על ספרו של מרדכי גלדמן ‘מראה אפלה’.

עודך הופך בדפים הראשונים וכבר אתה במעבה “התשוקה הכפייתית הסאדיסטית־נקרופילית אל האם המתה”, ומתברר לך כי "הפין של האם, לו היה קיים, היה תלוי מעל הפות׳׳, כי צריך על כן להציל "את הפין האמהי מידי האב הסרסן, ולהביא “לניתוקו הדמיוני של הפין הדמיוני מגוף האם מתוך הזדהות עם האב הרע, ולהשבתו של הפין אל האם מתוך יחסו של הבן הטוב.”

אתה מביט מבוהל כה וכה לדעת לאן נפלת והיכן אתה, ומסתבר כי נפלת אל נוף מיוחד, למדני ומודרני לעילא, מודרני פוסט־מודרני, שעשוי לא מעצים ושיחים ולא מגבעות ועמקים, אלא מפין ופות שהפכו פות ופין ונהפכו לפין ופות וסורסו בידי האב שסרס את האם, והכל בכוחה הבלתי מתיישן של הפסיכואנליזה אשר דמות האשה שלה “איננה בעלת פות אלא בעיקר נעדרת פין… ואשר שדיה זכו להכרה הראויה, אודות להמשגה המתייחסת לשלב האוראלי.” נפלא.

מי אומר את כל זה? האם הוא רציני? כן, רציני עד הדהמה. ולא רק הוא רציני אלא הוא דוברם של רציניים ממנו, אנשי שם ואדמו“רים ידועי עולם, הנה כאן ז’אק לאקאן והנה כאן ז’אק דרידה, כאן מארי בונאפרטה וכאן שושנה פולמן ואתה ברברה ג’ונסון, מן האוניברסיטאות הגדולות בצרפת ובארה”ב, ולא איזה להקת מקובלים ההופכת אותיות לשם הגאולה, ולא סכולסטיקנים מימי הביניים, המשערים כמה מלאכים יכולים לשבת על חוד התער, ולא חלילה איזה אסטרולוגים הקוראים בכוכבים, וגם לא סתם מניאקים מיוחמים שלוחי רסן. כאן זה המדע, כאן זה הטקסט הספרותי והדרכים הראויות איך לקרוא בו כאדם מודרני, סליחה, פוסט־מודרני.

מה כעת? כעת מדבר לאקאן הגדול, בסמינרים שלו המתפוצצים מרוב שומעים בוערי קשב, ומציע לנו משולש אדיפלי, ותלמידו הנאמן מפחיד בסמינר שלו את אחת המשתתפות, כשהטקסט שבידיו נהפך פתאום לפאלוס אבהי מאיים, ולעומתם הנה דרידה החולק עליהם, וטוען כי הטקסט מצטייר לו, אמנם, כפאלוס, אלא שהוא מסמנו של האב כאלוהות, ועד כדי כך ש“נראה בעליל כי זהו תאורו של הפאלוס האמהי המנותק־מסורס ממקומו בגוף האם ואף מוחזר לבסוף למקומו.” ואשר לפות עצמה, צריך שנזכור כי בסך הכל “הפות… היא איבר שאיננו מסומן בשפה, היא מעין חור בתוך השפה.” הו, הפות המסכנה.

ואיך הגענו לכל ההבהרות המופלאות האלה? פשוט, קראנו טקסט של א. א. פו, בסיפורו הידוע “המכתב,” ונועצנו איך צריך להבין מה כתב בו המספר ההוא, הגאון האלכוהוליסטן, ואז מראים לנו איך גדול בתורה אחד קרא ומסרה לגדול האחר, עד שבאו תלמידיהם, ותמיד יש תלמידים שמוכנים לא רק לבלוע חיים דברי רבותיהם אלא גם לצאת מדעתם מהתפעלות, שיכורים עד איתערותא רבא, ואולי מתמימות ואולי מאיבוד עשתונות, יוצאים אז להיות מסבירי האמנות, השירה והחיים בכללם, ובעיקר מסבירי החדשנות היותר חדישה והפוסט־מודרנית, הפוסט פוסט.

וכך, בשם המדע, סליחה, ה“מדע המרדני החדש”, הפסיכואנליזה, נצא למצוא “את מציאותה של הדרך בה הולך האדם אל עצמו”, ואגב נמצא אז גם דת חדשה “שתעשה את הרציונליזם לאלוהות חילונית”, באופן שנוכל לשחרר סוף סוף את “הדיבור האמיתי” שלנו, כלומר, את “שיחו של הסובייקט שהשתחרר מנוסחיו הנתונים מראש של האחר הגדול”, ולא החסרנו, כמדומה, כלום: דיבור יש, שיח יש, שחרור יש וגם האחר יש. וגם מצאנו “שהשיר נעשה… דיבור אמיתי הודות לפנייתו לידיעה שאיננה תלויה בדיבור… (ושיהיה) משמיע לנו את האמת הזו שאין לנסחה, את האמת שצריך לשוב ולנסחה שוב ושוב”, מפני ש׳׳מהי השירה אם לא בראש ובראשונה… שיחו של הסובייקט שהשתחרר מניסוחיו של האחר הגדול". ושימו לב לדיבור, לשיח, ולאחר, הגדול. ועד כאן ואין מה להוסיף.

לא. כי הדברים אינם פשוטים כלל. כי הנה מכאן קורא השיר והנה מכאן השיר הכתוב: מה הולך ביניהם? שמעו: “מבטו של הצופה (ביצירות האמנות) הוא זכרי… כי הוא חודר ובועל אותם” ומצד שני, הטקסט הכתוב הלא הוא חודר לתודעתו של הקורא, הרי שהכתוב הוא זכרי והקורא נקבי. והואיל והסיפור של פו הוא על אודות מכתב, צריך לעצור ולהבין תחילה מה זה מכתב, ומיד יש לפנינו פירוט האפשרויות להבין מה זה מכתב: מכתב זה מסמך שעניינו מין, מכתב זה שדה מפגש בין הפאלוס לנרתיקו, המכתב מיועד לחלציים, המכתב הוא פנטסיה מינית אדיפלית, הוא גם משאלה טרום אדיפלית, המכתב הופך למלכה, כשבמודע הוא מתכוון להיות המלך הסודי, ועם זאת, המכתב הוא בראש ובראשונה מכתב. כן, ובכן הוא טקסט, ובכן הוא ספרות, ובכן הוא אמצעי להשגת שלטון, ואמצעי לתקשורת של התמזגות, והוא יחסים של השתקפות. והכותב גם נשקף לתוך הנכתב, וגם נכפל לתוך הטקסט והטקסט כמובן הוא כפילו של הכותב (וראה עמ' 23) – ונפסיק כאן, לא לפני שנזהיר שלא להקל ראש בעניינים כמו הכפיל, המראה, (שם הספר) הפנים לכאן ולכאן, וכמובן – האחר. הו, האחר.

יש אפוא טקסט ויש כתוב ויש דיבור ויש שירים. ולא סתם אלא רק שירי המשוררים מסדר הגדולה, החל מאליוט, סטיבנס ורילקה, ועד לפנקס, פגיס, וזלדה שלנו, והם כמובן בצד גדולי האמנות, כדושאן, בויס, וורהול, כמובן, ולא בלי ג’ף קונס וצ׳יצ׳ולינה ומייפלתורפ, הלז ש“זהותו נקבעת בעיקר על־ידי הטכניקות שבהן הוא משיג את סיפוקו המיני, שהן אוטוארוטיות, כלומר, אינן נזקקות לאחר של ממש… דמות שטוחה של מציג האחוריים… דיוקן המצלם אוננות אנאלית באמצעות פטיש פאלסאדיסטי”. האחר. האחוריים. האנאלי. הללויה.

כמובן, סיפוקיו ודמיונותיו המיניים של המחבר הם עיסקו בלבד. מה שמטריד את הקורא הוא הלא־יאמן שיש בכל הדייסה הפוסט פוסט הזו. כשנדמה היה לכאורה שכבר לא צריך להיות ציני כדי להיבהל ממי שעדיין מתלקק בה. אמנם יש בני אדם לא מעטים, שדברים שנתגלו להם פעם יישארו אצלם בעוצמתם הראשונה לנצח, ואידיאות כידוע אינן מתות, ואי לכך תמיד נמצא מישהו שחי ומרקד לפני אש אתמול שכבר כבתה. ראו כמה רבים מאמינים באמת שהרבי לא מת גם לאחר שמת ונקבר. וכמה רבים הם שהמארקסיזם בעיניהם לא קרס, אלא רק הפראקסיס היה שגוי. וכמה מרובים עדיין בני האדם שהפסיכואנליזה בעיניהם היא עדיין בתוקפה, ולא רואים שמן האדיפוס הנוראי כבר לא נשאר אלא כמין בובת סמרטוטים ממורטטת. ויש מאמינים שהפסיכואנליזה עדיין היא מלכת “החדשנות המהפכנית”, והיא מפתח הפלא להבין הכל ולהסביר הכל, והמאה הזאת, שכמעט עוברת, והפרקטיקה של הפסיכואנליזה, שכבר זרחה וכבר היתה בצהריה וכבר הולכת ושוקעת, וגאולה עוד לא הביאה לנפש האדם, ורק הפלפולים והמתפלפלים בסכולסטיקה הנהדרת שלהם, שאין לפניהם מעצור, וממשיכים לאחוז בזנבה גם כשהוא כבר כזנב לטאה מפרפר לאחר שניתק. אלה שיירי חסידיה האחרונים שלא יאמרו נואש, ועדיין נמשכים אליה, ובדבקות ובתמימות מתפלפלים בכל הרצינות בלי לראות כמה הם מבדחים בפטפוטי הפות והפין שלהם, בלאקאן שלהם ובדרידה שלהם ובתלמידיהם החסידים הללו, שאינך יודע אם מרוב אינרציה, אם מסירוב להתבגר, אם ממורך להביט ניכחם, או מאין יכולת להתקיים בעולם בלי איזו אידיאולוגיה דתית או תחליפה, או אולי מפני שכך יאה להם, לשבת ולנבור פעם במוחם המחומם ופעם בחיקם המיוחם.

הספר הוא מבוא מצוין לתערוכות, לשירה, לחדשנות, לפריצה מן השמרנות הקפואה והמסרסת, פתיחה לפמיניזם מכאן ולאוננות מכאן, לשחרור רוח האדם ולחשיפת העצמי שלו והאחר שלו, והכפיל במראה, והזמנה לבוא להשתתף בסמינרים ולקרוא מאמרים, לקחת חלק ב“שיח” שלהם החדש והמתחדש, בלי להיבהל ממה שמתגלה כאילו אינו אלא רק איזו אחיזת עיניים ומה שקוראים לו במקומותינו "חנטריש. והכל, כמו כן, כדי להבין סוף־סוף מהי הדרך שיבור לו אדם מודרני, וגם כדי שלא יפחד האדם שלנו לא מן הקידמה ולא מן הסאדומזוכיזם ההכרחי להבנת הפוסט פוסט.

אלוהים, כמה עצוב כל זה, וכמה פאתטי. מכל הים העמוק של תורות המעמקים לא נשארו עוד בעוונותינו אלא כמה שלוליות שטוחות ומתייבשות על חוף המציאות, וילד משחק בהן כאילו עדיין הן הים וגליו.

יזהר סמילנסקי

מעריב (י“ט אייר תשנ”ה 19.5.1995): 29