לוגו
על יד הקיר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

 

א.

בבית היה חושך. גם בחוץ הלך הלילה הלוך וגבור. הגיעה השעה לצאת.

וֶלוֶלה־תן התלבש במתינות. נעילת הנעלים וקשירת הפוזמקאות באו סוף־סוף לידי גמר, אך בכלל עלתה לו העבודה הזאת לא בנקל. נעל אחת חפש שעה ארוכה, ורק ברב עמל מצאה בחוץ, מאחורי החלון. בלי ספק, מלאכתו של קין היא, תאכלהו אש אוכלה! טוב שיצא מזה בשלום, בעוד היה מעט אור יום. את כל השאר נאלץ לעשות בחושך. אמנם על משקוף החלון עמדה עששית של פח קטנה, אבל נפט לא היה בה וזכוכיתה שבורה. ולולה הדק על מתניו חגורת הכדורים, העביר יד על ראשי הנחשת שלהם, להוכח אם כלם במקומם, ושם על צוארו את פתיל האקדח – ה“נגן” שלו. הוציא את האקדח הטעון מנרתיקו, פתחו, שפך מתוכו את הכדורים ואחר החזירם למקום. הכדורים התחלקו ובאו בקלות בנקבי “התוף” המשוחים בשמן. הוא לבש מעילו, משש את החליל שבכיסו. פגיונו כבר היה תקוע בחגורתו, הכל כסדרו. היקח גם את הרובה אתו? רובה טוב, נכון, קולע אל המטרה ולא יחטא, אך מבנהו ישן ומשקלו כבד. רובה זה מעך לא מעט את שכמו במשך השנים שהוא נושאהו. לא, לפי שעה אין צורך ברובה. יבואו ימים לא־שקטים – אז יקחהו, עתה אין עוד הסכנה גדולה כל כך… והוא, ולולה, השנה הוא מרגיש מעין רפיון בגופו… השמירה אוכלת הבריאות… הקדחת!… ומשא נוסף הרי הוא נושא… מורגש…

נפתחה הדלת.

  • מי כאן? – שאל הבא בקול עבה ומלא המולה. – אתה, תן? אוהו… – השמיע ולולה נהימה קצרה.הוא חפש את כובעו, שהתגולל לרוב על מחצלתו או על מיטת שיק, ועתה, כמו להכעיס – אבד ואיננו, כאילו נפל במים. ולולה התאנף בגלל הכובע והחריש. בכלל לא היה מן המרבים לדבר.

  • שמע, תנתני, איני יכול לצאת אל השמירה בלי גרבים… הסנדלים הנאלחים מגרדים את עקבי העדינים… תן לי זוג משלך!

  • מה? אני אתן לך גרבים?!

  • מובן, אתה לי ולא להפך… שאני לך אתנה – חשבה רק הזקנה… ואתה – טפש ארוך ממצרים ועד הנה… הזדרז!

  • סור מזה!… אין לי גרבים, רק אלה אשר על רגלי.

  • יפה! יפה! לך איפוא שנים, ולי אף לא אחד… והצדק היכן?

  • קבול עלי לפני הרבנית… לך מזה, השומע אתה? לא די לך שהשלכת את נעלי החוצה? כשאומרים “קין”… ידים בטלות; בגללך אאחר לצאת אל השמירה.

קין כרע על ברכיו בקרן זוית וחטט ונקר בגל של לבנים, מלבושים וסמרטוטים מכל המינים, שהתגבבו שם. פתאם הזדקף ופרץ בצחוק עבה, מתנדנד שיצא מעומק חזהו:

  • הא־הא־הא! “ווא־או־אי”! – ילל כילל האי, – הא, תנתני, ובכן היה זה נעלך? ואללה שכך חשבתי! אמרתי, אשוב אגיד לך – ושכחתי לגמרי. היכן מצאת אותה – לא תחת החלון? התרנגולות המנוולות אשמות בזה. לישון אינן מניחות, תצלינה חיות על גחלים בוערות… וזרקתי בהן… כמדומה, שגם שמשה אחת שברתי אגב השלכה… הא־הא־ הא…

  • אין כמוך, קין!

  • ראה, תן, איזה בלויי־סחבות מצאתי… הצת גפרור.

לשון האש הקטנה האירה חדר רחב ומרובע, שכתליו מעושנים ומאובקים, ובזויותיהם תלויים קורי עכביש עבים, שחורים כמעט. אצל כותל אחד עמדה מטת־ברזל, אצל השני היתה פרושה מחצלת קנים. על הרצפה הי פזורים חלקים שונים של “תלבושת גברים” – זוג מכנסים, מעיל, אזור ועוד, וגם אלונטית כהת־המראה שאפשר היה לחשבה, בראשונה, לסמרטוט המשמש לשפשוף הרצפה. זה היה מעון השומרים, וגרו בו ארבעה בחורים. אולם רק שנים מהם – ולולה תן ואלתר שיק הבוקוביני – היו בעלי מקומות־שנה קבועים, השנים האחרים – קין ובחור רומיני אחד, תודרוס או תודרסקו, כפי שכנוהו חבריו – לא היו משאירים אחריהם עקבות מסוימים של מקומות־משכבם. הם ישנו על ה“עבאיות” שלהם, ואל השמירה יצאו ומצעם על גבם. לאור הגפרור נראו רגע פרצופיהם של שני השומרים. על ראש ולולה נתון כובע כבשים גבוה ובידו “נבוט” – אלה בעלת גולה עבה, שנראתה כאגרוף־אדם מהופך. הוא עומד אצל הדלת, מוכן ליציאה. אותת של אדישות מרושלת נכרים בתנועותיו ואין התאמתה ביניהן ובין דקות גופו וזקיפות קומתו. וכן נדמה, כי לעת צורך ינער מעליו את רפיונו ויעשה את אשר יעשה מהר ובלי פקפוקים. אז תסורנה ממנו גם הבעת הזעיפות השפוכה על פניו, גם העצבות הקודרת, הנשקפת מעיניו הירוקות המוריקות, השפם הקטן הדק, שהתפתל כסרט בהיר מעל לשפתו העליונה, אף הוא בישר צחוק פתאומי, ברק שנים לבנות, רטט עליזות צעירה, – אך עתה נח בדממה, הדוק וקפוא. השומר השני, המכונה קין, עמד בפינה והחזיק בידו כתנת בלה, שכתמים גדולים הצהיבו בה – ודאי עקבות מגהץ משולהב. בקומתו היה שוה כמעט לולולה, אבל לא במבנה גוו: חזה בריא, עגול ובולט, כתפים עבות, פנים רחבים, עגולים, רכים, כהים – פנים מונגוליים, שהיה בהם גם משהו מסבר פני אשה – ועיניים חומות, עקשניות, ומבט כבד. קין אהב להתבדח, ולהטי הלעג שבעיניו החומות התמזגו מזיגה משונה עם הכבדות, האכזריות כמעט שבמבטו. רק לעתים רחוקות, בהתפרצו בצחוק מקרי ולא־צפוי, היתה קשיות זו סרה מעיניו ופניו היו אורים וטובים ופשוטים כפני אב המשתעשע עם בניו הקטנים. קין הושיט את הכתונת הקרועה לולולה, שכבר צעד צעד אל הדלת.

  • חכה רגע – שלך זו?

  • לא… אולי של שיק?

  • אין דבר, שיק יוותר…

  • הנח! מוטב שלא תגע בשלו. הוא יבכה על ראשך כל השנה!

  • לך לדרכך! למה תעמוד? אין לי עוד צורך בך.

הוא קרע את הכתונת לשתים.

  • מה עשית? בוא ואמשש את מצחך. האם לא נטרפה דעתך עליך? בחייך שנוציאך מחדרנו… ראה תראה…

  • טפש! וכי מה עשיתי? מכתונת קרועה אחת עשיתי שני חתולי־רגלים שלמים… האין אות כבוד מגיע לי בעד מעשה כזה, תן מגונה שכמותך! ולשיק אל תדאג. הוא בחור חרוץ. כשמו כן הוא – “געשיקט”, ואם תרצה לומר – מלשון “שליחות” – גם כן טוב. עתה יריץ מכתב־תמרורים לאמו בצ’רנוביץ, ותשלח לו עוד חצי תריסר כתנות. אל יאוש, תן, גם לך יהיה חלק, שמע! – הוא נעשה רציני והשפיל את קולו – מה עסקיו שם, ען יד הקיר?… אין שנוי? עוד הוא יורה?

  • השד יודע אותו – יורה! גם אמש ירה, לא שמעת? בקצה השני, מלמעלה… גערתי בו, והוא מגמגם ורועד: “גנבים”!

  • ירא?

ולולה הצית גפרור להדליק סיגריתו.

  • ירא, – ענה חרש.

מבטיהם נפגשו. הם הסתכלו זה בעיני זה. איש מהם לא הצטחק. ולולה עשן.

  • אולי יתרגל… מה?… אני הולך, איפוא!… אך ראשי כואב… איני יודע למה…

  • לך, בחוץ יוקל לך.

בחוץ היה שומם ואפל. השעה שעת ארוחת הערב. אחר כך עוד יצאו הבריות לטייל. פועלים ובני האכרים אולי עוד ילכו אל הגורן להתגולל באלומות. עתה הכל בבתיהם. ולולה צועד יחידי בכביש הרעוע שברחוב. ודאי, אילו לא היה כביש זה, לא היתה ההליכה פה קשה מאשר היא. כל אבן אי העומד ברשות עצמו בתוך ים של גומות. כל רגע נתקלת הרגל בסדק שבין שתי אבנים. הוא רגיל בפחתים הללו ורק בדרך אגב נזכר בהן. בשויון נפש הוא מוציא את רגלו מן הפחת, ובזריזות מיוחדה, שמקורה בהרגל ישן, מגשש בקצה נעלו שפת האבן הקרובה ועולה עליה בקפיצה קלה. בבואו אל שער בעל שבכות־עץ קלושות שבקצה הרחוב, עמד ומשש את המנעול. הכל כסדרו. בשנה שעברה שברו גנבים את המנעול והוציאו פרדה מהחצר והוליכוה דרך רחוב המושבה בשעה שהשומר התהלך בחוץ מעבר לקיר. ולולה פנה ימינה. הנהו – הקיר. הוא שם יד על אקדחו לראות אם נכון הוא במקומו, נגע בפגיון, לדעת אם יצא על נקלה מן התער. כל מנהגי הזהירות הקטנים האלה היו לו מכבר לדברים שבהרגל, הנעשים בהיסח הדעת. הוא לא חשב כלל, כי הלילה יקרהו מקרה כל־שהוא, אולם, שבע פעמים – לא, פעם אחת – כן. השומר חייב להיות תמיד מוכן לכל. אגב, עונת הגנבות הולכת ומתקרבת. אמנם, בעת הקציר אין על השומר במושבה אחריות רבה. גונבים את התבואה מן השדות, וכדי לגשת אל המושבה צריך הגנב לעבור את השדות, שהשומרים־הרוכבים משוטטים בהם כל הלילה. עתה, כשהקציר קרוב אל קצו ושמירת־השדות פסקה, ודאי שהאורחים הבלתי קרואים לא יאחרו לבוא אל המושבה. נשיבת רוח חזקה הכתה בפניו בצאתו מרחוב המושבה. נדמה, כאילו חכתה לו זמן רב ושמחה שהנה – יש לה במי לפגוע. הכל מסביב נדם והיה כממתין עד עבור הרוח הסוער, הבולע בילליו הממושכים והמשונים כל קולות הלילה. גם הכלבים חדלו לנבוח והתחבאו בפנותיהם־מאורותיהם. עתה לא יכל לשמוע דבר. הסער מלא בהמולתו כל חלל הלילה. הוא נפל מן השמים האפלים ותעה על האדמה האפלה והשחורה מהם. והאדמה היתה לילית, כולה אלמת, חשכה כחשוכת ניצוצות מזהירים. רק באויר רחף אור־עופרת רפה. אך גם הוא הלך ודעך מרגע לרגע… השומר עבר מפשפש שבקיר לפשפש. בכף רגל חש את שבילו, זה השביל אשר כבשוהו הוא וחבריו בשנים האלה, שנות שמירתם במושבה הזאת, את הגומות, כל נטיה, כל ירידה ועליה. המשעול התפתל לרגלי הקיר, ואם התרחק מעט ממנו פה ושם, הרי סמוך לפשפש חזר והתקרב. ולולה עמד לרגע אצל כל פשפש ופשפש אשר בשעריהם האחוריים, הקטנים, של האורוות או החצרות – גשש ומשש אותו מכל צד, לדעת אם אין בו שבר או סדק חשוד, – ונסה להדפו כדי להווכח שהוא סגור כראוי. בצדי המשעול גדלו שיחים סבוכים, נמוכים, מהלכי שחור־אימה בלילות, ידידי הגנבים ואויבי השומרים. שם, מאחורי הברקנים, יש אשר יסתתרו אויבים וישבו שעות, לילות, ולפעמים שבועות; יארבו לשומר ויחכו לשעת־הכושר. ויש שיזנקו עליו פתאם, יפרקו זינו ממנו, ירצחוהו… היו מקומות שהקוצים קרבו כל כך אל המשעול עד שנגעו בשומר בענפיהם הדוקרים מדי עברו שם.

ולולה נגש עד קצר הקיר, מקום שם נטה ימינה. שוב לבש מדת־זהירות: לא אחת קרה כי השודדים הגיחו אל השומר מעבר לקצהו. הוא התבונן סביביו, לאט ובהתאמצות כל חושיו – אולי ירגיש בתנועה חשודה מאחוריו, מהצדדים, אולי יראה צל יצור חי? לא, אין מאומה. אחר התרחק שלש ארבע פסיעות מן הקיר, צעד צעד והציץ מעבר לפנה. שלות־השקט. אותו הקיר הכהה, הדומם, אותם השדות השחורים ואותם הברקנים הנמוכים, אויביו, על יד שבילו, הכל כרגיל. וכי מה?… לא בכל יום באים גנבים… אבל, לפעמים… לפעמים הם באים… אורך הקיר כאורך המושבה. מן הקצה עד הקצה אתה הולך לפחות חצי שעה. ולפעמים, כשיש צורך לעמוד ולהקשיב – שעה ויותר. אך ההליכה לא שעממה אותו.

בינו ובין הקיר – ודוקא החלק הזה, האחורי והכי רחוק, של הקיר – מכבר נוצר יחס מיוחד של קשר והתקרבות. מצא חן בעיני השומר גם זה, שהוא נפגש אתו, עם חלק־הקיר הלז, רק בלילה. הוא לא ידע מהו ומה טיבו ביום; ובלילה מעולם היה כהה, אלם וקשה. הוא לא ידע את גווניו וצבע אבניו. בלילות האפלים הן היו שחורות, שחורות כולן, ובלילות־ירח נדמה לו, שהן אדומות אודם עבה, אודם דמים, ופסים שחורים יקיפון. בלכתו סמוך לקיר בלילה יש שהיה גומר בנפשו לבוא הנה למחרת ולראות את פני הקיר, מה הם באמת. אבל ביום היה מסיח את דעתו מזה או מתעצל לילך בחום, גם מתביש בפני עצמו על “סכלותו”. וכשנזדמן לו לעבור אצל הקיר לאור השמש לא מצא בלבו כל ענין ולא שעה אליו כלל. ואחר כך, בלילה, בהזכרו בדבר, היה מצטחק, והיה אומר לעצמו: “מן אללה”… כלומר, מה היתה זאת… ולולה אהב לחשוב, שכמו שהוא אינו יודע מה מראה פני הקיר ביום, כך גם הוא, הקיר, אינו יודע אותו, את ולולה היומי, החלש, הקודח, המיושן, ההולך־בטל.

הקיר רואה אותו רק בדמות־דיוקנו שאינה חולין – בעמדו על משמרתו, חזק, מזוין, לילי. לילה־לילה יגן עליו, על קיר זה, לבל יגעו בו לרעה, לבל יפרצו בו פרץ, והקיר יודע, כי עליו הוא יכול לסמוך, על שומר זה. והוא, הקיר, כלום לא יגמל לו טובה, לולולה? כלום לא אליו ירוץ בשעת סכנה למצוא מחסה? האם לא בו ידבק בגבו בעת שהמלחמה מפנים לו? והקיר יעמוד מאחריו נאמן ומוצק ומסור לו! מחוזקו הקר ישאב אומץ וכח. אז יחוש – כאילו חלק מנשמת־האבן עבר אליו, והוא עצמו נעשה חזק וקר ומוצק כאבן. אל מול חצי־האויב… פתאום נתקלה רגלו בחתיכת פח – מכסה או תחתית של תיבת־נפט. הפח נתן קול קשקוש צורח. ולולה עמד מלכת והביט לצדדים. הוא התכופף, נטל את חתיכת־הפח והניחה הצדה. במשעול חייבים לילך חרש, בקלות, המשעול צריך להיות פנוי מכל מכשול. ומהיכן הפח? ודאי הושלך ביום מאחת החצרות. אבל, תתכן גם אחרת. יש ש“הם” ישימו בכונה דבר־מה מקשקש על דרכו של השומר למען יתקל בו בלכתו. ועתה אמנם הגיעו ימי־חרום. בסביבה כבר קרו קצת מקרים. לפני יומים התנפלו שלשה רוכבים על פלח, שנסע בדרך המלך, ודוקא על קרקע היהודים, מהלך חצי שעה מהמושבה, וגזלו ממנו סוסה אשר חמש־עשרה לירות מחירה. ובמושבה לא ידעו דבר עד הבוקר!… השיך סעיד, ראש הגנבים המפורסם בסביבה, כבר הודיע לפלח הנגזל שבעד תשע לירות תושב לו הגזלה. ודאי יפדנה בעד חמש…


רגעים מספר כרע ולולה על ברכיו והקשיב רב־קשב. אחר כך קם והלך הלאה במתינות, באדישות, לפנים. בעת הראשונה לשמירתו, היו כל החששות והפחדים הקטנים הללו מזעזעים את עצביו עד לזועה; עתה אין רשמם גדול ואינו ממושך. כמאורעות השוק ליושב כרכים הם לו. שוב עמד והקשיב רב קשב. כבר הגיע קרוב לקצה השני של הקיר. פה היה פשפש ישן רפה, תלוי ועומד במסגרתו “בנסים”. לדחיפה קלה היה שורק ומיבב וכאילו זז מעט. נדמה לך כי במכה אחת הגונה תוכל להפילו. לא אחת דבר ולולה על כך עם בעל הבית, אבל הלה, אכר עני, שעזובה שררה בכל ביתו, היה רק מבטיח – ובשפה רפה – לתקן את הפשפש. הבטיח ולא קיים, והפשפש נשאר לא מתוקן. לילה לילה היה ולולה ממשש בכעס את הקרשים הבלים, המאובקים והמכווצים, של הדלת הקטנה והיה דוחפה בזהירות דחוף וחשוש פן תפתח. והפעם קרה הדבר. אך נגע בה – מיד צריחה קלה ופתיחה אטית. ולולה השיב את ידו כנכוה. סנטרו כאילו התחדד והתבלט יותר והבקיע לתוך החשכה. נחיריו רעדו, התרחבו ושתו בצמא את האויר. נדמה לו אפילו שאזניו נתקשו והזדקפו כאזני כלב־הציד. הוא הוציא את ה“נגן” מנרתיקו והחזיקו הכן בימינו. ושוב דחיפת־נסיון רפה בפשפש. סדק־הפתיחה התרחב. בהדיפה חזקה, לא צפויה במקצת גם לו לעצמו, פתח את הדלת לרווחה, ברגל אחת עמד על המפתן, דק, זקוף מאומץ, כשימינו אחזת באקדח, נטויה מעט לפניו – ועיניו הנרגזות דוקרות את החשך. בחצר דממה, רק הכלב קפץ אליו כמבולבל ונבח בקצף, אבל לא התקרב. ולולה נכנס אל החצר במרוצה, עשה כעין “הקפה” סביב עצמו, שלח מבטיו לצדדים – ובצעדים רחבים, מאוששים, לבלי דאוג עוד לדבר ולבלי הזהר עוד מדבר, התחיל מהלך בחצר, נגש אל הפרות, שעמדו אצל עגלה אחת, ובדק אם רגליהן קשורות, סייר את האורווה, משש את המנעולים… כן, כך שיער! האיכר בעצמו עזב את הפשפש לא נעול… שכח!


על המרפסת נראה האכר ובידו פנס. הפנס התנועע ורעד. בשניה החזיק בדלת הפתוחה. מאחרי כתפו נשקפו פני אשה מבוהלים.

  • מן האד? – קרא בערבית ושנה ביהודית. – מי שם?

  • ישקני!– נהם ולולה ונגש בכעס אל המרפסת.

  • מי? השומר? – שאלה האכרה בפחד.

  • השומר, השומר… ר' משה, חדלת לגמרי לנעול את השער… לעזאזל! גם כשהוא סגור יעוף מנשיבת־אף…ועתה נמלכת בדעתך והנחת אותו פתוח?! יוציאו את בהמותיך – ואנחנו נהיה אשמים?! ומידינו תבוקשנה?… אם כן, לא נשלם פרוטה, הנני מודיע לך מראש… לעזאזל! אני חשבתי: גנבים בפנים… מבין אתה זאת?

אבל האכר לא הבין. הוא שאל בחרדה:

  • הבהמות כולן פה?… כולן?

הוא רץ אל הפרדות, אל האורווה, אל לול העופות. – כולן! כבר ראיתי. – רטן ולולה ברוגזה.

  • נו, ברוך השם! – נאנחה האשה אנחת הרגעה ונכנסה הביתה.

ולולה הלך אחר בעל הבית. הם נגשו אל הפשפש.

  • ר' משה, אני אומר לך עוד פעם… בפעם האחרונה: אנחנו נתלונן לפני ועד המושבה… אין אנו מחויבים לסבול בגללך!

האכר עמד והביט אל השומר במשטמה עצורה.

  • אתקן, אתקן! הלא כבר אמרתי!… מה אתה רוצה ממני, מה? וכי בכונה השארתיו פתוח? וכי אימתי יכלתי לתקן?… אפנה מן הגרן ואתקן.

ולולה יצא מן החצר ושב ללכת לאורך הקיר. הוא נרגע פתאם, אדישות גמורה השתלטה בו; אמנם על יד הברקנים האיט את צעדיו והאזין והקשיב – אבל עשה זאת מבלי משים, כאדם המחליף רגליו בשעת הליכתו. עתה היה בטוח שהלילה לא יקרה דבר, ושוב חש בראשו, וביתר עוז. פתאום הובררה לו סבת זעפו ו“רגזו” כל הערב: הלא הוא קודח!… הנה רעד קר עברו, אה, כבר הוא רועד כהוגן… מחר יהיה לו “יום מחמדים”… אילו יכול לשכב!… בהכנסו למושבה מצא בתוכה את חברו לשמירה, את אלתר שיק. הלה יצא זה כרבע שעה מאחרי הקיר השני וישב לנוח על האבנים. ולולה התעטף דומם בעבאיתו ושכב אצל חברו. הוא היה עיף ומכוסה זעה. כאב קהה קנן בעצמותיו. הרגלים דוו, הרוח היה חזק, והעבאיה הגנה אך מעט על גוו הרועד.

  • לא ראית את קין?

  • לא.

  • שרוק… פעם אחת… אני קודח, כמדומה.

שריקה ארוכה, חותכת, בקעה את הלילה האלם. רגע שררה דממה – ואחר באה שריקת מענה. עברו רגעים מעטים ובאפלה נסתמן צל אדם. הם ישבו ועשנו. ולולה גם הוא נסה לעשן – ומיד זרק את הסיגרית מידו. לא, קדחת היא!…

  • ומה אצלך, אלתר? – שאל קין – הכל כסדרו?

  • כמדומני… כסדרו.

  • “כמדומני”! תמיד כמדומיך… “כמדומני” כבר הגיעה שעתך להקיף את הקיר. “כמדומני” ישבת פה די והותר.

  • בלעדיך לא אדע? – רטן שיק, וקם והלך בלי חשק.

  • ואתה קודח ממש, תן? – בתנועה רכה שם את כף ידו על מצח רעהו.

  • קשה לי להלוך, – ענה ולולה קצרות.

קין ישב רגעים מספר שקוע במחשבות.

  • לא, אי־אפשר… בכל זאת עליך להמשיך! לעזוב – אסור!… אילו היה אחר… והלז עוד יגרום לנו צרות באחד הלילות… בעוד שעה תצא הלבנה – אז ישמור הוא לבדו שארית הלילה… תן. הוי, תן, התאמץ, עשה עוד “סבוב”! לא תמות מסבוב אחד… עת כזו! אני לא אוכל לסור אף לרגע מהגורן. תודרסקו שלי אמנם אינו שלומיאל – ידים יש לו – מי יתן לי כמותן! אך קערת מוחו וכל אשר בה – בחפץ לב אותר עליה לטובתך, אחא… מה, התלך? רק סבוב אחד!

  • אח־חא! לא טוב לי…

הוא קם בהתאמצות והלך אל הקיר הלך וסחוב את רגליו הכבדות. קין הביט אחריו בחמלה רבה. אחר קם גם הוא ופנה לעבר השני.

  • אילו, לכל הפחות, יכלנו לסמוך על אותו “גבור”… טפו, איזה אנשים שולחים לנו… יבערו כלם באש!…

 

ב.

ולולה ישן מחצות הלילה עד הצהרים, אבל השינה הארוכה לא החלימה אותו. היה בו הרגש, כי עוד לא נח די צרכו. החום ירד, אך גופו היה כבד מאד – כלו שבור ורצוץ. בראשו רבה ההמולה, כאילו כנפי־טחנה הסתובבו שם במלוא הקיפם. כל אכל תעבה נפשו, בפיו געל־מרירות. החדר היה ריק – הכל הלכו אל המטבח לאכול ארוחת הצהרים… למה ירבה כל כך לקדוח? האם מחוסר שינה?… כולם ישנים מעלות השחר עד השעה האחת עשרה־השתים עשרה, והוא מקיץ בשמונה בבקר ואינו יכול להרדם עוד – אין התנומה שבה אליו. בראש מהומם יתגולל כל בוקר בחדר החם, המלא עשן ורוח זעה ושאר ריחות הקסרקטין. יש שהוא נופל אחרי ארוחת הצהרים על מחצלתו ונם שעה קלה, אבל לרוב הוא ער כל היום, וכך יוצא אל משמרתו… למה תדוד שנתו מעיניו? המפני הזבובים העוקצים? או מפני קרני השמש החמה? והרי זה בא לו רק השנה. לפנים – אה, לפנים, היה ישן כמת! אבל שלש שנות־שמירה ואותה מתיחות העצבים הלילית נתנו בו, סוף־סוף, אותותיהם אותות… בצהרים קם ולולה ממשכבו, התהלך מעט. אף על פי כן לא עלה על דעת איש לשלחהו לשמירה. אגב, אותו יום היה במי להחליפו. בא ה“ממלא־מקום” – שומר שדות עבה וכבד, בעל פנים אדומים, ברזליים. לעתים קרובות היה זה עובר במושבות במקום ה“דוב”, ראש־השומרים. עתה בא בענין קנית שעורים לסוסיהם של שומרי השדות הרוכבים. מדרך השומרים היה להתגולל אחרי הצהרים בדירתם על הרצפה עד ארוחת־הערב. אמנם בחדר עמד מחנק גדול ונורא, אבל בחוץ להטה השמש עד לבלתי נשוא! ערומים למחצה, בחלוקים ערביים ארוכים או בלבנים מצוים, שכבו ופטפטו, ספרו על “מקרים” ו“מאורעות”, התפארו במעשי “גבורותיהם”, שלחו לשון בעלמות, נבלו את הפיות, נאבקו והתגוששו. לפנות ערב היו לובשים מכנסים ויוצאים החוצה ועוברים ברחוב בעצלתים כשחבלי־שינה על פניהם הקמוטים, שערותיהם פרועות – יחפים, קרועים, לא־מרוחצים: ממש “חיילים תורכים” – היו מתבדחים האכרים. ורק אחר כך, בהגיע שעת־היציאה אל השמירה, היו לובשים את מדיהם בהקפדה, לכל פרטיהם. אותו אחר הצהרים נמצאו אורחים במעון־השומרים: ה“ממלא־מקום” ושני פועלים, שבאו לבקש עבודה במושבה, ובינתים נכנסו אל השומרים להנפש. הפועלים פרשו מעיל על יד מחצלתו של ולולה, ישבו, העלו אש בסיגריותיהם, אחר השקיפו החדרה גם שני אכרים־שכנים שהמתינו עד שירד קצת חום השמש ויוכלו לצאת לפעלם בגורן. הם נשארו יושבים על המפתן – התעצלו להכנס פנימה. ה“ממלא־מקום” התהלך בחדר אנה ואנה והתבונן אלכסונית בשיק, או יותר נכון, במטתו של שיק, שאדוניה שכב עליה שכיבת־קבע ולא חשב כלל, כפי הנראה, לעזבה בקרוב.

  • שיק! וכי כך היא מידת הכנסת־האורחים שלכם? – ניסה לאחרונה, להשפיע עליו בדברי כבושים – להיות בעל הבית סרוח כפריץ ולא לתת לאורח אפילו מקום קטן להניח את ראשו היגע מטרדות הדרך?

קין, ששכב על העבאיה שלו אצל כותל אחר, שש “לקלקל” לממלא־המקום

  • אורח?! מה האורח הזה בעיניכם? אינך עוד אורח אצלנו – הלילה הלך לשמור… הלא על כן ממלא־מקום אתה – למלא מקומו של כל בול־עץ חסר… אל תניחהו שיק, בן־יקיר לי, אל תניחהו! צלעותיו של ממלא־מקומנו לא תיבשנה אם ישכב על הרצפה… רשאי זה לנוח על הרצפה, רשאי! הלא הוא לא גמר בית־ספר־למסחר בצ’רנוביץ… חא־חא־חא…

ולולה אף הוא חזק את לבו של שיק:

  • אל תניחהו, אלתר, אל תהא שוטה הרבה!

אבל הממלא־מקום ידע נפש איש־שיחו הרכה והרוגשת. בעוד רגע צמצם שיק את עצמו במטה ונהם כמתוך אי־רצון:

  • בוא ושכב! וכי מי אינו מניח לך?

הממלא־מקום קרב ולחש:

  • אשכב אל הכותל… אולי ארדם קצת…

ומיד השתרע אצל הכותל, ובכבד גופו דחק מן המקום את גופו הקל של בעל־המטה, מכניס־האורח.

  • אל תשתטה! עוד מעט ולא יהיה לי אף טפה של מקום – מחה שיק, בהתפתלו על שפת־הברזל הדקה של המטה, שלחצה ודקרה את גבו, ובהרגישו, שעמדתו זו האחרונה אף היא אינה בטוחה כלל ועלולה בכל רגע להשמט מתחת גוו…

  • מה יש? לא נעים לך, חלילה? – שאל ממלא־המקום בקול מתוק ובהשתתפות יתירה בצערו, ובתוך כך הדפו הדיפה נוספת בתנועת שכמו ברזל.

  • רד שאולה! – קללהו שיק בחרי־אף, בהתגוללו מעל המטה.

  • הוי, שיק, שיק! יסרהו קין – אותו שלחת לרדת שאולה, ובעצמך הנה ירדת!

בני החבורה התפרצו בצחוק. אחד האכרים, אברך כבן שלשים, זעזע את שפמו הצהוב, עוה את לחייו הצהובות והעיר בארס:

  • אך אלה הם חיים!… להקת הולכי־בטל… ואמנם, מה חסר להם: יושבים על צוארינו, אוכלים מן המוכן…

  • התקנאת בנו? מחט צהובה! אין דבר, צוארך בריא – יכול לשאתנו… – צחק קין.

האכר התרגז, לחייו האדימו. הוא השיב בשקט, אך ברעד של עלבון בקולו:

  • כן, כן, מצוה היא לרכב על צוארנו, כי הלא אנו אין אנו אלא בעלי־בתים שפלים… ואתם – היי, גבורים, קוזקים יהודים, מגינינו, מפלטנו… הי־הי… היושר מחייב שנפרנס אתכם למען תוכלו לילך בטל… הי־הי־הי… נו, ובאמת, ובאמת… הי־הי… מה עבודתכם? בלילות תטיילו שעות אחדות, תבלו באיזה אופן שהוא את העת הפנויה: בפטפוטים, בפהוקים, ובעשון… ואחר כך – שכב כל היום!…

  • מוח־של־פלח שכמותך! – הרים הממלא־מקום את ראשו ממטת שיק, – היה גם אתה לשומר, אם זה מוצא חן בעיניך. הנה, הלילה, צא לשמור במקומי. הן רואה אתה: עיף אני מן הדרך ומחר בבקר השכם עלי לנסוע הלאה…ואולי רצונך להיות רוכב בשדה? אמור, יקירי, אל תתביש.

  • גבורים! – פלט האכר ארסית.

  • רוצה אתה, איפוא? אני שואל אותך באמת ובתמים.

  • כן, כן, הוא רוצה! – ענה תודרסקו – הוא יהיה חייל כמו שאני אהיה, אהיה…

  • אַייל… – בא קין לעזרתו.

  • אַייל… הא־הא־הא.– שמחו השאר.

תודרסקו לא שם לב והמשיך:

  • בשנה שעברה, בעת התגרה עם הבדוים – אני עבדתי אז פה אצל פלדשטיין – שכב זה הגבור חמש שעות רצופות חבוי תחת מטתו. לא קל היה להוציאו משם…

  • הא־הא־הא! באמת? אוי, חייל! הא־הא־הא…

  • לא היה צורך להוציאו – המציא קין בן־רגע נוסח אחר, – הוא יצא מרצונו הטוב. שתי שעות דברו על לבו, לאחר שעקבות השודדים כבר לא נראו, והוא באחת: איני רוצה לשים נפשי בכפי… איני רוצה להקטף באבי… כפ־כפרח באבי… תודרסקו בן־חיל אתה, תודרסקו! עוד מעט – ואיש לא יאמר עליך, שבזמן מן הזמנים היית גם אתה פלח, לא עלינו.

תודרסקו העיף מבט על שתי כפות־ידיו הגדולות, המיובלות, ועל פניו היבשים, הרחבים, המחוטטים, השתפכה בת צחוק של נחת רוח. עד עתה היה פועל חקלאי. האכרים היו מקבלים אותו לעבודה ברצון, כי היה פועל בריא, חרוץ, ויודע מלאכתו. דבר־מה של איש האדמה הורגש בו, בגבר המיושב, הגרמי, הממשי הלז. מעיניו הציתניות, השלוות, הקודרות מעט, נשקפה עקשנות מיוחדת במינה, שגבלה עם מידה של עצמאות. מוחו כבד־התנועה והקהה לגבי כל מה שיצא מחוג חייו היום־יומיים היה מחונן בחוש מעשי לתפוס את השייך לו ולעבודתו. אהבת הכבוד שלו התבטאה בשאיפה להיות פועל ממדרגה ראשונה. הוא התבונן לכל דבר בעינים מנוסות, למד כל מלאכה לפרטיה, ומיד עשה אותה בלי חוס על ידיו – עבד “כחמור גרם”, לפי עדות חבריו. התולים לא הקניטוהו, הן הכל ידעו כי הוא פועל מצוין! אך לאחרונה חדלה ההכרה הזאת לספקו. הוא התחיל נושא נפשו לשמירה. אמנם, השומר אינו ישן די, ובלילות החורף יאכלוהו הקור והרטיבות ואף עצם חייו תלויים לו מנגד – אבל, תחת זאת הרי הוא שומר, אדם מזוין, שהכל נוהגים בו דרך ארץ והוא אינו ירא מפני איש. למה לא יהיה גם הוא, תודרסקו, כזה? פחדן איננו, ואם לכח – אינו חסר לו. אלא מאי – השינה! לישון יוכל גם ביום. הרגל ועוד עוד, – וכך התמסר בשלוה ובעקשנות לשאיפתו החדשה – להיות “שומר אמתי!” עתה נזכר באקדחו – אולי הגיעה השעה לנקותו? קם והביא צלוחית־שמן, סמרטוט ויתר המכשירים הדרושים לענין זה, ישב על הרצפה והתחיל מפרק את הכלי, ברג אחד לא מש ממקומו.

  • יש בזה קלקול, – נשא את עיניו אל הממלא־מקום.

אליו הביט באמון ובכבוד. הוא, בכל אופן, היה בבחינת ראש ואדון להם! מתוך חוש טבעי של פועל־מלידה השתוקק בלבו להראות לו ל“ממלא־מקום”, כי הוא, תודרסקו, מתאמץ, אוזר כל כחותיו, עושה את אשר לאל ידו להשביעהו רצון. והממל־מקום הרגיש ביחס הזה וקבלהו כטבעי ומגיע לו.

  • תן הנה! למה לא נקית עד כה? ראה, הרי הקנה העלה חלודה. אסור למסור לידם כלי־זמין הגון! הא, טול, סבב כך, הנח לבורג זה, סבב את זה! אה, רואה אתה, כיצד התפרק? ועתה שפשף בשמן…

תודרסקו עשה כאשר צוה בהתמכרות גמורה. קולו של ה“ממלא־מקום”, קול נגיד ומצוה, שלוהו כל ימיו בעבודתו, נסך רגש של מנוחה ובטחון בנפשו: יש לו מדריך, והוא על הדרך הנכונה! הוא יצק שמן ושפשף בכל לבו את חלקי־המתכת של אקדחו הישן ורב־השמוש. האכר השני, בן־אדם גבוה, שמן, בעל שפם כהה, עבה, ועינים אמוצות וטובות, נע לצד חברו:

  • מה אתה מדבר, שאריק? הולכי־בטל?… ואם גם הולכי־בטל – מה איכפת לנו? בן אדם משונה – בכל הוא מתקנא! את חובת־השמירה הם עושים? מגנבות אין אנו סובלים – ומה לנו עוד? צא וראה במושבות שהערבים שומרים שם – כמה גנבות היו השנה! ואצלנו – אין… ובכן, מה אתה רוצה? מדבר בעלמא!…

  • כך? והאלפים שאנו מוציאים עליהם מכיסנו?… במזומנים… אבל, לא בזה אני דן… תהא שמירה עברית, אבל בתנאי שהיא ברשות המושבה… היושר מחייב שבעד כספנו נהיה אנו בעלי־הדעה… ולבסוף יוצא – המאות שלנו והדעה שלהם, ועוד הם באים להתערב בענין פועלי: את פלוני רשאי אני להחזיק ואת אלמוני –לא… וכי מה עשה להם עבד־אללה שלי? אני רוצה להחזיקו אצלי – וחסל… הוא פועל נאמן לי…

  • טוב שהזכרת – שלח בו קין מבט קשה, – אם נפש עבד־אללה יקרה לך כל כך, אמור לו שימהר להסתלק מפה… פן ישאוהו על כפים… אין אנו זקוקים במושבה למרגליו של חג' סלים!

  • כך? אינך זקוק? ואולי גם תלמדני בינה, את מי עלי לקבל במקומו?

אלתר שיק התהלך נרגז ונסער על פני החדר. חמתו בערה בממלא המקום, שהתנהג אתו לא כדרך חברים כלל. צחוק הנמצאים הוסיף פצע על חבורתו. טוב היה, טוב מכל, לתפסו ברגליו ולהורידו ולחזור ולשכב על המטה. אז היו כולם רואים את אשר הוא, שיק, יכול לעשות… אבל לך וסחבהו, את הגמל הזה! בינתיים ודברי שאריק, האכר, הפסיקו שטף מחשבות נקמתו. הוא התאנף פתאום בבר־נש הצהוב, הארסי, התיצב ממולו, הבליט נכחו את פדחתו הקמורה ועשה בידו תנועת נואם. ולולה הריע מעל מחצלתו. קין אף הוא נתן קולו בצחוק, בלי דעת על מה, ורק לאחר כך שאל: – מה לך, תן?

  • הא־הא… הגש נא לי קופסת הטבק… הוי, אלתר שיק ישא נאום!

שיק היה נבוך קצת, אבל התחזק ופתח בפתוס:

  • האם יודעים אתם, מי המה השומרים? האם מבינים אתם, מה פירוש המלות: שמירה עברית? אתם רוצים לנהלה?… אבל, היודעים אתם את שאיפותיה, את ערכה ואת אשר פעלה ועשתה? הכבר שכחתם את הזמנים שמשהחשיך לא העיזו עוד נשיכם ובנותיכם לצאת החוצה?… במושבה עברית היתה האשה העברית יראה לצאת בערב מביתה!…עתה רוצים אתם לקחת את השמירה בידכם? מדוע לא עשיתם זאת עד כה? מדוע חכיתם עד שנבוא אנחנו ונסדר אותה? ואם מתחלה לא יכלתם לעשות כך – מאין תמצא לכם היכולת עתה? אני שואל – מאין? המן הגרן או מן היקב?

  • הידד, שיק! – הריעו שומעיו.

שיק הביט לצדדים כמנצח ובתנועת יד של נואם ותיק הזמין את המסובים לישב במנוחה ולשמוע המשך דבריו.

  • הולכי־בטל“, תאמרו לנו כיום? ומדוע לא תאמרו כזאת בימי הגשמים, בעת שאנו עומדים על המשמר שלש־עשרה, ארבע־עשרה שעה, בעת שאנו שרויים כל הלילה בלחות וברפש, בעת שהרוח והמטר מעוורים את עינינו ומכשילים רגלינו, בעת שלא נראה דבר במרחק של חצי־אמה, בעת שאינך מרגיש בגנב עד שנגעת בו בידים ממש… ובימות־החמה, בקיץ… אין השמירה אלא משחק ילדים, לדעתכם? וכלום אין אנו גם אז מטרה לחצים? כלום בימות הקיץ בטוחים אנו אל מול פני הברקנים העבים? כלום בימות הקיץ אין אנו יושבים אל עקרבים?… “הולכי בטל” – אבל הגידו לי אתם, למה בלו פנינו, קמטו ולא עת? הלא כל מי ששמר שנים מעטות, יחוש זאת בכל רמ”ח אבריו… ואם כן, שואל אני, איפוא, מה היא הסבה לכך? האם מהליכת־בטל נחלשים כל כך?… הלא דבר הוא! הלא אתם בריאים – גם הולכי הבטל שבכם…

  • כך, כך, שיק! הראה להם את כחך! קברם עמוק באדמה! – עודדו קין מתוך התבדחות מהולה ברגש אמתי.

  • גם זה מדבר! – העיר שאריק באיבה – עוד לא מלאו שבועים לשמירתו, וכבר מדבר על השמירה בחורף!… חה־חה־חה…

  • וכי על עצמי אני מדבר? על השמירה אני מדבר – ענה שיק בגאון.

  • למותר כל הדברים – פהק הממלא מקום, – איך תחיו בשלום עם שאריק ואינכם נזהרים בכבודו של עבד־אללה… משל למה דומה הדבר? למי שילטף את החתול בראשו וימשכו בזנבו…

  • הא־הא־הא! – פרצה הלהקה בצחוק אדירים, – הא־הא־הא.

השומרים שבעו רצון בלבם מנאומו של שיק מליצם. כדרכם התבישו, אף חשבו למטה מכבודם, ללמד סנגוריא על עצמם. אגב, ביום נדמה גם להם במקצת שעבודתם אינה קשה לעומת עבודות אחרות, לעומת עבודות השדה, למשל, דבר שבתם בבית בחבוק־ידים כביכול, בשעה שהכל עסוקים, כאילו נתן צדק־מה אף בעיניהם לכנוי־הגנאי “הולכי בטל”, ויהא זה לא נכון – בעיני הבריות הדברים כך הם! לכן התרגלו להתפאר ב“חייהם העליזים”, עשו זאת “להכעיס”. וכך גם עתה; אף על פי ששיק הביע את האמת שלהם ודבריו היו לפי רוחם, קבלום בקלות דעת של מושב לצים.

  • ברוו, שיק! אומרים, שלאחר עזבך את צ’רנוביץ נאלצה בירת בוקובינה להזמין במקומך נואם מחלם…

  • דוקא מחלם?

  • אחא־חא־חא…

גש־הנה, שיק, שכב על ידי! – נתמלא הממלא־מקום רוח של ותור ונדיבות־לב. – הנה אפנה לך את מקומך על קצה המטה. ראוי אתה לכך. שיק טייל בחדר בפנים מבהיקים. הוא ידע, שכל ההלצות הללו אינן אלא אותות־הסכמה ודברי שבח. על פני שאריק עלתה העוית בוז חמוצה. אחד הפועלים, בחור שחור, גזוז, נמוך, נכנס פתאם בשיחה:

  • לפנים חשבתי גם אני, שהשמירה אינה עבודה – קרא כמתחטא ונהנה מיושר לבבו, – אבל עתה שוב איני חושב כך כי בעצמי שמרתי לילה אחד. ועתה שוב איני אומר שזו אינה עבודה.

דבריו העלו משום־מה את חמת ולולה יותר מכל אשר דובר עד אז בעד וכנגד. הוא תמך את ראשו בזרועו וזרק, קודר, אמרות מקוטעות:

  • אינך אומר עוד? שמרת לילה אחד?… ברוך השם… תן לי את הטבק, קין!

  • מה שייך? – פקפק הפועל השני, בחור שחור, גבה־קומה ובעל אצבעות ארוכות, כאצבעות המנגן. כל שעת דברו מלל באצבעותיו, – מה שייך… עבודה קלה – עבודה קשה… הנה עבודתנו נוחה יותר, אם כי מפרכת יותר… והשמירה סכנה – ולכן, אפשר, עוד יותר קשה… אבל מה שייך, עבודה היא עבודה… ומה שצריך לעשות – עושים.


 

ג.


למחרת נסע הממלא־מקום לדרכו. ולולה יצא אל המשמר. הוא היה רפה ואחוז תנומה. בבואו אל קצה המושבה עמד. זה עתה שב מהסבוב השני. השעה היתה אחת־עשרה בערך. לולא ירא שיירדם היה יושב על אבן לנוח או, למצער, היה נשען אל הקיר, אבל – אסור: אינו בטוח בעצמו. יום יום באות בשורות לא טובות. כבר קרו מקרים אחדים. פועל אחד מן המושבה נסע בעגלה רתומה לסוס ונתקל בואדי חרב בשני פרשים לא־ידועים, בדוים על פי לבושם, ופניהם עטופים כפיות עד עיניהם. העגלון הערבי ראה אותם מסתתרים מאחורי התל, במקום נטות הנחל, ואמר לפועל: “הכן את הזיין, כי אין דרך להמלט – ישיגונו”. הוציא הפועל את ה“בראונינג” ואחזו בידו. באו עד התל, קמו שני הפרשים, הרימו את “הג’יפטים”1 שלהם: “עמוד!” כון הפועל את הבראונינג אליהם. והם מאד מאד אינם אוהבים את כלי־הזיין הקטנים. נרתעו לאחוריהם ונפנפו בידיהם: “יברכך אללה! סע לשלום! רק צחוק עשינו לנו!” חה־חה־חה, ואף הממלא־מקום ספר אתמול, שעבר על פני ששה פרשים מעין אלה… עטופי פנים כלם… בדוים. בו לא נגעו לרעה, כי התעטף בטליתו וכפיתו כמותם ודרש בשלומם כדרכם… ולולה קרע סגור־עיניו בחזקה. דומה, שכבר נרדם לרגע… אכן, אסור היה לו לצאת לשמירה הלילה. צריך היה לנוח אחרי הקדחת לכל הפחות, עוד יום אחד, שכן בקושי תשאינה אותו רגליו. גם תכיפות קדחתו באה בלי ספק מזה, שאין מניחים לו לנוח די הצורך…

העש ירד הרבה, ירד והסתובב. בתחילת הערב היה בלב השמים, מעל לראשו. שם שכב על צדו וזנבו אל הירדן. עתה גלש ובא עד שפולי־השמים וישב כאלפס של חלב על מכונת־ספירט גדולה, כשזנבו נוטה ימה. ובמערב, בחצי השני של הרקיע, עומדים כחצי גרן עגולה ארבעה כוכבים נוצצים. כאשר ירדו תהי השעה שתים עשרה וחצי או אחת אחר חצות, מחצית זמן־המשמר, אז יעלה כוכב השחר. תחילה הוא מופיע על אותו הר במזרח, צף ונצב בין שני האילנות ההם. הוא הגדול בכוכבים. הוא מזהיר כראשי כדורי אקדחו הממורטים. אולם אותו כוכב שמעל לחבורת־הארבע אולי גם הוא אינו קטן מכוכב השחר, ואף הוא נתון בנרתיק של נחושת־קלל ממורט. יש אומרים, כי זוהי כוכבת, אבל ולולה נוכח זה כבר, ש“האומרים” אינם יודעים בעצמם. אגב ריהטא יאמרו לפעמים, שזהו “יופיטר”, כוכב הצדק. שמות משונים יעלו על לשונם. ולולה קורא לו פשוט “כוכב־הערב” מפני שהוא מופיע עם בוא הערב, כמו שקוראים “כוכב־השחר” לזה הנראה בעלות השחר. עוד יש קומץ כוכבים קטנים שמראם כמראה תולע, אשר ראש לו קצר ורחב וזנבו הקטן צר וארוך – זהו היו"ד, וחוץ מהם יש עוד כוכבים־מכרים הרבה לולולה, בכל קצות השמים, אלא שלקרוא להם בשמות לא ידע.

לאיש איש מהם דרכו המיוחדת; איש איש מהם במסלתו ילך – וכלם רחוקים, זרים, אדישים לנעשה למטה. כלם חיים רק למען עצמם, ובינם לבין עצמם… והוא, ולולה, אינו מתרעם עליהם שהם מתבדלים וקרירים. הוא אוהבם כמו שהם – רועדים או קופאים, כחלחלים או צהבהבים, מוזהבים, גאים, זורחים או קטנטנים כגצים, שהנה עוד מעט וכבו – הוא אוהב להביט אליהם… הוא אוהב לראותם גם בנפלם, בהחליקם על פני השמים ובעזבם אחריהם פס ארוך, מבהיק… לולא היה עליו לעשות מיד עוד “סבוב”, ולולא תקפתו השינה, היה עומד פה עוד זמן רב ומסתכל בכוכבים… בכוכבים… ניצוצות הזהב.. אשים קטנות… הולכות ומסתובבות על פני המרום…

דבר־מה דחף את ולולה וכמעט הפילו ארצה. הוא לא ידע שנרדם ואיך ומתי נרדם. הוא התחלחל, אבל התחזק על רגליו ולא נפל. בחפזון ובאי־מנוחה העיף עין מסביב… הלילה היה שחור ושוקט, רוח לא יפוח. מרחוק המו כלבים – שם מאהל של בדוים – אהלי צמר נמוכים, שחורים. ביום ראה אותם, אף בלילה השחירו – בצאת הירח. מעבר השני של המושבה חונה מחנה שלם של אהלים כאלה, יושבים בהם חרתים – פועלים ערבים של המושבה. בשתים שלש חצרות שבתוך המושבה התחילו הכלבים נובחים – מענה לאחיהם, כלבי הבדוים. ולולה מקשיב בתשומת־לב אל קולות־הנביחה. אזניו המנוסות מבחינות מיד, שנביחה זו אין לה סבה, נביחת־סתם היא. חשקה נפש הכלבים להחליף דברים עם אחיהם כדי לידע ולהודיע, שגם הם קיימים בעולם. למה ינבחו השכנים? הנה ננבח גם אנו! ואמנם, הרי צריך לבלות שעות הלילה הארוך…

הרחק־הרחק, בהרים אשר מסביב, נראו אורות קטנים. שם שומרים הפלחים את תבואתם. לא במהרה יגמר קצירם, כי אין להם מכונות־קצירה כמו לאכרי המושבה. האורות גדלים, מתלקחים, מעלים להבות, תמרות־עשן ועמודי־אש משתפכים, מתפזרים באלפי גצים, דועכים ונעלמים. הקוצים והברקנים והחציר היבש, בהם מוסקות המדורות, נדלקים על נקלה, אך גם כובים מהר. אז ירוצו הילדים, הגדולים עם הקטנים, ויאספו צרורות חדשים של חמרי־הסקה, והמדורה תתלקח שוב…

גם במושבה עוד נראים בתים שהאור בהם. אבל מהרה יחדלו האורות. הנה כבה אחד, הנה עוד אחד כבה. חלונות בודדים עודם מאירים – אבל לא לאורך־שעות! מן הקצה שולולה עומד בו, השתרע למטה רחוב שומם, ארוך, אפל, זוהי כל המושבה. את קצה השני אין לראות מפה – בקושי ייראו גם הבתים הקרובים. שם – הגרן, שם מתהלכים עתה קין ותודרסקו. ושיק היכן? מסתמא בא גם הוא לשם. כבר זמן לסובב את הקיר… פה, בין הבתים, אינך מרגיש את עצמך מנודה כל־כך, מנותק מהעולם, חשוך־מחסה… אם יקרה מקרה יבואו אנשים לעזרתך. ושם, מעבר לקיר, אין לך על מי לסמוך, רק על עצמך. על עצמך ועל מזלך!… משונה הדבר, שאנשי המושבה, בעלי כל הקנינים האלה, ישנים במנוחה, ואחרים, זרים, שכירים, קבלו עליהם להיות ערים, לסכן את נפשם ולהגן על רכושם של הישנים. מובן, כשעובדים ביום אי־אפשר לשמור בלילה, ואולם, גם אם לא היו עובדים, האם היו מהינים ללכת ביחידות לשם, אל אחורי הקיר, ולא פעם אחת, כי אם לילה לילה, ובכל לילה הרבה, הרבה פעמים, בלי הפסק, כל הלילה?… והקיר אלם, קשה, אטום. אין לסגת, ואין לצפות לעזרה כאשר אתה מעברו השני. פעם אחת, בליל סגריר, ירה הוא, ולולה, בגנבים, הניסם, ולאחר שהכל שב לדממה, נכנס למושבה ומצא את חברו השומר יושב במנוחה בקצה הרחוב – לא שמע דבר…

ולולה התעורר. כמה זמן עמד ככה הוא הביט אל השמים, אל הכוכבים, לא, דוקא לא הרבה: כעשרים רגע – לא יותר. וכסבור היה: שעתים. בלילה עפות המחשבות במהירות כזו!… הוא כונן צעדיו ללכת והתעכב, כי קול דברים עלה באזניו. אנשים הלכו והתקרבו. ולולה פסע פסיעה, נטה חצי־גופו העליון לפניו ונשאר כך רגע בלי נוע. כמדומה לו, קולות בני המושבה. בינתים הופיעה הלבנה. היא עלתה מאחרי ההר בקפיצות, והיתה כנחלצת מידים בלתי נראות, שהחזיקוה מלמטה, מעבר להר, ולא אבו להרפות ממנה, והנה זנקה והבהיקה במרום – עגולה, מלאה, צוחקת, גבוה מעל להר. האופל העבה של הלילה נקרע, נסוג אחור. האויר נמלא שרידיו, קרעי צעיפו השחור, – צללים נבדלים, תועים… ולולה נצב על יד הקיר, בצל, וחכה. הנה יבואו הבאים מוארים באור הלבנה.

נראו מתקרבות שלש דמויות. שתים הכיר מיד: את הרוקח והמורה הצעיר, ואולם, מעורב בקולותיהם, צלצל קול לא נודע לו מתמול שלשם – קול נערה צעירה, חי, רענן, קול צחוק־עליז, מגרה. ולולה תמה. עלמה חדשה במושבה? מי היא? נראה, שיצאו לטייל בהיותו על־יד הקיר ועתה שבים מטיולם. הטיילים קרבו: העלמה קטנה, תנועותיה קלות, בלכתה היא מנדנדת מצד אל צד – נדנוד מצחיק כל כך. “כברוזה קטנה” – אמר ולולה בלבו. הוא צעד לקראתם. הנערה עמדה ואחזה בכף המורה.

  • מי זה? – שאלה בשמץ של פחד, בהביטה אל האיש העטוף שחורים, הנצב דומם על דרכם.

  • השומר, בודאי – ענה המורה, ובקול של שאלה, שנה – השומר?

  • האתה זה, ולולה? שלום! – פנה אליו הרוקח.

  • שלום!

  • שלום,שומר! – נגשה אליו הנערה והושיטה לו יד.

  • כף ידה היתה קטנה, רכה, חמה; האצבעות קצרות, מלאות, הוא עטף את כל הכף הקטנה הזאת בכפו הגדולה,הגברית, ועזב אותה בלי חשק. נדמה לו שגם היא לא מהרה ליטול ממנו את ידה.

  • שלום!

  • להבא אל תעיז לשמור את צעדינו בשעה שאנו מטיילים בלילה! שומע? – קראה הנערה במשובה.

הוא החריש; לא מצא מלים.

  • אתה שומע? – תבעה גנדרנית.

  • שומע אני.

  • כך… ותקיים?

הוא נתן קולו בצחוק.

  • בעת שתטיילי בשלשה או בעת שתטיילי בשנים?

  • גם כך וגם כך.

  • ואם ביחידות?

  • אה… חה־חה־חה…אה. אז – כן… אז מותר…– היא צחקה ורצה אחרי מלויה.

ולולה הקיף עוד הקפה אחת. בקצה השני של המושבה לא מצא את שיק גם הפעם. הוא שרק לקין, הלה בא.

  • מה הדבר שכל הלילה לא פגשתי את אלתר? איה הוא?

  • זה עתה הלך מפה. דעתו שכבר הגיעה שעת סעודת־שחרית. אחר חצות. ומה בפיך אתה על ענין אכילה?

  • מילא… שמע! מי היא הנערה שפגשתי בחברת הרוקח והמורה?

  • כבר הכרת אותה?… אין דבר, כדאי… היא בתו החדשה של טלרמן הזקן.

  • מה פירוש “בתו החדשה”? מה אתה מפטפט?

  • את אשר תשמענה אזניך, בתולותיו הזקנות, בנות אשתו הראשונה הן, ועם אשתו החדשה נפלה לו בחלקו גם בת חדשה.

  • בת־חורגת? זו שעמדה לבוא מרוסיה?

  • שמה נחמה!

  • אלך לעשות עוד סבוב. למעלה אפגש עם שיק ונבוא שנינו לאכול פת שחרית.

בהגיע ולולה קרוב לקצה הקיר שמע פתאם קול יריה. מיד רץ לשם, עבר את הכביש וקרב אל הקיר השני. אמנם, אסור היה לו לעזוב את מקומו – לא אחת קרה שבגנבים ירו מצד אחד של המושבה כדי למשוך את השומרים לשם ולתת לחבריהם, היושבים במארב מהצד השני, לעשות את שליחותם. אך ברגע זה לא היה מקום לחשוש. הלא זה עתה הקיף פעמים, בזו אחר זו, את קירו וראה ונוכח, כי אין סכנה; הכל בסדר. ושם הרי שומר חדש, טירון, שלא ידע איך להתנהג בשעת חירום. ולולה לא הוצרך לרוץ הרבה. שיק רץ לקראתו!

  • מה קרה?

  • מישהו… שם רשרש… מאחרי השטה.

  • ברח?…

  • כמדומה…

ולולה נתן עין בוחנת במרחב החום של השדה. לאור הירח המלא הרחיק לראות.

  • איש לא ברח! – אמר בבטיחות, – מסתמא לא היה איש. בוא אל השיחים. לך לפני!

  • שיק פקפק.

  • לך, איפוא!…

  • שיק צעד צעד, עמד וסר הצדה, כמפנה את הדרך לחברו.

  • אין הולכים אל השיחים… כשגנבים מסתתרים שם…

ולולה הקריב את פניו אל פני שיק. הוא ראה לפניו כתם גדול, חיוור, רוקד, ובו שני כדורים קטנים, לבנים, נוצצים. הוא נפנה ממנו נרגש מאד ואמר בלי הבט בו:

  • תן הנה נשקך.

  • למה?

  • תן… אני הולך לשם!

  • והרי יש לך שלך, – אמר שיק, מהסס, אבל מסר את אקדחו.

  • לי יש… איני רוצה, שתירה בי מאחורי.

שיק נגרר אחריו באין אונים. הם בדקו בזהירות את השטות הקרובות, ואחר כך גם את הרחוקות. במקומות אחדים כפפו את עצמם וכמעט זחלו על האדמה. ולולה אחז כל אותה שעה את הנגן שלו בידו, מוכן לכל, ואולם כל עקבות לא נראו.

  • נוכל ללכת לאכול, – אמר ולולה בבוז, ותחב לידי שיק את אקדחו.

הם עברו את המושבה. מפתחי בתים אחדים נשקפו ראשים, הלבינו כתנות.

  • מה קרה?

  • לא כלום… גנבים! – ענה ולולה בפנים קודרים.

על מרפסת אחת עמד אכר זקן, גבוה, בעל זקן שב רחב, ושלשת בניו הגדולים והחזקים, ורובים בידי כלם. אלה היו תמיד מהראשונים לצאת בשעת סכנה.

  • מה קרה? – נגשו אף הם אל השומרים.

  • הללו לא הפסיקו את מהלכם.

  • גנבים… ברחו… לא היה דבר.

  • כשנשארו לבדם לחש ולולה לשיק:

  • אל תוסיף לירות – שומע אתה?

שיק, חרה אפו בו.

  • מנין לך שאיש לא היה?

  • אני בטוח, – ענה ולולה בקרירות, – ואני מזהיר בפעם אחרונה: אל תירה!

קין לא בא אל הלחם. נשאר בגרן. תודרסקו יצא לבדו. שלשתם סעדו בשתיקה. מצדי הדרך נראתה דמות אדם. ולולה זז: – מי שם? האיש קרב. זה היה אכר צעיר לבוש כסות־לילה – חלוק ערבי ארוך, בין כתפיו רובה

  • אנה תלך בכתנת אחת לעורך – וברובה?

  • אל הגורן אני הולך… – הוא נזדעזע מחמת משטמה. – אני אארוב לו ואמצאהו… אחד יש כאן… גונב חטים משלי… ידיד!… אני יודע, מי הוא…לו רק תשיגהו ידי… אירה בו כבכלב!… והתרחק מהם בצעדים עצבניים, נחפזים.

  • האלך אחריו? – שאל שיק.

ולולה נהם:

  • שב! מה זה עסקנו? עניני האכרים בינם לבין עצמם. יכה יוסי את יוסי!

הסעודה כלתה. ולולה פנה לתודרסקו בפנים זועפים:

  • שמע, אמור לקין שישים לב… כי אמנם יש בין האכרים שגונבים איש מרעהו; ועליכם להשגיח. כי גם על הגנבות האלה אנו אחראים.

שיק העלה אש בסיגריתו, רקק, השתעל – רצה לשאל דבר־מה.

  • שמע, ולולה! – האם השומר אין לו כל דרך להשמר מפני כדור… על־יד הקיר?

  • איך – להשמר?

  • רצוני לומר, דרך משל… כשאורבים לו… כשהגנבים אורבים לו. כשהם מסתתרים, למשל, מאחורי השטה ורוצים לירות בו… איך יכול לדעת? ואיך יכול להזהר?

  • אין יורים סתם. הערבי הולך לגנוב ולא להרוג. למה יירה בעלמא?

  • אבל, אם נקמה… גאולת דם… והוא בא דוקא להרוג… והוא מתחבא?… להתחבא נקל…ואיך יוכל השומר לדעת?

ולולה לא הבין.

  • נקל? לא, אין זה נקל כל כך. הגנב חושש פן יראנו השומר, כמו שהשומר חושש פן יראנו הגנב. שניהם יראים איש מפני רעהו, אבל על השומר נטל להתהלך לאורך הקיר… והוא הולך, והגנב ירא להתקרב… העיקר, שצריך ללכת, להקיף את הקיר תכופות – אז לא יקרו מקרי־גניבה.

  • אבל מה, אם הוא בא בכונה להרוג? אינו צריך כלל להתקרב… מרחוק, מאחורי השטה, הוא יורה בך… – עמד שיק בשלו.

  • לא, למה יעשה זאת? למה יהרוג איש שלא לצורך? הלא גם הוא אדם! – אמר תודרסקו בקול נרגש, מתחנן, כאילו היה מדבר על לב מי שהוא, על לב עצמו או על לב האויב הלילי המסתתר, שלא יעשה דבר כזה, – וכי הוא אינו יודע, שאנו אין אנו אלא פועלים. אנו רק עושים את חובתנו, רק את המוטל עלינו. הלא לא להרע לו אנו מתכוונים. והוא גם כן בן־אדם כמונו. הוא מרגיש זאת. מה, האם לא כן?

הוא הביט אל ולולה, והיה כמחכה להסכמתו. הלה לגלג:

  • איזה בעל מדות נעשית, תודרסקו; אבל – לחנם. הערבי אינו יודע מכל אלה… וזה שהכית שלשם לפנות ערב את אחמד – זה הוא יודע. אל תדאג, את זה הוא יודע. אגב… דע לך… למה באמת התנפלת על אחמד כחיה טורפת? הלא רק החשיך… אם תפגוש אחד מהם מסתובב בחוץ בלילה בשעה מאוחרת – אל תחוס על כפיך… אבל לפנות ערב די באזהרה. רק אם יעמוד בפניך… אז, מובן… ושאמרת: “הוא מרגיש” – ודאי, הוא מרגיש היטב, מה אנו מביאים לו: טובה או רעה… אוי ואבוי היה לנו אילו צפינו לחסדו… ודאי, אי־אפשר להשמר. אי־אפשר. כשהוא בא להנקם נקמת דם – ינקם… מכדור כזה לא ינצל השומר, וגם אסור לו להזהר מכדורים כאלה… עליו להוסיף לעשות את שלו… וללכת בדרכו על יד הקיר…אפילו כשהוא יודע אל נכון… ולא – אין מקום לשמירה בכלל… כך הוא הדבר… כך הוא.

לאחר שתודרסקו הלך לו עמד ולולה ואמר לשיק:

  • התדע, שיק – עליך לעזוב את השמירה… יכול אתה להיות מזכיר או רואה־חשבונות ביפו ולנאום שם בקלוב נאומים על כל האידיאלים שאתה רוצה, אבל שומר לא תהיה…

שיק התרגז. הלא כה רבות חלם על השמירה בארץ בעודו שם, בצ’רנוביץ. בשבתו על ספסל בית הספר למסחר. גם על משרה טובה ויתר, משרה שיכול לקבל אחרי גמרו את בית־הספר. הוא רצה להיות שומר, ורק שומר!… והנה…

  • וכי מה… – קרא בחרון אין־אונים, – רק אתה גבור? חושב אתה, כי מתוך פחד לא הלכתי לפניך אל השיחים? הייתי רוצה לראות, איך התנהגת אתה בפעם הראשונה…

  • התנהגתי כאשר התנהגתי, אבל לא כמוך… לא הפחד הוא העיקר… הכל מפחדים… גם אני מפחד. עד היום אני מפחד. יודע אתה? אלא שאתה לא תעמוד בעבודה זו… אנחנו עומדים, מבין אתה?.. ואתה לא תעמוד…

בלילה שאחר זה חזר שיק וירה, ולא פעם אחת, אלא רוץ וירה מסביב, רוץ וירה. ולולה בא מיד למקום היריות. שיק עמד תחתיו, ידו עם האקדח נטויה אליו.

  • אל תירה בי!… אני הוא… אני! ולול… – נזעק זה בהלחצו אל הקיר.

  • רעמה עוד יריה אחת. מרחוק נשמעה שוועה משונה שהיתה כהד היריה. הכדור פגע בקיר – כפשע בינו ובין ולולה. שיק נשאר עומד במקומו, עיניו בולטות ומבולבלות והאקדח רוקד בידיו. ולולה נאנק, התכופף וזנק אל שיק ותפסו בידו בחזקה. שיק הוציא קול יבבה מתוך כאב. אקדחו נפל לארץ. ולולה הדפו מאליו והרים את כלי־הזין.

  • לך! – פקד עליו קצרות – לך לישון. ודע: אשרך שהחטאת את המרה… קין היה הורגך מיד. עליך לברך ברכת “הגומל”…

שיק הלך ממנו נחפז ובלי אומר.

  • מן השדה נראה איש שהתקרב ובא בצעדים מהירים.

  • אתה הוא שצעקת? – שאלהו ולולה.

  • חשבתי שפגע בך, המשוגע!… ומעל לראשי עופפו כדורים – הוי־הוי!… – צחק קין.

  • כמה כדורים?

  • חמשה. אחד אל הדרך, שלשה בי, ואחד באויר… מזלי ששכבתי מעבר לתל… מבין אתה? בראשונה שרקתי… חרש, כיאות… והריני רואה: ה“שומר” שלנו משתגע מפחד… מתחכך בקיר… רץ ושב, חוזר ומתרחק, ואחוריו לקיר… רוצה להמלט… אה, אומר אני, כך? בחור יפה – והריני מכבדהו באבן בשררו… אבן קטנה… צעצוע… הלא ראית מה היה?…


 

ד.


אלתר שיר עזב את השמירה. במקומו בא אחר, ימיני שמו. בחור צעיר בחולצה רוסית ובטוז’ורקה, בעל שערות חלקות ועינים בהירות שמצמצו וסקרו הכל בחוצפה קרה. ימיני הסתגל מהר אל המקום החדש ונעשה בו בן־בית גמור. ביום הראשון ישן על הקרקע, הפלרינה שלו תחתי והטוז’ורקה למראשותיו; אבל רק הלך שיק ירש את משכבו.

  • שמע, אתה… בן־החיל!… מה לך ולמיטה? – קרא קין.

  • ימיני פרש את שמיכתו על המיטה בלי חפזון, השתטח עליה מלוא קומתו, ורק אחר כך שעה לקין ופלט כבדרך־אגב:

  • וכי מה? שלך היא?

  • ואם לא שלי? משמע, שאת שלי מוכן אתה להשאיר לי ולך לקחת רק של אחרים? יפה מאד. בכלל, רואה אני שידיך ארוכות למדי – הייה תפלה, שלא תקצרנה, חלילה.

  • מה אתה רוצה? הרי זה מקומו של שיק.

  • וכי נתנו לך למורשה?

  • אי, אל תשתטה!… באתי הנה במקום שיק והנני תופס את מקומו. אלא מאי?

  • כך, במקום שיק באת… השמר לך, איפוא, פן תירש גם את מזלו.

  • מילא… איש איש ומזלו שלו.

  • כך?… ושלך איזה הוא?

  • ימיני קרץ בעיניו, ברק־של־צחוק חלף בהן:

  • צועניה זקנה נבאה לי, שלא אמות ברווקותי… לכן יראתי כל כך מפני נשים.

  • יראת?

  • בנאמנות!… מדי אראה בתולה יאחזני רעד… וכי למה, סבורים אתם, באתי לארץ־ישראל? הכל מפני אותו טעם… שתי בתולות נתלו לי על צוארי… שם, בעיר־מולדתי, ויהי בראותי, כי הנני בכל רע… כי עוד מעט ואחנק… קמתי ונמלטתי על נפשי… ועל זאת אענה…

  • כך? צפור כזו הנך? נעים מאד!

ימיני הביט אליו בערמומיות, רקק רקיקה מבעד לשניו והתחיל לזמר בעקימת נחירים:


"הוי, אמי, אמי, אלפתני דע:

את גנבים, בני, אל נא תתרועע".


  • פזמון סיבירי הוא – זרק לפניו בשויון־נפש, בהתבוננו אלכסונית אל סביביו, לדעת איזה רושם עשתה עליהם הודעה קצרה זו.

  • הגם שם כבר היית? איך נפלת לשם? – תמה תודרסקו.

ימיני משך בכתפיו והביט אל השואל בחמלה, כמי שאומר: אוי לך, בן־אדם, שאינך ידע קונספירציה מה היא.

  • תודרסקו! קום! הנני להראות לך דבר־נפלא! – ורמז בעיניו לקין ולולולה, כאומר: אנו הלא מבינים איש את רעהו.

  • מה? – שאל תודרסקו כמפקפק וישב על משכבו.

  • לא! עמוד על רגליך! בלי צחוק.

  • עמוד, טפש! זרזוהו הנותרים – מה אתה מפחד?

תודרסקו חכך את ערפו. הוא חשד שמשטים בו, אבל השתוקק לראות דבר־פלא. בגמרו להתחכך עמד על רגליו. ימיני בחן אותו בכבד ראש.

  • כך, טוב. עתה אמור: היכן רגל ימינך?

  • חה־חה־חה! – סיעו החברים – אמור, תודרסקו!… אל תכלימנו… הראה את יכלתך!

  • הרפו ממני! – כעס תודרסקו.

  • חכה רגע! – קרא ימיני במתינות – אלל תרתח! מחפזון לא יצא כל טוב. בחיי, אראה לך דבר פלא, בלי ליצנות: שים את רגלך הימנית על הספסל.

  • נפלת בפח, תודרסקו, – המו בני החבורה, – לא, זו היא רגל ימין!… השניה!… לא, לא זו!… א־הא־ הא!

ותודרסקו, אדום, מרוגז, עיניו מופשלות, הציב, מבלי הבט אל איש, את רגלו הימנית על הספסל

  • טוב! עתה הסר את זו ושים את השמאלית! – פקד ימיני.

תודרסקו מלא מיד את דבר הפקודה.

  • טוב. הסר! טוב. עתה שים את שתיהן!

בלי משים נסה תודרסקו להרים שתי רגליו בבת אחת והביט סביביו נבוך קצת ונכלם.

  • חה־חה־חה! חה־חה! – נתנה החבורה קולה בצחוק אדיר, מתפוצץ – מה הפלא בעיניך, תודרסקו?

  • איזה פלא… כלל לא פלא… – מלמל תודרסקו בשובו אל משכבו.

ימיני הביט אל התקרה ובפניו רשומה הכרת ערך עצמו ושביעות רצון. שעה קלה שתק, אחר כך הודיע:

  • אני אין בדעתי להיות שומר פשוט זמן רב. אני רק כך – לשם נסיון… כי מה ערכו של שומר רגלי! אולי אהיה פרש!

  • מה איפא המניעה? כתוב “מכתב־בקשה” ל“דוב”.. סוסה אינה עולה ביוקר… בעשרים־עשרים וחמש לירות תוכל לרכוש לך סוסה לא גרועה!… השאלה היא רק: אם ידוע לך כבר איך קושרים לה את הזנב?

  • אתה תלמדני! יודעים אתם, אכתוב עוד היום לאבי שדבקה בי קדחת קשה: ישלח נא לי בטובו עשרים לירות ולא – בא קצי. אין דבר, יפתח את כיסו, הזקן…

  • מה תאמר לבר־נש זה? – שאל ולולה את קין בהיותם בחצר לבדם.

  • גלגן… ואולי רע מזה… פרי נאה.

בערב ישבו שני שומרי המושבה במקום־מנוחתם הרגיל בקצה הרחוב, בו נחו בהפסקות בין הקפותיהם. עברה העלמה החדשה, נחמה – “הברוזה הקטנה” כפי שכנה אותה ולולה – בחברת הרוקח והמורה. ולולה לא דבר אליה מאותו ערב. אמנם, ראה אותה פעמים מספר ברחוב, אבל היא לא הכירתו, או לא רצתה להכירו. והוא גם הוא לא דרש בשלומה, לא עצר בה בלכתה, כי – מה יאמר לה? אולי היה מוצא ענין לענות בו, אילו ידע מראש שיפגש אותה, או אילו התעכבה ברחוב ועמדה סתם – עמדה להסתכל במשהו, ואולם הוא נתקל בה כל פעם בלי שהיה מוכן לכך, והיא הלכה לה ישר לדרכה הלוך והחלף את רגליה הקטנות, הלוך והתנועע כברוזה קטנה… ביחוד אהב לראות את הלוכה… הלוך זה, הדומה מעט להדדות התינוק, ואת מבטה… את עיניה הכחולות, המלטפות בתמימות כזו את הבתים העתיקים עם הגגות האדומים, את השמים הבהירים, הרחוקים, ואת אבני־הרחוב המאובקות, שהיא צועדת עליהן בזהירות כזו… הכל מלטפות עיניה… שמלתה דקה, ורדית, קלה ואורירית כל כך, יורדת עד קרסוליה, ככתנת ארוכה; וורדיות הן גם אזניה הקטנות, גם שפתיה; וימי שנותיה שש־עשרה או שבע־עשרה…


  • אוֹהוֹ, הרי שיש אצלכם עוד נערות, מלבד אותן הבריות המשונות שראיתי עד כה, – קרא ימיני בתמהון.

  • כלום מכיר אתה כבר את כלן?

  • אלא מאי? שמע ואמנן לך אחת אחת: שתי בנותיו של מיטלמן – לאחת שפה עבה, והשניה “היחנה”, חוטמה דומה לתפוח־אדמה; בת־טפר הגבנת עם השפתים הכחלחלות – תאוה לעינים; שלש הפרות האדומות, אשר לשטומר… וזו.. עוד אחת: גבוהה כאלון ופניה כאבטיח… האחות הרחמניה השמנה, שמשקלה משקל…

  • אי, – תמה ולולה באמת ובתמים – אימתי הספקת לדעת כל זאת?

  • מאי איכפת לך! יודע אני מה שנחוץ לי לדעת… וערביות… ערביות יש כאן דוקא לא כעורות, כיצד אתה נוהג?

  • מה – נוהג?

  • בול־עץ! כלפי הערביות אני אומר… וכי על הכל צריך לדבר אתך “ברחל בתך הקטנה”?…

  • אין כאן ערביות כאלו.

  • חה־חה־חה… חושש אתה פן אחטוף אותן מידיך… טפש! אני אשיג לך בכל זמן ועדן נאה משלך… משער אני, איזו יפה־פיה בלה בחרת לך…

  • חדל מלבלבל את מוחי. איני יודע מאומה על הערביות, אומר אני לך.

ימיני התבונן אליו רגע באי־אמון, אחר כך מחא כף מתוך התפעלות:

  • ולול, שבועה, שעוד לא נשקת לעלמה מימיך!

ולולה התאדם עד מאד. הוציא איזו נהימה קלושה והתחיל לגלגל סיגרית.

  • אי, – המשיך ימיני – הרי אתה צדיק גמור… שמע, איפוא, ודע לך: כלל גדל הוא שכל הנערות אוהבות נשיקות… כולן… אלא שצריך לדעת איך לגשת… לא לירא… ממש כענין השמירה… ואיזה שומר אתה, אם לבך ימוג מפני נשיקה?… חה־חה־חה…

הם קמו והלכו איש איש לקירו, ומיד לאחר שולולה פנה לקרן־זויתו הניע ראשו הנעה נמרצת כאילו רצה לנער מעליו דברי ימיני. הבחור הזה לא ישר בעיניו כלל וכלל. בחור ריק!… אכן, איזה פרצופים מגונים באים הנה בעת האחרונה. הלה, אמנם, מעלה אחת גדולה לו – אינו מדבר על ה“קרבן” שהוא מקריב, כביכול, על מזבח הישוב. ה“קרבנות” – כשאתה פוגש אותם – תתקפך בחילה ממש. אבל, מילא… יהיו האנשים אשר יהיו – העבודה צריכה להעשות, כמו שאמר אותו פועל, אך דא עקא, שכבר אין עושים אותה כבתחילה. אפילו הוא עצמו… לפנים היה יוצא אל הקיר כמתנדב היוצא למלחמה – בגיל וברינה; עתה – אחת היא לו. הוא רק ממלא את תפקידו. אינו מבקש “מקרים”, אינו עומד על יד הקיר רגעים ארוכים־ארוכים, מאזין ומקשיב פן יתרחש דבר־מה בסביבה, אינו מצפה למאומה. אם יקרה דבר, יעשה את חובתו. ולא – גם כן לא איכפת לו. איזו עיפות תוקפת אותו, ואין ענין לכל דבר. אפשר, מחלה היא זו? אפשר, הקדחת?… רצון עולה בלבו לנסוע לארצות אחרות, למרחקים – להודו, למשל, להיות שם איש־צבא או צייד. למה לא יוכל לעשות זאת? לצוד אריות ונמרים… האם זה קשה ומסוכן מהעמידה בפני בדוים פראים ורוצחים, המתחבאים מאחורי השיחים. להפך! האדם־האויב נורא מחית טרף… ועוד – טוב היה לוּ נעשה אכר ובעל־בית לעצמו. בית־קטן לוּ היה לו – בית קטן משלו. כל היום היה עובד בשדה או בגרן, ולעת ערב היה חוזר לביתו הקטן, והיא היתה פוגשת אותו על המפתן; והיו נכנסים הביתה, והיה לוקח אותה על זרועותיו ומנשק את השפתים הורדיות… והיא היתה צווחת בזרועותיו… מעודו לא נשק נערות… למה לא נשק? אולי רוצות הן בנשיקות, אבל מאחרים, – לא ממנו. והיא תרצה ממנו. ואחר כך ישכב וישן במנוחה כל הלילה… ולא ילך אל הקיר… לא ילך? כלל לא? – ולולה נגש אל הקיר והחליק בכף ידו על אבניו הקשות, המקועקעות, – לא, לפעמים ילך בכל זאת.. מפקידה לפקידה… בשובו מן הסבוב מצא את חברו יושב על האבן שבקצה המושבה ועל ידו עומדת – נחמה. ימיני ספר לה קורות חייו. דבורו היה ברוך ובכבד־ראש – מעשה “אינטליגנט”. כבר במחלקה החמישית של הגימנסיה נהיה “על פי השקפותיו” לס.ר.2, ובהיותו במחלקה השביעית “הסתבך בענין רציני,” שסופו תליה. ואולם, אביו, איש נכבד ונשוא־פנים, “שק מלא ממון”, חה־חה־חה, ורע וידיד ל“פרוקורור” (קטיגור של בית דין), עלה בידו להמתיק את הדין, וגזרו עליו, להשלח ל“קטורגה” (עבודת־פרך)… ולולה שמע ספורי חברו בלב חמוץ. למה תקשיב לו בכוסף־נפש כזה? האם אינה מבינה, שדבריו כזב ושקר ושכל מה שהוא אומר היום אינו אלא הכנה למה שיעשה לה מחר? הוא, ולול, חייב להגיד לה… להסביר… תחת זאת הוא פולט:

  • הערב את לבדך, ועלי, איפוא, לשמר אותך… את זוכרת?

הנערה הצטחקה:

  • אה, זה אתה? ואני לא הכרתיך.

ומיד חזרה ופנתה לימיני:

  • ואחר כך? ספר־נא!

ולולה ישב קודר. מה יוסיף זה לבדות? אבל לימיני היה חומר מן המוכן די והותר. מובן מאליו, שהוא ברח. בדרך לשם ברח. אנשי ה“קונבוי” (חיל שומרי האסירים) ישבו מחוץ לקרון הרכבת – זה היה כבר מעבר לצ’ליאַבינסק, בגבולות סיביר, והם, שלשה פושעים מדיניים, הסיעו את קרשי הרצפה של הקרון וצנחו למטה, זה אחר זה. אחד מהם נהרג מיד, לשני נחתכה רגל, והוא, ימיני, ירד בשלום ויצא בשלום. ולמה? כי מלכתחילה הביא בחשבון איך לרדת ואיך לשכב על האדמה כך שתחתיות הקרונות לא תפגענה בו… רק עברה הרכבת, קם והלך לו במנוחה.

  • וכלל לא רדפו אחריך?

  • אוהו, רדפו ורדפו! פעם אחת שכבתי במערה שלשה ימים ושלשה לילות, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי – לא יכולתי לצאת מפני אנשי־הצבא אשר הקיפוני.

כבר הגיעה השעה לצאת לסבוב, – אמר ולולה קשות.

  • אי, שב עוד, הרי זה עתה חזרנו.

  • לא, צריך לעשות עוד \,סבוב".

בשעה מאוחרת בלילה מצא ולולה את ימיני על יד בית הרוקח.

  • מה אתה עושה פה?

  • ס… ס.. שמע! האחות הרחמניה נכנסה אל הרוקח.

  • ובכן?

  • הססס… זה עתה כבּו את המנורה.

ולולה נתן קולו בצחוק. אף הוא ראה אותה לפעמים נכנסת בשעה מאוחרת אל הרוקח ומעולם לא נזדמן לו לראותה יוצאת משם.

  • ואולי כבר יצאה?

  • גש הלאה!… אני משגיח עליה כל הזמן. אל תדאג, אני אגיד לך אימתי תצא.

ולפנות בוקר הודיע לולולה:

  • כבר הלכה… לפני חצי שעה…

*

הקדחת תקפה שוב את ולולה. ימים מספר שכב בחום חזק. אחר כך ירד החום והוא עוד היה סרוח על משכבו, רפה, אין־אונים, אין משאלות. לפנות ערב באה לבקרהו אורחת בלתי צפויה כלל – “הברוזה הקטנה”. היא צחקה:

  • מה תעשה, אם תהיה פתאם התנפלות?

הוא הביט על עצמו בבושה. באמת, למה יצלח עתה? כמעט שאינו יכול להזיז יד. אוי, החוורת כל כך בימים האלה! וזה כואב מאד – כשקודחים?

  • לא, רק הראש…

היא ישבה על כסא קרוב למשכבו. הוא הציץ בעיניה בבת־צחוק בישנית

  • אמור לי – לא תכעס עלי על שאלתי? – היא הביטה אליו שובבה ומתחננת כאחד. היא ראתה וידעה, שאין הוא יכול לכעוס עליה, – אמור לי, מדוע קוראים לך תן?

  • כך, זה קין כנני… שמי “ולול” – והפכו לוואַאוּאו – בערבית… ובעברית – אי או תן.

  • וקין – מפני מה יקראו לו קין? אה, ידעתי – מפני שהוא אכזר.

  • אמור לי, תן – אני רוצה לקרוא לך כך – מותר? – חברך, ימיני… אינו גלגן קצת?

נראה שנפגשה עמו כמה פעמים בימים האלה. עתה כבר מתחילה להטיל ספק בדבריו ורוצה לברר. אולי לא באה אליו אלא לשם כך? אבל הוא לא ידבר בגנות חברו שלא בפניו, על אף חשקו העז להגיד לה את דעתו עליו.

  • יודע אני?… על דברים כאלה צריך אדם לעמוד בעצמו.

היא שלחה בו מבט של תמיהה, של קצת עלבון. ככה? זאת היא תשובתו לה?! “היא חושבת אותי לכסיל – אמר ולולה בלבו – לכן יחרה לה על שעניתי לה כך… כאשר לא פללה. עתה תקום ותלך מזה. היא כבר משתעממת פה אתי. מה עליה עוד לדבר אלי?” הוא הביט אל אורחתו בעינים נוגות. אילו שאלה עוד משהו!

  • אבל מה דעתך עליו?

  • חדש הוא אתנו… עדיין איני מכיר אותו די־הצורך.

  • אינך רוצה להשיב לי על שאלתי… אה, גם אתה אינך טוב… לא טוב מאחרים!

היא הדקה את שפתיה ב“רוגז” והחרישה.

  • האם חשבת שאני טוב מהם? למה חשבת כך?

היא צחקה בקול. זה לא כבר עלתה בה ההרגשה שהיא נערה גדולה, המסבה אליה תשומת־לב הגברים. בשנה שעברה היתה עוד, בעיני הבריות, ילדה קטנה ונאה, ועתה יודע כל בחור, שהיא עלמה, עלמה גדולה. אה, היא ראה זאת בעיניהם: וזה כל כך נעים! זה משנה את פני החיים.

  • הביטו, כמה הוא מתפנק!… טעיתי וחסל… חה־חה־חה,. שמע־נא, תן: רוצה אני לשאלך עוד שאלה אחת… התענה?

היא לטפה ילדותית כף ידו. על שפתיו עלתה שוב בת־הצחוק הבישנית.

  • אענה…

  • אמור! – הביטה אליו בעינים חולמות – כשיורים בך – אינך ירא? אני חפצה להתנסות בזה פעם, אלא שלא הייתי יכולה לירות במישהו… וביחוד… לא הייתי רוצה… שיירו בי… חה־חה־חה… מה אמרתי? אחת היא, יהא כך.

  • ולולה צחק אף הוא. היא היתה חפצה לעמוד בקרב יריות, בתנאי שלא יירו בה… משאָלה נבונה!

  • אני כבר התרגלתי… מה… מתרגלים.

  • הכל מתרגלים?

  • לא… לא הכל, אבל אלה שנשארו התרגלו… – עיניו הבריקו: הוא נזכר בדבר־מה, – בעת הראשונה, אמנם, היה לבי רפה, הייתי עומד אצל הקיר ולא ידעתי מה אעשה… חושך… שיחים שחורים ואין אני רואה מה לפני. פתאם אני שומע רחש קל… הכלבים, נדמה לי, נובחים בכל החצרות בבת אחת. מי יודע, מה מתרחש שם – אולי גנבים מעבר לקיר? שריקת־חליל משונה, חשאית, מגעת לאזני… והלא שמעתי כי שריקה כזו של גנבים היא… עומד אני ומקשיב רב קשב, הולך לקצה האחד, לשני – אין גנבים… פעם אחת, בלכתי כך על יד השיחים, ופתאם לפתע – רשרוש עולה משם… וכל כך ברור… נרתעתי אל הכותל… ואקדחי כבר נטוי… בעת ההיא הייתי מחזיקו כל הזמן מוכן בידי פן יתנפלו עלי פתאם… והנה אני עומד ומחכה… לירות איני רוצה – אולי אין כלום? אין נוהגים אצלנו לירות סתם… אבל ראיתי את עצמי כמטרה לחץ. זה המתחבא שם – ודאי יכון אלי את רובהו. הוא יכול לירות כל רגע – ולא יחטיא… עומד אני לפניו גלוי כולי, מלוא קומתי, במרחק של שמונה־עשרה צעדים… התכופפתי, גחנתי לארץ; על כל פנים, פחות סכנה… ופתאם, עוד רחישה בשיחים. ועוד… יותר לא יכלתי להבליג… הזדקפתי… חושבני, שעיני התנוצצו בחושך כעיני מטורף… כך נדמה לי… גם ראשי המה כמו מיין… חשתי פתאם שאני שמח ואין בי שמץ של פחד… בקפיצה אחת קרבתי אל השיחים, ובאותו רגע עלזה נפשי: “אהא, רואים אתם, אין אני ירא כלל”…

  • אח! – רעדה הנערה.

  • כמשתולל רצתי סביב השיחים אנה ואנה, ולא מצאתי דבר. שבתי וסובבתים לאט־לאט. לא היה איש. הרחישה באה ודאי מאיזה עקרב או פתן…

  • ושריקות? – שאלה הנערה בשארית ענין, כי תוחלתה לשמוע גדולות ונצורות כבר נכזבה.

  • את אלו תשמעי לילה לילה… האוזים שבחצרות שורקים כך… ויש עוד מיני עופו השורקים… מיני צפרים…

והאם לא קרוהו גם מקרים של ממש?

  • קרוּ! אחר כך קרו לא מעט.

  • אוי, יספר נא, תני־חביבי!

הוא ספר לה עוד הרבה, קצרות וארוכות, מן המענין ביותר שעלה בזכרונו, וכשהלכה, נשאר שוכב בעינים פקוחות. באפלה ראה את פניה העגולים, הרעננים, הצמאים לדבירו, את שפתיה הפעוטות, הורדיות, וחש את חמימות ידה הרכה. ואז באו פקפוקים: מה הוא לה? רק את מעשיותיו היא אוהבת…


והוא – ודאי אין לה ענין בו… ודאי ימצא מי שייטיב לספר ממנו…ואולי, בכל זאת.. אולי תוסיף לבוא אליו? תוך כך הביט אל חשכת חדרו, ובת־צחוק של אושר רחפה על שפתיו.


 

ה

ולולה הבריא ויצא אל משמרתו. מקרי גנבות וחמס בסביבה הלכו ורבו. בגרן אירעו חלופי יריות. בלילה אחד פגע תודרסקו בערבים שמלאו שקיהם חטים. הם נסו מיד, ואת שקיהם השאירו; וכך נודע – בני איזה כפר הם. אבל לדין לא תבעום, כי בעצמם באו לבקש שלום והבטיחו שלא יוסיפו לגנוב. גם לולולה קרה מקרה. פעם אחת. בהקיפו פינת הקיר, ראה והנה דמות שחורה נרתעת מהקיר ומתחמקת. מיד נטה את רובהו. עתה לא היה עוד יוצא אל המשמר בלי רובה.

  • עמוד! למה אכך – שאג בערבית.

הלה הוסיף לרוץ. ולולה ירה באויר. הנס עמד רגע וענה ביריה. ולולה נכוה בלחיו השמאלית. הוא התרגז, כון את רובהו אל הדמות הכהה, הנסה מפניו, ולחץ את הקפיץ. האיש הבורח השמיע צוחה קצרה, והוסיף לרוץ. באשמורת הבקר, כשנגשו השומרים לסייר את המקום, מצאו על הארץ כתמי־דם קטנים, שחורים, קרושים. הנמלט נפצע, כפי הנראה, לא קשה, כי היה ביכלתו להמשיך ולהמלט. גם פצעו של ולולה לא היה אלא שרטת. הכדור נגע בעור־לחיו וחתכו מעט. ביום נודע מפי רועי־המושבה הערבים, מי היה האורח הלילי. עם הרועים בא בדברים אכר זקן, שטקר שמו. גם קין היה באותו מעמד. רועה ישיש אחד, קטן, שׂב, בעל עינים קטנות, טרוטות וערמומיות, ספר כי פגש את החמסן המפורסם, חג' סלים, והנה ידו חבושה. סברה שבלילה שעבר נפצע; כי אתמול ראוהו לא רחוק מהוואדי, והוא שלם בשתי ידיו… הרועים הביטו אל שני היהודים בעינים חוקרות ובוחנות. הם ראו כי ה“יהוד” אינם נותנים אמון בהם ונזהרים מלהוציא מלה יתרה מפיהם – המלה, שכל כך כלתה נפשם לשמעה. הרועה הישיש צחק בקרבו. שני הצדדים שומרים דברים בלבם! הלא גם הם לא הגידו כי חג' סלים קרא להם ושאל, מי שומר את קיר־המושבה מפאת־מזרח? והם מסרו לו על אודות השומרים כל מה שידעו… היהודים החרישו. אז התעורר רועה שני, גבוה, זעום־עינים, שחור, “עבאיה” צהובה־ברודה ונאחה על כתפיו ו“עגל” מאובק ועבה מאד על ראשו, והעיר:

  • חג' סלים אינו כאחד־האדם. חג' סלים שטן הוא, רוצח! הוא יקום לצריו וישפוך את דמם!

הרועים חכו לרושם שיעשו הדברים האלה על היהודים. קין הבין זאת והלעיג:

  • למה לא יסור אלי פעם אחת? כדורי משתוקק זה כבר להכירו פנים.

הרועים והשומר החליפו מבטי איבה. בעיני הרועה הישיש נראה ברק־ערמומיות והוא אמר בלשון הנשמעת לשתי פנים:

  • ודאי גם אתה גבור… ואם רק ירצה השם, עוד תתראה פנים עם חג' סלים.

  • אחר הצהרים בא בריל, ראש השומרים, או “הדוב”, כאשר קראו לו הם דרך־לצון. כשנודע דבר־בואו במושבה, מיד הזמינהו הועד לישיבה. הוא צוה גם את ולול ללכת עמו. האכרים התגוללו על השומרים ברשימת־אשמות ארוכה. טלרמן הזקן, אכר ירא־שמים, בעל־בית הגון ונוסף על זה מלוה־ברבית לפלחים שבסביבה ועושה עסקים לא רעים עם השייחים, התרתח וצעק:

  • הזוהי הדרך? שפיכות־דמים? לירות ולהרוג? מה אתם רוצים להשיג בזה – להחריב את המושבה? חג' סלים, סבורים אתם, יחריש? מחר יקח סוס או פרה – מתוך נקמה – ומי יאמר לו: השׁב! ואם גם ישחוט את מי שהוא?… בעיניו הכל שוים, ובלבד לגאול את דמו. לכם לא איכפת מפני שאינכם קשורים אל המקום כמונו. אתם יכולים לברוח…

  • איננו בורחים, – העיר ראש השומרים בשקט.

  • ואנו מוכרחים לשבת פה; לא נוכל ללכת מפה. לנו פה קנינים ורכוש. – לנו אסור לסכן נפשות! ואם אתם הנכם בני־הפקר…

  • שמור את לשונך! – הרעים בריל בחרי־אף.

טלרמן נשתתק לרגע ואחר המשיך ביתר חימה:

  • מה לי לשונות־קלשונות. אני מדבר אל הענין. מחר מחרתים יהיה פה הרוג… משלנו או משלהם… מה, איננו יודעים זאת? ואתם יודעים זאת גם כן כמונו. ואחר כך יתחיל עסק של “דם”… ומשפטים בל ידעום… למה לנו כל הצרות האלה? אנו – הועד! אנו אחראים לשלום המושבה! אסור לתת לחמומי־מוח… לתת שבגללם תסבול ותחרב המושבה…

  • –אם כן, מה אתם רוצים? – שאל בריל במתינות.

  • אנו רוצים, שלא יהיה “דם”; שנתפשר בדרך שלום… בגנב אין יורים להמיתו… אני פה אכר זה עשרים שנה – אני יודע… מנהג חדש אתם באים להנהיג?… ואנו איננו רוצים לסבול בגללכם!…

  • הניחו לי לסכם הכל בקצרה – התערב שטקר הצעיר, אכר משכיל, שגמר בית ספר כל שהוא בצרפת; בן אדם חלק־לשון, שנהנה מאד משטף דבורו (ולכן השתדל להשביע רצון כל השומעים ובלבד שישמעוהו; וכשהיה עולה בידו להביא דבר לידי פשרה היה חושב זה לנצחון של כשרונו הדבורי) – אנו בטוחים, שבכלל נכון הוא תכסיסם של שומרינו, – שהרי אם לא כן, לא היינו מוסרים לידם את ההגנה על המושבה; ואולם, הפעם, במקרה זה, עשו, לדאבון לבנו, משגה, וביחוד נפלא בעינינו שאת המשגה עשה דוקא שומר ותיק ומצוין מכל הבחינות, כולול… שהרי, כפי שמסרו לנו, ירה בגבו של הגנב, זאת אומרת, כשהלה ברח. הוא אמנם רק פצעו, אבל ביריה כזו יכול היה גם להרגו. חג' סלים הוא מאנשי־השם במקומותינו, ויש לו משפחה רבת תוקף… חייבים אנו להתחשב בתנאי־הסביבה… וממקרים כמו אלה נשקפות תוצאות לא־נעימות ולא־רצויות למושבה. ובזאת הלא לא יחפצו שומרינו כמונו. קודם לכן שמענו דברים קשים כגידים כלפי השומרים; דברו אתם משפטים, והנואמים התרגשו והפריזו על המדה. אנו מבינים את התמרמרותם, אבל עלינו לומר בפירוש, כי לא לגמרי יצדקו. הלא אין ספק שבעומק לבנו מעריכים אנו כולנו את האידיאל של השמירה העברית, כולנו זוכרים את הצעירים הטהורים שהקריבו את חייהם הרעננים על מזבח עבודתנו הקדושה; כולנו מקריבים עצמנו לטובת הישוב – איש איש לפי כחותיו. ולכן אל־נא יהיו בינינו סכסוכים וחכוכים פנימיים. הלאה שנאת־חנם ופירוד הלבבות. עלינו להיות מאוחדים וללכת שכם אחד בדרכנו הקשה והמלאה חתחתים. האחדות בעבודתנו צריכה לשמש יסוד לשלום ולהבנה הדדית; ולכן – בשם האינטרסים של מושבתנו ושל כל הישוב – דורשים אנו מאת השומרים להיות זהירים מאד בנשק, לא להשתמש בו אלא במקרים יוצאים מן הכלל, לשם הגנה עצמית או בדלית ברירה…

  • הצדק אתך, ואנו אמנם עושים כך. איני יודע, לשם מה כל הדברים האלה – העיר בריל.

עוד אכרים אחדים באו “לטעון”, לחזור על דברי שטקר הצעיר ולהביע את “אהדתם” לשמירה העברית. סוף הדברים היה, שועד־המושבה נדרש להשגיח השגחה מעולה על תכסיסיהם של השומרים.

  • אתם אומרים, שאתם עושים כן, נגש פתאם שאַריק לראש־השומרים, – אם כן, למה ירה בגבו של הבורח?

  • מפני שהשודד ירה בו תחילה… וגם פצעו. הנה, בלחיו – ענה בריל.

  • גם זה פצע!… שסעו שאַריק ומ“פצע” שכזה מתבלבלים עד אבוד־העשתונות?

ראש השומרים התחת מלוא קומתו הגבוהה ונעץ בשאַריק שתי עינים אפורות, עצורות־ההבעה כרגיל, והשיב קשות:

  • ולול לא נתבלבל. הוא ירה רק שני כדורים – אחד באויר ואחד בשודד. השודד קלע בו להרגו. ולול רשאי היה לענות בקליעה אל המטרה. אתם אינכם רוצים לסבול מהתוצאות? גם אנו לא היינו רוצים. אנחנו עושים את עבודתנו לא למענכם כי אם למען הענין. וכשהענין מחייב – אנו סובלים. וגם עליכם לסבול למען הענין… לא למעננו!

ממקום האספה הלכו השומרים למעונם. בשלו תה. התבדחו והתלוצצו כבכל יום. “הדוב” לא השתתף כמעט בשיחה. שמע, שתק או העיר הערה חריפה וקולעת. פתאם אמר:

  • את החג' סלים אני מכיר. אין ספק שיבקש לנקום. אם לא נקמת דם, ינסה לגרום לנו הפסד ממון, לגנוב… בכל אופן לא ישתוק… לכן, אל תוסיפו לצאת ביחידות אל הקיר. בשנים תלכו: אתה, ולולה, וימיני, בתחלה תסובבו קיר אחד, אחר כך את השני. ואת חובת־המשמרות עליכם למלא בדיוק. את ה“סבובים” לעשות בתכיפות, בלי הפסק… וכאשר רק אוכל, אשלח לכם לעזרה עוד שומר אחד או שנים.

  • לא אדע כלל, על מה אנו מתענים, – ענה ימיני והוסיף – כלום יודעים האכרים להעריך זאת? כלום מרגישים הם מה שאנו עושים למענם? ובעד נפשות כאלו עלינו לשפוך את דמנו?! כשכל “חרת”, כל רועה ערבי, יקר להם מחיי שומר עברי. כנגע רע כן השומרים בעיניהם. אין חוששים אלא לידידיהם הערבים, שלא יסבלו ממנו… טוב היה לו עזבנו את המקום – יגינו הם בעצמם על מושבתם, אם יש לאל ידם!..

  • זה לא כבר עברתי על פני בית שאריק – הוסיף תודרסקו – ומשעתיו טוען לפני אחד מרעיו: וכי יודע אתה מי המה! – כלומר, השומרים, – הלא רוצחים כולם, בני תליה שנתקו מהחבל, ובידיהם מסרנו גורל המושבה!

  • הייתי מפוצץ את ראשו, לו שמעתי זאת, – קרא ימיני בחמה שפוכה.

  • אל תפוצץ! – עצר בו הדוב בקרירות – אתה הולך לשמור – לשם מה?

  • לשם… לשם השמירה, – ענה ימיני כמפקפק; כי כבר חש, שאינו בדרך הנכונה וש“התלהבותו” אינה מוצאת הד בלב המנהיג.

  • אם כך, מה לך וליחסם של האכרים? האכרים עוינים אותנו ובזים לנו – אומר אתה? ואנו – ומה יחסנו אנו אליהם? איך אתה דברת אתה עליהם זה עתה? הם אינם מחלקים לך, ימיני, את הכבוד המגיע לך על אשר אתה מוסר את נפשך בעד המושבה – למה לך כבודם, אם אתה מדבר עליהם בבטול כזה?… ושמעו, מה שאוֹמר לכם! כשהתחלנו בעבודתנו לא היינו אלא קומץ קטן. האכרים לא שנאו אותנו – הם לעגו לנו: “שמירה יהודית”! “יהודים ילכו לשמור!” עתה אינם לועגים עוד ואינם בזים לנו. דבריך אינם נכונים, ימיני! שנאה יש. לא מכולם – אל־נא נגזם – אבל היא ישנה. ואולם היא אינה מפחידה אותנו. היא לא תוכל להפריע אותנו מתעודתנו… ויהיה מה שיהיה – אנו את שלנו נעשה!


 

ו.

אחר הדברים האלה באו לילות קשים ומבעיתים. בשדות מסביב למושבה הורגשה תנועת־סתר חשודה. פתאם היתה עולה מתוך האפל, מקרוב, צהלת־סוס, נקישת־פרסה באבן, רחישה חשאית, צעדי־חרש, שריקה. השומרים נהגו זהירות רבה. התהלכו בדממה, בלי השמיע קול, צעדו לאט, איש בעקבות רעהו. לעתים תכופות עמדו התבוננו, הקשיבו רב קשב. עליהם היה לצעוד כך, שהשודדים לא יכירו ולא ידעו אימתי הם עוברים והיכן הם נמצאים. ופעם אחת, פתאם, המטרו עליהם כדורים מאחרי השיחים. ולולה נפל על הארץ לרגלי הקיר.

  • עשה כמוני! – לחש לחברו.

מיד שכב ימיני לצדו. הוא הרים את ידו וירה תכופות: אחת, שתים, שלש, ארבע…

  • חדל! – אחז ולולה בזרועו – אל תאבד כדורים חנם!

לפניהם רקדו צללים שחורים. בכל רגע היה מאיר ברק־יריה. לאור הברק היתה נראית כפיה לבנה, חצי־פנים אדומים, שפם שחור. והד ההרים ענה בלי לאות לקול רעמי־הנשק.

  • דזזז.. – זמזמו הכדורים מסביב לראשיהם זמזום דק ודוקר.

  • ירה אל האש! – צוח ולולה חרש.

ובעצמו ירה ברובהו פעם ופעמים. הערבים רתחו:

  • אודרוב! אודרוב!… הכה תכה! – קראו בקול פרא עם כל יריה ויריה.

מצד המושבה נשמעו שתי יריות, ואחריהן – עוד שלש. קין בא מן הגרן, ואכרים צעירים אחדים מזוינים ברובים מהרו לעזרת שומרי הקיר. והערבים נמלטו. בבוקר נודע שסוסה אחת מסוסותיהם, שמחירה שבע־עשרה לירות, נפצעה קשה. אבדות בנפש לא היו לא לצד זה ולא לזה.

  • גדל קשי השמירה ואחריותה. ה“ראש” שלח שני שומרים נוספים – כדי שכל קיר ישמר בשנים. לילות אחדים עברו בשלום, אך לסוף קרה אותו מקרה…

  • ולולה וימיני התהלכו על יד קירם. הם לא הרגישו בכל דבר חשוד. הלילה היה קודר וסוער. הכוכבים הסתתרו אחרי עבים ולא נתנו אורם. השומרים הפסיקו את מהלכם אצל פשפש אחד. לולולה הציק זה כבר מסמר שבעקב נעלו. הוא חשב לכתתוֹ בקצה המושבה. אך מדי הגיעם שמה היה שוכח לעשות זאת. עתה דקרו המסמר שוב, דקירה ממשית. הוא התכופף באנחה עצורה: אין הוא יכול ללכת כך עוד! עליו להפטר מזה מיד! הוא ישב על ספו של פשפש אחד, מצא אבן מתאימה והתחיל מכה בה על המסמר שבתוך המגף. הקיש פעמים אחדות ומשמש בפנים באצבעות ידיו – אולי כבר קהה החוד. לא, לא קהה. הוא הקיש עוד. פתאום נדמה לו כאלו נפל עליו צל־מה – דמות אדם גלשה מהקיר, לא רחוק ממנו – כעשרה או כשנים־עשר צעדים. ולולה קם ועמד הכן על רגליו. מה זאת? גנב בחצר? רצה לשבר את המנעול מבפנים כדי להוציא את הסוסים או הפרדות? נקישת־האבן אצל הפשפש הפחידתהו וברח. אך האיש לא הרחיק לרוץ. האפלה היתה גדולה, השומרים שמעו, חשו את קרבתו, רק לא יכלו לדעת בדיוק, איה הוא. ולולה צעד צעד קדימה וכמעט פגע בו בקנה רובהו.

  • ווֹלכּ! סור מזה! – צעק השודד בהתראה, ביאוש משונה.

פתאום ירה. ולולה הרגיש בתנועת רובהו והספיק לנטות הצדה.

  • איני יודע למה התעקש כל כך, – נהם ולולה לימיני, בכל אופן, דומני, לא יצא חי מזה… ירה!

הם שלחו בו כדורים אחדים. הערבי ענה ביריות מן האפלה. פתאום לפתע נשתלשל שני מעל הקיר. האיש נפל קרוב מאד, כמעט דלג על ראשיהם. באותו רגע הבין ולולה למה לא ברח הראשון: הוא לא יכול לעזוב בצרה את חברו שהתעכב בחצר. קפיצת השני הדהימה את השומרים. ימיני ירה יריה אחת כמו מבלי משים. האיש הקופץ נפל והתגלגל על האדמה ביבבה. חברו התחיל ממטיר עליהם אש בלי הרף, יריה אחר יריה, והיה כמי שאבדו לו עשתונותיו. השומרים טענו שוב את כלי־זינם.

  • אח! – נאק ימיני ונפל על צדו.

ולולה נכפף אליו. אה־א! א־א… – גנח ימי בלי הפסק ופרפר על מקומו ביסוריו. הערבי שירה נעלם. גם השני קם וירץ. ולולה נחרד. למה הוא מחריש? ומיד כרע, שם את הרובה על ברכו וירה לצד הבורחים במהירות קדחתנית. בחושך לא יכול לראותם – רק שמע רפות קול־פעמיהם, ועל פי זה נטה קנה־רובהו. אבל הם רצו ורצו – והוא החטיא את המטרה. ידו רעדה.. קול צעדיהם נדם לאחרונה. ולולה נשתתק – הוא הוציא את כדורו האחרון. ימיני נפצע בשוק־רגלו הימנית, למעלה מהברך. הכדור פגע בעורק העיקרי. הפצוע סבל יסורים קשים, התכווץ ופרכס כתולע שנחתך, חפר בידיו את האדמה סביביו… רגע היה מתחזק, מתאמץ שלא לצעוק, אבל הכאב הנורא היה מתגבר עליו והוא ילל משונות. הילל נפסק רק בעויות, שאחזוהו תכופות, עד התעלפות. אחר היה מתעורר וגונח וצווח עד הפסקה חדשה… אך האיום שבדבר היה הדם! מן הרגע הראשון פרץ בשטף חזק, עד שנדמה כי עוד מעט וינגר כלו. באפל הלילה, לאור הגפרור, נראה כנחל שחור, מהלך אימים, הבוקע ממעין, ועולה ושוטף: הוא זנק למרחק של אמה כמעט; ולא פסק. עד מהרה התאספה כל המושבה למקום האסון. באו גם הרוקח והאחות. נבוכים ונדהמים התהלכו הכל מסביב לפצוע. הרוקח לא ידע איך ובמה לעצור את הזרם השחור הנורא. התחבשות אשר שם רוו דם בו ברגע, והדם נזל, חדר בעד התחבשת ומתחת לה, ולא חדל. הרוקח והאחות היו ספוגי־דם. אבדה עצה מהם. לסוף השכיבו את הפצוע על העבאיה שלו ונשאוהו בזהירות אל מעון־השומרים. בית חולים לא היה במושבה גם לא רופא. קין וולול מהרו וחבשו סוסים מסוסי האכרים ויצאו לדרך – האחד לראש־השומרים – להודיעו, ואחד לרופא שבמושבה הסמוכה. ולולה שב, כל עוד רוח בו, מקץ שלש־שעות, ועמו הרופא. בא גם דב. ימיני שכב. פניו נפלו, היו מוזרים, חוורון־מות ניסך עליהם. הוא גנח חרש, בלי הפסק כמעט. כל הזמן לא דבר, רק פעמים אחדות שוע קצרות: “את הרופא מהר!” הדם עוד טפטף מעט, טפות טפות, מתחת לתחבשת. הרופא בדק את הפצע, חבשו, עצר את הדם, פניו היו זעומים. על שאלתו האלמת של דב ענה כמפקפק:

  • לא טוב… בכל זאת – אין להתיאש…

כל הזמן שהרופא טפל בו לא גרע החולה את מבטו ממנו. אפילו מגנוח חדל, רק נשם בכבדות והביט.

  • הרי שאמות? – קרא פתאום בקול רם וצלול, וכפי שנדמה לכל, בקוֹר־רוח.

הרופא העיף בו עין ואמר רפות:

  • הרבה דם יצא… שלש שעות… ובכל זאת, כמובן…

  • הרי שאמות? – קרא ימיני שנית.

הרופא עמד על שגיאתו ונחפז להשיב:

  • לא, לא! אין זה מסוכן. הדם נעצר. עתה יוטב לך. רק אל נא תתרגש.

  • לא! אני אמות! אמות! רואה אני… יודע אני שאמות! – צעק הפצוע בקול צרוד ופראי.

  • אל־נא תצעק! חיה תחיה, אני אומר לך! רק אל תצעק. אסור לך להתרגש. זה יזיק לך, – נסה הרופא להשקיטו.

אבל ימיני לא אבה לשמע.

  • מות אמות! אל תשקר! כזבן! כלב שׂכוּר, סור ממני! סור!… מדוע אני? שנינו עמדנו שם… הכדור יכול היה לפגוע בו… לא בי… ואני איני רוצה למות… דוקטור, אין כל תרופה? לא, לך ממני, איני רוצה לשמוע את שקריך!

דב, חור כסיד, קרב אליו.

  • ימיני! מה אתה מדבר?… תן את לבך… אינך מבין מה שאתה מדבר?

בת־צחוק עקומה התפתלה ועברה על שפתיו הדקות של הפצוע. הוא הרים את קולו ההיסטרי:

  • גש הלאה!… הלאה ממני… מטיף ומוכיח!… סור מזה אתה עם דרשותיך… אני מבין… אני הולך למות, אבל מבין… מבין יותר ממך… אה, השומרים הותיקים יודעים לשמור את נפשם…יהרגו החדשים, אין דבר…אני מבין… למה פגע הכדור בי? אינך יודע? הלא כון לולול… אלא שהוא דחפני… כן. דחפני והתחבא מאחורי…

  • שקר! – זנק אליו ולולה.

  • אה־אה… אל תקרב אלי… אל תתנו לו לגשת אלי… הן בין כך ובין כך אמות.. הרוקח! אתה רוצח נפשי! לחבוש רגל לא יכלת! רגל!… פצע ברגל… לעצור את הדם… כל הלילה נזל דמי… כל דמי יצא ממני… דם!… דם!… לא אוכל לחיות בלי דם… עתה אני סחוט… חה־חה… אדם סחוט… הרוקח והאחות סחטוני… למה לא למדת לחבוש? מצורע. פדחת גדלה לך? האם מפני שנקרחת, נתוסף לך שכל? אה, לא נתפנית? בבור־השומן טבלת? – הוא הביט בתנועה צינית אל האחות הרחמניה – מה בעיניכם צמד חמד זה? בחצות הלילה מתגוללת חבית השומן לבית הרוקח… בארבע לפנות בוקר – חזרה! לילה, לילה! ולול, נשמה כשרה, הגם זה שקר?

הרוקח והאחות קפצו ממקומותיהם. לחיי העלמה כוסו בכתמים אומים. הצואר השמן רעד. היא הוציאה מקרבה קול־בוכים דק: – מה זאת?… מה הוא רוצה ממני?… ולאחר שהניעה ידה ביאוש, נחפזה ויצאה מהחדר. הרוקח חרק שניו:

  • עוד אסתום את פיך! אמלא פיך חצץ… שתאלם לפני זמנך… מה זאת? למה ירשו לו לדבר כדברים האלה?… והם כזב ושקר – שומעים אתם?!

  • אמת הם! גם ולול ראה, – העלה ימיני גחוך חור ומעווה, גחוך זדוני ומעונה של הנדון למות; אבל זע בו גם רטט של עונג תאותני. בת צחוק זו לא סרה מעל שפתיו כל אותה שעה.

  • שקר! שקר! אתם יודעים…

הרוקח הסתובב והתחכך בין ההמון, שהתאסף בבית, ובקש נחומים לעצמו בעיני הבריות. אך האכרים הסבו עיניהם ממבטיו. אז חזר ועמד לפני הפצוע, כלו רועד ומתנועע כבתפילת “שמנה עשרה”.

  • יחף!… נבזה!… הלא תמות, תמות עוד הלילה… ואת נבלתך נסחוב מחר לקבורה…

  • הס! – הרעים עליו דב.

השומרים הקיפוהו והוציאוהו מן הבית החוצה, בחזקה דחפוהו. ימיני התרומם, כרוצה לשבת, אבל נפל לאחור באפס־כח.

  • אוי, אוי! ראשי… סחרחר… לא טוב לי… – הוא מצמץ בעיניו, אימה גלויה, בהמית, הבהבה בהן, – השמעתם עתה בודאי… הוא אמר בעצמו… אה… אה…

אחר כך שבו אליו עשתונותיו וחוצפה נראתה בעיניו המערפלות:

  • מה? אמות?… אבל אתם תזכרוני…

הוא התחיל להקיא. ההקאה ארכה והיתה מלווה יסורים קשים וחרחורים איומים. נראה דם בקיאו. שוב הוא שכב בפנים אפורים־חורים, וטפות־זעה קרות כסו את מצחו. תודרסקו נגב את מצחו במטפחת־ראשו. ימיני הביט אליו:

  • תודרסקו, אתה הנך בהמה סתם… שור מושך בעול… – ונשתתק.

באה נחמה. היא נכנסה בחפזון ועמדה בלב החדר, מבוהלת, עיניה דומעות. שפתיה הקטנות רעדו.

  • אה, גם את פה? גם את באת לראות איך סחטוני… חה חה… לכי, נשקי לולולה… הנה הוא מחכה שם… אינך רואה, איך הוא מחכה?… הה־הה…. סבורה את, שלא השגחתי?… איני יודע שהיית אצלו בלילה?… הה־הה… השקפתי בחלון… וכלל לא הייתי צריך לראות בעיני… ולולה התפאר בפני… לא אמת, ולולה? חה־חה…

ולולה תפס בידו של ראש־השומרים.

  • לא אמת… אני אומר לך, בריל… לא היו דברים!… לא טוב שידבר ככה. שפלות היא, ימיני!… תולע מנוול!…

הוא נגש לנחמה. היא עמדה עלובה ונכלמה. היא התאדמה עד צוארה ויראה לשאת עין, ולסתור דבריו יראה גם כן: הרי הוא הולך למות!

  • אל תעמדי פה – אמר לה ולולה – הוא ידבר עוד… הוא מדבר ככה כל הזמן.

היא לא זזה ממקומה, לא הבינה או לא שמעה את דבריו. הוא אחז בידה. אז דחפה אותו מעליה בחרון ויצאה בבכי. וימיני המשיך:

  • שפלות? הה־הה… ברלי.. המוכיח!… ימותו הם “לשם הענין”… ואני “לשם הענין”… אחיה לי… על חשבונם… כספי הצבור נדבקים באצבעות… כמה כבר גנבת? אין דבר, העולם גולם הוא…

בריל הביט אליו בפנים מאובנים. השומרים זזו, עמדו סביביו, כמוכנים להגן על כבודו.

  • לא? לא מצאתי? זך הנך כשה תמים? אין דבר. עוד אני יודע… עוד הרבה לי לספר בטרם… אמות… הזוכר אתה, לפני שלש שנים… המעשה באותו שחור שרצחתם?… גם תרנגול לא קרא… קברתם אותו – וכאילו לא היה… סבורים אתם, כי לעולם לא יתגלה?… ואולי רוצים אתם לדעת מי עשה זאת… אני יודע, אף על פי שחדש הנני… אינך רוצה שאפרש בשם ההורג? יהושע הוא, יהושע קדרוני הידוע לכם… חה־ה… חכו מעט! לי עוד דברים לספר…

  • להוציא את הקהל מפה! – צוה בריל לשומרים – רבותי, לכו לבתיכם!

  • אל תלכו, אל תלכו, הם יחנקוני!… אל תעזבוני לבדי. תנו לי למות כדרכי…

  • אל תצעק. איש לא יגע בך לרעה. הרופא יהיה פה עמך.

החדר התרוקן. רק הרופא ותודרסקו נשארו על יד החולה.

  • אינני רוצה למות! דוקטור! יצילני נא!… וב“יזכור” תכתבו עלי – גבור נפל חלל על משמרתו? אינני רוצה שתכתבי על ב“יזכור”… אה־א־אה

הרופא הלך לשעה קלה אל בית המרקחת. תודרסקו נגש אל החולה והביט בו בלי־אומר.

  • נו, למה תצעק? – אמר פתאם בקול של פכחות תמימה, של שכל ישר אשר לאדם הפשוט, – מה זה יועיל לך? הלא אין להושיע… די לך, ימיני, שכב בדממה… בשקט… – ושב וקנח את פניו במפחת ראשו.

ימיני השתתק. הביט לצדדים במבט של פחד וענויים.

  • יודע אתה – אמר בקול נדכה, – זוכר אתה… על המזל… שאמרתי? שקרתי… לא כך אמרה הצוענית. היא אמרה, שאמות רווק.. שלא אזכה לשאת אשה… לא לי אמרה… אבל נודע לי, שאמרה… מבין אתה? כך אמרה… קודם… אל נא תלך ממני, תודרסקו… א־אה… א־אה. שב פה… סמוך אלי…

לערב מת.


 

ז.


ולולה שמר עם תודרסקו. לגרן בא שומר אחר. לילות אחדים הלכו שניהם יחד מסביב לשני הקירות. אחר נפרדו. תודרסקו פנה לקיר המערבי; ולולה נשאר אצל שלו. עתה היו הלילות שקטים, כאילו נתרוקנו מכל חיים. לילה רדף לילה, וכל לילה היה כקודמו. דבר לא קרה. המשטמה הכבושה של השדות האלמים, של ההרים הכהים, נסוגה אחור בפני המות… ולולה נשאר לבדו – הוא וחומת־האבנים שלו. עומד לו קיר־חומה זה על מקומו כלפני כן, ואף הוא, ולולה, מתהלך לרגליו כלפני כן, והם יחד שניהם כמימים ימימה… וכבר הוא יודע מה מראה פני הקיר. בבוקר שאחרי מקרה האסון יצא לסייר את המקום ואז נזכר – בפעם הראשונה מעת היותו שומר – התבונן אל הקיר, וראהו לאור היום. ראה שאינו אדום כלל, כמו שנראה לו בלילה. שחורות הן אבניו, כמשוחות באפר הן, ושפתיהן מוקפות פסים כחלחלים, מלבינים. הקיר נהיה פשוט ורגיל… אחת היא לו, רעים הם שניהם כמו שהיו. גם בו כמו הוביש הכל. לבו יבש כקיר זה ונעוּר כולו… הוא, הקיר והלילה – דומים הם, זהים הם שלשתם… את נחמה לא פגש עוד. היא שקלה למטרפסיה מטלרמן הזקן. הוא חושב, כי אמת הם דברי ימיני… והיא חושבת שאמת היא, כי הוא, ולולה, התפאר לפני ימיני ואמר לו כדברים האלה. עתה דבקה במורה… יהא כן… גם זאת – אחת היא לו… אז, ממחרת אותו הלילה, רצה להסביר לה… שתדע את האמת… אבל היא מאנה לשמוע… יהא כן… הנה הקיר… אבנים שחורות ופסים כחולים… אין דבר… לו ולקיר זה כמה זכרונות משותפים, זכרונות חשובים… שנחרטו באבניו השחורות… הנה פה נפצע ימיני… המקרה האחרון..,. תולע נבזה!… והנה שם, מתוך השיחים ההם, זנקו האורבים על מנשה… שם חנקוהו – אמרו לגזול את זינו מידו… אבל הוא נאבק… עד שנסו בלא כלום… והוא נשאר שוכב וגולגלתו שבורה… בפינה ההוא פצעו פצע אנוש את מנחם… גם הוא חי רק שעות מספר אחרי שנפצע, וגם הוא דיבר… אבל לא כאותו בר־נש… היה אדם וחבר…ואצל פשפש זה פצעו אותו גופו, את ולולה, לפני שנתים; בירכו נפצע. לאשרו לא פגע הכדור בעצם…ועוד מקרים ממקרים שונים. הכל מתיצב ברור כל כך לעיני זכרונו. זכרונות… מלבדם לא נשאר לו דבר… ההוה כאילו התרחק מימנו… כאילו כל האנשים נבדלו ממנו… או הוא מהם… ולולה עשה את “סבובו” באדישות. בלי ענין התבונן והקשיב, בלי ענין משש מנעולי הפשפשים, לא חשב על דבר. פעם אחת קרהו שעבר על פני פשפש פתוח – זה היה ב“סבובו” הראשון. עמד ודחף את הפשפש. הדלת זזה מעט. ולולה חזר וסגרה בהיסח הדעת והלך הלאה. ורק אחרי צעדים אחדים נמלך בלבו: מה הוא עושה? הוא שב בחפזון, נכנס אל החצר, סייר ובדק הכל. כנראה שכחו לנעול… קרא לבעל־הבית, בקשהו לשים את הבריח על הפשפש והלך הלאה. ואולם מיד אחר זה נפל עליו פחד. מה זה היה לו? ואיך רשאי הוא לשמור ככה? אין הוא בוטח עוד בעצמו. גם לפנים היו תוקפות עליו לפעמים עיפות ורשלנות. אחרי קדחת או אחרי התאמצות קשה וממושכה וחוסר שנה… אבל מעולם לא הגיעו הדברים עד לידי כך… נראה, שהקיץ הקץ… לא עוד יצלח לשמירה. בא ה“דוב”. ולולה החליט לדבר עמו. שניהם יצאו הגרנה. היתה שעת דמדומים. החמה ששקעה הבעירה אש בשמים. חצי־המרום הוצף בגלי־להבה. לשונות אדומות פשטו אל האפק הרחק־הרחק, מקום פאתי הרקיע נשענות על ראשי ההרים, וירדו מטה־מטה. וראשי ההרים אף הם נאחזו בלהבה ודלקו ושזרו זרי־זהב שטופי גלי־שמש… הגרן השתטחה לרוחה, השנה היתה שנת־ברכה. יער של אלומות־חטה צהובות, ריחניות, קם והקיפם וסך על השדות הסמוכים. הדיש היה בעצם תקפו. רגליהם טבעו בבר רך כמו חול. הם עלו על ערימת חציר גבוהה והתפרקדו שם ונחו. עיניהם תעו מסביב. ממקום זה נראה כל העמק שבו גדלה המושבה העברית הקטנה, הבודדה, עמק ארוך ורחב ומלא־עשב, דומה לנאה ירוקה בין חולות־מדבר. מכל עבריו התנשאו, כמו גדרות מסביב לחצר של בעל־בית הגון, גבנוני־הרים כהים־אדומים וכהים־ירוקים. על הגבנונים השחירו מרחוק צבורי תבות מרובעות – כפרי הערבים.

  • בריל, אני רוצה לעזוב את השמירה… אינני מוכשר עוד לשמור…

בריל לא הביט אליו. רק שאל:

  • מפני מה?

ולולה שתק. עיניו אל השדה… האכרים כבר כלו עבודת־יומם. מלמעלה נראו מטפחות־ראשיהם הלבנות, משובצות בעגולי־זהב של חטה ושחת. הם התירו את הסוסים והפרדות מהטורבלים ומובילים אותם ברתמתם, התלויה עליהם כמלבושים, לארוות שבמושבה. פרצופים שונים נראים ביניהם: ליטאים צנומים בעלי פנים שנונים, יבשים; אוקראַאינים גדולים ומסורבלים, טובי־לב, בני כפר מארץ־מולדתם; גליצאים צהובים בעלי עינים גדולות ותמימות, ורומינים כהים, שתנועותיהם עצורות ומבטם קודר וחשדני. הנה עבר גברילוב הגר עם שני בניו הגדולים, שלשתם תקיפים־מיושבים, בטוחים־אמיצים, מלאים שמחת יום־העבודה שחלף ויום העבודה החדש שיבוא מחר. הזקן לובש עדיין “סרמיאגה^1^ קצפית”^2^ והבנים, שראשיהם פשתה, בגדיהם כבגדי בני האכרים במושבה. הנה הגיעו עד ראש הרחוב. משם נפתחת שורת בתים קטנים, לבנים, מכוסים גגות אדומים, ולכל ארכה שדרת אילנות שחורים… משפחת־אכרים רוסית בודדה, המבקשת להיות יהודית פה, במושבה היהודית הרחוקה, בארץ נכריה… ומושבה יהודית קטנה, בארץ אבות העתיקה, הזרה, אבל היחידה והמיוחדה…

  • איני יודע למה, – אמר ולולה בלחש כמדבר אל נפשו – אבל איני יכול עוד לסמוך על עצמי. אני מתהלך על־יד הקיר בלי כל חפץ… ואיני יכול להכריח את עצמי להשגיח כהוגן… ומה שיקרה – כאילו שאינו נוגע בי. שלשם עברתי על פני פשפש פתח, ולא התעכבתי… הוספתי ללכת…

  • ומה היה?

  • לא כלום… שבתי… האכר שכח לנעול…

  • תן! – הדב הסב פניו אליו ותמך ראשו בידו – אנו מעטים, אתה יודע… וכלום רק אתה עיף ורצוץ ככה? אסור לך לעזוב אותנו!

ולולה ראה את פניו הכבדים והעיפים של המנהיג, את עיניו הכהות העצורות, המדברות בלי אומר; הוא נזכר גם בקין וביתר חבריו, שיוסיפו להלוך על יד הקיר; הוא תאר לעצמו את הקיר גופא, בלילה, כשדמות שחורה עולה מקרן־הזוית – והיא לא דמותו – לא הוא, לא ולול – ואמר בוקל נמוך, אך בעקשנות, כמתוך יאוש:

  • אבל אינני יכול, בריל~ אינני יכול!… אינני סומך עוד על עצמי…

בריל העיף בו מבט מהיר. פתאם חש בדבר־מה, הבין, הניח רכות את ידו על שכמו:

  • אנה תלך?

  • איני יודע…

  • לך לעבוד! תוכל להשאר פה, אצל אחד האכרים. לא, מוטב שתלך מפה. אולי תעבוד בחוה?… וכשתנוח מעט תשוב אלינו… גם אחרים ירצו לנוח… יוכרחו… מבין אתה?

ולולה שמר את לילו האחרון. לפנות בקר ארז את בגדיו בשמיכתו, שם את הצרור על גבו ויצא מן המושבה. קין הלך ללוותו. את הגרן עשו קפנדריה. אחריה השתרע פס של אדמה ערבית, שנדחק אל תחום אדמת המושבה. פה גדל מין גרוע של חטים, ששבליו היו דקות וגבעוליו חזקים, משורגים ומשוזרים פרא, הם הסתבכו בראשיהם, התחבקו, התקשרו בפתילים חיים וחסמו את המעבר.

  • בוא הנה, דרך השדה, – הציע קין.

  • לך קל… אין לך משא…

  • הבה לי את הצרור.

הם הלכו מהר, בקעו את הסבך ברגל חזקה. השמש עלה וקרניו המחממות, שטרם נעשו לוהטות, לטפו את פניהם, אך להם היה חם גם בלי זה. מזיעים, ויגעים ועליזים, כמו אחרי עבודה קשה, הגיחו לאחרונה מתוך יער הגבעולים הדקים והקשים כגידים.

  • רצועה זו נחוצה לנו… רואה אתה, כמה נכנסה לתוך גבולנו… – העיר ולולה.

  • זה כבר מדברים שצריך לקנות אותה… סוף־סוף יקנו, בלי ספק.

הם יצאו אל דרך המלך. התחילה העליה. הם ישבו לנוח, עשנו סיגריות. ולולה אמר:

  • זה זמן רב שלא עבדתי.

  • באמת תעזב אותנו, תן? – שאל קין, כאילו טרם האמין בדבר.

  • כן…

קין הביט אליו בעצב:

  • גם אני לא עבדתי זה כמה שנים.

ולולה שתק.

  • היום אשמור את קירך, – אמר קין.

מבטיהם נפגשו כמו אז, בשעה שדברו על שיק.

  • יודע אתה? – הוסיף קין – כמדומני, ראיתי את סעיד.

  • איזה סעיד?

  • זה שהתקוטטתי אתו בשנה שעברה… הרועה… לא הרחק מה – על ההר… אז ברח ולא נראה עוד בסביבה. לא הכירני הפעם… התכסיתי בכפיה… עתה אשמור צעדיו…

הם קמו.

  • עלי ללכת, אמר ולולה.

  • מילא, לך…ויהי רצון שחוטמך יצלח לעבודה…

ולולה נגע באפו.

  • מה חוטמי?

  • עד כה חרשת בו את השמים הזרועים כוכבים ואת הלילה האפל… חוטמו של פלח צריך שיהא קשה יותר… לחרוש את האדמה… חה־חה…

  • אבל הצחוק לא נתלבה. הם נפרדו בדומיה ופנו איש לעברו.


*

נחמה יצאה לטייל עם המורה הצעיר. הם באו אל החוה, שולולה עבד בה. נחמה רצתה לראותו. המורה הצעיר היה בחור יפה וטוב, נפשו דבקה בנפשה – בזה לא פקפקה, ואף היא אהבתו אהבה עזה, לנצח. וגם לא האמינה עוד שולולה התפאר על שוא… הבינה, שימיני אמר את השקר בכונה להכאיב ולהרע לנשארים בחיים. לכן באה עתה לחוה – להגיד לו, שאינה מאמינה עוד באותה דבה… ומעט, מעט מן המעט, חפצה גם לראות, מה יחסו הוא אליה אחרי זמן ארוך כל כך, אחרי שני חדשים… האם שכח אותה לגמרי?… רק בדרך־אגב תדרוש בשלומו, תאמר לו שתים־שלש מלים… וכי רעה היא עושה בזה לאיש?


הם באו אל החוה בראשית הערב. הלבנה שפכה מלוא זהרה. היה אור כאור היום כמעט. נחמה לא מצאה את ולולה בשום מקום. לשאול עליו לא רצתה – רצתה לפגוש אותו במקרה, פתאם. לאחרונה שאלה:

  • בחוץ הוא, – ענו לה – שומר.

  • שוב? הלא הלך הנה לעבוד.

  • זה שבועים, שהוא שומר… אמנם בראשונה עבד – פועל שקט וחרוץ… כלל לא דומה לשומר… חה־חה… אבל לאחר המקרה שהיה אצלנו, שפצעו את השומר… אז בא ה“דוב”, הראש שלהם, ופקד עליו, על ולולה – הלא אצלם “משמעת” – שישוב אל השמירה…

נחמה ובחירה יצאו מחצר החוה. ככר רחבה, סלעית, השתרעה לפניהם. קרני הירח החורות התחלקו ברוך על גבנוני ההרים האפלים, הענקיים. רוח קליל נשב… מאחורי הפינה נראתה דמות שחורה, בודדה – ולולה התהלך על יד הקיר… נחמה משכה את המורה לשוב. חשקה לדבר עם ולולה פג פתאם. עיניה הכחולות, העליזות, כהו לרגע.

  • בוא… אל נפריעהו… – אמרה חרש לבן־לויתה.

הוא לא הבין והביט אליה בשאלה, אבל לא שאל דבר והלך אחריה כחפצה.


  1. 1 רובים ישנים, לא־מתוקנים – הערת פב"י, רובי ציד  ↩

  2. 1 חבר מפלגת הסוציאליסטים־רבולוציונרים ברוסיה.  ↩