים באותות כבוד וכל אחד נגש אל השולחן והפרעזידענט הושיט לו בידו אות כבודו, וכן קבלתי גם אנכי את המעדאַיללע. הסדר הזה נמשך עד חצי השעה השנית ואז גמרו סדר הישיבה, והפתחים נפתחו לרוחה אל הגאללעריות. המנגנים הריעו שיר ולקולם עבר הפרעזידענט בכל חדרי האקאדעמיא לראות פרי הצירים והחרשים תלמידיה, ואחריו המון חוגג. ועד השעה הרביעית הטיבו נגן ובכל קצוי הבית הגדול אורה ושמחה. – – –


– – – גם אודיעכם כי הכינותי מאמר חדש בשם “העינים וחכמת הפרצוף” ובימים האלה אשלחנו ל“הצפירה”. את המאמר הזה העתקתי מתורת הפראפעסור לאנדצערט המורה חכמת הנתוח בהאקאדעמיא שלנו. ובלי ספק ידפיסוהו. – – –


 

92. ה' דחנוכה, תרמ"ד. פעטערבורג.    🔗


– – – אודות העקזאַמענים בימים האלה עלי להודיעכם כי זה כשבוע התקררתי ומצות הרופא חזקה עלי לבלי לכת לאקאדעמיא (כי הימים בפה עתה ימי קור וערפל כבד, שלג וגשם חליפות, ואויר כזה איננו טוב לבריאות האדם) ולבל אעמול הרבה במלאכתי. לכן אני מוכרח עתה לשבת בביתי, ולא אעמוד בכל הבחינות (עקזאַמען) אשר תהיינה בימים האלה. על שלשה העקזאַמנים הראשונים הצלחתי, ואחרי כן חדלתי ללמוד ולנדד שנה מעיני בלילה כדרכנו תמיד לפני העקזאַמנים, ושמירת הבריאות קודמת לכל דבר. ואת העזאַמענים אוכל למלא בחודש מאַי הבע“ל, ובאופן האחרון בחודש אויגוסט הבע”ל. וזה הוא חסרון אשר יוכל להמנות ולהתמלא. אמנם אם אקלקל בריאותי אז יכבד אחרי כן לתקן את המעוות הזה. ועתה בהיותי זהיר, כבר הוטבה בריאותי וכמעט שבתי לאיתני והשעול עזבני. – – –


 

93. [להנ“ל] כ”ו טבת, תרמ"ד. פעטערבורג.    🔗


– – – מצב בריאותי ת“ל עצהיו”ט. ה' קויפמאן הוסיף לי בימים האלה על פרסו למען אוכל לשוב לאיתני כבתחלה, לבלי לצמצם בהוצאות מחיתי. הלמודים בהאקאדעמיא החלו ביום ב' העבר. ביום ו' העבר הי' בהאקאדעמיא חג־ערב גדול בפני הפרעזידענט וולאדימיר. וביום 22 יאנואר יהי' עוד הפעם חג־ערב ואז נשיר יחד במקהלות, ולכן אנחנו מכינים את עצמנו עתה עתה בערב אחרי עת הציור בהקלאססים, ולזה בא אלינו מורה אחד בחכמת הזמרה מאת המקהלה אשר בארמון המלך. – – –


 

94. [להנ“ל] כ”ט טבת תרמ"ד. פעטערבורג.    🔗


– – – עוד מיום ו' טבת, אשר שלחתי לכם מכתבי, שבתי לאיתני, וכאשר התחילו ביום ב' שבוע העבר הלמודים בהאקאדעמיא כבר החלותי ללכת ללמוד ולעשות ככל יתר התלמידים, וגם שכחתי את השעול אשר פגעני אז. לדאבון רוחי ראיתי כי מנוחתכם נגזלה ולבכם הטוב יחרד לשלומי על בלי מה. – – –


 

95. [לה' ש. ציז] כ“ט טבת תרמ”ד. פעטערבורג.    🔗


– – – ראשית כל עלי להודיע לך,יקירי, כי כבר שבתי לאיתני הראשון, ולא ארגיש כל מכאוב. ומאד מאד אודך מקרב ולב על כי כה תקח חלק בצערי, ולכן עליך תהי החובה לקחת תמיד חלק בשמחותי אשר אקוה עוד להשיגן (אף אפס קציהן) בארצות החיים; אך בכל זאת עודני שותה בכל יום מי־מרפא כפי מצות הרופא, והשתיה כדת הזאת תתארך עוד חודש ימים. הרופא הוא בן ה' קויפמאן, אשר הייתי אצלו פעמים אחדות, ועצתו אמונה כי בראשית ימי האביב עלי החובה לנסוע לעיר מולדתי לשאוף בימי הקיץ רוח צח בחיק התולדה, ולא את האויר המשחת אשר בעיר הבירה. ולפי דבריו שגיתי גם אשר לא נסעתי בכל קיץ וקיץ עד עתה, כי רק האויר של פ“ב היה בעוכרי. ושכחתי על עצתו זאת, כי כדברים האלה ידבר עם אביו איש חסדי ואז לא יפריעני עוד מנסוע הקיץ הבא אי”ה, וכן דברתי עם ה' קויפמאן (אשר שב מנסיעותיו) והוא מספיק לי עתה די צרכי למען אוכל לקנות כל הנחוץ לי מבלי מעצור. ואמנם מרגיש אנכי כי המים המינעראליים האלה הם טובים לבריאותי.


– – – ות“ל כי בכל ימי שבתי בפ”ב רק עתה דכאני מעט הקלימאַט בפה, תחת אשר רבים לא יוכלו נשוא אותו אף ימים אחדים, ועתה כבר הנני כאחד האדם, ומיום ב' העבר החלותי ללכת להאקאדעמיא ללמוד לעבוד עבודתי מבלי מפריע. – – –


 

96. [להוריו] ד' שבט, תרמ"ד. פעטערבורג.    🔗


– – – ידידי ש“צ כותב לי במכתבו כדברים האלה: “מאמרך לא יראה אור בהצפירה כדברי חז”ס אלי אמש, מאשר טוב הוא עד מאד ולא לישראל הוא, ולא רבים יבינוהו כי נשגב הוא”. אנכי לא אצטער על כי לא ידפיס חז“ס את מאמרי, באשר יודע אנכי כי טוב הוא, ויבוא עתו לראות אור במכ”ע אחר. וברצות ה' דרכי אעש טעמים עוד כאלה וכאלה, אשר לא יבושו גם להיות לספר מיוחד. אך נפלאתי על משפט אשר חרץ חז“ס, כי אחרי אשר טוב הוא מאד לכן לא לישראל הוא! א”כ חלילה לישראל לאכול בשר ומטעמים כי טובים הם מאד, ורק לחם ובצלים יכלכלו קֵבתם. חלילה לישראל מרדוף אחר האשר כי טוב הוא מאד, ומקומו בשפל המדרגה אחורי התנור והכירים. משפט חרוץ! – – –


 

97. [לה' ל. שיינהויז] ט“ז שבט, תרמ”ד. פ"ב.    🔗


– – – מטרת כל מאמרי ע“ד חכמת הציור וכדומה הוא רק להעיר בלב בני עמנו רגש האהבה להחכמות היפות, להפיץ הידיעות האלה ברבים, ואמנם רבים, רבים מאתנו, אשר לא ידעו עוד מאומה מחכמת הציור, לא יבינו מאומה לא מטרת מאמרי “העינים” ולא תכונתו. אולי צדקו, כי עוד לא הספיקה השעה לדבר על אודות ענינים כאלה, וטרם זה עלינו להפיץ דעת החכמות היפות ע”י מאמרים קלים, וביותר להוכיח כי הדבר נוגע גם לנו. כי עוד לא חדלו בני עמנו לבקש בכל דבר תועלת גשמית וביותר תועלת לאומית, מבלי דעת כי ישראלי הן אדם הוא, ובאשר הוא אדם בעל שכל וכשרון עליו לאהוב כל החכמות והמדעים, גם אם אין להם סמך וסעד בלאום הישראלי. באשר הוא אדם בעל נפש עדינה עליו לדעת גם מן היופי והנוֹעַם, לראות פלאות הבריאה ומפעלות האדם גם בארץ, לא רק בשמים. והנה “הצפירה” מצאה לה עתה מהלכים ביותר בין המון העם, ובאשר חז“ס לעת זקנתו אחז דרכו דרך הקודש, לכן יאספו גם רבנים רבים את מכ”ע. ולצחוק היה לי פעמים רבות לקרות ב“הצופה” דברי אחד הדרשנים המוכיחים בערים הקטנות. ובאמת הן רבנים והמון העם יביטו בתמהון: מה ליופי ולנשגב במכ“ע עברי? הנכון לאדם להביט בעיני חברו ולשפוט על מזגו? הנכון להגיד לצעירי ימים כי יש בעינים יופי וקסם נפלא…? הנכון להביא לעדה דברי משוררים משירי־אהבים…? וכדומה. מסבה הזאת שב חז”ס מדבריו ויפחד להביא דברים כאלה במכ“ע הקדוש. כי בהיותי בווארשא הגיד לי בעצמו כי מעת אשר פרצה המחלוקת בינו ובין מו”ל “השחר”, מצא לו כשתי מאות קוראים מכת האורטודוקסים. מסבה זאת יחדל ג“כ לדבר ע”ד ישוב ארץ ישראל בעת הזאת, טרם נשמע קול השופר הגדול לחרותנו. – – –


 

98. [להוריו] י“ב אדר, תרמ”ד. פעטערבורג.    🔗


– – – אצל ה' קויפמאן הייתי בימים האלה לפעמים לא רחוקות ויתיעץ עמי על אודות ענינים שונים. וכתבתי לו הקדמה לאספת חבורי המשורר יהודה ליב גארדאן אשר הוציאו לאור על חשבונם, ולא אדע אם ידפיסוה. כי גם הד“ר קאַנטאָר ועוד כותבים כזאת אחרי כן יבחרו. וגם כתבתי לו מאמר ע”ד העתקת התלמוד לשפת צרפת אשר הוא עוסק בזה. – – –


־ – – צר לי, כי ה' קויפמאן עומד מנגד לרעיון ישוב ארץ ישראל, תחת אשר הרעיון הזה מצא מסלות בלב גדולי עמנו וכל המשכילים. – – –


 

99. [לה' ל. שיינהויז] י“ב אדר, תרמ”ד. פעטערבורג.    🔗


– – – דע נא, יקירי, כי מחשבות שונות תעלינה לפעמים גם על לבבי, אך טרם אוציאן חוצה על הגליון עלי לשקלן בשקול הדעת לראות אם תוכלנה לצאת לפעולת ידים. לוּא הייתי חפשי מכל מלאכה ועבודה, כי עתה אחרת דברתי עם בת שירתי, אבל עתה זנחתיה, כי אדם אנכי ולא אוכל למלאות כל רעיוני רוחי כאחד. ובעת אשר אני לומד אז לא אציר, ובעת אשר אציר אז לא אשיר בשירים, ובעת אשיר אז עלי לעזוב גם הלמודים גם חכמת הציור. ומה אוכל עשה? תקותי רק כי ככלותי חוק למודי באקאדעמיא אז אמלא את אשר חסר לי עתה. – – –


 

100. [לה' ש. ציז] כ“ח אדר, תרמ”ד. פעטערבורג.    🔗


– – – בכלל צר לי לראות כי עוד בני עמנו דורשים מכל חכמה ומדע וכשרון רק טובת עצמם, וכל דבר אשר לא יביא להם תועלת מצד הלאום היהדות (אף כי מועיל הוא מצד השכל האנושי) יחשבוהו למותר. הן יכולתי לשאול: האם רבות כתב שיללער מחיי הלאום האשכנזי בכל ספריו? הן רוב ספריו ושיריו לקוחים מחיי עם אחר, ובכל זאת מי יפגום עבור זאת בכבודו? זשוקאָווסקי הרוססי שאב רק ממעיני משוררי עם אחר, ובכל זאת מי יאמר כי לא משורר רוסי הוא? בלי ספק פושקין נעלה עליו, אך הן לא כל איש זוכה עטרה כזאת? יש רגעים אשר המשורר בעצמו ירגיש כי טוב לו ללכת בדרך אחרת, אך אין אונים הוא לשנות את כשרונו והלך רוחו. בעת אשר בלב הייגע נתעורר רגש הלאום, מקור מוצאו, אז יכל לקרא: סורו מני, שירי רומא! תנו לי כנור דוד ובשם הללויה אשפוך לב ונפש! אמנם לבו וראו: הרבים הם שירי הללויה אצלו? האם לא שב עוד שיר לכבוד… לכבוד חזיוני רוחו? – – –


– – – בלי ספק קראת את במכ“ע “המליץ”, “ויידישעס פאָלקס־בּלאַטט” ע”ד החג אשר חגגו פה בשושן־פורים, וגם אני הייתי שם. ומחזה גדול נכבד כזה עוד לא ראיתי, כי היה חג יהודים במלא מובן המלה, וכל תלמידי בתי המדרש הגבוהים והאוניווערזיטעט התאחדו כאחים לטובת ישוב ארץ ישראל. כל הנאספים מלאו רגשי לאום ויהדות, ובעליצות נפש שמעו שירי פרוג ושירי י"ל גארדאן, ובקול הידד וביס! הרעישו כל פנות הבית. המשוררים גארדאן ופרוג יצאו על הבמה פעמים רבות לעליצות רוח כל הנאספים אשר הנחילום כבוד רב. בעת המחולות נאספו הסטודענטין לאולם אחר, וישירו שירי־לאום בשפת עבר ושזארגאן, ועל כפים נשאו את הארטיסטים וישקו אותם, ולעליצות רוחם לא היה קצה, ויעלו את ציון על ראש שמחתם, ויקראו: יחי היהדות והאחדות! ששון נפש היה לראות אספת עברים גדולה כזאת לתכלית קדושה, וסדר ומשטר שררו מתחלה ועד סוף, וכולם שבו לביתם שמחים וטובי לב, כי אות טובה ראו ותקוות לימים יוצרו. הגבירים אמנם לא היו שם, אך ה' קויפמאן היה. בכלל הוא עתה מן הראשונים המתעסקים בזה לטובת ישראל, וזה ישים לו כבוד. – – –


 

101. [להוריו] ט' ניסן, תרמ"ד. פעטערבורג.    🔗


– – – עתה אני עורך אליכם מכתבי זה להודיעכם חדשה אחת אשר נהיתה אצל תלמידי האקאדעמיא היהודים ואשר אני גרמתי לזה. והיא: אחרי אשר קראתי במכ“ע כי החברה “אוהבי ציון” בווארשא הדפיסה תמונת פני משה מונטיפיורי ברוב פאר והדר (את התמונה הזאת ראיתי ולא הפיקה ממני רצון והפריזו על המדה בשבחה במכ"ע. והתמונה אשר צוה להדפיס במחברתנו תהיה טובה ממנה) והשכר ממנה הקדישו לטובת ישוב ארץ ישראל, עלה רעיון בלבבי לעורר את תלמידי האקאדעמיא היהודים לעשות גם הם מה ליום חג היובל הגדול, בעת מלאת מאה לחיי השר הצדיק הגדול משה מונטיפיורי, אחרי כי בעניני ציורים הן יתר שאת להם על איזה צַיָרים בווארשא, אחרי אשר מרכז הציור הוא פ”ב. ולכן עלה בדעתי להוציא לאור תולדות חיי השר יחי' בשפת קודש עם ציורים (אילליוסטראַציאָן) להיות חבור יפה אף נעים ולהדפיסו ליום חג היובל בחודש חשון הבע“ל והשכר ממנו נקדיש ג”כ לטובת עניי בני ישראל על אדמת הקודש, לתמוך בימינם שם למען יוכלו לעבוד אדמתם ולמצא מחיה. ואחרי אשר המטרה נכבדה, גם אחרי אשר כל איש ישראל בכל קצוי ארץ מלא אהבה וברכה לשם השר משה מונטיפיורי, לכן בלי ספק ירבו אז הקונים חבור נחמד כזה ויביא שכר רב.

כבד היה עלי הדבר לעורר את תלמידי האקאדעמיא לדבר הנכבד הזה, כי מאז איש לעברו תעו ואין אחדות ושלום ביניהם, ואחדים לא ידעו עד מה מכל הנוגע ליהודים וליהדות; אך בכל זאת הצליח בידי לעוררם לדבר מצוה זאת, וביותר את המצויים בהאקאדעמיא (כי לא כולם מוכשרים להביא תועלת בחבור זה) ועתה כולנו בנפש אחת ובדעה אחת מתאמצים להגיע אל מחוז חפצנו ולהוציא לאור החבור הזה, וחדשה תהיה בשפת קודש בהיות שהספר עם ציורים ממפעלות השר מונטיפיורי אשר ינעם לכל איש ישראל והביט עליהם. מובן מאליו כי מלאכת כתיבת תולדות ימי חייו קבלתי עלי, כי זולתי אין בהאקאדעמיא מי שיכתוב בשפת עבר. ואנחנו חפצים כי כל החבור יהיה יליד תלמידי האקאדעמיא ולא יתעב זר בתוכנו, ונקריב עקזעמפליאר אחד מהודר לכבוד השר לאות תודה ואהבה מאת תלמידי האקאדעמיא העברים. ידעתי כי מלאכה כבדה עמסתי עלי, אך אקוה לאל כי יצליח בידי להוציא מתחת ידי דבר מתוקן, ושם השר יאמץ כחי להחל ולכלה מלאכתי. ואף כי יש דברי ימי חייו באיזה ספרים. וכן כתב ה' סאקאלאוו בהצפירה תולדות מונטיפיורי, אבל כולם לא יצלחו לנו, כי עלינו לכתוב תולדות ימי חייו שתתאמנה עם הציורים, ולהאריך במקום במקום שקצרו אחרים ולקצר במה שהאריכו. כמו כל מה שכתב ה' סאקאלאוו ב“הצפירה” ע“ד מצב ב”י באנגליא מאז ועד היום וכל עניני הפאליטיק הם למותר לנו, וטוב יותר לכתוב באר היטב מפעלות האדם הגדול הזה וכל מסעותיו הנעימים לקוראים. ואודות הענין הזה הייתי אצל צעדערבוים ויקבלני באהבה ודברתי אתו כל הערב כארבע שעות. והוא מלא שמחה מן הרעיון הזה ויבטיח לעשות לטובתו כל מה שיוכל, ובדבר הוצאות ההדפסה אמר כי אף אם תעלינה ההוצאות עד לשני אלפים רו“כ (כי חפצו להדפיס על ניר יקר עקזעמפליארים רבים מאד), בכל זאת בטוח הוא כי הריוח יהיה כמה פעמים ככה, ואם רק יהיה כל דבר נגמר, התולדה כתובה וציורים עשוים – אז בטוח הוא כי הגבירים יתנו על הוצאות ההדפסה ולא יתנו לחבור כזה לבלי ראות אור. כן הבטיח לדבר עם אחדים היכולים להועיל לנו בדבר העתקת הציורים במספר רב וכדומה. רק צר לנו כי לא עלה הרעיון הזה כבר, יען כי עתה נשארה עת מעטה עד חג היובל, כי לערך בחודש אלול כבר עלינו להוציא לאור את החוברת הזאת ולכן נהיה מוכרחים למהר במלאכה. אמנם העכוב היותר גדול הוא כי אין לנו חומר לבנות ממנו את הבנין הזה, היינו: נחוצים לנו ציורים ותמונות פני כל האנשים אשר נסעו אתו במסעותיו וספרים רבים אשר נכתבו אודותיו להוציא מכל אלה את הנחוץ לנו. וכל הדברים האלה נחוצים לנו באיזה עקזעמפליארים, למען אשר נוכל לתת לכל העוסקים בזה למקרא כל דברי ימי חייו, אשר בלעדם לא יוכל להוציא מחשבותיו בציור. לכן אחלה פניך, אבי, לשלוח לי את הספר “נסיעת מונטיפיורי למאראקקא” בזשארגאָן שיש אצלנו, כן את הספר “חמת דמשק” מאת מרדכי אהרן גינצבורג, כן אולי תוכל להשיג ספר “אֹרֵחַ” (לא אדע שם המחבר) ע”ד נסיעת מונטיפיורי לרוסיא ושבתו בווילנא. ובכלל כל מה שתוכל לשאל מהנוגע לדברי ימי חייו, ואחרי כן אשיב כל דבר בתודה.

כן תבקש מאת ידידנו ה' אברהם סאכאר כי יואיל לשלוח מאת הנמצא אתו תמונות פאטאגראפיות של מונטיפיורי, ד“ר לעווי, קרעמיא, וכדומה הנוגעות לנו, ואשיבן אליו נקיות בלי כל פגם. אף כי אשיג גם בפה איזה ספרים ותמונות, אך לא למותר יהיה אם יהיה יותר. את כל אלה תוכל לשלוח ע”י הסטודענט אם רק יסע בקרוב לפה. אולם אם עוד יתמהמה שם זמן רב אז תשלח על ידי פאסט. אף כי העסק הזה יפריעני ממלאכתי איזה עת, אך כבר אמרו חז“ל “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש” והדבר הזה, אם רק יתן ה' כי יצא לאור כאשר נקוה, אז מלבד טובת הכלל יהיה עוד לכבוד לכל תלמידי האקאדעמיא היהודים. והוא דבר שהזמן גרמא ואין באפשרות להניחו לעת אחרת. ואחרי אשר כבר גמרנו בדעתנו לגשת אל המלאכה עלינו להשתדל לגמור אותה בכי טוב, ולא להשאר על אם הדרך. – אקוה לתת מודעה בהמליץ ולבקש מכל איש לשלוח להרעדאקציע מכל הנמצא אתו ציורים ותמונות הנוגעים לחיי השר נ”י ואז אקוה כי כל איש המכיר ערך הדבר הזה לא יחדל מלשלוח כל מה שיוכל, וביותר אחרי אשר נשיב לו כל דבר בלי מגרעת. אקוה עוד לדבר אודות זאת עם ה' קויפמאן. –


ה' ארז בקש ממני לכתוב לפעמים בהמליץ. כן בקש ממני למסור לידו את מאמרי “העינים”, ואחרי אשר אין עתותי בידי לכתוב אותו מחדש לכן אם תחפצו תשלחו לי מה ששלחתי אליכם ביחד עם יתר הדברים אשר תשלחו. וכפי חפצכם תעשו.


 

102. [להנ“ל] י”ג ניסן, תרמ"ד. פעטערבורג.    🔗


– בשבוע העבר שלחתי אליכם מכתב חתום והודעתי לכם מן הרעיון החדש אשר עלה בלבבי ואשר מצא לו נתיבות בלב חֲבֵרַי, ועתה אודיע לכם כי ה' צעדערבוים הואיל לתת לי מן הנמצא בידו תמונות אחדות וספר אחד הנוגעים לתולדות מונטיפיורי. כן נתן לי מכתב אל הד"ר הרכבי, אשר קבלני באהבה ויבטיח להיות מן העוזרים, אקוה כי ברצות ה' דרכנו והאחדות תאמץ לבבנו אז נגיע אל מטרתנו, לכבוד השר הישיש יחי' ולכבוד תלמידי האקאדעמיא. מסרתי מודעה אודות זאת בהמליץ והבטיח להדפיס. ומה שבקשתי לשלוח מן הספרים מסתמא תשלחו. – – –


 

103. [להנ“ל] דחוה”מ פסח, תרמ"ד. פעטערבורג.    🔗


– – – וע“ד הביאָגראפיע של סיר משה מונטיפיורי נ”י אודיע לכם כי בהיותי אצל ד“ר הרכבי הוא מצא לפני מקורים רבים בספרים ובמכ”ע המדברים מדברי ימי השר יחי' וגם ה' קויפמאן הכיר לטוב את הרעיון הזה, ויתן לי מכתב אל הד“ר דראַבקין, כי יתן לי לביתי את כל הספרים אשר אבחור מן אוצר הספרים (ביבליאטעק) אשר אצל בית הכנסת בפה. וגם ה' צעדערבוים נתן לי דברים אחדים. ולכן אקוה כי אשיג בפה את הספרים הדרושים לי, אך את הספר חמת דמשק אשר לא מצאתי עד הנה באוצר הספרים מצאתיו עתה אצל ה' קויפמאן, והנהו ת”י ולמותר לי לשלחו. אמנם אשר שלחת את האֹרֵחַ והמסע למאראקקא ע“ז אודך מאד, כי לא מצאתים בפה. כן אשר כתבת לי מס' שארית ישראל כמעט למותר כי כ”ז נמצא בחמת דמשק. אך אודך גם ע“ז, ואעשה כעצתך לבקש מ”מושב ירושלים". – – –


 

104. [לנ“ל] כ”ה ניסן, תרמ"ד. פעטערבורג.    🔗


– – – לוא רק תוסיף האחדות לשכון בין תלמידי האקאדעמיא כי אז נגיע אל מטרתנו בתכלית השלמות. אך יש אחדים כשאור שבעיסה אוהבי תהפוכות ומדנים, אשר עינם צרה בכבוד חבריהם. אך נקוה כי יצלח בכל זאת ידינו להפיק חפצנו להוציא מחשבתנו לאור. – – –


– – – עתה, הורים נעימים, אשאל מכם עצה בענין אחד, והוא: הסטודענט ווייכענטהאל הודיע לי בפה בשם דודו, כי יש את נפשם לתת לי מלאכה לימי הקיץ הבע“ל לעשות ארבעה עשר ציורים לבית תפלת הנוצרים הקטולים, ויש ע”ז שכר קצוב שתי מאות וחמשים רו“כ. ואף כי השכר מצער מאד לעֻמת מספר הציורים, אך אין לדקדק במלאכתם להדרם ולפארם, כי אם לעשותם במלאכה פשוטה, ויודע אנכי כי הייתי יכול לעשותם במשך שני חדשים או מעט יותר, וההוצאות על הבד והצבעים וכל הנצרך לזה היו עולים מארבעים עד חמשים רו”כ. ובין כה וכה הייתי משתכר כשתי מאות רו“כ בקיץ הבע”ל, גם אמר לי ווייכענטהאל כי אפשר עוד יוסיפו כחמשים רו“כ, והנה צַיָר אחר לא היה רוצה בכל זאת לעבוד בעבור המחיר הזה, אך אצלי הן חשבון אחר, כי מלבד זאת אהיה בעיר מולדתי, ולא אוציא ע”ז הוצאות רבות, גם כי לכבוד יהיה מן כל הנוצרים ושם עולם. אך העיקר אפחד אולי ידברו עתק עלי בעיר מולדתי ע"י זאת, והצדיקים הרואים קיסם בעיני חביריהם ואינם רואים קורה בעיניהם, הצדיקים ההם יאריכו עלי לשון, כי אֲצַיֵר צלמים וכדומה; וביותר אפחד לעלות על לשון הנשים הצנועות מחפשות חטאים, אף כי כל אחד יודע, כי חרשים אמנים יהודים לא יחדלו לבנות בתי תפלה לנוצרים וכדומה; בכל זאת הדבר מוטל אצלי בספק ועוד לא עניתי לו בהחלט עד אשר אשמע לעצתכם. כי אתם תדעו יותר ממני אולי פחד שוא אפחד ואיש לא ידבר עלי רע. – – –


 

105. [לה' ל. שיינהויז] כ“ה ניסן, תרמ”ד, פעטערבורג.    🔗


– – – ע“ד הענין בכלל רעיון “ישוב ארץ ישראל” רבות יכולתי לדבר עמך, אך אקוה בקיץ הבע”ל לשבוע שמחות את פניך. אמנם דע כי אינני מן הנוטים לקצה האחרון הבונים מגדלים באויר, כמו ה' ליליענבליום בספרו הרוסי, ואתו רבים מן הצעירים תלמידי בתי המדרש למדעים. – – –


 

106. [להוריו] ג' אייר, תרמ"ד. פעטערבורג    🔗


– – – נודעתי להמשורר יהודה ליב גארדאן. וגם הוא יודע ע"ד תולדות משה והציורים ויבטיח להועיל בכל מה שיוכל. את הס' משה וירושלים תשלח נא קרייץ־באנד, לא מצאתיו בפה. ואת הס' יהודית אבקש מווארשא כי ישלחו לי. אמנם מעטים מאד ספרי עברית באוצר הספרים אשר בבית הכנסת בפה. וספרי אשכנז השגתי ככל אשר מצאתי. – – –


 

107. [להנ“ל] י”ט אייר, תרמ"ד. פעטערבורג.    🔗


הורים יקרים! ביום ו' העבר קבלתי מכתבכם בצירוף מכתב ידידנו ה' שיינהויז גם את הס' “משה וירושלים”. וסלחו נא לי כי לא עניתי לכם עד היום. תנו את תודתי לשולח הספר, ויהיה בשלימות. אך בנוגע לעיקר הדבר עלי להודיע לכם כי החלותי לפסוח על שתי השעיפים אם יצלח בידינו להוציא דבר לאור, מפני כמה סבות. ראשית: זה כחודש ימים אנחנו מתתעסקים לעמוד על הבחינות בהאקאדעמיע אשר תחילנה בחמשה עשר לחדש מאַי וימשכו עד הראשון לחדש יוני. ולכן כל אחד מאתנו טרוד עתה בלמודים הנפסלים בלינה. וגם אני עד עתה עוד לא כתבתי מאומה מן התולדה של ה' מונטיפיורי הי“ו, רק קבצתי את כל הנחוץ לזה וקראתי אותם. והנה מצדי בכל זאת לא היה עכוב, אך העיקר כי בראשית חודש יוני יסע כל אחד מאתנו לבית אבותיו ואז הן תתפרד החבילה. ובשובנו בחודש אוגוסט אז לא תספיק לנו העת להדפיס עד חג היובל שנית: מסופק אנכי אם נמצא מוצא לכסף להוצאת ההדפסה; ואף כי מראשית הייתי בטוח כי הגבירים בפה לא יחדלו לתת ע”ז ליום חג היובל הגדול, כדברי ארז, אך עתה נשתנו הדעות מכל וכל. הסבה לזה אודיעכם כי בימים האלה היתה אספה גדולה אצל ה' קויפמאן ע“ד חג היובל של מונטיפיורי, ושם נקבצו באו כל גדולי העיר וחכמיה. ואחרי אשר נשאו ונתנו במה לכבד שם מונטיפיורי ולהראות לו אות תודה בשם כל בני ישראל ברוסיא, נמנו וגמרו להקים בית מדרש תורה גדול בשם “ישיבת כוללת ברוסיא” ע”ש מונטיפיורי. ובקרוב ידפיסו ההודעה הזאת במכתבי עתים יבקשו את כל החברות בערי המדינה הנוסדות לכבוד לשם מונטיפיורי להתאחד עמהם בדבר הזה, ולקבץ נדבות רבות ליסוד הבית הגדול הזה. ופה כבר יש ע“ז יותר משלש מאות אלפים רו”כ. הרעיון ליסד בית מדרש לרבנים גדול ברוסיא לא חדש הוא, וזה כשלש שנים אשר ה' קויפמאַן מתעסק בו, כידוע לכם. ועתה מצא רק יתד לתלות עליו את רצונו וסבה להוציא חפצו זה לפעולת ידים ע“י חג היובל של מונטיפיורי (כאשר אמר לי בעצמו), ואחרי אשר בביתו היתה האספה לא שִנו אחרי דבריו ןכנראה יקימו את הרעיון הזה. יהיה איך שיהיה הנה חפץ ישוב ארץ ישראל, אשר הלך עד עתה שלוב זרוע עם חפץ הכבוד והתפארת ביום חג היובל, נתפרד עתה ממנו ותחתיו בא חפץ אחר: לרומם קרן התורה והחכמה בארצנו. ובלי ספק ילכו כל הנחלים של הנדבות בעיר המלוכה אל הים הזה הדורש כסף תועפות (אף כי מסופק אנכי אם תתאחדנה החברות בערי המדינה אליהם, כי שם הכה רעיון ישוב א"י שורש עמוק כבר ולא יעזבוהו), ואז אין תקוה כי יתנו הגבירים בפה כסף על הוצאת הדפוס. והנה כשאני לעצמי אודה כי טובה מה ממאומה, ולכן טוב היה לו הסכמנו אנחנו להקדיש פרי הספר לבית המדרש, ואז בלי ספק נתנו על כל ההוצאות. אך חברי לא יאבו גם לשמוע מזה מאומה, לדעתם טוב יותר לחדול מלשוב אחור מחפצם ורצונם. ואולי הצדק אתם; כי אז הן נעבוד עבודתנו לא ע”י נטיה טבעית וחפץ לב, כי אם למטרה אשר לא כל אחד מאתנו מוקיר אותה. מלבד כל אלה תתפרד מעט, מעט האחדות השוררת בינינו, כי אחדים אמרו שיהיה איזה איש ערב בדבר, כי עמלם לא יעלה בתהו וכי יודפס בלי ספק. ומי זה יוכל להיות ערב בדבר אחרי כי עוד לא הביאו כל פרי בעמלם, ועוד לא פתח הסמדר. הנה כי כן הדברים עתה, ועוד לא אדע מה יהיה סוף הדברים. ולכן כעת אל תוסיפו לשלוח לי ספרים, ואת אשר קבלתי אביא ברצות ה' בשובי אליכם, כי עוד כחדש ימים אתמהמה בפה. –


עתה אודיע לכם כי שלחת לה' נ. סאקלאוו ציור לשער להלוח והמאסף אשר יוציא לאור, ומסתמא יכירהו לטוב. לעשות ממנו פתוח־עץ להדפיסו. גם שלחתי לו תולדות הצַיָר הפראפפיסאר אפפענהיים, וענה לי כי מאד מצאה חן בעיניו וידפיסֶהָ. –


 

108. [להנ“ל] ר”ח סיון, תרמ"ד. פעטערבורג.    🔗


– – – ע“ד הריסת מחשבותי תוציא לאור תולדות מונטיפיורי לא אצטער, יען כי לא אועיל מאומה, רק גם אתם אל תשיתו לב לזה. לחנם הטרחתי גם אתכם לשלוח לי ספרים, ואתכם הסליחה. מחשבה טובה הקב”ה מצרף למעשה. אולי בימים יבואו כאשר אגיע בעצמי לתור האדם המעלה במטרתי אז יצלח יותר בידי להוציא מחשבות נעלות כאלה לאור עולם. כי חוק שמתי לי וההרגל נעשה טבע: לבלי לשוב אחור אם לא יצלח חפצי בידי פעם אחת, ולכן לא יפול עלי לבי אף כי הפעם עלה חפצי בתהו. –


 

109. [להנ“ל] ט”ו סיון, תרמ“ד. פ”ב.    🔗


– – – ביום אתמול נגמרו כל העקזאַמענים אשר הצלחתי עליהם, מלבד הנשאר לי להכין לימי המסה בחודש אוגוסט, והנני עתה חפשי. גם עבור מלאכתי בהעקזאמען האחרון השגתי נומר טוב, 3No. והנומ' הזה ישאר אצלי עד השנה הבאה בחודש סענטיאבר בשובנו למלאכתנו. עתה כל מחשבותי רק להחיש פעמי אליכם. – – –


 

110. [להנ’ל] י“ח סיון, תרמ”ד, פ"ב.    🔗


– – – ביום ראשון של חג השבועות הלכתי לברך את המשורר יהודה ליב גארדאן בברכת החג ובעזבי ביתו נתן לי למזכרת אספת כל שיריו בארבעה חלקים שיצאו לאור מחדש. – – –


 

111. [לה' ש. ציז] כ“ד תמוז תרמ”ד. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – מה רב הענג אשר מלא אז כל חדרי לבבינו עד אפס מקום! מה רבה הפאָעזיע אשר שררה בכל רגע מרגעי הלילה ההוא. ומה רב טוב לב התולדה, אשר האירה פניה אלינו ותשלח את הירח הנעים ללכת אתנו על דרכינו ולהשביע בצחצחות קויו נפשנו! עבי ספיר השתעשעו במרומי תכלת הרקיע כלהקת יונים מעופפים, ואגן הסהר נשקף בהדרו בינימו ישפוך אור יקרות על עצי הדרך העומדים כרפאים ובני ענק ומתלחשים יחדיו לקול הרוח שיפוח, ותחתיהם יוצע צל על חלקת הדרך. והצל הרך והנעים הזה חבק גם הוא אותנו לפעמים בזרועות אהבה. הדומיה שררה בכל אפסים למען לא תפריע קול הנאהבים והנעימים טרם הפרדם. ישבנו יחדיו ונשוחח יחדיו וכה הוסיפו לבבינו להתלכד יחדיו עד כי בא הרגע אשר הפריד בינינו, וישאך על כנפי קיטור ורוח. אך מה הוא קיטור ורוח, המה מרחק ועת מול אהבת לב ורוח? ותמיד אשוב לקרא דברי שירי כאשר קראתי כבר:

אִם קִיטוֹר וָרוּחַ אוֹתְךָ יִשָּׂאוּ,

אִם הָרֵי בָתֶר יַפְרִידוּ בֵינֵינּו:

אַרְצֵנוּ לִגְזָרִים עוֹד לֹא קָרָעוּ,

עוֹד אֶרֶץ אַחַת תַּחַת רַגְלֵינוּ!

אם יוכל כח העלעקטרי לרוץ מקצה ארץ עד קצהו מי זה יעצור בעד כח האהבה לבלי שבות מפעלותיו בהשנות העת והמרחק בין הנאהבים והנעימים? – – –


 

112. [להנ“ל] ה' מנחם אב, תרמ”ד. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – ידיד יקר! לשוא הפחדתני כי תדבר אתי משפטים על אשר לא הרביתי לדבר גבוהה על עיר מינסק. הן אמנם כי זכרונות יקרים שמה יקננו בראש כל פנה ועל כל חומה גבוהה, גם הדומן והרפש יביעו לי חידות מני קדם; חידות – כי אמנם חידה היא: איככה יוכלו אנשים לחבק אשפתות ולהתגלגל תחת שואה בחפץ לב? ונפלאת היא עוד יותר: איככה יוכלו אנשים הולכי על שתים הסובבים אותם לעזבם תחתם טבועים בבוץ מבלי להושיט למו יד עזרה ולהוציאם לאור? אך גם המושיעים האלה טבועים ביון מצולת רפש הלב והרגש. מה אומר ומה אדבר? מלבד זכרונות אחדים ונער יכתבם לא יביאו לי כל יתר הזכרונות לא נוחם ולא עונג. הן זה כבר השמעתיך דעתי, כי נעים לו לאדם להעלות על לבו גם מקרי ימי־אֹפל, אך רק אז ינעמו לו הזכרונות האלה אם על הצרות והתלאות האלה נָגַה אז אף קו אחד מאור השמש. ולפחות אם בעת ההיא כבר התפתחו כשרונותיו ושכלו והתקוה לימים טובים, לישועה ולנחמה, התקוה בת"יה, היתה שעשועיו ומבטחו בעת צרתו. האיש הזה בזכרו כעבור ימים ושנים את תלאותיו יזכור גם את תנחומות התקוה ויראה עתה כי צדקו דבריה באמרה לו אז: “מנע קולך מבכי ועיניך מדמעה, ויש תקוה לאחריתך”, בזכרו אחרי עת רב את מצוקותיו יזכור גם את דמעותיו אשר היו לו אז כצרי מרפא לשבר לבו. – אמנם תלאות ומצוקות אשר בעת מצצו לשד חיינו ורוחנו לא הרגשנו כְאֵבָן, אשר התקוה לא שעשעה רוחנו ודמעות בת עין לא טהרו עשתונותינו המסוכסכות ומבולבלות, מבלי דעת מכל הנעשה אתנו, מבלי להבין דעת וחשבון מן העבר, ההוה והעתיד; זכרונות כאלה לא ינעמו לנו לעולם, ואם גם ינעמו לאנשים אחרים, אך לא לי, אם גם רבים ידברו אתי משפטים יוכיחוני על דרכי, כי דבר זה תלוי בלב! – – –


– – – בשנה העברה הייתי במ. ומעלות רוחי ורגשי לבבי כתבתי אז על הספר, מלבד זכרונות אחדים לא מצאתי שמה כל יְקָר וכל נועם לרוחי וכן בשנה הזאת. ראיתי פני אחדים ממכירי ואתענג מעט בחברתם, ראיתי גם פני אנשים אחדים אשר בידם נִתַּן גורלי בשנים המאושרות ההן. ולא אוכל לתאר בעט אמת מה הרגשתי אז; אך מעט התענגתי על דבריהם אף כי דברו אתי באהבה ושלום, יען כי ראיתי סביבי צאן קדשים כאז כן עתה ירעו רוח, ועל לבי עלה הרעיון: מי יודע כמה כשרונות יעלו פה בתהו? לו לקחו את הציצים האלה ממקומם ויציגום לעין השמש המחמם והמחיה כל, כי עתה נתפתחו בשלל צבעים ושושנת יעקב היתה למשוש עולם ולגאון כל דור! – ופה? – אחוז בסבך רעיונות כאלה עזבתי מקומות שעשועי (?!) מלפנים ובלכתי ברחובות העיר ההומיה ההיא ראיתי בה אך תנועה נצחית ולא יכולתי לדעת תכלית כל התנועה ההיא, ורבים מהמתנועעים לא ידעו גם הם: מה ולאן שואפת תנועתם. –


 

113. [להנ“ל] ט”ז מנחם אב, תרמ"ד. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – אודיעך כי המקרה הזה יאחז בעקב מקרים אחרים אשר יבואו לרגלו, כי לפי פקודת הרופא עלי לשבת עוד בערי הפרזות יותר מחוד ימים ולהתנהג כאשר צוני וא"כ נאלץ אהיה לעבור מועד ימי המסה בחודש אויגוסט, והלמודים יהיו עוד עלי למשא. אך מה אוכל לעשות ובשבתי בעיר מולדתי לא אוכל ללסור ממצותיו ימין ושמאל, ולכן אענה: “גם זו לטובה”! – – –


 

114. [לה' ל. שיינהויז] כ“ט מנחם אב, תרמ”ד. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – זה לי שלשה שבועות אשר פגעני הקור בשובי ממינסק לעיר מולדתי לילה, ותתקפני קדחת קלה גם שעול חזק אשר לא יתן דמי לו עד עתה, אף כי כחו ילך הָלוךְ וחָסֹר. מצות הרופא כבדה עלי כי אשמור נפשי מכל משמר, יען, לדבריו, החזה חלוש, כי אחדול מעבוד מלאכתי כליל, כי אשוח בשדות וביערים לשאוף רוח צח, כי לא אמהר לעזוב עירי לנסוע פעטרבורגה וכי אשמור לקחת רפאות תעלה אשר נתן לי. בראשית ימי מחלתי עזבתני תאות האכילה, ואלך הָלוך ודל בגֵוי ופני נפלו; אך עתה בעזר המרבה עצמה לאין אונים שבתי לאיתני כמעט כבהתחלה, ואהי כאחד האנשים, אך אשמור מוצא שפתי הרופא ואתמהמה פה עוד כחדש ימים. – – –


– – – יום הולך ויום בא ועירנו במקומה עומדת. הקיץ כמעט חלף הלך לו ואתו ספו תמו כל ענג ועדן על ברכי הטבע היקרה. בין הערבים ינשב רוח קר בלילה תשים הקרה משטרה על פני ארץ, וחדלתי לשוח לפנות ערב כמצֻוה עלי מפי הרופא, ורק ביום אשאף רוח צח שפים על דרכי במסבי עיר ראדושקאוויץ. גם קול הקוצרות כמעט נדמה ועוף השמים לא עוד יתן במרום קולו בששון וגיל כבימי האביב והקיץ, עת התולדה תעדה ככלה כליה וכל צבאות השמים והארץ יחוגו כלולותיה, עת לב רַגָּשׁ ימריא במרום וגשות החיים יפכו מימיהם על כל אפסים. כסוהר נדמה לי חדר מושבי זה ימים אחדים, עת הגשם ירד מבלי הפוגות ואויר רטוב לא נתנני צאת החוצה, אך עתה שבה הבריאה לתחיה וזה לי ימי מספר אשר אתענג עוד הפעם בצאתי לשוח. כה הימים יחלופו והירחים ינקופו ועוד מעט אעזוב את עירי ללכת הלאה על דרכי אשר התוה לי אביר מחוללי בחיים, אחרי אשר נחתי ואנפש מעבודתי בימי הקיץ. – – –


 

115. [לה' ש. ציז] א' דר“ח אלול. תרמ”ד. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – דע נא כי יש רגעים בחלות האדם אשר ינעם לו לומר: “אני אשא ואני אסבול ואמלט”, מלשמוע אנחות אוהב ואלפי עצות ואזהרות אשר לא תועילנה ולא תוסיפנה לו מאומה. – – –


 

116. [להנ“ל] י”ג אלול, תרמ"ד, ראדושקאוויץ.    🔗

– – – אדות מצב בריאותי אודיעך כי הוא הולך הָלוך וטוב; אך בכל זאת מצות הרופא חזקה עלי כי אשב על מקומי עוד כשני חדשים, וחלילה לי לנסוע עתה לפ“ב, ולכן אהיה בפה בימי חג הבע”ל. רק אפחד מן הימים מעולפי אֹפל, גשם ורוח, רפש וטיט חוצות, הקרבים תמיד בקץ ימי הבציר בעיר קטנה; כי אז לא אוכל לצאת לשאוף רוח צח. גם בבית שורר אז העצבון, ולי נחוץ עתה לשוח זמן רב ולבלות עת בענג ולב טוב. וכבר חשבתי מחשבות שונות לנסוע על ימין ועל שמאל לאיזה מקום טוב; אך שבתי נחמתי ואשב על מקומי בבית הורי הדואגים לשלומי ולא יאצלו ממני כל אשר בכחם לעשות ולא יחסר לי כל טוב. – – –


 

117. [להנ“ל] כ”א אלול, תרמ"ד. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – התולדה בעירנו וסביבותיה, אחרי ימי סגריר ורוח, שבה לתחיה השמש יאיר ויחמם לארץ ולדרים עליה מעל תכלת הרקיע מדי יום ביומו. גם רוחי ולבי שבו להתענג על ברכי התולדה בארצות החיים, ולמשיב נפש הוא לי עתה רוח צח שפים; לוּ תוסיף הטבע תֵת אורה ושמחה עוד בימים הבאים אז במהרה אשוב לאיתני כבתחלה, וגם עתה מצב בריאותי הולך וטוב מדי יום ביומו. ובכל זאת אשב בפה עוד זמן רב כשני חדשים. בשבוע הז קבלתי מן האקאדעמיא רשיון לשבת פה עד הראשון לחודש נאיאָבר. – – –


– – – ווייכענטהאל נסע בשבוע העבר לפ“ב, וצר היה לי כי לא אוסיף להתענג בחברתו כדרכי לפעמים, לשמוע קול האָרגאן המנצח בנגינות תחת אצבעותיו המהירות ובחברתו לעלות הרים ולרדת בקעות, לדבר על גוי ועל אדם, על הטבע ועל החכמות, על העתיד, ההוה והעבר, וביותר על גדולי חכמי השיר והנגון ותוצאות פרי חכמתם. האיש הזה מצא חן בעיני מאד, וביותר כי רחוקה מלבו כל גאוה או אהבת עצמו, ואוהב ישראל הוא באמת ובתמים. פעם אחת, עת הרחבנו לדבר ע”ד רדיפות היהודים ברומיניא, גירושם מן הכפרים, והחקים בברלין ואמעריקא, וכנהוג עלה זכרון גרוש ספרד ויתר אכזריות ההסטוריא על לבבנו; אז אמר כי בכל זאת מקנא הוא בעם ישראל, ברוח החיים הכביר האצור בו, בתעודתו הנשגבה בין העמים הרודפים אותו חנם, ובהכשרונות הנפלאים הנטועים בו עד כי כל כלי יוצר עליו לא יצלח, ובכל חפץ לבב היה רוצה להמנות במספר הנרדפים ולא במספר הרודפים. ותמיד יחוה עתידות טובות לעם ישראל בימים הבאים. – – –


– – – הערים הקטנות תקטינה גם רוח האדם לבלי ימריא למרום. הן אמנם טובה המנוחה אחרי המון תשואות ערים גדולות, אך לא לארך ימים. ימים וירחים יחלופו ולא יתנו ענין לענות בו, והרוח נרדם בירכתי הלב מבלי התעורר לקול שאלות היום והחיים. בערים גדולות יקצוף האדם עד מאד על השאון הסואן ברגש באזניו כל היום, על המון חברים ואוהבים גם שונאים ואויבים רבים אשר יכתרוהו ומנוחה ידריכוהו, ולא ידע את הטוב הצפון בהמהומה הזאת בשובו אל נוהו לפנות ערב ורוחו יקבץ חזיונות היום לבנות מהם מגדלים, להעבירם בכור הבקורת לשפוט עליהם לפי התפתחות רוחו ולהרגיש על ידם את החיים עם כל מסכותיהם, אשר הם הם המורה היותר נאמן והיותר משכיל לרוח האדם. לוּ לא הייתי נאלץ לשבת בעירי לפי מצב בריאותי, כי עתה לא יכולתי להבליג על תשוקתי לנסוע לעיר המלוכה, למקום מפעל ומעשה ורגש החיים, ולא לשבת בעיר נרדמת ושקטה על שמריה, והשמרים ההם יתרבו מעת אל עת אם לא יבוא רוח חדש להריק את האדם מכלי אל כלי, מרגש אל רגש. כבד עלי לשבת תחתי עוד כשני ירחים, אך מוצא פי הרופא אשמור. – – –


 

118. [להנ“ל] ו' תשרי, תרמ”ה. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – וכרוח סופה לגלי הים כן רגשי תוגה לרוח האדם יביאו אתם חיים ורגש ותעוררות מתנומה ארוכה. אכן עתה אוכל להודיע לך כי מצב בריאותי הולך הלוך וטוב, וכן העיד גם הרופא בעצמו אשר הייתי אצלו בשבוע העבר. ואקוה כי בעוד ירח ימים אוכל אי"ה לגמוע למחוז חפצי לעיר המלוכה. – – –


 

119. [להנ“ל] כ”ז תשרי, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – ובנוגע לבקורת ה' בערנפעלד ב“המגיד” עלי להודיע לך, כי לפי ראות עיני לא השפיל ה' בערנפעלד מכבוד המשורר גארדאן ומנועם שיריו אף כמלא השערה; רק הראה לדעת (לפי דעתו) כי גארדאן חטא במשפטו ע“ד נפילת ממלכת ישראל בידי הרומאים, אשר לפי דעת גארדאן החכמים בעלית בן גוריון אשמים בזה, כי נתנו היתרון ל”אין קורין אין פולין" וכו' על למודי תכסיסי מלחמה ועל קישור האחדות בין בית ישראל הקרוע אז קרעים, ולפי דעת בערנפעלד לא היו מועילים כלום וסוף סוף היו ישראל נופלים בידי הרומאים כיתר הממלכות האדירות. והנה גם בזה לא נוכל לדעת עם מי הצדק, עם בערנפעלד או עם גארדאן, כי אמנם לפי עדות יוסף הכהן רק שנאת חנם בין הצדוקים והפרושים וכדומה היתה בעוכרינו, ומן ממלכות הגוים אין להביא ראיה על ממלכת ישראל, כי אמנם גבורי יהודה הפליאו אז על גרי עולם בתעצומות עוזם; ומי יודע אולי באמת, לו התאחדו כל ישראל יחדיו, לו למדו כולם ידיהם לחרב וחנית, כי אז השיבו מלחמה שערה ולא נפלו כהיום הזה, ולפחות לוּ השכילו החכמים לראות את מצב היהודים כי ברע הוא ולעוררם לעשות שלום, כי אז הועילו ג“כ להסיר ידי רומא מלשים שַׁמות בכל קדשינו. ולוּ גם יהיה הצדק עם בערנפעלד גם אז לא נוכל כל כך להאשים את גאָרדאָן, כי בדברים כאלה ילך כל איש לשיטתו וכל איש יוכל לאמר: צדקתי בדעתי. צא וראה משוררים גדולים אשר חטאו לפעמים בזדון נגד ספורי דברי הימים (כמו למשל שיללער בהעלמה מארלעאַנס אשר לפי דברי הימים נשרפת חיים בידי שונאיה כמכשפת, ולפי שיללער מתה מות־קדושים בכבוד והוד וסביבה רבי המלוכה וכהנים נוצרים וכאלה הרבה בשינוי חזיון הלקוחים מדברי הימים) ובכל זאת יסלחו המבקרים את זדונם זה, יען כי לפי רוח השיר ולפי החזיון ולמען הרבות התפעלות (עפפעקט) ניתן רשות להמשורר לשנות מעט מן האמת בדברים שאינם נוגעים לעיקר הענין, והדר המליצה והשיר מכפר על כל. ואם במעשה שהיה כך, במעשה שלא היה (כי בערנפעלד וגארדאן מתחלקים בדעותיהם רק מה היה לו למדו אותם חכמים תכסיסי מלחמה תחת “אין קורין, אין פולין”, ואין זה פאַקט רק פלוגתא בעלמא, כשני פּאָליטיקים המתחלקים בדעותיהם איך תהיינה תוצאות איזה דבר לשבט או לחסד) על אחת כמה וכמה. ובאיזה אופן שיהיה אין זה נוגע לעיקר ערך השירים, ואם גם המשורר יחטא במשפטו על איזה דבר לא יִגָרע מכבודו מאומה, כי כל הבא ללמוד כללים ומשפטים, דעות וחוקים משירים הוא בעיני כמצַוֶה להכין לו בגד משי יפה אף נעים להגין מן הקור, או מבקש ממתקים לשכך רעבונו. לְלִמוּד דעות, לערוך ולשפוט כל דבר בדעת וחשבון, לדעת למודים שונים הנוגעים לחיי החומר והרוח, ע”ז יש ספרים רבים שונים הנחוצים ללמדם; אולם השיר והמליצה הוא רק תבלין למאכל. וע“י זה לא יגרע ערך השיר מן הלמודים, כי זולתו כולם הם תפל בלי מלח, בלי טעם וריח, ובלי יופי וצורה, כמו המאכל בלי מלח ותבלין אשר הנפש היפה תבחל בו. המשורר ע”י רוחו הנשגב יפקח עינינו לראות ולהביט, יעיר אזנינו להאזין ולהקשיב, יעיר כל חושינו מתרדמתם לחשוב ולשפוט; אמנם מה לראות ומה לשמוע, איך לחשוב ואיך לשפוט – את זה לא ילמדנו, וזה תלוי בכשרון רוחנו לפי התפתחות שכלנו, ולפי דעות כל אדם השונים איש מרעהו. די לנו כי המשורר הוא כקול אלהים המעורר אותנו מתרדמת החיים, לאמר: בן־אדם! פקח עיניך וראה, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, לא כל תבל היא בד' אמות שאתה יושב בהן, לא כל המדעים הם אשר תדע, ולא כל הפאָעזיא אצורה בקדקדך.

פרוש מוטות כנפי נפשך, חפוש, חקור ותמצא עולם חדש וחיים חדשים. אך העולם החדש, חוג המדעים החדשים, גם הוא מורכב מדעות שונות, ובידך לקרב או לרחק כפי אשר יורך שכלך. תוכל גם ללחום בדעות עם המשורר מאיר־עיניך, ובכל זאת לא יפול ערך המורה בעיניך; כי כן לפעמים ינצח התלמיד את רבו באיזה משפט ודעה, אך על התלמיד לדעת כי גם הנצחון הזה מיד רבו לו, אשר פקח עיניו לראות לבל יגשש כעור באפלה. אחת היא על כן אמרתי, כי לא ללמוד דעות ומשפטים נבראו השיר והמליצה, וביותר כי על פי הרוב שירי־הגיון (לירישע געדיכטע) הם השתפכות הנפש ומעוף הרגש, אשר אז לא יגבלו אותם כל חק כלל, וביותר בשירים הנבראים במשך חמש ועשרים שנה, אשר אז לא נתפלא לראות, כי המשורר בעצמו משנה דעותיו ומשפטיו או לפי רוח העת והמקרים או לפי התפתחות שכלו ומדעיו (כזאת נראה בשירי גארדאן ולמותר להביא ראיות) ואז הן לא נדע באיזה שיר צָדַק המשורר ובאיזה החטיא המטרה. אך באמת לא נשים לב לזה שניהם טובים, אם רק נביט עליהם כעל שירים, לא כעל דעות ספרי הפילוסופיא והטבע. – – –


 

120. [להנ“ל] י”ח חשון, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – בדבר מחלתי הפנימית אודיעך כי לאט לאט תעזבני, אך עד היום לא אוכל להגיד כי שבתי לאיתני בשלימות. הודות לאל כי רואים אנחנו פרי בעמלנו אשר עמלנו לתת לי רפאות תעלה וישע, ובענג לב אראה כי יש תקוה להיות בריא אולם בימים הבאים, ומחלות כאלה לא תעזבנה חיש מהר את אשר אחזנו בו, ולכן לא אתאונן על כי אבדתי עתי עד הנה, כי אם רב לי לראות כי הימים הבאים יביאו לי מרפא בישע אלהים. לפ“ב עוד לא אסע ויהי מה יהי, עד אשר ארגיש כי אין כל פחד נגד עיני, כי פה ת”ל לא יחסר לי כל ועלי להזהר ולהשמר באופן היותר אפשרי. –


– – – ידיד יקר! אל נא כֹה תדאג לכשרוני על אשר לא אצעד קדימה בימים האלה. האיעאַל שלי עתה רק: הבריאות היקרה לי גם מכשרוני. אם אהיה איש כאחד האדם, בריא ושלם, אז לא אוכל עוד להתאונן על החיים גם בלעדי מטרה רמה; לא כן אם אהיה חלילה איש מכאובות וידוע חולי אז הבלי הבלים לי כל מטרה וכל כשרון, ורק אז אתאונן על החיים. כן אם תלך שנה אחת לאבדון עוד לא אוכל לומר כי רבה אֲבֵדָתִי, כי בשובי לאיתני אוכל לרדוף ולהשיג, ורבים, רבים בהאקאדעמיא כבירים ממני לימים; רק יתן ה' כי אזכה בחיים של בריאות ושלות הגוף, אז לא התאונן עוד לעולם. – – –


 

121. [להנ“ל] ב' כסליו, תרמ”ה. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – אודותי אוכל להודיעך כי בישע אל מושעות מצב בריאותי הוטב. מעת אשר חדלו הגשמים והסערות וקור וקפאון היה על הארץ ולבנת השלג כסתה כל אפסים, מעת אשר האויר נשתנה מרטוב ולח לקר ויבש החלותי להרגיש כי כחותי ילכו הלֹך וטובים, ולוא לא יסור הקור מהר מפני גשם ורוח, אז אקוה כי בקרב הימים אשוב לאיתני. קשה היה עלי הבציר בשנה הזאת, ואוירו הבשיל כחי וירופף כל עצבי עורקי, ואף כי עודני חלש, אך מרגיש אנכי עתה כי בריאותי תיטב מיום אל יום.


 

122 . כ“ב כסליו, תרמ”ה. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – היום קבלתי חמשים רו“כ מאת ה' קויפמאן מפ”ב, ולפי דברי בנו, הד“ר קויפמאן, אסור לי עתה לנסוע לפ”ב, כי האויר שמה רע ומזיק לבריאות, וכותב כי החיים יקרים יותר מכל מטרה ותכלית. – – –


 

123. [להנ“ל] כ”א טבת, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – שלשום הייתי במינסק בלוית אמי תחי' לדרוש ברופא וראיתי פני הד"ר עליאשבערג והוא נתן לי תעודה לשלחה להאקאדעמיא, כי עוד לא אוכל לנסוע וישלחו לי תעודה משם לשבת פה. ועל שאלתי לנסוע בראשית ימי האביב לווארשא ענני, כי לא טוב הדבר, כי עלי להזהר מפני עיר גדולה תמיד, ובעיר קטנה לעולם האויר טוב יותר. – – –


 

124. [להנ“ל] י”ב שבט, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – במכתבך תברכני כי אשוב לאיתני למען אוכל להגיע למטרתי וכו'. מכבר רואה אנכי כי הנך זוכר את מטתי מבלי כל היסח הדעת ממנה, ותשכח כי הבריאות לחוד ומטרה לחוד. המשורר הרומי אומר: ופירושו: החיים נתנו לנו למען נחיה. זו היא המטרה שאין למעלה הימנה. ואך למותר לנו להתפלסף: מה תעודתנו ומדוע נוצרנו. כל זמן שאנו חיים וקימים מטרתנו: החיים, ולכן מותר אחשוב מה שאתה מוסיף תמיד: למען מטרתי וכדומה, ואקצר, כי די לחכימא ברמיזא. – – –


 

125. [להנ“ל] י”ז אדר, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – צדקת, ידידי, כי עיר קטנה מלאה רפש ומדמנה בימים האלה, אמנם כלוא אנכי בביתי ולא אצא, יען כי האויר רטוב ולח והשלג אך לאט לאט ימס למים, ומי יודע עד מתי עוד ילחמו החורף עם האביב, ובין כה וכה שדה קטל מלא מים בדם חללים, ואולי עוד גם אחר חג המצות לא יחרבו פני האדמה; וכדי להעיר בקרבי משטמה לעיר קטנה בימים האלה, אשר רוחי שואף לשמש, לאור וחום, לבי יחלום מנגינות צפרים, מהרי חמד ומשדות ירקרקות, אשר כל אלה כמו עדן גן אלהים ברוח דמיוני והכרובים שומרים פתחו לבל אקרב עוד אליו; ובכל זאת קשה עלי לעזוב מקומי ולנסוע ווארשאה, יען כי אפחד מטרדות הדרך לבל יזיקו לי, וגם לא אוכל תֵת אמון באויר עיר גדולה כווארשא כי יהיה רפאות לבשרו, אחרי כי הרופא אמר לי כי ארחק מעיר גדולה במטחוי קשת וירא אנכי למרות מצותו. ומלבד כל אלה הן פה אבותי יהיו יפקדוני לרגעים וכל משאלות לבי ימלאו ובנוגע למנוחה וכלכלה אין לי להתאונן מאומה. ומי זה יוכל לשמור שם צעדי כמוהם? – – –


 

126. [להנ“ל] א' דחוה”מ פסח, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – הפעם נאמן מאד שם חג־האביב לחג המצות, כי עם החג בא גם האביב ויופיע על עירנו ממרומי שחקים טהורים, ואתו באו גם תקוה ונוחם ללבבי אשר היה כלוא בחר במשך ימי החרף. ואף כי עוד לא הוקלה מחלתי וחלישת הגוף עוד לא סרה מעלי, בכל זאת אורו עיני ורחב לבבי כי למראה פני תכלת השמים ומאור צחצחות חום ומשיב נפש, אשר ישביעו עדן עתה את כל היקום ואף כי אותי. – – –


 

127. [להנ“ל] כ”ד ניסן, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.    🔗


– – –ימים אחדים התענגתי על ברכי הטבע בימי החג והנה אחר כן שבו העבים והשלג נפל למורת רוחי ואהי סר וזעף, ואכתוב שירה חדשה קטנה אשר אנכי שולח לך בזה. אמנם אחרי כן ביום אתמול התענגתי עוד הפעם בצאתי לשוח כל היום, והיום נחבא עוד הפעם השמש בסתר עבים, ועלי לשבת ביתה. – עודני חלש ורפה כח ולא אוכל להרחיק לכת בדרכי לשוח, אך בכל זאת ארגיש כי האויר יביא לי רפאות ותעלה, לוּ רק הואיל אביר הטבע לענגנו בימי אורה וחום צח תמיד. – – –


 

128. [להוריו] י“ט אייר, תרמ”ה. ווארשא.    🔗


– – – טרדת הדרך לא הזיקה לי ואולי עוד הועילה. כי עתה אני אוכל ושותה כבני אדם וטוב לי עתה מן העת אשר עזבתי אתכם. גם השעול בלילות הוקל, אף כי עוד לא ירפני. אך אקוה להחל לעשות כאשר צוֻני הרופאים בשובי אליכם בקרוב, כי פה אין שוֶׂה הדבר להחל להתרפאות ע"פ עצותיהם, המיוסדות על טוהר האויר בעיר קטנה. – – –


 

129. [לה' ל. שיינהויז] ב' סיון, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – מיום שובי מווארשא הוטב מצב בריאותי ועוד תקותי בי כי בימי הקיץ אמצא רפאות תעלה ואשובה לאיתני כאחד האדם. רק הקיץ הולך שובב בשנה הזאת למרות רוחי וקור וחום יִנָּצוּ תמיד, גם רוחות סוערות עד כי לפעמים יגזלו ממני ענג הטיול במסבי עירנו. ואנכי כל ישעי וחפצי עתה לשוח בנאות שדי ובסבכי היערים, כי אם לא עכשיו אימתי? וביותר כי זה גם עצת הרופאים. נראה מה יהיה בירחי יוני ויוּלי, ואולי גם אעזוב עירי ואסע נגבה למקומות החמים בקרוב. –


 

130 . [להנ“ל] כ”א סיון, תרמ"ה, ראדושקאוויץ.    🔗


– – – עתה אודיע לך חדשות אודותי. זה יותר משני שבועות קבלתי מכתב מה' קויפמאן לאמר: אם לא תכבד עלי הנסיעה לפ“ב אז אֹחַז דרכי שמה לביתו ויתיעצו אודותי עם רופאים מובהקים: איפוא טוב לי לבלות ימי הקיץ וישלחוני על הוצאותיהם. – אנכי עניתי במכתב כי הייתי בווארשא וכי שמה יעצוני לנסוע לסלאוויטא. ולכן שאלתי עצתם: אם כדאי לנסוע גם לפ”ב, או לעשות כעצת רופאי ווארשא, והנה בשבוע הזה קבלתי מענה מאת ה' קויפמאן, כי גם לפי עצת בנו הד“ר טוב לי לנסוע לסלאוויטא. וכי בקרוב אקבל ממנו שתי מאות רו”כ להוצאות הנסיעה והישיבה שמה. והנה כאשר אקבל הכסף לא יהיה לי דרך אחרת כ“א לנסוע, כי לולא זאת אהיה בעיני ה' קויפמאן כמתעתע. ועתה גם מבלי אשר קיויתי ולא חשבתי נאלץ אהיה לאחוז דרכי לסלאוויטא לערך בימי ר”ח תמוז. גם זו לטובה! ואולי אמנם אֵרָפא שמה רפואה שלמה. – – –


 

131. [לה' ל. שיינהויז] ז' תמוז, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – גם אני מצאתי פה מרגלית טובה, הלא היא העתקת ה' זאלקינדסאהן “רם ויעל” מחזיוני שעקספיר לשפת עבר. המחבר הזה נודע לי מספרו “ויגרש את האדם” העתקתו מס' מילטאָן, אשר לא ידעתי לו דֵי תהלה בקראי אותו בפ"ב, ושפתו אתו גם בהעתקתו זו, מבלי שום דמיון כלל להמעתיקים האחרים אשר לא יגיעו עד קרסוליו. – – –


– – – לא חדשתי מאומה בשיר בימים האחרונים, ולכן לא אוכל למלא חפצך לשלוח אליך שירים, מלבד העתקתי שיר קטן משפת אשכנז (שיר הצידים) אשר אשימהו פה לפניך. השיר הזה נעתק ע"פ משקל הנגון אשר בו יוּשר בשפת אשכנזית ורוסית למען יהיה כמדו גם בשפת עבר, ולכן אין בו חרוזים, כאשר כן אינם גם בהעתקה רוסית, רק מספר התנועות והמנגינות. – – –


 

132. [להוריו] ט“ו מנחם אב, תרמ”ה. סלאוויטא.    🔗


– – – האמת אגיד, אף כי ת“ל אני מרגיש א”ע יותר טוב וגם בפני נראה כי מצבי הוטב; בכל זאת בעיני כל זה אך פעולת החפץ של איזה אנשים להבנות מחורבנם של אחרים, ולא כהתהלה אשר יצאה לסלאוויטא ע"פ תבל כן הוא באמת. פה מקום טוב רק ליושבי כרכים אשר אויר נקי יקר בעיניהם מפז ורחוק מפנינים מוצאו, להם נאה ויאה לשבת פה להנפש מטרדות עיר גדולה ולהחליף אויר מעופש על אויר זך; לא כן לי, כי גם בשבתי בביתי היה לי אויר טוב במסבי עירנו, ואם כי לא כל כך קרוב, אך לא מעבר לים, ומפעולת הקומיס עוד לא אדע נפלאותיו, ולפי דעתי לו הוציאו בבית הוצאות גדולות כאלה, כי אז יכלו להשיג בעבורי גם חלב־צפרים (כמאמר ההמון), וכן ידברו גם רבים היושבים פה. ובכל זאת רבים מאד הבאים הנה להֵרָפא עד כארבע מאות איש ויותר. והנה לא אכחיש, כי בכל זאת אינני מתחרט על אשר נסעתי, יען כפי הנראה וכאשר אקוה אתקן פה בריאותי. – – –


– – – בנוגע לזמן ישיבתי פה לא אדע בעצמי כמה, ולעצתכם אחכה. לפי דעתי אם יתן ה' אויר טוב ונקי אז עלי לשבת פה עוד כחדש ימים, כי לא טוב הדבר להתחיל בשתית קומיס ולעזבו בהתחלה. – – –

– – – מקנא אנכי בהצדיקים והדוקטורים, אשר באו לפה להרָפא ממחלתם, כי הוצאותיהם מוּשָבות להם שבעתים. להראשונים ילכו גם פה חולי הנפש ולהאחרונים־חולי הגוף, וכולם מכלים פרוטה מן הכיס. לא הרחק ממעוני יושבת אשה כבודה גבירה ממאסקווא עם כל בני ביתה, ולפעמים אנחנו משוחחים יחדו, כי יודעת היא את ה' קויפמאן ואוהבת חכמת הציור, לפעמים אשב בביתה, בשבוע העבר חלתה אחת מבנותיה ויבא הד“ר מפה לביתה לבקרה, וישב שמה, ותספר לו אודותי וע”ד כשרוני. והד“ר יודע אותי, כי הייתי אצלו שתי פעמים, ובמרוצת הדברים אמר לה: לא רק כי אסור לו לשבת בפעטערבורג, ב”א גם על מפת הארץ (לאנדקארט) אסור לו להביט על מקום פעטערבורג“. כן ספרה לי האשה אחרי כן בהיותי בביתה. כנראה יהיה עלי להפרד מפעטערבורג, כי כן עצת כמעט כל הד”ר. – – –


 

133. [לה' ש. ציז] י“ח מנחם אב תרמ”ה. סלאוויטא.    🔗


– – – סלח נא לי כי אחרי שבתי פה שלשה שבועות עוד לא ערכתי אליך מכתבי. יודע אנכי אשׁמָתי אך העצלות לכתוב אשמה בזה. והסתפק נא, ידידי, בדברי המעטים האלה. זה לי שלשה שבועות באתי לפה. בראשית בואי היה האויר טוב והיערות הסובבים את העיר מצאו חן בעיני, כי אוירם מבריא וטוב, ושמה התהלכתי כל היום. הד“ר מפה דאבשזיצקי יעצני לשתות קומיס, מתחלה הראה פעולתו עלי לטובה. אך כעבור שבוע ימים נשתנה פה פתאום האויר ויהי גשם וברד אשר לא ראיתי כמוהו, גם סופות אשר הפילו עצים ואז נתקררתי עד כי הרגשתי כאב אנוש ודקירה בצדי השמאלית, ויצוה הד”ר להוציא דם מצדי ע“י שש באַנקעס למנוע הדלקת. ואף כי סרבתי ומאנתי; בכל זאת אִיַם עלי לשמוע בקולו ואתן גוי למכים ושכבתי על ערשי שלשה ימים עד כי חלף הכאב ושבתי מעט, מעט לאיתני. ע”י הסבה הזאת חדלתי איזה ימים לשתות קומיס, אח“כ החלותי עוד הפעם לשתות. מני אז עד היום מצב בריאותי הולך לטובה וגם בפני נראה כזאת, כי הקומיס והמאכלים הטובים במעוני יעשו פעולתם, רק צר לי כי זה שמונה ימים לא חדל הגשם והעבים ועלינו לשבת כל היום כלואים בבית, ולולא האורחים האחדים אשר יתאכסנו אתי יחד אז בלינו כל הימים בעצב מבלי כל פעולה. תקותי כי עוד יטהר האויר ולולא זאת אז כבר עזבתי את סלאוויטא. כי אין אני רואה פעולה גדולה משבתי פה. ההוצאות גדולות מאד עד 100 רו”כ לחודש, ומה מצאתי פה? אויר נקי יש גם בסביבות עירנו ותחת הקומיס יועיל גם החלב. ובכל זאת אם יטהר האויר אשב פה עד שני חדשים. הד“ר פיליפאוויטץ (היושב אצל חאלובינסקי) בא לפה והייתי אצלו, וייעצני לשבת פה זמן רב כי אז אֵרָפא רפואה שלמה, ויצוני לשתות גם חלב לא רק קומיס, ולבלי לקחת שום סמי מרפא. בהיער לא נדע עצב כי רבים ההולכים שמה לשוח. יש טהעאטער באֻרות סוסים. יש להקת מחצצרים בחצוצרות בלי טעם וריח. יש צדיקים חולים שותים קומיס וסביבם חיות הקודש ועוד ועוד. רבים נסעו לביתם מפה ע”י הגשמים, אך רבים עוד יבאו למצא פה תרופה. – – –


 

134. [להנ“ל] ה' אלול, תרמ”ה. סלאוויטא.    🔗


– – – עתה אוכל להודיעך כי לפי השתנות מצב האויר פה לטובה נשתנה גם מצב בריאותי והנני שלם בגופי ושב לאיתני. הקומיס יראה פעולתו עלי לטובה גם האויר טוב מאד, ולכן גמרתי בדעתי להתמהמה פה עד סוף חודש אלול, כי כאשר נקוה יהיו הימים האלה ימי אורה וחום. – – –


 

135. [להוריו] ג' מרחשון, תרמ"ו. ווארשא.    🔗


מאד שמחתי ביום אתמול על מכתבכם היקר, ומאד אודה לכם כי הסכמתם לשבתי פה כעת, כי זה כל חפצי לבל נפָּרד בדעותינו תמיד כאשר עד הנה. עתה אענה לכם על מכתבכם אחרי כן אודיעכם מכל אשר אתי. לפי מכתב ה' אברהם ידידנו הי' בראדושקאוויץ גם שלג, ולפי מכתבך ג“כ האויר שם במצב רע ולכן לא אתחרט כי ע”פ רגש פנימי נסעתי לווארשא, כי פה אף אם ירדו ג"כ גשמים בכל לילה, בכל זאת יופיע השמש ביום אז אין זכר לטיט ורפש. ובעירנו לא יחרבו פני האדמה אחר הגשם במשך ימים אחדים. ולכן אקוה בישע אל לשבת פה בימי הגשמים עד כי יבא הקפאון בעירנו, היינו משך שני ירחים בקירוב, וכאשר תודיעוני כי החורף שורר בעירנו אז אשוב אליכם, כי בעת ההיא טוב האויר בעירנו, כפי זכרוני בשנה העברה. – פה עתה הימים ימי אור שמש, ואוכל גם לשוח בגן העיר מעט ביום. – –


 

136. [להנ“ל] י' מרחשון, תרמ”ו. ווארשא.    🔗


– – – הנני שבע רצון מחבלי כי לא יחסר לי דבר, וכנראה טוב יהיה לי לבלות פה ימי הגשמים ואף כי בימים האלה ירדו מטרות עוז ורוחות נושבות; בכל זאת לא ישפוך העצב את רוחו על כל בשר, ואין מעמד לרפש וטיט ברחובות קרת, וכמעט יֵחם השמש ויצאו האנשים לשוח בגנות ופרדסים. לפי השערתי כבר הסירו העצים בסביבות עירנו עָלֵיהם מֵעַליהם, וחשופי עפאים יושיטו ענפים – יבשים לכל רוח, כשֶלט עצמות אדם בעולם התוהו, – לא כן פה עוד תפגשנה העינים צבע הירקרק, צבע השלום. לרגעים ירחפו עלים בלים סביב עץ יולדתם טרם נפלם על הארץ, כבני יונה טרם עזבם קן הוריהם לשוט ברחבי תבל. עוד תחיה השושנה בערוגות מטעה, ואף כי זיוה נצמת מני קור ליל, עוד יפיה בה וקסם על שפתותיה, אשר יֵרָאו עקבות יפי הנוער גם בימי שיבה, ולכן אוכל לבלות פה הימים האלה ברוח נכון ובתקוה, כי משלחת מלאכי הבציר תעבור ועדי לא תגע לרעה בישע אל, כי זה משאלות לבי עתה, להנצל מצנים פחים הקשים לי, ואשר סבלתי ונשאתי אתי עוּלם בשנה העברה. – – –


– – – הייתי בבית ה' סאקאלאוו והשתעשעתי שמה זמן רב. הוא ידפיס את מאמרי “העינים” עם ציורים כאשר אשלחו לו מעירי. גם ידפיס את שירי הגדול “התקוה”.


 

137. [להנ“ל] י”ח מרחשוון, תרמ"ו. ווארשא.    🔗


– – – כנראה אשב פה עוד איזה עת ואולי אתמהמה יותר מכפי השערתי, כי באמת אם רק אשתכר פה להוצאותי אין לי מה למהר לנסוע לעירי, כי לא חסר לי פה דבר, ולכן אין לדאג כעת אודות המקום אשר בו אעשה מלאכתי בשובי אליכם אי"ה. – – –


 

138. [להנ“ל] י”ד כסליו תרמ"ו. ווארשא.    🔗


– – – בעבור “האסיף” אני עושה ציורים קטנים בתחלת כל סדר בתוכם יבאו שמות הסדרים, כמו: ספורים, שירים, וכדומה ושנים גמרתי ויוסיפו רב יופי להאסיף. כן אקוה לעשות שער יפה להספר כנסת־ישראל אשר יוציא לאור ה' ראבינאוויץ מנהל עניני חובבי ציון. – – –


 

139. [להנ“ל] כ”א כסליו, תרמ"ו. ווארשא.    🔗


– – – ה' רבינאוויץ יבקרני לפעמים ע"י השער אשר אני עושה לס' “כנסת ישראל” אשר יוציאו לאור חובבי ציון. והראיתי לו מאמרי אשר העתקתי משפת רוסיא בשם “משיח בן דוד” וישר בעיניו לתת לו מקום בספרו בתור פעליעטאָן. – – –


 

140. [להנ“ל] ד' דחנוכה, תרמ”ו. ווארשא.    🔗


– – – בשובי מסלאוויטא כמעט כלה עזבני השעול וגם פה מתחלה הי' כל כך קל ולא לפעמים עד כי לא שמתי לזאת לב, וסמכתי על דברי הדוקטורים מסלאוויטא וגם על דברי ה' ב. כי שעול קל עם לחות עתה דבר הרגיל אצל הרבה אנשים, וזה איננו נוגע למחלתי אשר עברה כלה מבתי החזה, בהתחזק גוי בהמשך העת יעזבני גם השעול הקל הזה, וסמים למרפא לא יועילו פה מאומה. – – –


– – – ובאמת הן על כרחי לא אגרש את השעול ממני, והסמים יועילו רק כי על ידיהם יהי' עלי להזהר ולהשמר מדברים רבים, ודברים רבים יזיקו לי, אשר עתה בכל דרכי חיי וכלכלתי הנני כאדם בריא, והאות ע"ז, כי מעת שובי מסלאוויטא עד הנה לא נתקררתי אף פעם אחת, תחת אשר בשנה העברה בעשותי עצות הרופאים, היתה ההתקררות דבר השכיח אצלי. – – –


 

141. [לה' ל. שייננויז] י“ב טבת תרמ”ו. ווארשא.    🔗


– – – בטח קבלת מכתבי הקטן אליך ושם הודעתיך חפצי גם אני כי תבא במספר סופרי “כנסת ישראל”. ע“ד תכנו חשבתי למותר להודיעך, כי תקבל בקרוב פראספעקט בפרטות. רק מדבריך אשר כתבת “להקריב לו דברים של טעם לחבב את רעיון הלאם”, הבינותי כי הכנסת ראשך ורובך והקדשת עטך רק לפלפל בעיני “הלאומיות”, אשר כבר יצא מאפנו והיה לזרא לכל קורא מכ”ע, – היו ימים וימסור איש הרוח כמעט את נפשו להוכיח, כי השמש עומדת והארץ סובבת. דבר בעתו היה. אך עתה לשחוק יהיה אם יוכיחו חוקרינו בלי הרף כי הארץ סובבת, כי מה ישמיעונו וכולנו יודעים את האמת הזאת. ואם תאמר כי בינינו עוד לא רבים יודו “בלאומיות”, הן גם המון העם באירופא הנאורה לא יודה כי הארץ סובבת, ומי ישים לזה לב? אך חלילה לי להורות לך הדרך תלך בה, כי רוחך ינחך בדרך נכונה תמיד. תכן “כנסת ישראל” כתכן “האסיף” הוא, ומאמריו יוכלו להיות מכל ענין וחכמה שהחיים קשורים בהם. עתה הן קראת את מאמרי “ע”ד חכמת השיר והמליצה" ועתה העתקתי את כל הציטאַטים של משוררי רוסית ואשכנזית לשפת עבר ואולי יקחהו ה' ראבינאוויץ לספרו. – – –


 

142. [לה' ש. ציז] י“ח שבט תרמ”ו. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – לא להעציב רוחך, ידיד יקר, השמעתיך בשבוע העבר קשט דבר אמת ע“ד מצב בריאותי, כי באמת אין חלילה, ובמשך השבוע הוטב לי, רק אתה מרוב ידידותך אלי תראה צל הרים כהרים. וכבר ידוע לך כי אחת שמתי לי לחק, לבלי לפחד ולשים לב לכל אשר יעבור עלי, כי כבר נוכחתי לדעת כי העת תשכיח ראשונות. ואם רק נדע לשאת סבל החיים אז יַקל משאם ע”י זה, ואין דבר קיָם ועומד. רק חליפות למצבנו כל הימים. – – –


– – – השיעול – כטבע שני נעשה לי וכל כך הרגלתי עמו עד כי לפעמים לא יפריע הֲלָךְ עשתונותי. השעול עושה את שלו ואני רוקם מחשבות בטוחי ולא אשים אליו לב.


 

143. [להנ“ל] י”ג אדר א', תרמ"ו. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – מי ידע תוגת נפש משתפכת בהמון רגשותיה הלוהטים על רגבי כפור קרח, אשר בין רגע יקפאו ויעמדו כמו נד? – – –


 

144. [להוריו] אייר, תרמ“ו. פ”ב.    🔗


– – – ואל תשית לב כי לא מצא מאמרי חן בעיני אחדים אשר הדבר נגע אל לבם. הן ידוע לך המשל אם לעולם נפחד להקניט את האוזים עלינו לחדול מכתוב. ואנכי הן לא פרשתי בשם, ואם אחד קרא בעצמו כי עליו יסבל הדברים אשמו בראשו. לוּ החריש ואיש לא ידע. ואנכי התענגתי מאד מזה, כן בשעת כתיבתי וכן בשעת קריאתי, ומי זה יאסור לי להתענג מעט ולשחק מעט? וסוף כל סוף האם שקר דברתי? להם הכל מותר, הכל מחוּל, ולנו אסור גם להשתעשע בדברים, וכי מפני שאני סופר הפסדתי? להתאסף בעירנו ולשפוך לעג כמים איש על רעהו מותר, ואנכי לא אוכל לדבר בדפוס ככל העולה על רוחי? – – –


– – – היום הייתי אצל הפראָפעסור אייכוואַלד. וזמן רב התבונן בי ויתן לי רעצעפט אחד לקחת ארבעה שבועות, וגם צוה לשתות מֵי מאָדֶען ששה שבועות רצופים, רק בתנאי כי אמהר לעזוב את פ“ב, ולנסוע אליכם. – לנסוע לאיזה מקום לשתות קומיס או מים אך למותר. ובנוגע לנסיעתי לארץ ישראל אמר כי טוב מאד הדבר, ועלי החובה לעשות זאת, ביותר לימות החרף, – לפי דבריו טוב יותר לנסוע למצרים, לאלכסנדריא או לקאהירע, אך גם בא”י האויר טוב ומבריא. – – –


– – – דברתי עם ה' קויפמאן ורעיתו ושניהם מסכימים לעצות הרופא. כעת לא יעצרוני פה ועד העת אשר אחפוץ לנסוע מעיר מולדתי לארצות הקדם ישתדלו לשלוח לי מכתבים למכיריהם (רעקאָמענדאציות) וה' קויפמאן הבטיח לכתוב עבורי לה' וויסאָצקי שהוא ממכיריו ויתמכו בידי; אך כעת עלי לשוב אליכם ולשבת כשני ירחים למלאות פקודת הרופא בדבר שתית המים. – – –


 

145. [לה' ל. שיינהויז] י“א אייר, תרמ”ו. פ"ב.    🔗


– – – ע“ד נסיעותי קדמה מזרחה כולם מסכימים כי טוב ומועיל מאד הדבר. לפי דעתי לא למותר היה להשמיע במב”ע כי הפראָפ' הנודע אייכוואלד גם הוא מסכים כי אויר א“י טוב לחולי הריאה. ולו אספו הסכמות כאלה רבות אז החל מעט מעט הרעיון ע”ד נסיעות חולים לשם לצאת מן הכח אל הפועל. – – –


 

146. [לה' א. קויפמאן] א' סיון תרמ"ו.    🔗


אדוני, מגיני ומושיעי!


– – – כנציב קרח עמדתי עת ידך נגעה את ידי בפעם האחרונה, רגשותי קפאו ומפי נעתקו מלין, ומה אדבר?


אך הנה פניך היקרים עזבוני ומהר ישאני רכב ברזל הלאה. מדוע כצל חלפו ימי שבתי בצל קורתך? מדוע ישליכני חלדי מגל אל גל בים החיים מבלי מנוח!? הה, מוסר שדי! הרף נא ממני, ואבליגה, או שלח ידך ותבצעני. ומה כחי כי איחל?


עוד שפתי אוהבים לי טל חיים ירעיפו, עוד זֹהר העתיד ממרחק יראוני, ולבבי כאניה סוערה, ינוע בין תקוה ופחד. הוי, לבי! לבי! למה תוליכני שולל ותנבא לי חיים ואֹשר? שורה תוך חדריך אם לא שמה ושאיה יוכת שמה; תוכך יאנח, הדם ירוץ כמתעתע ושתי כנפות הריאה, עוזריך ומגיניך, תזובנה מדוקרים, תשאפנה רוח כתנין באנחה עמוקה, ועתה על מי תשען כי תביע לי נחומים?!


רעיון נורא יתגנב בקרבי: אולי, אדוני, אולי נפרדנו עד עולם?! – את המות לא אירא, כי לא אמותה, יען אינני, חי גם עתה. איכה, מיכה יוסף?! הן כבר שאלת:


"אם עלם נושא כל עקת צלמות

עוד חי יקרא תחת השמים?"


איכה עתה, לן בצל שדי? מי יתן לי רוחך הכביר ואלך כמוך בנתיבות אל־מָות! יהי מה יהי! אם רחבי תלד, מעיני שמים או מצרי שאול לי נכונו, פניך ילכו עמדי והניחות לי. רק בהפרדי ממך ארגיש כי לבי ובשרי יהמו וינהו אחריך. – –


 

147 . [לה' ש. ציז] י“ב תמוז תרמ”ו. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – אמנם רבות נפוגותי ונדכאתי בליל מוצש"ק עת נפרדנו איש מעל אחיו. לבבי האנוש נאלם דום וגם אנחותי כמו סוּגרו. לא דאגתי כי נִפָּרֵד, יען כי דרכך סלולה ולקנך תובילך; רק אוגז פנימי לַהַט חושי, רוגז על המקרים ועל עצמי, רוגז על העבר הזורה מלח על פצעי בזכרונותיו הנפלאים, ועל ההוה השמם וריק כמדבר תלאובות. – לא פגשתיך, לא בלינו עתותינו וגם לא נפרדנו כאשר אותה נפשנו. הדלף הטורד בעת פרידתך, החשֵׁכה והסערה הוו לי ראי מלוטש לראות בו מצב רוחי פנימה. ברוח סוער ולב דוי נרדמתי לקול הרוח הסוער בחוץ אחרי אשר שפתיך נגעו על שפתי בפעם האחרונה! – – – אדותי מה אודיעך? יום הולך ויום בא ועוד לא באה ישועתי. רק בימים אלה כמו הוקל לי מעט. – – –


 

148. [להנ“ל] י”ח מנחם אב, תרמ"ו. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – ידידי! במכתבך לידידנו רמזת כי אולי חולה־אנכי ע“י עמלי בלמודים. אך באמת עלי להשמיעך כי לא הלמודים ולא העמל הם סבת מחלתי. – ורק האנשים החפצים לרשת זֵר קדושים, הסובלים לשם החכמה, רק הם יתפארו כי הם קרבנותיה. אמנם אנכי לא אעשה שקר בנפשי ואודה כי העיקר הסבה שלא השגחתי לשמור בריאותי, וסבלתי מחסור, ומכיון שהיה גוי חלש ועוד נתקררתי כמה פעמים; לכן חולה אנכי. ההתקררות בעצמה דיה להסב מחלה כמחלתי, וראינו רבות פעמים כי גם אנשים בריאים ששמרו גופם יותר מנפשם, כשנתקררו פתאום תהי אחריתם מרה. שלש פעמים החליתי, בווילנא, בפ”ב ובראדושקאוויץ, ובכל פּעם יודע אני אל נכון כי ההתקררות היתה הסבה לזה. ולמה זה אתלה האשמה בלמודים? אם הייתי בעל עגלה או סנדלר יוכל היות ג“כ שהייתי חולה, כאשר עינינו רואות כי גם הם יסבלו מצינים פחים כשיפגעו בהם. אינני מבקש מאת ידידי להרים כבודי ע”י כתר תהלה כזה שאני סובל ונושא לשם החכמות. דברים כאלה רק יעלו קצפי, כי אני יודע האמת שמחלתי היא טבעית ואחת היא אם מלומד אנכי או לא. אינני מבקש שכר עבודה ואינני חפץ שאחרים יציגוני למשל ולהוציא עי“ז משפטים מעוקלים. כמה אנשים בלעי מלאכות עניים בורים, כמה מהם שוכבים בבתי החולים, ואין דובר דבר אודותם, ואם יחלה איזה איש ידוע ברב או במעט, אש רבים שופטיו מבקשי סבות מחלתו, יאשימו את הלמודים וכו' ואין שם על לב כי אולי מקרה אחד לחכם ולסכל, כי הטבע לא תשים הבדל בין גוף איש משכיל ובין גוף ערום מדעת. – הרוקח בעירנו אמר לי כי הד”ר זאוסטינסקי נתן רעצעפט לאכר אחד ממש כמו הרעצעפט שנתן לי ומסתמא גם מחלתו דומה למחלתי, ומה היתה סבת מחלת הכפרי החמרי הזה? ג"כ למודים? – ראה הכתיבה קשה עלי ואתה אינך נזהר ותעורר לבבי בדבור אחד, עד כי מוכרח אנכי לענות לך, הזהר לימים הבאים מדברים כאלה. – – –


 

149. [לה' ש. שיינהויז] כ“א מנחם אב תרמ”ו, ראדושקאוויץ.    🔗


– – – שאלה אחת קטנה אתה שואל ממני: להודיעך בכל שבוע, “כי שלום לי”. לוּ שלום היה לי, שלום ברוחי וגופי, כי אז לא מנעתי לבקרך לפעמים במכתבים גדולים כרוחי, כי אוהבים רבים כמוך אין לי; אך פה זה הוא הקוץ המעכב בעדי, כי לא יכולתי עד הנה ועוד לא אוכל להודיעך כי שלום לי. אין שלום בעצָמַי ואין שלוה ברוחי. הנני רצוץ ונדכה, רפה וחלש, עד כי לפעמים אתלונן על התבל כלה, ואהבת רעים עלי מעמסה, כי אנחותיהם יגדילו כאבי ובתנחומותיהם הם כלועגים לרש, והועל לא יועילו. הכתיבה תכבד עלי מאד, ומסבות עולם ותהפוכות בני האדם לא עָדַי יגיעו, כי בקרת רוח אביט עליהם. לכן מה אכתוב? “שלום, שלום” ואין שלום. להתאונן לא אחפוץ, וגם עתה קשה עלי להוציא לפניך מצב רוחי, אך אתה תמשוך לשוני בחבה. מה אעשה? –


זה שני ירחים אשר אני יושב תחתי כל היום וגם לשוח אין בי כח. מזה תבין כי לא עתה העת להשתעשע במכתבים. הנני יושב ומחכה מה יעשה ה' עמדי. לא אבקר בבית רעים וגם אין איש מבקר אותי, וטוב הדבר בעיני רב יתר, מלהג אוהבים רבים. זה בא בתנחומים, וזה בחכמות ומשלים, זה בעצות ורפואות, וזה במוסר ותוכחה, ואת כולם ישא רוח. מנוחה נחוצה לי ולא יותר! –


מה כל החרדה אשר חרדת עלי? שב במנוחה במקומך וברית אהבתנו לא תמוט. כי מה אכתוב לך? חדשות לא אשמיעך וגם אודותי לא ארבה לכתוב. – – –


 

150. [לה' ש. ציז] כ“א מנחם אב, תרמ”ו. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – התענגתי לשמוע כי דיבות שפתינו לא העירו בך קצף כ“א יותר היו לך לשעשועים. כי באמת רק בין “אוהב ואהובה” נכונה המליצה, כי היא תאמר אליו: “הנך יפה, דודי” והוא יענה: “הנך יפה, רעיתי”. אך בין אנשי לבב, בין רעים וידידים החיים בעולם השפל, לא בעולם הדמיון, עולם שכלו טוב, חיים כאלה לא יתכנו. על רעים כאלה להביט איש על רעהו בעינים פקוחות ולבלי הסתיר דבר תחת מסוה האהבה. חדשות אתי אין. במצב מחלתי אינני מרגיש עוד שנוי לטובה, אף כי הד”ר זאוסטינסקי טרם נסעו מפה אמר כי טוב לי עתה. הד"ר הזה הבטיח לי לענות תמיד על מכתבי אשר אריץ אליו בנוגע מחלתי. גם בהליכות ביתנו אין תמורה. – –


 

151. [להנ“ל] ט' אלול, תרמ”ו. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – מה אכתוב לך? בריאותי במצב שפל מאד. היו ימים שהייתי מוטל על ערשי. אצפה ואחכה מה יהיה בימים הבאים, וכטוב בעיני ה' יעשה עמדי. – – –


 

152. [להנ“ל] י”ז אלול. תרמ"ו. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – בידים רועדות מוטל על ערש אערוך לך דברים אחדים למען הרגיע מעט רוחך. יסר יסרני יה ומחלתי שגבה עתה ממני עד כי נלאתי כלכלה. לא לשבת, לא לעמוד אין בי כח, הקיבה תכאב מאד ומאכלי רק מרק ולא יותר. עצמותי שפו ומה יהיה לא אדע, לבד השעול ומחלת הבטן אבדתי חוש השמיעה ע"י הרפואות החריפות וכמעט לא אשמע, והנני נדהם, מתהפך בצידי יומם ולילה. – – –


 

153. [להנ“ל] כ”ז אלול, תרמ"ו. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – ידיד יקר, בשבוע העבר ערכתי אליך מלים אחדות ברב אונים על ערש דותי. גם הפעם עודני כאז שוכב על ערשי, אָנוש ורפה כח, כי זה כשלשה שבועות לא באל על פי מאכל רק מרק בשר תרנגולת, וקיבתי תציק ותכאיב לי מאד ולא תעכל מאומה. רפיוני גדול עד כי לא אוכל לעמוד על רגלי, מלבד השעול אשר לא חדל ואזני חרשות כאשר כתבתי. לפי דעתי עיקר הצרה כי אין רופא בעירנו לתת לי תרופה נכונה למחלת בטני. יוכל היות כי רופא טוב נתן לי מתחלה איזה סם מרפא ולא באתי עד הלום. אם לכל אדם אסור לשבת בעיר שאין בה רופא אעכו“כ שאסור לי לשבת בעיר ארורה כזאת, ולבסוף אני שוכב תחתי, ומה תהיה אחרית דבר? – כל הרופאים אומרים כי האויר בעיר קטנה נחוץ לי ויבריאנ'. במה דברים אמורים לוּ יכולתי לשוח ולשאוף רוח; אבל אני שוכב על ערשי וממילא יתקלקל האויר גם בבית, ומה לי מן האויר? כבר נוכחתי כי העיקר שאוּכל לאכול אז הכל על מקומו יבא בשלום. ומאז פחדתי לבלי תתקלקל קיבתי ומגורתי הנה באה. עתה נחוץ לי לבקש עצה ותחבולה לרפאות קיבתי שהכל תלוי בזה; ע”כ גמרנו בדעתנו תיכף אי“ה אחר ר”ה הבע"ל לנסוע אני ואמי תחי' לווארשא (לרופאי מינסק אין כדאי) לדרוש שם ברופאים, אולי יעוררו תאות האכילה בקרבי וימציאו לי עזרה. – – –


 

154. [להנ“ל] צום גדליהו, תרמ”ז. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – קבלתי ברכתך לשנה החדשה, ומי יתן ויאמנו דבריך, והיום קבלתי מכתבך הגלוי, ומאד אודך כי נכונים אתם לעמוד לימיני בעת אהי' אי"ה בווארשא. אך למרות רוחי כנראה עוד ימשכו הימים. כעת הנני כל כך חלש עד כי לעמוד על רגלי לא אוכל. כנראה לא ארד מהר ממטתי אשר עליתי עליה. לוּ יתן ה' בי מעט, מעט לפחות ישובו אלי כחות חדשים. לעמת מצבי בשבוע העבר הוקל לי מעט. החלותי לטעום מאכל והכאב בבטן כמעט חלף, אך עוד לא קמו בה סדרים, והנני נזהר מאד. עתה נחוץ הי' לי ביותר רופא מומחה שיורני איך לתקן מעט, מעט בריאותי לבלי אקלקל באיזה דבר מה שתקנה הטבע בכמ ימים. – – –


 

155. [להנ“ל] ח' תשרי, תרמ”ז. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – התענגתי על דבריך ומלא אני רגשי תודה לך כי נכון אתה להיות לי רב להושיע בווארשא. אמנם לא אדע אם יצא הענין הזה אל הפועל, כי גם במינסק נוכל להתיעץ ברופאים וטרדת הדרך לווארשא תבעתני מאד. מוסדות בריאותי רופפו כל כך עד כי גם תנועה קלה קשה לי. באחת אתנחם עתה כי החלותי לאכול מעט מעט וקיבתי מעכלת, אם לא בסדרים, אך די לי כי מרגיש אני רעב, ולכן יש תקוה כי אשוב אי“ה מעט, מעט לאיתני; אך מלבד הקיב עוד יציקני השאון בהאזנים זה שבועות אחדים המדברים עמי צריכים לצעוק. הד”ר זאוסטינסקי כתב אלי כי זה בא ע"י חולשת הגוף. ובאמת לבי חלש כל כך עד כי פעולת הנשימה תכאיב לי, בכל זאת טוב עתה מאז. יתן ה' רק כי לא יקרה חלילה אסון, והכל ילך כשורה אז יש תקוה.


 

156. [להנ“ל] ערב סוכות, תרמ”ז. ראדושקאוויץ.    🔗


– – – ומושכב על מטתי אני עורך אליך דברים אחדים. “האח! האח!” קראת כי הוקל לי מעט. אף כי ת“ל באמת הוקל לי כי נורא היה מצבי; בכל זאת לא אוכל עוד להכות בתוף ולשמוח בעודני מוטל על ערשי בלי אונים עד כי גם לשבת קשה לי. מה נואלתי בדברי ע”ד נסיעה לווארשא. לפי כחותי עתה הוא רק רעיון רוח, הכחות יתמו מהר אך ישובו לאט, לאט. ומי יודע עד מתי עוד אשמור ערשי? אך ת"ל כי היסורים חלפו מעט וטוב לשוב לבריאות, לוּ יהיה אף מעט, מעט. אני נזהר באכילתי, ובכל זאת קיבתי איננה שומרת סדר, יתן ה' כי הכל ילך לטובה. יהי שמו מבורך. הרעש בהאזנים לא חדל, והנני כחרש מעט לא אוכל לדבר עם איש. קשה עלי הכתיבה. – – –



  1. еврейский сиротский приют  ↩

  2. прошения  ↩

  3. Выстовка  ↩

  4. тушевальный карандаш  ↩

  5. с натуры  ↩

  6. импереатийский батанический сад  ↩

  7. Историа искуств  ↩

  8. художественый и музыкальный вечер  ↩

  9. хор  ↩

  10. первый бас  ↩

  11. השיר “נסיעה אל אבותי” מצא במאד חן בעיניו, וביחוד מחזה הנסיעה על מסלת הברזל, ויאמר כי עוד לא בא בשפת עבר חזיון נסיעה כזאת, וחזיון חדש הוא. –  ↩

  12. АРХИТЕКТУРА  ↩

  13. СКУЛЬПТУРА  ↩

  14. ЖИВОПИСЬ  ↩