מִתּוֹךְ הָאוֹקְיָנוּס הַמִּתְגַּלְגֵּל, הֶהָמוֹן, חֶרֶשׁ בָּאָה טִפָּה אֵלַי,

לָחֲשָׁה: אֲהַבְתִּיךָ, כִּמְעַט רֶגַע אָמוּת,

דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה נָסַעְתִּי אַךְ לְמַעַן הַבֵּט בְּךָ, גַּעַת בְּךָ,

כִּי לֹא יָכֹלְתִּי מוּת עַד אִם הִבַּטְתִּי בְּךָ פַּעַם,

כִּי יָרֵאתִי פֶּן אַחֲרֵי-כֵן אֲאַבְּדֶךָּ.

הִנֵּה נִפְגַּשְׁנוּ, הִבַּטְנוּ, בְּטוּחִים אֲנַחְנוּ,

שׁוּבִי בְּשָׁלוֹם אֶל הָאוֹקְיָנוּס, אֲהוּבָתִי.

גַּם אָנֹכִי חֵלֶק מִן הָאוֹקְיָנוּס הַהוּא, אֲהוּבָתִי, לֹא רַבּוֹת נִפְרַדְנוּ.

הִסְתַּכְּלִי בַּהִתְעַגְּלוּת הַכַּבִּירָה, בְּהִתְלַכְּדוּת-הַכֹּל, מַה שְׁלֵמָה הִיא!

וְאוּלָם אֲשֶׁר לִי, אֲשֶׁר לָךְ, הַיָּם קְשֵׁה-הַדִּין עוֹמֵד לְהַפְרִיד בֵּינֵינוּ,

כְּמוֹ לְשָׁעָה יִשָּׂא אוֹתָנוּ פָּרָשׁוֹת, אַךְ לֹא יוּכַל שֵׂאת אוֹתָנוּ פָּרָשׁוֹת לְעוֹלָם;

אַל תִּקְצַר רוּחֵךְ – אַךְ זְמַן זְעֵיר –

דְּעִי, אֲנִי מְהַדֵּר הָאֲוִיר, הָאוֹקְיָנוּס וְהַיַּבָּשָׁה,

יוֹם-יוֹם עִם רֶדֶת-הַחַמָּה לְמַעַן יְקַר-שְׁמֵךְ, אֲהוּבָתִי.