(יוון)
בנדוד קופיד בגן המור
אורב
ללב
ומתגנב
בין צל ואור,
כוון חץ פז אל נ –
ערה..
וּ –
מה קרה?
עקצה אותו – הו הו! –
דבורה.
אהה! אהה! אהה!
נבהל
נפל
והתפתל
ובמכאוב עז השתולל
עד בוא הליל.
בדמע מתגלגל
זולג בלחי שושן,
עף, פרש כנף,
אל אמא עף
ללב הגן.
אהה! אהה! אהה!
אבוי לי, אמא! בא הקץ…
בזרת זו
בזרת זו
ירתה בי חץ.
בִּריַת אש מוזרה
זריזה, זערערה
כנפי זהב לה
ומזמור
ושמה –
דבורה.
אהה! אהה! אהה!
אמו – אלת האהבה
ענתה בחן
ובמשובה:
אם כן, אמור,
איך יסבלו ומה
יגידו הרבבות –
האוהבים,
נושאי חיציך בלבבות?