יֵשׁ לִי גָן / חיים נחמן ביאליק

יֵשׁ לִי גָן וּבְאֵר יֵשׁ-לִי,

וְעֲלֵי בְאֵרִי תָּלוּי דְּלִי;

מִדֵּי שַׁבָּת בָּא מַחֲמַדִּי,

מַיִם זַכִּים יֵשְׁתְּ מִכַּדִּי.

כָּל-הָעוֹלָם יָשֵׁן – הָס!

נָם תַּפּוּחַ וַאֲגָס;

אִמִּי נָמָה, נִרְדָּם אָבִי,

עֵרִים רַק אֲנִי וּלְבָבִי.

וְהַדְּלִי כִּלְבָבִי עֵר,

נוֹטֵף פָּז אֶל-פִּי הַבְּאֵר,

נוֹטֵף פָּז וְנוֹטֵף בְּדֹלַח:

דּוֹדִי הוֹלֵךְ, דּוֹדִי הוֹלֵךְ.

הַס, בַּגָּן נִזְדַּעְזַע נוֹף –

דּוֹדִי בָא אִם-פִּרְכֵּס עוֹף?

דּוֹדִי, דּוֹדִי! – חוּשׁ מַחֲמַדִּי,

אֵין בֶּחָצֵר אִישׁ מִלְּבַדִּי.

עַל הַשֹּׁקֶת נֵשֶׁב אָט,

רֹאשׁ אֶל-כָּתֵף, יָד אֶל-יָד;

אָחוּד חִידוֹת לָךְ: מַדּוּעַ

רָץ הַכַּד אֶל-הַמַּבּוּעַ?

וּמַדּוּעַ, הַגֶּד-לִי,

יֵבְךְּ בִּדְמָמָה, יֵבְךְּ הַדְּלִי –

טִיף, טִיף, נִים – וְכֹה בְּלִי הֶרֶף

מִן-הָעֶרֶב עַד הָעֶרֶב.

וּמֵאַיִן בָּא הַכְּאֵב

כְּתוֹלַעַת אֶל הַלֵּב? –

הוֹי, הַאֱמֶת שָׁמְעָה אִמִּי,

כִּי לְבָבְךָ סָר מֵעִמִּי?

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי:

שׂוֹנְאַי שֶׁקֶר עָנוּ בִי!

וּבְעוֹד שָׁנָה, כָּעֵת חַיָּה,

אֶל הַחֻפָּה נֵלֵךְ, פְּתַיָּה!

יוֹם שֶׁל-קַיִץ יַבְהִיק אָז,

עַל רֹאשֵׁנוּ יִיצֶק פָּז,

וִיבָרְכוּנוּ מִן הַגְּדֵרוֹת

כַּפּוֹת עֵצִים טְעוּנֵי פֵרוֹת.

אָח וָרֵעַ, דּוֹד וּשְׁאֵר,

קָהָל גָּדוֹל, אִישׁ וָנֵר,

וּכְלֵי זֶמֶר כָּל-הַמִּינִים

יוֹלִיכוּנוּ עִם שׁוּשְׁבִינִים.

וְהַחֻפָּה תַּעֲמֹד כָּאן:

בֵּין הַבְּאֵר וּבֵין הַגָּן;

אַתְּ תוֹשִׁיטִי לִי שָׁם דֹּרֶן:

אֶצְבַּע קְטַנָּה עִם צִפֹּרֶן.

וַאֲנִי לָךְ: "הֲרֵי אַתְּ

מְקֻדֶּשֶׁת לִי לָעַד" –

שׂוֹנְאַי יִהְיוּ שָׁם וְרָאוּ,

וּמִקִּנְאָה יִתְפַּקָּעוּ.