לוגו
בעבועים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

פתיחה    🔗

לילות־קיץ בירושלם… או – לא רק בירושלם? בעולם־יה כלו? אחת היא… הלילות היו לילות־קיץ בירושלם. ביום שולטת החמה שלטון בלי מצרים. היא צורבת את הקירות והגגות הנוקשים של עיר האבנים, מסדקת, מקמטת ומובישה את פני האדמה, משטיפה בזעה אנשים וחמורים, הזוחלים בעצלתים, מאובקים, באמצע הרחוב חשוך־הצל, מתישה ומרפה כל תנועה. מנשימתה השורפת חלש היום והיה כמתעלף; על כרחו שרך את דרכו לפניו, על כרחו ירד. ממשמשת ובאה שעת בין־השמשות. העיר יושבת על ראשי הריה, מוקפת חומת־אבנים עתיקה, והיא עצמה עתיקה הרבה מכתלי חומותיה. קרני השמש האחרונות, הורודות־אדמדמות מרחפות עליה, נושקות לה. והיא – אל העמקים מבטיה, למטה, אל הגאיות… העולם קודר. אפלולית קלושה נוהרת בשוקי העיר ומלפפת בתיה. מהבקעות הרחבות, מחגוי הסלעים הצרים, מעומק התהומות והמערות מטפסים ועולים צללי־ערב כהים. חרש ללא־צליל פושטים הם באויר, משתרבבים וחופים את הבנינים, בולעים את הגונים וצורות הדברים. עוד ועוד יבואו, יצטפפו, יתמזגו, ידחקו ויפרצו אל כל חור וסדק, ישתררו בעיר כולה… ערב. הצללים האפלים התלכדו לגוש אחד של חשכה, שירדה על העיר המושקטת כצעיף ענקי שחור. הרחק־הרחק, במעמקיה, מרתתים ניצוצות זהב קטנים, וצפרדע־כסף עולה במדרון הרקיע עלה וקפוץ ובלוע את העמוד השחור, שהזדקר בין שמים לארץ… זלעפת היום נשתכחה, איננה. חמימות אחרת זולפת עתה מתוך האפלה – רכה ומלטפת וכבדה וחונקת כאחת… במבואות הצרים של השכונות החדשות ובין הסלעים המגובבים אשר בירכתיהן תועות דמויות נסתרות, וזוגות חרישים מקננים בחיק האבנים החמות, ועולים לחשים חשאיים… הרבב הקטן, החוור – צפרדע הכסף בעלת הפה העקום והעינים הכהות – מעפיל לעלות. החשכה הולכת ודוללת, תנועת הצללים הולכת ורבה… ובני־אדם אף הם כצלילי־לילה – מאושרים ואומללים, דואבים ורוגעים, חולמים ותועים. לחש־רחש, עובר ביניהם ולהטי דברים עצורים, ושיחות אלמות אין קול – רק מבט ובת־צחוק ונגיעה קלה ונשימה כבדה…

… עד שהן קמות, שבעות ואחוזות־תנומה – דמויות הלילה – והולכות ונפרדות, ובהפרדן שוב הן מתגעגעות אשה על רעותה, ואין נחת, ואין רצון. הלב מהסס. על מה יהסס הלב? על מה יצר לו ככה? הן נפרדות והולכות ונעלמות באפלת הלילה ונושאות בחבן מורא ותקוה… האיר הבקר. קרני השמש הסקרניות אצות אחרי הנעלם מפניהן. מריחות עקבותיו, אך יותר מדי בהירות עיניהן וחד מבטן. רזי הלילה נסוגו עם הצללים הכהים, צרורים בקמטי סודריהם השחורים, התחבאו בנקיקים עמוקים ובמערות סתרים שבמעבי האדמה, והקרנים הסקרניות, בהירות העינים, חוש תחושנה בהויתם, בקש תבקשנה אותם ולעולם לא תמצאנה…


 

א.    🔗

חדרה של צפורה קטן, מרובע וטבול באורה. סמוך לחלון האחד עומדת מכונת־תפירה והשני נשקף לסימטה שקטה ונקיה. אצל החלון מתנדנד על כסאו שמעון רינגל. הוא אינו רגיל לשבת במנוחה. לרגעים יציץ החוצה ויראה את גבי הבתים אשר מעבר לסימטה ומיד ישוב ויביט בפני צפורה – אותן העינים הנוגות, השתקניות. גל האורה סר פתאם מן החדר. בחוץ עוד יום ובבית אפלולית. רינגל מתנדנד בכסא, מתנדנד ומדבר כדרכו:

  • שתיקה זו מהי, צפורה? בשעה שבני אדם מתכנסים יחד צריך שירחפו סביביהם צלילי מלים. אין מקום לדומיה. ואת שותקת… למה? אומרים, השתיקה יפה…

צפורה גחכה:

  • וכי תתן לפצות פה לזולתך?

– כך־כך… למה תפסיקי אותי באמצע הדבור!…אומרים, השתיקה – לא, צפורה, אי־אפשר… חי נפשי! עלי לרוץ הביתה… מחכה אני לאדם נחוץ לי. היא לא הוסיפה להפציר בו, נשארה עומדת אצל החלון בלי הצית אור בחדר, ובעינים גדולות ונוגות סקרה את הסמטה החשכה. דמות שחורה עברה למטה. רינגל!… היא עצמה עיניה ולחצה את מצחה הלוהט אל שמשת החלון. רינגל תעה בלי מטרה במבואות ובחצרות אשר מסביב לרחוב יפו. לבו כבד. היא לא בקשה עוד. שתקה. מדוע היא חסרת־אונים ומדוכדכת כל כך? …וכל ימיה – תך־תך. והלילות קשים הרבה מהימים, ואם יראה לה ניצוץ אור מרחוק הלא רק יהבהב ואיננו. וצמאת החיים דועכת, דועכת. שובו אותם הימים הנלאים, הערירים. וערבי־חול ללא־תקוה, ולילות־אש מעיקים ורווים יאוש. כמה צפורה כאלה בערב זה בירושלים! רינגל עמד מלכת והביט אחריו. דמי וחשכה. אי־מזה עולה קול צעדים חרישים, מתרחקים. הוא נשען אל קיר־אבנים קר ולח והציץ, נבוך, לתוך החלל האפל.

  • קר… קר מאד בעולם, – פלט בקול עמום.

רטט קל עברו. הוא הניד בראשו. שחק שחוק עצבני קצר והלך משם בפסיעות גסות, הלוך והנד בראשו ופפה בידיו.


 

ב.    🔗

טרא־אך! התפוח פגע בו יפה. רינגל לפת את ראשו בידיו, אך לאחר מעשה: כובעו כבר היה מוטל על הארץ. יונה תקין ישבה על הגזוזטרה, ידיה לצלעותיה, כולה צחוק שובב.

  • חה־חה־חה.. אי, רינגל… הכובע… הכו־בע!.. חה־חה!…

בן־רגע עלה על הגזוזטרה, זנק אליה ותפסה בתנוכי אזניה. – ילדה, ילדה שכמותך – אל לך להשתובב… ילדה, ילדה שכמותך – עליך להתנהג בנמוס. – אוי־אוי, – צרחה הנערה: היא נסתה להחלץ מידיו ולא יכלה. – אוי, רינגל, חדל־נא… אהיה ילדה טובה… רינגל, אתה מכאיב לי! רטט של דמעות בקולה. הוא הניח לתנוכי אזניה הבוערים ועמד להשיב אליהם רוח,“לצננם” מעט, כדבריו. היא דחפה אותו ממנה בשתי ידיה.

  • אוי־אוי, יונה, את מכאיבה לי קרא בקול בוכים

אחר זה ישבו שניהם יחד ואכלו תפוחים משקיק־הנייר שבידיה. בתוך השקיק היו ידיהם נתקלות זו בזו, תופסות בתפוח אחד ומושכות אותו בחזקה כל אחת לצדה. ולרוב, לאחר שכבר נשאר ביד רינגל, היתה מוציאתו מידו בחטיפה אחת פתאומית ולוחצת אל לבה בצחוק של נצחון. אז היה לוקח מהשקיק תפוח אחר, נותנו בפיו ושר מבעד לשניו התקועות בתפוח:

הוי, תמה תמתי,

הינומה נאה תעטי,

ואשה כשרה תהיי.

את תגזזי קווצותיך

ואני אכל תפוחיך…


שירתו הרעימה את הנערה.

  • אל־נא תשיר כך, איני רוצה… רינגל, ראה אסתם פיך!

היא סתמה אזניה באצבעותיה. והוא לא חדל מלפזם אותן המלים באותו נגון, כשחצי התפוח תחוב בין שניו:

  • הוי, תמה תמתי…

היא התאמצה לסתום פיו ולא יכלה. התפוח עכב. רינגל חש בהנאה באצבעותיה הרוטטות על שפתיו.

  • ואני אכל תפוחיך, – נהם מבין האצבעות הרכות.

יונה כעסה, קמה וברחה אל חדרה. רינגל הלך אחריה הלוך וחייך וכשרצתה לסגור את הדלת בעדה הספיק לתקוע רגלו בינה ובין המפתן. יונה דחפה את הדלת בחזקה, צחקה, התרגזה ושוב צחקה – ולא יכלה להבריחו. – הנה־נא הואלתי לעמוד לפניה… – אמר רינגל בענוה – אל־נא יחר אפה ואכנסה אך הפעם… אולי ימצאון שם דברים טובים מברכות שמים מעל וכולי.

  • עזוב אותי… חה־חה־חה!… ראה, אזעיק את אנשי הבית.

  • יונתי, פתחי לי… הלא את ילדה טובה…ואני לא אלך מפה.

  • תוסיף לשיר כך?

  • לא! לעולם לא!

  • בהן צדקך?

  • אה, בהן צדקי אני ובהן צדקם של כל צדיקי הדור.

  • כל הצדיקים אשר כמוך, – אמרה וסרה מהדלת.

היא הדליקה את המנורה. הוא ישב על הכסא היחידי שהיה בחדרה והיא התכנסה לתוך המטה, רגליה תחתיה, כתורכיה. עתה נראתה כילדה קטנה. בת כמה היא? לדבריה – בת שבע עשרה. נניח, כי שתים שלש שנות חייה הראשונות נשכחו מזכרונה – מכל מקום צעירה היא מאד, מלאת שובבות פרועה, ילדותית, תמימה? לעתים פניה חורים וצללי ערב נחים מתחת לעיניה. קבל לבה תמים וכולה תום – פלג־מים בהרים לעת צאת השמש. והיא יודעת זאת ומתגנדרת בזאת, ואין זה גורע מחנה. מחולים לה גם שפתיה העבות, גם אפה הקצר והשמן – כל כך רעננות לחייה, כל כך רכות זרועותיה, כל כך מאירות עיניה וערב צחוקה הסואן. יונה קמה ואמרה בהקפדה:

  • ראשית, הנני מתרה בך שלא תקרא לי עוד “יונתי”. עוד מעט ואהיה גננת ואיני יכולה להרשות.

  • ומה השם, למשל, שתרשי לקרוא לך?

  • יונה… הגברת יונה.

  • אוי־לי… ואיך מבחינים אצל היונים בין אדון לגברת – אולי למדת כבר גם זאת?

  • זה לא עסקך… ועתה אתלבש. הפנה פניך אל הקיר, אל תזוז ואל תביט אחריך עד שאגיד. אחר נלך לטייל. אל תזוז, רינגל. הסתכל בקיר. אם רק תהין…

  • הוא עשה תנועה חשודה בראשו.

  • לא! לא! רינגל, לא!..

  • גברת יונה, יונתי, את יודעת… שתי ממי"ן חסרות בראש שם־משפחתך.

  • כלום לא חסר. אל־נא תרבה לדבר פן תפנה את ראשך אלי בהיסח הדעת.

  • “היא אינה טפשה” – הרהר רינגל בתמיהה ובאי־רצון מעט.

הם הלכו דרך סימטאות צרות, עברו על פני ככר עזובה, המוליכה אל שכונת “זכרון־משה” ויצאו לרחוב בית־החולים. אור הירח מלא את האויר. כוכבים חוורים רעדו רעד ירוק בעמקי השחקים האפלים. העיר נמה. זעיר שם רץ כלב נרדף, דומם, שנים שלשה מבני גזעו בעקבותיו, אף הם דוממים כמוהו, ובדממת הלילה עלה לרגע קול נשימתם הכבדה ורקיעות רגליהם הרכות. אי־מזה נסרה באויר שריקת שומר לילה. “חג'” גבוה ושחור עבר לאטו והציץ בעינים שוקקות בפני הנערה ושוב היתה שריקתו־יללתו מנסרת במקום אחר. ומסביב – לילה עמוק, חרישי, רווי חלומות־פלא… יונה לפתה זרועו של רינגל, נלחצה אליו באמון, בהתמכרות.

  • כל כך מוזר פה… אור בהיר זה ולילה… פתאם נעצב לבי… פתאם כל כך… למה זה, רינגל?

  • הרגשה מוקדמת של המתרחש באפל הלילות הבהירות ואורב לה לאור מזלות בלילות חושך.

אמרתו המחוכמת נפצה אל פשטותה התמימה.

  • סכנת נפשות!… התדע מה אהבתי ביותר?

  • הנני משער…

היא אמרה בכבד־ראש:

  • פלירט.

  • ככה, – פלט מתוך מבוכה קלה, כ־כה…

אחר רגע הוסיף:

  • אה, אין את שונאת את אשר אוהבות כל הנערות.

היא שמעה ולא ידעה מה, והשיבה דברים שקטים, ודברה כמו חולמת:

  • מה אני ולמה?… אני עוגב… היחיה העוגב ואין יד פורטת על פיו? ואני עוגב עגבים… אומרים, יש חיים בלי עגבים. לא ידעתי, כי לא חיי הם… אני – לבי לרבים – שיבורו ויקיפוני… שאוכל לקרבם ולדחותם, והם ישובו ויחזרו עלי ויהיו לי כצרי וכאש אוכלת… אז אגרה אלה באלה… שיהיו דבקים בי ומקנאים לי – אז אשחק בהם ואשעשע את לבי, כי הלא הגברים טפ־שים כל־כך! – היא הדגיש את המלה בהנאה נכרת. – ונשים שנאתי. מחברתן אני בורחת. כי אני אשה – אנכי!… רוצה אני שגברים רבים יסובבוני ולא יחדלו. וכך יהיה. כל אחד מהם יהא כרוך אחרי, אם רק אחפץ…

שתיקת רינגל הרגיזה אותה. היא הוסיפה ואמרה:

  • וכך אשחק בהם כל ימי חיי.

רינגל הלך דומם על־ידה. אחר כך ננער ואמר:

  • אשה, את אומרת? לא… על כל פנים, לא בתכלית… כי זו שהיא כולה אשה, גם נשים יאהבוה… והיא גם אהבת נשים תקבל.

הנערה הביטה בו, פניה מרוכזים, עיניה מפיקות צמאה, כולה צפיה, והוא ירד פתאום מהמשעול הבלתי־רגיל שבו דרכו שניהם בהיסח הדעת, ושוב היה אותו רינגל הרגיל, המפטפט ומתבדח. ודבריו עתה היו זולים וחסרי־טעם מאשר לפני זה.

  • יונתי, חה־חה… מהיכן לך רעיונות ונסיונות כאלה? המהגורן של הגמנסיה העברית או מהיקב של בית המדרש למורים?

  • טוב, טוב, – התרגזה, – תחשוב אשר תחשוב… אחת היא לי.

  • לא, לא, אין עיני צרה בך. ברך אברכך שתלכי ותעשי חיל ובכל אשר תפני תצליחי, וגם בנוגע אלי – יהי רצון… אגב, כל השיחה הזאת, והעצבות, וההשתפכות – תכסיס? מה? חה חה!…

הוא נהנה מאד מפקחותו, והיא שתקה כנעלבה. “האם אמנם נעלבה. – שאל את עצמו רינגל. – ואולי גם נהנית מדבריו?” היא הוסיפה לשתוק. פתאם חלצה זרעה מתך זרעו.

  • מר רודניק! – קראה לבחור גבה־קומה שהלך לקראתם – יבוא אתנו. רוצה ללוות אותי הביתה?

  • אה, בכבוד גדול… ודאי!

היא שלבה את זרועה המשוחררת בזרוע הבחור והמשיכה את דרכה בלי שים לב עוד לבן־לויתה הקודם.

  • עוד תכסיס?… חה־חה – העיר רינגל.

  • אה, הנח לי… איני יודעת שום תכסיסי. פשוט, אני רוצה הביתה, ומר רודניק ילוני… והוא גם כן, מר רינגל, טוב יעשה אם ילך לישון. טל, אפשר להצטנן.

  • תודה, גברתי, אני מסתלק. בלי צער ובלי שמחה לאיד… אם תימינו אשמאיל… ליל טוב לכם, לילה מקסים…

וכשהתרחק מהם רנן לאטו:

ליל טוב לכם, ידידי –

ליל נרד ובשם

וחלומות־שוא לכם, ידידי –

חלומות זהב וקסם…


 

ג.    🔗


רינגל שב בדרך אשר בא בה. כשנשאר לבדו חדל מהרהר ביונה. רגע עמד כמפקפק: האם אמנם ילך הביתה, או ל“שם”? ובלי החלטה ברורה תעה מסביב לככר. המבדילה בין זכרון־משה לבתי־ורשה, תעה והלך עד שראה את עצמו בקרבת ה“בית הנאמן”. בלבו ידע היטב כי הוא הולך ל“שם”. הוא התנהל לאטו, כמטייל, עד שהגיע לקצה הרחוב. אור לבן הבהב מתוך חלון גבוה. וכי באמת נאה היא כל כך? זאת לא ידע. שחמתנית היא, גבוהת קומה, יפת תואר, ועניה חומות, עמוקות, צוחקות – וקרות. טובות? אולי. אבל קרות. עיני אחות רחמניה… והיא אחות רחמניה! מבטן ומלדה… רחמניות הן עיניה וטובות, ואינן מתלקחות. עיניה פקחות, ושוחקת היא לעתים קרובות. והוא רק יעצום את עיניו וישמע ברור כל כך קול צחוקה הצלול, הרוה, היוצא מן הלב…

  • מי שם? מר רינגל? על מה נאנח ככה?

רינגל נעור כמתוך שינה הוא עמד תחת החלון המואר. הגב' הולנדר, התיירת, השקיפה עליו מלמעלה, כשהיא מחייכת בידידות.

  • אומרים שלב יבין ללב, – התרעם רינגל. – אומרים… מה לא יאמרו?… הנה עמדתי והייתי מכון את עצמי לשיר לה סרנדה, ואלה האנחות הגניחות לא באו אלא כעין פתיחה, והיא הפסיקה אותי באמצע ועכרה את הלך־נפשי. איך נשיר סרנדות לפני חלונותיהן של בנות דורנו!

  • סלח־נא לי הפעם, מר רינגל. בקרתי בבתי־החולים שבעיר ויכול אתה לתאר לעצמך עד כמה רוחי רומנטית הערב…אך מחר אקרא שירי שילר לפני בואך… חה – חה– חה… הכנס־נא, ידידי; אף כי השעה מאוחרת ואיני יודעת אם יאה לגברת צעירה לקבל לעת כזאת בחור יפה בביתה. אך לי מותר, אולי, כי על כן אני תיירת. לא כך מר רינגל? הכנס־נא, נשוחח מעט.

  • לא. מוטב שתצאי החוצה. ראי, מה נהדר הערב! נתהלך מעט פה, בקרבת המקום, ותסיחי לשעה את דעתך מבתי החולים. הלא בין כך ובין כך תהיי לדוקטורית…

  • למעלה מזה, אדון רינגל.

רינגל נאנח.

  • יתכן שימצא לך פרופיסור ותהיי לפרופיסורית… יתכן. מי יתן והייתי אני אותו פרופיסור מאושר!

היא יצאה אליו לבושה בשמלה לבנה, קלה, ובחולצת־ספורט לבנה ועניבה שחורה: היתה רעננה וצעירה, כאילו מעודה לא למדה חכמת הרפואה.

  • מה? איזה פרו־פיסור? – שאלה.

פתאום הבינה את הלצתו ופרצה בצחוק.

  • אתה איש מסוכן, מר רינגל. איני יודעת, אם טוב אני עושה לטייל אתך בלילה… חה־חה־חה…

הוא השיב בזדון:

  • היה לי מכיר אחד, כאשר שמע הלצה שתק. הלך הביתה. ולמחרת בבקר הה פתאם פורץ בצחוק.

  • "אה, רוע־לב כזה! – השתוממה. – לא פללתי… אבל כך הם כל הצוחקים –

  • הרוצים להצחיק ולא להיות מצחיקים, – הוסיף רינגל.

  • כן־כן, חה־חה… אבל הוא יודע להצחיק. למה לא ינסה לשחק על הבמה?

  • אני משחק על במת החיים, – הודיע רינגל חגיגית. – אני מעלה אבעבועות על פני החיים.

הם יצאו אל ככר רחבה ופרועה שמאחרי השכונה. היא ישבה על אבן בודדת עשויה ככסא בלתי־מהוקצע, והוא על האדמה לרגליה. כתפו נגעה בברכה, נגיעה ולא נגיעה. רגש של אושר פעפע בלבו – רגש של ששון מציף ומאשר… הוא דבר דברים שלא מן הענין:

  • יש פה בחור אחד גבוה ורענן, רודניק שמו, רווק…

  • אם כן?… – שאלו עיניה.

  • היא אינה מבינה: הוא תלמיד בבית המדרש למורים. בגמנסיה לומדים יחד בנים ובנות ובבית המדרש למורים – רק בנים. לכן קראו תלמידי הגמנסיה לתלמידי בית המדרש למורים – רווקים!

  • אה, רווקים כאלה! חה־חה־חה… מסכנים! אם כן, מה לו ולרווק ההוא?

  • לא כלום..

נשתררה דומיה. הלילה היה בהיר ולא בהיר. הירח עלה לגבהי שמים. הככר היתה זרועה גושי סלע, ובצלם חסו דמויות חרישות ולחשי־קסם עברו בין האבנים כרשרושי אחו נרדם ביום אין רוח.

  • אומר לך שיר, – הפסיק רינגל את השתיקה.

  • שירו?

  • שיר הלילות האלה… שמעי!


מוזר: ליל קיץ, האור מצל,

ליל שליש החודש,

עצל הרוח, רוה צלצל –

לא חול, לא קודש.


אין חול, אין קודש… נפלא כל כך,

כל צעד – פלא.

בקעה ורוחב, ועשב רך,

ואי כל סלע.


לא אי האבן – ראשית עולם.

זורם התהו…

מי זאת שזעה לצד אדם,

והיא כמוהו?


וראה – הביטה: על כל גבעה

תבל נוצרת

אותם השנים – אדם, חוה –

תחילת שרשרת…


שם יד פורטת, צליל־צליל ונהי,

שם לב בכלא…

כל סלע תהו – והוא והיא…

ליל זיו – ליל פלא…


הוא הוסיף לדבר, ודבריו היו שזורי ערפל־לילה דק ואור בהיר־כהה, ונשמעו כהמשך השיר.

  • ארץ תיירים היא הארץ הזאת. הם עוברים בה ומביטים. הם תרים אחרי מקומות לא־נודעים, אחרי רגשות לא־מצויים – ואין מוצאים ספוק, ולא ימצאו כי על כן תיירים הם.

כל אדם תייר לפרקים. כל אדם שעות דמדומים לו משלו וערבים משלו. ביום ברור הכל. הדרך קבועה. ובערב… אותו חלל משונה המבדיל בין טרדת היום ובין מנוחת הלילה… בערב יש שהם אובדים את דרכם הכבושה. ואם גם ידרכו בה במקרה לא יכירוה עוד. הם יתעו ברחובות עיר־מולדתם, והרחובות יהיו זרים ומופלאים. הם יצאו מחוץ לעיר ויראו את השחקים העמוקים עומק אין סוף, ואת הצללים האפלים של ההרים הרחוקים. הם יתעו בלי דרך ויתורו אחרי דברים אשר לא ימצאום. אותה שעה יהיו תיירים – תיירים לשעה. הם יעזבו את “ארץ הזעה”, ארצם, ויעלו וידאו במרחבי “מלכות הבעבועים”. וירחצו בגלי האויר הרכים, המלטפים המבשמים… ומסביב רבבות בעבועים – כל אחד נשמה קטנה – טפת זעה, שפרקה עול מסורת של מטה – לשעה קלה או ארוכה – ומעפילה לעלות… ואני שט לפרקים בתהומות הקודרות והחלולות, המבדילות בין מלכות למלכות, וכשאראה נשמה המתאמצת להאביר אל השחקים ואינה יכולה ושבה וצונחת מטה, כי חלשה היא וכנפיה רכות, אשיב עליה ואפיח רוח חדשה באפיה והיא תעלה שנית כעלות הבעבועים על פני מי־בורית. והנה היא גאה כמוהם ומלאה עוז במעופה, מתמרת ונוסקת, מרחפת בין הכוכבים הקטנים ובין פרפרי הלילה הגדולים, וחיה את חייה – את חייה הקצרים, כי הזהר והרום והמרחב והקלות כמשא כבד הם לה, והיא מתמלאת כבדות ויורדת מטה ושבה אל אשר באה משם. רינגל השתתק. היא נשענה בזרועה אל האבן, עיניה פתוחות לרוחה ונוצצות ככוכבים הרחוקים למעלה. כובעו נפל על ברכיה, ראשו צנח על כנף סודרה המתבדר, סמוך־סמוך לחזה. הוא עצם את עיניו והקשיב לדפיקות לבה. הירח הצנום, המארך, עמד דום ברום השפוע הכחל למעלה, והשקיף, קפוא, בעינים כהות, על משחק האור והצללים, על קצף המחול הלילי השוטף את פני הארץ.

דמויות סתומות רחפו בחלל האויר – מקסימות ומכסיפות. כל פלא היה מצוי ורגיל, ודבר בלתי־מצוי לא היה עוד… שניהם ישבו אלמים, מתוחים, מאזינים לקול דממת הלילה.

  • אולי כך, – לחשה הנערה, – כל אחד חי את חייו…

הם הוסיפו לשבת שם – ישבו שעה ארוכה, דוממים ומאזינים.


 

ד.    🔗


לאחר שלוה את העלמה לביתה שב אל אותה האבן. הכל מסביב היה כמו לפני כן, רק מקומה נפקד. מקום אחד קטן בשקע האבן היה ריק, והריקות הזאת פשתה לכל עבר והריקה את העולם כלו. רינגל הקריב את פניו הלוהטים אל פני האבן הרטבים מטל הלילה. הוא השתטח על הקרקע שכפות רגליה דרכו עליה. הסלע הפיק קרירות רעננה ונעימה. הוא עצם את עיניו כאז – וכאז היו שערות ראשו נוגעות בשולי שמלתה. הוא היה עליז ומדוכדך – חרדת גיל עברה אותו ודכאה את נפשו. הוא לא הרהר עוד במאומה. צחוקה הרוה והצלול עלה באזניו שוב ושוב והיה לו כמנגינה רחוקה ובלתי־נודעה, כהמית־מעיין ערבה, העולה בעד אושת עפאים ביער עבות. “בוא מחר!” אמרה בשעת פרידתם – ובת־צחוק של אושר רחפה על שפתיו ששבו וחזרו על שתי המלים האלה. “מה זאת – שאל את נפשו. – התחלה או סוף?” אחת היא לו. חיי שעה. ואחר־כך… אך מה לו ולאחר־כך –


אחר־כך – היהיה אחר־כך? מה אכפת… יום־יבוא – לא היה, יום־עבר – לא נשכח.


מי אמר זאת? איש לא אמר. כלומר, רבים אמרו… והיא אמרה: “שעמום תוקף אותי פה”. והוא נחוץ לה להפיג את שעמומה. יהא כך! ואולי – מי יודע? אולי לא יהיה כך… הוא יבוא מחר. ודאי יבוא. כל היום יצפה בקצר־רוח לערב. רינגל קם והלך לדרכו. הוא היה עיף ואחוז תנומה. בכל זאת, לא נחפז. צר היה לו להפרד מדמויות הלילה התועות בחשאי, מהאויר הצח והקריר אשר ערב לו כמי־מעין ביום שרב. עיניו שטו לפניו בעצלתים, ראו דברים רבים ועברו עליהם בלי לעמוד. שוב פגע בעדת כלבים דוממים שרצו איש בעקבות רעהו. מתוך קצב ריצתם עלה באזניו קול צעדי חיים טמירים, עצומים, חיי בריאה. הוא התנער והביט אחריהם בעינים רוויות רצון והבנה. על גדר־אבנים נמוכה קנן זוג צעיר. ראשה נח על כתפו. הוא לפת את גוה. שניהם ישבו בלי אמר והיו כנמים בחיק הלילה הרך והחמים, החופף עליהם מסביב. יונה? היא ורודניק? לא, לא הוא – אחר, נדמה לו, נמוך ממנו. רינגל לא תמה ולא התרעם. היה לו רצון לקרב אליהם ולברכם על ששמעו בקול קריאת הלילה החשאי וקמו ויצאו מבתיהם; על שהבינו לרמזי הכוכבים והתלקחו כמוהם; על שחשו בהם לבה של אמא־אדמה וגם לבותיהם הוחמו… אבל ירא היה להשבית שלותם ועבר עליהם בחפזון, ולא אמר מאומה. ובשכבו על משכבו מיד שקע בתנומה. אלא שהרעש, הבא מלמעלה, מעלית־הגג, העירו לרגעים. דבר־מה רך ומוצק התלבט והתגלגל על קרקע העליה. באזניו עלו יללות משונות, ספוגות תאוה חריפה, גניחות ממושכות, כבדות…

  • ארץ הבעבועים לחתולים בעליתי! – צחק רינגל.

יללם לווהו עד שנרדם, ובהרדמו עוד רחפה על שפתיו בת־צחוק של רצון וחדוה חרישית.