לַגִּנָּה אֶתְמוֹל יָצָאתִי

וּמִתַּחַת כְּרוּב יָרֹק –

נָחֲשׁוּ נָא מַה מָּצָאתִי?

צָב קָטָן תִּינוֹק.

צָב תִּינוֹק, שִׁרְיוֹן זָהָב

רֹאשׁ פִּקֵּחַ וּזְנַבְנָב,

צִפָּרְנַיִם דַּקִּיקוֹת

וְעֵינַיִם מַבְרִיקוֹת.

הוּא יוֹשֵׁב בַּמַּחֲבוֹא.

אִם אֶדְפֹּק: “תּוּק תּוּק” יָבוֹא.

מָה אַגִּיד לוֹ וְיִזְחַל?

מָה אוֹמַר לוֹ – וְיֹאכַל?

"קַח עַגְבָּנִיָּה, אֱכֹל!

פְּתַח הַפֶּה, אֱכֹל הַכֹּל!

הֵא חַסָּה וּמְלָפְפוֹן!

הָם! לְתֵאָבוֹן!"

"צָב! צָב! שְׁמַע קוֹל צַו!

רֹאשׁ הוֹצֵא וּקְרַב!

אַל תִּפְחַד! קָדִימָה צְעַד!

תֵּן שָׁלוֹם בָּחוּר נֶחְמָד!"

אֲסַפְתִּיהוּ, לְקַחְתִּיהוּ,

אֶל בֵּיתִי הֲבִיאוֹתִיהוּ

וּמִתַּחַת לַחַלּוֹן

שָׁם בָּנִיתִי לוֹ אַרְמוֹן.

צָב, צַבִּי, צַבִּיבוֹנִי

חֲבֵרִים הוּא וַאֲנִי.

לִי – הוּא כֶּבֶשׂ בַּמִּרְעֶה

וַאֲנִי לוֹ – הָרוֹעֶה.