לוגו
על סנוב ועל אפס
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אין גבול לביקורת ואין סייג לנשיאת־חן, יכול מבקר לגמור את ההלל ברצונו ולחדול, יכול הוא ליתן נימוקים לדבריו או לחרוץ דינו סתומות – ומי יאמר לו מה תעשה. אך בשעה שיבוא אלינו ופניו רציניות, והוא מדבר תוכחה ומשחר אוזן למוסר, על מה שאנו יודעים בבירור, שהוא, במחילה, אינו יודע מה הוא סח – הרי ככל שלקחו עז יותר – אנו נדים לו יותר, ככל שירים קולו – יהיה מגוחך יותר, וכשיתלהב לבסוף ויצא לשפוך קיתונות של לעג־מר – לא יחוש כיצד אינו אלא לועג לעצמו. כל המומים שהוא מונה בנושא ביקורתו חוזרים כתומם, נלעגים שבעתיים, ויורדים על ראשו – והוא אינו יודע עד מה, איך היה זעפו לשחוק.

ביקש לו ברוך קורצוויל לשאת משלו על הלבנטיניות שפשתה כמו נגע בדור הצעיר שלנו, אותו נוער שאחרים, שאינם נוטים לעמקנות, תולים בו בקוצר רוחם כל מיני שבח וטחו עיניהם מראות נגעיו, ביקש להזהיר על סנוביות, ועל פטפטנות, ועל פראזות, ועל סכנה רוחנית, ועל “פרטנזיות השואפות לגדולות”, ועל “שטחיות משתעשעת באופן זדוני”, ועל “התגנדרות מתוך תמימות ומתוך שפל רמה” כאחת, ועל אינטלקטואליות, ועל פסבדו־אינטלקטואליות, ועל גיבוב מילים ועוד ועוד ועל מה לא – נשא עיניו סביבו וביקש לו יתד לתלות עליו כל מה שיש לאמור בנושא דחוף זה (ויש הרבה לומר, והדברים יגעים מאד, והדור, כידוע, ערל־לב ועיקש), להטיח בעולמנו הזעיר־בורגני, המפוטם אהבת־עצמו ושוקט על שמריו, טוח־עינים לראות פשוטות מה שלפניו, משהו שיזעזע את כל הפיליסטרים הללו (אבוי לנו!) שיקרע בבת־אחת מטוות־שוא, וקסמי מדוחים, שיתן לו מוצא לפרוק מרי ליבו וקשי רוחו במשפטים יורדים חדרי בטן כקרדום וכמקבת, עקובים סרקאזם, שותתים שנינה וביטול – ביקש לו קורצוויל קורבן – ומצא, האח, את נתן שחם.

ומכיון שכבר ירה את חיצו וצריך היה להחפז ולהציב גם איזה מטרה שהחץ ינחת בה – ומטרה שתהא ראויה לשמה ומשכנעת – עמד עלינו והכריז, כי אותה תופעה המכונה נתן שחם אינה סתם תופעה אלא דווקא “משהו מיוחד מבחינת השלילה”, לא, גדולה מזו: “דבר שלא היה במידה זו בספרותנו הצעירה” ר“ל, ולא עוד אלא ש”גדולה היא הסכנה הרוחנית המאיימת דווקא מ“דגן ועופרת” מזו של כל שאר התופעות הרוחניות המפוקפקות (שמעו, שמעו!), שהעסיקו עד כה את הביקורת הראויה לשמה“. על־כן קמה זו “הביקורת הראויה לשמה” והפשילה שרווליה, אחת גמרה אומר, ויצאה להוקיע את ה”תופעה הרוחנית המפוקפקת", נתן שחם, ולהזהיר ולהתריע בשער בת רבים.

ואנו, עם כל החרדה והאימה הגדולה שנפלה עלינו, משתאים לדעת מה הוא סח, מבקשים לראות מה יהא כאן עתה. מיד נטענות חמש בליסטראות ומוטחות לנגד עיננו, לעבר התופעה המפוקפקת. כל בליסטראה מעוטרת אורנמנטים, מהם חינוכיים על תלמיד גימנסיה שלא בגר גם אחרי שנים, מהם ספרותיים על בוני הבית בספרות הצעירה, מהם על היודעים לכתוב עברית, ומהם על מוסיקה ועל פוזות של טוסקניני ושל שוסטקוביץ', ועוד רבות אחרות, כולן מתוך ביטחון עצמי ללא חת, ופסקנות אולימפית שאין לה עוררין.

וכך הוא הוא מונה את טענותיו. אחת: “אי התאמה בולטת בין אי־יכולת סיפורית לפרטנזיה שואפת לגדולות”, שמשמעה הוא: “אינטיליגנציה טובה (תודה!) אבל שטחית”, המשתעשעת ללא אחריות, ללא חדירה “אפילו לעומק הפריפריות” של הבעיות. שניה: רק למראית עיין צומחים “נסיונות אלה” מתוך ההוי הא"י, בעוד שעיקרם הוא עמידה על הראש פסבדו־אינטלקטואלית (עדיין אפשר להפחיד מישהו ב“הוא עומד על הראש”!). שלישית: הניגוד הקיצוני לתהליך־יצירה אמנותית “מפגין כאן השתוללות (מותר. הרי זה בסך הכל בוגר גימנסיה, ולא, למשל, להבדיל, קארל קראוס) נצחונותיו” – משום שהעדר החיים משמש כהנחה עיקרית לכתיבה זו, וחוץ מהתיימרות בידיעת פתגמים וכו' אין בה אלא דמותו של נתן שחם עצמו (זוועה!). רביעית: אינו עומד על משמעותם של יסודות הסיפור, מתחיל בקישוטים של מותרות לפני שהקים בית, לא זו בלבד אלא שחמישית אינו בונה בכלל, כי אם מחפש לו מקומות כדי להדביק בהם אורנמנטיקה.

וכך, בהנחה מחומשת זו, קעקענו את טירתה של הלבנטיניות. הגענו ל“דיאגנוזה של המקרה שחם”, טאטאנו את כל אותם “הגינדורים בידיעות תוכיות”, זרינו לכל רוח את ה“ראיה רק מפרספקטיבה של בית־קפה תל־אביבי” (אלוהים, איזה בוז!); אבל “דגן ועופרת” אינו בשמיים, וגם אנחנו קראנו את הספר, וסיפורים אחדים גם חזרנו וקראנו, וכיוון שכך, מניחים אנו לרעמי המטחים הללו להימוג ולעשן הגדול להתפזר – ומציצים איש בעיני רעהו: מה זה?

כלום זוהי סמיות עיקשת לגבי הבנת יצירה אמנותית? או זו אטימות זידונית למה שמתרחש לא כל־כך הרחק מאתנו? או סתם רשעות ונקמנות מתלהלהת להנאתה? יכול, אדוני המבקר, שתהא דעתך על יצירה ספרותית בוסרת ככל שתהא, יהיו לך כנגדה אלף טענות ובנות טענות – רק אל נא תשכח שהספר מונח לפנינו, וגם אנו יודעי קרוא, ולמרות ההפחדות הנוראות בציטטין שאתה מביא (אה, ציטטין) – איננו מתפחדים. חוזרים אנו ושואלים: כלום זה כל מה שהעלית, כשפתחת לבך להבין ולרדת לעומקם של דברים מקץ מסעך ב“דגן ועופרת”, זה כל מה שצד את עיניך, ומשך את תשומת לבך, מה שרשמת בפנקסך בשקדנות להוטה לתפוש, ולא נתת דעתך מה נעלם ממך אגב חריצות זו? יש תיירים שבחזרם ממסעם אינם יודעים לספר אלא בקיפוחים שקיפחום, וביחס רע של מלצרים ובתלאות הדרך, ואילו מה ששר והריע וצהל וזעף, מרחבים מרחבים אדירים של נוף אלוהים, הרים ועמקים, מעבר לחלון קרונם – זה במקרה לא נודע ולא הושם אליו לב.

ואיני מתכוון כל עיקר להתווכח על הדיאגנוזה של מבקרנו. לא אנסה להתווכח על טענותיו העצומות, משום שאם מציאות הבית לא הוכחה, מה יועילו הטענות ליפי הקישוטים. מניתי חמש טענותיו העיקריות (חוץ ממיני עקיצות קטנות וקטני קטנות, בשיטין לבין השיטין, שאין מידה למניינן ועל כל אחת טיפונת משיבת־נפש של ארס), כיצד מתוך הסתכלות כה מעמיקה, מתוך הבנה מנתחת כה פנימית, מתוך תשומת לב רצינית והקשבה כה מרובה כזו שלפנינו – נעלם הבית, העיקר, מנגד גבותיו הזועפות של מבקרנו?

בדקנו את המקרה נתן שחם. נפלא, עתה אנו יודעים את כל הנמשים שעל פניו. ומה בתוכו? מה בליבו? ההאזנת למשהו, שכל מי שעבר על פניו נצוד להקשיב לו, לחן של שירה מיוחדת, עצמאית כל־כך, קול צמיחה ושקיקה, אהבת אדם – ומלחמותיו, ואמת מרובה, אמת אחת אפיים, – מדוע אין זכר לעלם משורר מיוחד בנתיבו, בשפתו וביעודו במקרה נתן שחם אשר לך?

פעמים צריך אדם קצת לחפור כדי להגיע למים. זו הליריות המיוחדת לנתן שחם, אותם כבשונות נפעמים ואנושיים מאד ומיוחדים מאד, המובאים אלינו דווקא, בדרך שלא תהא השורה על שירה דווקא שלא לעורר תשומת לב, שתחפה על לבטי לב [פרטיים?] בהעמדת פנים אגבית – צריך לדעת לקרוא סיפורים, פשוט קצת להקשיב.

ואתה נתפס בלבך אל הנוף המיוחד הזה. ומי ששמיעתו כבדה, על יתאונן על מוסיקה קלוקלת.

ואפשר שלא ראה מבקרנו את הבית הנעלם שהקים נתן שחם, משום שבית בעיניו הוא דבר מימים ימימה שניצב לו אי שם ברחוב, ושלוש קומות לו, וכך וכך חלונות, ואכסדרתו וגינתו ועמודיו ויציעיו כולם במתכונת, ואף מספר צמוד לו על גבו, ואילו הבית הזה שכאן – איננו כזה, בית אחר הוא, עד כדי שעין חופזת אינה נתקלת בו, או לפחות מרגישה משהו מעומעם, וסבורה שאין זה אלא אחיזת עינים לבנטינית, או קישוטים של קלות דעת תלויים על בלימה. צריך לצאת קצת החוצה, אישי המבקר, לתהות משהו כה וכה, ולגלות, כשהתמהון הראשון מפנה מקום להערכה רצינית יותר, בתים כאלה שצצו לנו בשדות ובהרים, ובשממה ובצבא, ובשאון הימים הללו (שהנוער התהלך בהם הפקר ללא מורים מובהקים ומטיפי מוסר דגולים) ובבדידות של כפר, ועל פני מדרכות של כרך, ובנפשו של אדם, לפני ולפנים, בינו לבין עצמו – שהם בתים, אפילו תצטרך להתגבר על כמה משפטים מוקדמים, והם בתים לפחות משום שהנה יושבים בהם רבים מכדי התעלם.

אכן, יש מי שבא לספר על נפשו ולפתח שפתיו רובץ חשש להראות סנטימנטלי או מפיח מליצות־סתם, חשש כזה יוצר את “תרבות העור הגס” (דגן ועופרת 147) – שבאה להצפין מעיני זר לא יבין את תרבות הנפש הענוגה, מתוך אי אמון בזולת, מתוך השתמטות מפוזות נוגעות אל הלב – וחשש זה הוא גם אחד ההסברים לאמרות ולפתגמים ולנוסחאות הקרירות ופעמים גם לסתומות שונות, ומתוך חשד בזרים מטיפי־מוסר ומחנכי־הדור – מניחים להם דבר שמישהו כבר כינהו “מלכודת עכברים” – ומי שמגיע לו נופל בפח. או שמא חייב אדם להתרגל קצת כשהוא בא לחרוץ דעתו על שפה שאינה נשמעת לו. לפחות אל יחפז להשליך את הרימון כולו בגלל קליפתו.

במקום אחד אומר נתן שחם: “ראיתם פעם אילים צעירים ויפי עיניים משחיזים קרניהם? אעפ”י שהם יודעים שלא ישתמשו אלא ברגליהם הארוכות והדקות. אותו רגע רוצים הם בוודאי להכחיש בכל תוקף שיש להם עיניים יפות. הם מוכנים בניגוד לעקרונותיהם להעמיד פנים" – ומבקרנו הנכבד טועה בהעמדת־פנים זו, מפעם לפעם, את העינים היפות לא ראה, את הנפש הצעירה לא גילה, ומאומה לא נודע לו על איזו מערכת פנימית כל־כך, ארץ־ישראלית כל־כך, שמתחוללת בתוכם של יפי הנפש המבקשים להצפין את יפי נפשם ומבכרים להתראות כבעלי קרניים מושחזות ולא כבעלי עיניים יפות. והואיל וכך מסתבר שאין זה משום שלא היטיב לראות כאן, “במקרה שחם”, אלא, וזה אולי עיקר, משום שלא ראה כיצד זה במציאות שלנו, מה יש בו בנוער הזה, מה כואב לו, מה הוא מבקש לומר, וכיצד הוא מדבר, ומה מעבר לדיבורים – ותחת זאת הוא זועק לנו: קרנפים! וכך הולכים שולל ציידים שכהו עינייהם.

שכן מלאכה קלה היא יותר מדי לבטל יצירה אגב אוסף של ציטאטות מזעזעות בחרפת ריקותן המתרברבת, היכן לא תוכל לאסוף ציטאטות, את עיני מי לא תנקר בציטאטות, […] על טרחתך להביא לפנינו כל אלה עם מראי המקומות – דרך כזו של ביקורת, כה חיצונית, כה שיטחית ופשטנית, אינה ראויה לו למי שבא אלינו מגבוה להטיף ולשאת דברו על סנוביות ועל אפס מנופח – עד כדי כך שתחת להתמרמר על התגוללות זו שבלא צדק – הוא מעורר מנוד־ראש.

חוששני שבעיקרו של דבר יש כאן חוסר אמון בישרו של היוצר. זה מדבר מה שמדבר וזה חושד בו שכל דבריו תעתועים המה, ושהמטבעות הניתנות מידו אינן אלא אסימונים ואונאה. שכן לולא זאת איך זה אין בכל אותה ביקורת רבה אין גם צעד אחד, נסיון כלשהו, להבין את מושא הבקורת? או שמא נדמה היה שכאן אפשר לגמרו במחי שרוול אחד. היכן ביקש לו המבקר אוזן כלשהי להאחז בה כדי לעמוד ברצינות על הטיפוס המיוחד הזה, להבליג על מה שקשה לו לסגנון ההכמנה מדי בעיניו, ולהציץ מעבר לגדר זו. אל השירה ואל יבול נפש סוערת. כיצד לא השגיח בנתיב הנסלל כאן, הנסלל ולא הסלול, ואל אבני הנגף ואל מלאכת עיזוקם, הרי זו דוגמה (שמוטב לא להצמיד אליה תואר מן התארים המצויים למכביר ב“בוסר סנוביסטי ואפס מנופח”) לחוסר הבנה בשימוש האמצעים האומנותיים, בחוסר גישה (אולי בחוסר אהדה מוקדם) אל זה החומר שאותו בא בחור אחד לעצב ובו הוא מפרך אצבעותיו. ואשרינו שניתן לנו כולו בשלימות, מילה במילה, לא נעדרה אחת טרקטט היסטורי זה.

בוודאי לא כל מה שכלול ב“דגן ועופרת” כליל השלמות ומום אין בו ולא באתי כיום להגן על נתן שחם, משום שאינו זקוק להגנה, משום שספריו קיימים ועומדים ופתוחים לקורא. לא קשה גם להעיר הערות שונות על חולשות פה ושם, על מקומות שהם טיוטות, שיש בהן יותר אמירה מאשר סיפור –והנפטרות, לפי שעה, בהערות לעת מצוא תחת לזקקן ולעשותן סיפור – אולם מה רב המרחק בין ביקורת עניינית והערות אמת – לאותו ליל ברתולומיאוס שקרא עלינו ברוך קורצוויל.

קראת “דגן ועופרת” ולא טעמת טעם לא־נשכח מאותם תיאורים נפלאים של הדור הצעיר בקיבוץ בצד הדור המקיץ ומתחיל רואה דברים ושואל שאלות (“אבני־גבול”; “דברים של מה־בכך”, ואחרים); לא התעכבת לתהות על אותם הלכי רוח נוגים, הנכרכים סביב נוף וסביב …. אגב הערות מפוקחות מאד עלי ועליך ועל הוויתנו; אותם שילובים מפתיעים בשטף מאורעות הסיפור הצומחים, כמתוך גורליות מוזרה, או חלום, שרירות מסתבכת ונועזת; אותה שירה של דברי אמת והמית נפשם של בחורים שתמיד, לכל אחד מהם, היה משהו שהנה זה נגד עינינו התגלה התגלות ראשונה – קראת ואת אלה לא ראית? היכן הד לעולם עשיר זה במסה על האפס המנופח?

מה הוא סח לנו על בוסר? כלום מתכוון הוא לכך, שנתן שחם עדיין אינו בשל לחלוטין? והרי זו זכותו וזו מעלתו היא. מי לא יתן תמורת טעם חמצמצותו של פרי, שיש בו גם מן הירקות החרפית וגם מן זהב הבשלות (ושאם קונים אותו במשיכה – עוד יוכפל טעמו!) – מי לא יתן תמורת בוסר מגרה וחריף זה, כמה וכמה פירות בשלים שעבר זמנם? או שמא הנסיונות שבסיפוריו מדאיגים אותו? במקום שיש נסיונות – יש חיים, ואם חיים כאן – אמת כאן, ועל זו קרקע האמת צומחת האמנות הגדולה, הבריאה.

הוא אשר אמרתי. נמצא לו לברוך קורצוויל איזה נתן שחם להכותו שוק על ירך, וששות, כנראה, בני מעיו על המחץ הרב ועל ההרג הגדול שמחצו והרגו, ואתו יחד גם, בהעלם אחד אם כי בין השיטין, עוד מישהו פלוני (גדול יותר, מובן פחות ואנונימי מדי, שאין לו כתובת מסויימת, הואיל והוא מצוי סביבך, קרוב קרוב, וגם הרחק הרחק ועד חופי אילת במשמע), קטילה גדולה וכללית, חינוכית מאד, תרבותית מאד, וכן גם מאד נאצלה של אלה שכבר אין להם מה ללמוד כאן בפינה זו – ואינו חש איך אגב ביקורת כזו – בביקורתו של עצמו הוא מזלזל. וצריך יהיה כנראה לבקש לו מחדש איזו מטרה לשם אותה קליעה המדגדגת לו בידיו והיטב יצטרך לפקוח עיניו בטרם ירביץ, כדי שכל הדברים היפים והנכוחים שיאמר על סנוביות ועל אפסיות, ועל הטיח שאין מאחוריו כלום – לא רק יגיעו למקום שהוא ראוי לו, אלא לפחות, שלא יחזרו ככה, דלים וריקים, אל בעליהם. ועד שהוא דואג ללבנטיניות – ידאג נא לביקורת רצינית.


הארץ (י אב תש"ט 5.8.1949): 7


[דבר המהדיר: ב־1 ביולי 1949 פורסמה ב“תרבות וספרות” של “הארץ” הביקורת הנוראה ביותר שפורסמה אי פעם בעיתון זה. “בוסר סנוביסטי ואפס מנופח” קרא ברוך קורצוויל לחיבורו וסיכם בארבע מילות תיעוב את יחסו לספר הביכורים של צעיר בן 23, (והספר הראשון שיצא לאור במדינת ישראל).

קורצוויל הגיע ארצה עשר שנים לפני כן, בעל כורחו, ברגע האחרון לפני שנסגר השער, מבקש מקלט – ושנא כל מה שמצא כאן, ובפרט את הדור הצעיר, חניך כל מה שהתנגד לו: בציונות בכלל, ובציונות הסוציאליסטית בפרט.

לכאורה לעג קורצוויל רק למחבר אחד ועשה רק ממנו עפר ואפר – אך קורא כיזהר ראה בו עוור וחרש לדור שלם.

יזהר סיים אך זה עתה את כתיבת חרבת חזעה (מאי 1949) והמתין לפרסומה (ספטמבר 1949) – זמן רגיש לסופר בבואו לריב עם החשוב במבקרים. אף על פי כן ישב בו ביום וכתב מאמר תגובה ושלח אותו להארץ בדרישה שיפורסם מיד. הארץ התמהמה והמאמר פורסם רק באוגוסט. הטענה העיקרית בו הייתה “הוא אינו יודע לקרוא”.

קורצוויל הבליג ולא ענה, ממתין לשעת כושר. זו הגיעה 9 שנים מאוחר יותר, כשיזהר פירסם את יצירת חייו “ימי צקלג”. מאמר הביקורת של קורצוויל על “ימי צקלג” (בו כינה את הספר “האפופיה של האפס”) נפתח באיזכור אותה התנצחות: “אני הייתי הכהן בויכוח התיאולוגי על הספרות הישראלית לפני עשר שנים. […] לתגובות הזעם הקדוש על הדיאגנוזה [שלי] לגבי הספרות הישראלית היה אופי תיאולוגי…” ופתיחה שכזאת מובילה למסקנה אחת ויחידה.

התוצאות של אותה קטטה היו מרחיקות לכת. עליהן ועוד בספרה של ניצה בן ארי “ס. יזהר סיפור חיים כרך ב'”]