בָּעִיר שׁוּשָׁן
בִּירַת פָּרָס
בְּגַן שׁוֹשָׁן
הָיָה טַוָּס.
הֵנִיד כִּתְרוֹן,
פָּסַע גֵּאֵה,
נְטוּי גָּרוֹן
וּמִתְרָאֶה.
אִישׁ לֹא יָדַע
מַה בִּלְבָבוֹ
וּמֶה אָצַר
בַּמַּחֲבוֹא.
בִּמְעִיל אַטְלָס
אַט הִתְהַלֵּךְ,
זְנָבוֹ פָּרַשׂ
וְלֹא חִיֵּךְ.
אָמְרוּ הַכֹּל
וּבוֹ קִנְּאוּ
"עָשִׁיר גָּדוֹל,
– רְאוּ! רְאוּ!"
"עוֹף אַגָּדִי!
רַק בַּזָּנָב
כְּאֶלֶף דִי-
נְרֵי זָהָב…"