לוגו
מיומנה של אשת חייל [בטירונות] 11.6.1943
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

האשה מספר שלושים ושנים

מתוך “הבוקר”, 11.6.1943

נדמה לי שלפני אותו הבוקר לא ראיתיה מעודי. אולי ישבה פעם על ידי באוטובוס, מקפיאה את כתפיה וגוחנת קדימה כדי לתפוס פחות מקום. אולי הֵסבה פעם על ספסל בשעות אחר-הצהרים, על הרציף המשתרע לאורך שפת הים, נותנת את עיניהָ במים ואני נותנת את עיני בה. ואולי, אין לדעת, אולי ראינו פעם יחד קומדיה בקולנוע וצחקנו בבת-אחת, בבלי-דעת. ואולי קנתה גם היא כמוני צרור כלניות מידי אשה מוכרת ברחוב, כי גם היא אוהבת לראות את הצרור הקטן והאדום כשהוא נפרד, כניצוץ זעיר, מלהבת הכלניות הגדולה.

אך ראִיָה שבהכרה לא ראיתיה לפני כן מעולם.

באותה שעת בוקר שנכנסתי באקראי לאולם ההמתנה של ה“ועד למען החייל”, כבר מצאתי שם ממתין המון רב של נשים. ולכל אשה מספר. כל אחת מהן לא היתה אלא מספר הממתין לתורו להיכנס פנימה. הנה יושבת אשה כבדת-בשר בגיל העמידה, האשה מספר “52”. הנה מספר “7”, דקה וצנומה. מספר “11” סורגת בשתי מסרגות. מספר “6” כרסה בין שיניה, ומספר “8” גוצה, הנוטה להשמין, המספרת עם מספר “20” הדוּרה, אך ללא כחל או שְרק.

ברובן היו נשים מעדות המזרח ששביסי צבעונין דוהים בראשיהן. אך מן הצד, על ספסל עץ, הסבה אשה צעירה, מספר “32”. ראשה היה מחותל במטפחת משי ירוקה ומתחת למצחה הרם הסתכלו בי עינים בעלות גבינים1 עגולים כמעט, כאילו היוו מעגל סביב העין. לחייה המאורכות היו שזופות-חומות וידיה הנאות נחות על ברכיה, ובין שתי אצבעות היד המספר, מספר “32”.

כיצד נכנסתי עמה בשיחה לא אדע. אך כיוון שפתחנו, הפלגנו בשיחתנו. אחרי-כן יצאנו משם יחדיו, ואז, כנראה, אמרה לי אשת-חייל זו כמעט כמתחטאת:

“אל נא תלגלגי עלי אם אגלה לך, שמאז התגייס… אני כותבת יומן”.

מלה זו בלבד “יומן”, די בה כדי לעורר סקרנות רבה. ומיד את מרגישה שהיית משתוקקת להושיט את ידך וליטול מידי זו את יומנה שלה ולהשקיע בו את עיניך. אך כיצד לומר לה לפתע: הבי לי את יומנך!

ולכן שניתי את טעמי ושאלתי:

“וכי מה את רושמת ביומן שלך?”

"יש ימים שאיני רושמת בו אף מלה אחת. ויש ואני מספרת בדרך זו עם עצמי, הרבה. סודות אין בו ולא מסתורין ואיני שומרת עליו בקנאות. וכי יש מה להסתיר? רואה אני שעורר את סקרנותך. הנה הוא לפניך. ראי עמוד א' ".

סבורה הייתי שהיא משטה בי. עמוד א' זה היה מוזר מאד. הוא היה חלק ולבן.

“משתוממת את? עמוד א' לא נכתב. כי עדיין לא היו מלים בפי. שתקתי אז. והנה העמוד, זֵכר לשתיקה אחת”.

ועל המעטפה הפנימית כתוב לאמור: “היומן למלכה, אשת מיכאל החייל”. ומלבד זה אף לא מלה.

והרי עמוד ב' ברשותה של הכותבת:

כ“ג חשון תש”ג, לעת ערב:… את “מכתב האֵם לבני החייל” כבר שמעתי רבות מפי הזמרת ברדיו, מפי חייל וחיילת, מפי שכני הנער המתגורר מנגד והמשנה את לקחו ליום הבר-מצוה בניגון זה, ומפי שפתיו השורקות של החלבן. הוא היה לי לזרא.

אז סבתי את כפתורי הרדיו. בתחנה זרה אחת שידרו פרפראות. ובתוכנית שיחה בין שתי נשים, נשי חיילים. האחת: “בעלי, החייל במדבר, כתב ספר ‘הלכות צבא’. ובאחד מסעיפי הספר שורת עצות לחייל: אם נדרשתָ לעשות מעשה גבורה אל תֵחפז, תן לאחרים להראות את כוחם”.

והשניה שומעת וצוחקת. גם זה לא היה לפי רוחי. ובעוד תחנה זרה אחרת, שר מישהו את השיר “לכשתשובנה האוניות, המחזירות אל חופינו את בנינו השבים מהמערכה… כשישובו בנים לגבולם”…

אז ראיתי ספינות שבות, חשות הביתה, וסיפוני אוניות מלאים אנשי-צבא נותנים את קולם בשיר, ורטט תקווה גדולה וחדשה בשירתם. ואחרי-כן נדָמה השירה באוזני וקול חייל אמר בלאט, כמלחש על אוזנה של מי שהיא: “תמונתך על שולחני, אני מהרהר בך, אל נא תימחי את בת-הצחוק מעל שפתיך”. ודבריו הפשוטים העבירוני הרחק, אל אוהלו.

אותו היום היתה דממה גדולה בביתנו, דממת חדרים מרוהטים שבעליהם עזבום ואין להם עוד חֵפץ בהם, ובנוי הפָרוש עליהם. כי בבוקר אותו יום יצא מיכאל לאֵי-שם לבדיקה רפואית. לעת הצהרים לא שב. ואף עם ערב לא חזר. השולחן ערוך לארוחת שנים. ואולם הצלחת האחת תישאר, כנראה, ריקה. ואֵין האשה אוכלת.

הקולות המגיעים מחדר המדרגות מקבלים תוספת הֵד. כי יושבת אני ומאזינה לצעדים המדשדשים שם שלא כמנהגי תמיד….הנה שעט צעדים העולים לדיוטה השלישית. הנה צעדים קטנים נגררים אחר גדולים מהם, ילד הוא הנגרר אחר אמו. צעדים מתעכבים לפני דלתו של שכן, ומצלצל פעמון לא שלי. האור בחדר-המדרגות נדלק באיוושה קלה וכבה. אור תכול ומלנכולי חבוי במסדרון המבוצר, במקלט. סנדלי-בית יורדים והנה הם שבים ועולים. דלת חובטת, גם שאון התנועה ברחוב גובר והולך. ואולי אך נדמה לי שהסאון גובר לבלתי נשוא.

האור בחוץ, עדיין לא דלל לגמרי. ואחרי כן נוקפות שעות אחר שעות. בחדר הסמוך עדיין אותה ארוחה מיותמת וכאן בַּכֹל, דממת אשה יחידה המסתובבת בחדריה.

ואז אני אומרת לעצמי: לא יבוא!

מיכאל לא שב באותו היום.

כ"ג בחשון: היום לעת ערב שב ואמר: “נתקבלתי! ופריסת-שלום לך מאחד אורח-פורֵח עליז ושמח, מעוד אחד ועוד אחד שהלכו עמי יחדיו לאֵי-שם, ונתקבלו אף הם ליחידות אחרות”.

והנה ימי חופשה אחרונים, ומיכאל עדיין לבוש בגדיו האזרחיים.

ולפני שהלך צרר את תמונת רעייתו, את התנ"ך הקטן בעל עלעלי הנייר הדקיקים, את תיבת הסיגריות המתכתית הכבדה, שתהא טמונה בכיס מדיו השמאלי על לבו לפי מיטב המסורת החיילית, ואת מפתח הבית ענוד פיל קטן ולבן, לאות מזל, ועוד.

היה יום סגריר כשהלך. אחר-הצהרים נפרד וירד במדרגות למטה. לעת ערב האזנתי לחדשות – שלא עניֵנוני כרגיל – בתוספת עניין. שמעתין על כל פרטיהן, שלא כדרכי תמיד. מנהג היה אז בידי להאזין יותר לרדיו, שכן יש וקול אדם לו, והוא ממלא את חדרי בקולות אנוש.

הנה הודיע קריין בקול כזה ברדיו, שהחלה האופנסיבה באל-עלמיין. אילו היתה טלביזיה לפני ולא מכשיר רדיו רגיל, בודאי הייתי רואה שטחי-צִיָה וחול, ועשן-יריות. ואפשר שאמנם ראיתי את כל אלה על מחשוף הכותל האפל, שממעל למכשיר המואר.

א' כסלו: מכתב ראשון הגיע ממיכאל החייל מאי-שם. המכתב מנוסח לפי השגרה המותרת. והוא חוזר ומבטיח שהכל בסדר, שבצריף אין די אור וקשה לכתוב, שהספריה המרכזית טרם נפתחה. ועל המעטפה אין בול.

“מתי יבוא הדוד מיכאל לבוש מדיו לחופש?”, שואלת בת-אחותו הקטנה.

“בקרוב, בקרוב יבוא”.

­“ויהיה לו רובה?”

“אולי יהיה”.

“חס ושלום”, גוערת בשתינו אמו של מיכאל, “מקווה אני שלא יביא עמו רובה, כי כלי הנשק מטיל עלי אימה”.

ג' כסלו: הנה בא מכר לחופש וסיפר: “ראיתיו, את מיכאל, מתאמן כהלכה ועושה בכל הלהטים”. לבסוף בא גם מיכאל לבוש מדֵי חורף, איזמל על משיכה בכיסו, על צווארו תלויות טבלות2 שתים בשרשרת נושאות את שמו ומספרו, שיערו גזום מעט וכפתוריו מצוחצחים. ובתרמילו משחות צחצוח. ואך הגיע הרי הוא חש לשפשף את כפתוריו, פן יועם ברקם. במזוודה קטנה השיב את בגדיו האזרחיים, מקומטים, עלובים, כמשהו שאין עוד חפץ בו ולא כבוד בו.

לפי הֵד נעליו הצבאיות הכבדות העולות במדרגות ידעתי שהוא הולך ובא, והקדמתי לפתוח לפניו את הדלת.

לימי החופש קיבל את מנת מזונו, מעין חנות בזעיר אנפין: מעט קמח לבן, אטריות לבנות, סיגריות, שוקולדה ועוד. אף לגהץ למד בצבא, והרי הוא מראה את יכולתו. הסעודה בשנים מקבלת גוון חדש. מיכאל נותן עיני התפעלות בצלחות החרסינה שלפניו.

“הנה שוב צלחות חרסינה!”

ו' כסלו: בבוקר השכם כאשר היה עוד חושך על-פני הארץ, השכים מיכאל קום וחש לשוב לאי-שם. תחילה חלץ את נעליו הקלות האזרחיות שנעלן עם בוקר, ושוב נעל גרבי צמר עבים ואת נעלי הצבא השחורות והכבדות. את אפודת-מדיו רכס עד לצוואר, כמצווה, ומיהר לשוב אל המחנה.

החנוונית טובת-הלב גוחנת עלי באותו בוקר ואומרת לי חרש: “כיוון שבעלך חייל תקבלי היום שתי ביצים”. החביבה! היא אינה יודעת שהחייל כבר נסע.

“הוא כבר נסע!”, אמרתי.

“נסע? חבל”, אמרה.

ח' כסלו: אני כותבת איגרת לאי-שם. מה אוכל לכתוב כשאני, מיכאל והצנזור קוראים את המכתב. ואני איני מכירה את הצד השלישי שאֵרח לנו לחברה. אילו התגוררתי בכפר הייתי כותבת: “הפרה המליטה עגל. התרנגולות דוגרות. העגבניות עלו יפה”. אך כיוון שיושבת עיר אנכי, אני רושמת: “ישבתי בבית הקפה הקטן שלנו [בלזם] שהיינו רגילים לשבת בו. המלצרית בהירת-השער שאלה לשלומך, לשלום החייל, ושלחה לך פריסת שלום, אשה חביבה!”

“שתיתי קפה מר שאין בו סוכר אך הוא מהול במי דבש חסרי-טעם. עיינתי בעתון מצויר ובו תמונות בתים עשנים, עולים באש, בתים שנפגעו בפצצות, תמונות שחקניות הקולנוע השרות במחנות החיילים. ואחרי כן פתרתי ברוב שעמום חידת שתי-וערב3. ידידנו המשתמט שבא וישב עמי אמר לי שראה אותך וכי המדים הולמים אותך… בגלרית התמונות הקטנה והסמוכה למקום, מציגה ציירת תמונות צלולות וחינניות. כאשר תבוא תראה אותן. מתי תבוא הביתה?”

י' כסלו: “אתה כותב שלא תבוא השבוע, כי חברך הנוכרי השיב לך שהוא כבר לא ראה את בני-ביתו מזה ארבע שנים. מה טוב אילו שב אף הוא לביתו! הנה אני רואה שם את ביתו הקטן חבוי בירק עצים ואת רעייתו קולָה לחם לבן על האש, לארוחת מנחה, ומוזגת תה בחלב”.

"… אמור לו שביתו שלו הוא מעבר לים ושלך מהלך כמה מילין בכביש…

אמור לו שאף הוא היה רץ אל כפרו אילו היה סמוך למחנהו…

אמור לו עוד דברים מלבבים ורכים, כדי שגעגועיו לא יכבידו עליו. ואל נא תסתכל באדישות בצילומי ילדו שיראה לך. אמור לו שיפה הוא וחביב ומבטו פיקח. אמור לו שאין כמוהו בעולם כולו… וייטב לו".

י"ב כסלו: שומעת אני את “שעת החייל העברי” ברדיו. מישהו קורא בשמות רבים בלתי מוכרים לי. שמות אנשים שהלכו לאי-שם ושמות נשים שנותרו בעורף. הנה מנגנים ניגון-מחול שביקשה האחת לנגן למען ידידה אי-שם. הנה ילדה שרה שיר חביב על אביה החייל, והנה “שיר הרועה בגליל” למעני, למענך, למען ישמעו רבים. המאזין גם מיכאל?

ושוב אני כותבת: המצאת לך חבר? ואם מצאת מסור לו ברכתי. העודכם משתעלים, אתם הטירונים? קר לכם, מה? אתה כותב שחלונות הצריף פתוחים לרווחה בחורף, השמיכה דקה, ואל המצע הקשה כבר הסכנת, אך טרם הסכנת לשיחות לילה מאוחרות, כאשר חייל המוטל על משכבו סח לחברו החייל השוכב לא הרחק ממנו, על עצמו, על ביתו ועל הרהורים שונים ומשונים העולים על דעתו. ומי שאחר לשוב מהקולנוע שבמחנה ודעתו בדוחה עליו, נתקל ברגלי זה, וזה המדבר, נושא את קולו, ואוירה של פנימיה בבית-ספר משתררת בצריף הגדול, בקסרקטין.

ומי מציע לך את מיטתך, מיכאל? יודעת אני, הן כתבת. שכנך מימין. הלה לימד אותך הִלכות סידורים. הנעלים למראשותיך, המדים מתחת למזרון, והשמיכה תפורה סביב בצורת שק, שלתוכו אתה תוחב את עצמך ויֵחם לך. אשה אני וקשה לי להבין כגון זה.

המספר עוד שכנך שמשמאל, על אחותו האדמונית שבגולה?"

י"ג כסלו: שכנתנו זו הפורטת מנגינות מלאות ערגה על פסנתרה וחובבת עסקנות צבורית, הגיעה היום לכלל התרגשות. היא שלחה לי צרור פרחים ומלים נרגשות: הפרחים לך, כי את אשת-חייל. את צרור השושנים תחבתי לאגרטל מלא מים רעננים, אך איני יודעת מדוע זכיתי בו אני. הלא למיכאל הוא.

וילדון קטן שאלני היום: “בעלך חייל?”

“נכון”.

“וגם אַת חייל?”

ט"ו כסלו: אף אני שלחתי ספרים לספריית החייל.

היום בא חייל מפלוגתו של מיכאל לבקרני. הוא נחפז מאד, כי ביום החופש האחד שקיבל, הוא רוצה עוד לשמוע הרצאה מדעית בעיר, לפני שובו אל המחנה. צרור-שי שלחתי ובו שוקולדה, עוגות, סיגריות וסוכריות והעיקר, אותו מין חלבה החביב על מיכאל. את העוגה הגדולה, כתב מיכאל, אכל כל הצריף כולו. השי עורר קנאה. הכל טעמו מן העוגה, אך בחסד, כי ידעו שלא להם נועדה.

י“ח כסלו: מיכאל כותב שמקֵץ אימוניו יקבל שבוע חופש. הוא עייף. הספריה כבר נפתחה מחדש. נשף תרבותי נערך שם בהשתתפות אורח מן החוץ והרב נשא נאום. באולם ה”נאפי" אוכלים כריכים ולוגמים תה.

ידידתנו מרת מ. עגומה מאד, הוריה בגלות פולין. מן השבי הגרמני קיבלתי גלויה מחבר. הוא כותב שמצב רוחו מרומם ושנכתוב לו. ידיעות מן הגולה מגיעות, ומיכאל כותב שטוב עשה שהלך.

כ"ב כסלו: מיכאל מספר במכתבו שהם עברו לאוהלים. ובאוהל בתווך מנורת נפט קטנה. חול מתחת לרגלים. שולֵי האוהל מתבדרים מעט, מתנפנפים ברוח. ויש והיריעות רוטטות ברטט לילי. החבריָה כולה הלכה אל הקולנוע והתורָני כותב איגרת הביתה. לפני זה אי-אפשר היה לכתוב כי פלוני ואלמוני ישבו והתווכחו, כדרך יהודים, על בעיות אסטרטגיה, נשק ותכסיסי קרב. שניהם טירונים שמשימים את עצמם מומחים.

מצאה חן בעיני שיחת עובדי-האדמה השניים, שהוא כותב עליה. שיחת החיילים הכפריים. הללו, הצטערו צער רב: “אין גשם”, התלוננו, “ומה יהיה על היבול?…”

מיכאל כותב שמשיחתם נדף ריח אדמה, שחת וריח פרות חולבות. ועוגמתם נגעה אל לבך, מיכאל. אף שאתה אינם עובד-אדמה. הם דיברו על זרעים, על מספוא, על סוסה אחת. ואתה אינך מבין, אך מאזין לשיחה, לכל רחש-יערות ולהמיית בעלי-חיים משורָשים בקרקע, ושוב אינך שמח על היובש, ועל שמי-החורף התכולים, ואתה מתפלל עם שניים אלה לגשם, וכותב לי, לרעייתך: התפללי לגשם! כי אינני יכול לראותם בצערם. ושם במשק, הם מתלוננים, חסרות ידיים עובדות. ועובדי-האדמה הצעירים אינם יודעים שמטים אוזן לשיחתם, למְרי שיחם.

ואף אני מתפללת לגשם.

כ"ח טבת: ראיתי עיתון חיילים. האם למד גם מיכאל להאזין לרחשי-לילה כאותו חייל הכותב עליהם לאחר ליל שמירה? קראתי על תשוקת הטירונים לסיים את אימוניהם ולהיות חיילים לכל דבר. שם קראתי על “טוברוקאי” שהוא תואר כבוד לחייל ותיק, על לבטים, ועל דאגה לבית.

………………………

עד הנה קראתי ביומנה של מלכה אשת החייל. כאשר העפתי את עיני בעמודים הבאים הסתכלה בי ואמרה:

“הנה הגעת אל המאורע החשוב שאירע באותו פרק זמן, שהרביתי לכתוב עליו”.

היא הפשילה מעט את ראשה בדברה, נתנה עיניה בידיה הדקות שעדיין החזיקו משום מה בעקשנות באותו מספר “32” שלא היה בו עוד חפץ, כאילו הזדהתה עמו.

נבוכותי ובושתי לבקש את יומנה מידיה, אך לא הרפיתי ממנו. וכמבינה לרוחי עודדתני רכות: “מותר, מותר לקרוא, וכי מה מסתורין ביומן, אחרי שלמדתי לכתוב מכתבים שעֵין זר תשורם? אך היזהרי שלא יפול זה…”.

לא הבינותי למה היא מתכוונת, אך אחרי-כן ראיתי שפרח מיובש, “בבונג” צהוב, פרח שדה שעלעליו דקים, תחבה כאן לזכר שדה וכָּר.


  1. גבות.  ↩

  2. דיסקיות.  ↩

  3. תשבץ.  ↩