פיקפקתי אם יש טעם להוסיף דבר בנושא זה, המצוץ כבר כגרוגרת של ר׳ צדוק, ומניפיו כמניפי הושענות חבוטות: מה עוד לומר בו ולא נאמר. לולא נשמטה משמעות אחת מן הדיון, אשר אמנם לא היתה קרואה לבירור עד לפני זמן לא־רחוק, הואיל ומולידיה לא ניכרו כל־כך בחיי אדם, חברה ויצירה, כמי שנתעצמו ונתבלטו בימינו, וסכנתם החריפה עד צורך להפנות שימת־לב אליהם.

וטוב להבהיר מיד:

מגמתיות ביצירה – הן. אך מגמתו של מי מגמתיות זו? שכן, אם ‘מגמה’ משמעה "מפלגה׳׳ – לא ולא. טובה שבמפלגות, וותרנית וסלחנית שבהן – לא ולא.

ואם במפלגות רחבות ופתוחות סכנה, במפלגות שהן כת מהודקה היטב, ומאורגנת בתכלית, שמאמיניה גם צייתנים מאוד, גם קנאים גדולים – לא כל־שכן.

בודאי שאין איסור על יוצר להיות חבר מפלגה, או גם לעשות בשליחותה. במה דברים אמורים? כל עוד הוא בן־חורין להילחם בנטייתה הכללית לפלוש אל תחומי היצירה, והוא חפשי להכות על כפה הנשלחת לרשת נחלות לא לה. לא מכבשוניה, ולא ממרחביה.

כי ארגון כוללני, תכנון בחיי הרוח, אפילו עליו תפארתם – ליוצרים משמעו: חנק. איסור על שוטטנות בחיי הרוח, ושוטטנות הפקר בכלל – חנק הוא. וחנק נורא מכל – באותן חברות אשר נרצה בהן הבא מרצונו ועוקד עצמו ומניח חירותו לרגליהן, אף־על־פי שחירות מטבעה אין להניחה לרגלי מי שיהיה אפילו לא מרצון, אפילו לא לרגלי גבוה מעל גבוה.

טעות תהא לשמוע מכך – כאילו היוצר פרוק־עול הוא, צפור־דרור מצייצת פטורה לנפשה, ומה שנאמר “הפקר” לא נאמר כנגד הרשות לגייסו ולא כנגד חובתו להיות מתגייס: להיות בא ועומס מרצון כל משא, כל חולי דורו, להיות מטופל צרות הציבור ויוצא בשליחותו – אלא להורות על החובה להניחו לנפשו, בן־חורין גמור ביצירתו. פשוט: שיהיה לא־תלוי. לא חייב מראש לשום אמת. לשום צדק אחד, לשום תורה נתונה. כשם שלא חייב מראש שלא להטיל ספק, ולא אסור לכפור אפילו בעיקרוֹ בקצרה – חפשי.

כי אין היוצר – כמצויר כרגיל בדמיון הבריות כטוב־לבם איזה משוגע איש־הרוח, נתוק מן הארציות ומחולין של יום־יום, ורק מרחף בין עננים ופרחים; אלא אדרבא, טוב שיטה שכמו לדורו, כמידת רוחב כתפיו לשאת, ושחובות האזרח תחולנה עליו כולן עד תומן; – עד היכן? עד שהוא שר. כאן גם כשהוא לפי מעמדו נטול כל, גם כשהוא עבד פושט־נבלות – בן־חורין הוא (אם לא נצטמקה נפשו עוד קודם ומתה עם הגוף המושפל) – פטור מכל התחייבות.

ואילו המפלגות, על־פי מהותן, אם מעט ואם הרבה, אינן יכולות לשאת לא חורג מן הארגון המארגן הכל, לא יוצא דופן מן המדופן, לא מטיל ספק בין מאמינים, ולא נלהב מדי בין ממושמעים.

דומני כי אחד־הביטויים השטניים ביותר שחידש דורנו – אף שיונק משכבות עכורות קודמות – הוא זה האומר כי: היוצר “מהנדס־הנפש” הוא. כאילו לטעם־שבח נתכוונו, בעוד שאות איום הוא לחורבן עולם־הרוח. ולא משום שאין קוי־דמיון טכניים בין מהנדסות לחיי־נפש, או בשל פירכת היחס ביניהם; אלא מאחר שמהנדס באין לקוחות אינו קם ואינו עושה וילך ויתלה מהנדסותו בפינת הגג, באים גם אל היוצר בתביעת לקוחות, על־פּי הכלל הידוע: הקונה צודק תמיד והוא הקובע. ולא איכפת להם, כי הלה, בין אם יבקשו מידו בין אם לא יבקשו, אם ירצו בו, ואם לא ישעו אליו, ואף אם ירדפוהו בגזירות אלם – אם יוצר הוא, ימשיך להיענות לגזירת חובות־לבבו, ליעודו לעצמו ולמצפונו קודם כל. בינוִ לבינו יוסיף וישיר, בשפתים מהודקות ישיר, האילם ישיר, הקיטע והחיגר ישירו, הקבור בבית־הכלא ישיר – כל עוד רוח בו.

מצפונו־קודם כל. אפילו שרירות מצפונו, אשר בינקו מקרקע המציאות המקפת אותו, לטוב או לרע, יכריע כפי שהוא, כפי כוחו, כפי יכלתו. לעולם הוא שוקל מבראשית. יומו לעולם הוא יום הראשון. מציאתו שלו – היא הנותנת. אם לא מצא בכוחו שלו אמת,ִ ולוּ אך כזנב לטאה – שוא דיבר. אם לא מצא בימיו לו רק מלה אחת חדשה, לו רק ניסוח רענן יותר, קצב לא כתמיד, הלך־רוח לא כתמול שלשום, חן אמירה או נרגשות־הבעה, אם לא גילה זוית־ראיה מיוחדת, כתב־יד אפייני לו – באופן שהעולם נראה על־ידיו כנתון מחדש – מה אמר? מי יתן והחריש.

כלום צריך לומר כי יוצר אינו שכיר־יום, גם כשמשכורתו ניתנת; ומגמתו אינה לשכירה, גם כשפרי־עמלו נקנה? סגולת יצירתו מעיקרה אינה עומדת בשידוכין. גם אינו שושבינו של מישהו, אינו אלא שליחם של עצמו ושל העולם כולו. אינו חייב לערכיו של מישהו, קיימים או בדויים, חינוכיים או לא־חינוכיים – אין חובתו אלא רק לנכסף מתוכו, לאשר צמא להיאמר, לאשר נודע לו.

והואיל וכל יצירה גדולה – מגמתית היא, אינה עשויה לצמוח בעציץ. ולו גם יילקח העציץ אחר כבוד ויוּצג במבוא הכבוד, ופרחיו יהדרו קרואי־מועד. מקומו במרחב הפתוח לטיבו המיוחד. מרחב שכלל דורו ונפתולי דורו בו; מדינה ובעיותיה.

עם ומאוייו, תקופה ומשבריה, עולם ואקלימו, חברה, סכסוכיה, ריבה וחלומותיה, מריה וחזון־לבה, הכלל כולו או רק פינה אחת ממנו, היחיד הבודד ומעגלותיו – הם, וכל ההשפעות הישירות והעקיפות המוטמעות בהם, אשר מתוכם הוא נוטל את אשר הוא יכול ליטול; ואשר בכוחם הוא נעשה בן־זמנו, מעורב בעולמו וגזור מציאותו.

אלא שתשובותיו לשאלות ואופן אמירתו, וכן בחירת נושאיו, שיעור קומתו ואורח מבעו – לעולם מסורים להכרעתו, הוא רק הוא; הוא ביחודו. הוא כפי שהוא. הוא במלוא קומתו. ויתר על הכרעתו זו, הטה אוזן לעצות יועצים, למבינות מבינים, ולו גם חכמי הדור ומוריו – הפסיד. חלה והיה כאחד האדם, נגדעו מחלפותיו, עיור וקרח ײטחן בבור; וגם אם כוח שמשון כוחו – כוח מבוזבז לריק הוא.

כי אוי ליוצרים החייבים מראש דבר־שיר לכלל. אוי להם שבעתים כשהם חייבים למיסדר חברים מאוגד, שאמיתם אחת, ודרכם אחת, ונוסף על דגל ותוף צריך להם כרוז. כלום באמת רע להיות כרוז? לאו דוקא. יש ואפילו אושר בשורה בכך. קידום מיטב ערכי אדם. אלא שכרוז מכוח מה הוא בא? היא השאלה. מכוח אמונתו? מכוחם של פיתוי או אונס? האם ניצלו את תומך ושמוך ללכת בסך, לתת מברק מליך, מצבעי הצבעים שלך – ובמטבע היותך לרצון לעם ישלמו לך? ומה כשקריאותיך אלה אינן לרצון לעם הזה? לשתוק? לצרוח ביתר תוקף? לשנות קולך, פניך ודבריך!

אגב, מי הוא זה היודע ומדבר בשם העם? מי הוא הגוער בך מטעם העם, בהנפת שוט ה"קו׳׳? מי הפוסק כאן? מי חורץ מגמות? אנא – מי החורץ מגמות? הלא זה הדבר!

כלום אותם שהם בחזקת מנהיגים? או הכוהנים למיסדרים ולדתות? העתונים? הקרקס? הרחוב? הרוח הנושבת? הספרים הקדושים? בצלחתו של מי הר־סיני המחייב ללא פקפּוק נעשה־ונשמע?

שכן אם יש בך כדי להיות שליח־צבור, ואם מחומר כזה יצוקה נפשך – אדרבא: צא ולך להם. אבל אם לא? אם בן פינה אחת אתה, רק בן קרן־זוית דחויה? ואם רק זו הרגשת יעודך המכה על לבך לשיר? לשתוק אז? לשיר לא זה, אלא אחרת?

לא זו בלבד, אלא אם מראש הכללת יצירתך באפיקי זרם, אסכולה או שיטה; אם מראש חתמת בהם גושפנקה – השקר לפתחך רובץ. אתה אינך אתה, יצירתך לאו יצירה עוד. רק המיטיב להיות את אשר הוא, אפילו יעידו בו המומחים כי לא זה החשוב מכל, ויש חשוב מזה, – רק הוא עשוי לשיר.

מצד אחד היתר בדידות ליוצר. ומצד אחר יוצא העם מלחמה – לא יוכל לשבת בית. דור שהכל מפרכים חייהם למצוא קיום ולפלס נתיבות – לא יוכל יפה־נפש אחד למוץ לו אז דבש מאצבעו הקטנה משופרת הצפורן; לא יוכל לבקש לו זכויות כשהכל טובעים בחובות; לא יוכל לשמור נקיון־כפיו ולהלוך אז־יבש בין טיפי ה“אהבה” וה“נצח”.

אולם, אם כך או כך, כשהכל צועדים בסך, מותר לו לתמהוני אחד לשבש ברגליו, גם לבלבל וגם להתבלבל בממלכת המארש הכללי. זאת זכות תמהוניותו: לצאת ולבוא, לשתוק ולצעוק, בשעתו ושלא בשעתו, כשנוח וכשלא נוח, כנגד הזרם ולאלכסונו ושתי וערב. תמיד ולעולם עודנו נער רץ יחף בשלוליות, שעה שמהוגנים מהלכים מנועלים סחור־סחור. ואינו חייב לא לרוב הגדול, לא לחזק מכל, ולא לנכון מכל, אלא לאמת שלו, רק לאמת שלו, אם אמת לו.

כי אסונה של היצירה – האמת של בעלני האמת. אותם בעלי הדעה, אלה שכבר הכל נהיר להם, שכבר הכל נתגלה, שתורתם גמורה ושלמה בחלקיה ובכללותה, שהמוסר והתכלית מפורשים להם עד נקודה אחרונה. כשקולם הגוער של אלה שליט – שחות בנות השיר עד עפר. והגדר: “מה אקוב לא קבה אל” – אינו גדר לפיהם, לפי שהאל הוא המזכירות.

והמזכירות לעולם יודעת הכל. מה טוב, מה קודם, עת החשות ועת ענות, מתי בתכסיס מתכססים לתועלת הענין, מתי בערמה ובהפתל, מתי בהשפל ומתי בהצווח; וכשם שדעתנים המה בפרנוס הקהל – חזקה עליהם שידענים המה גם בשעשועי השעה והבידור (כי מה ככלות הכל שירה אם לא שעשועי־בידור?).

מלכתחילה, אולי, אף לא היו צריכים לך במזכירות, לפי שבטלן אתה, אבל מאחר שאתה פײטן – והבריות מטים לך אוזן לעתים, טוב שׂתתגבר ותהיה לאיש – ובוא־נא ופייט לפני העם את החיוב הגדול של המזכירות כאילו כך נתגלה לך בחזון הלילה, והבריות הללו יאמינו כי בערה תמימה לפניהם, מסמיקה מהתרגשות פנימית.

כלום צריך לומר שהמזכירים הללו, שמעולם לא בררו הרבה באמצעים – אין הכשרון ליצירה לדעתם אלא כלי ריק, קליפה נבובה, נרתיק חלול, שניתן למלאו בטוב כזה או אחר, ולמה איפוא לא יוטען בחיוב הגדול ביותר, אשר מה הוא אם לא סחורתם! מוטל עליך רק להקשיב ולמלא את אשר הוחסרת מעט ויהי שם־המפורש במזוזה הריקה שלך. באופן שיצירתך לעולם תהא אילוסטרציה לקוי־היסוד שלהם, תמיד־תמיד רק אילוסטרציה, ולא עוד, אלא שעליך לראות בכך זכות גדולה לעצמך. אלא מה? לסרב? להיסוג? להיאלם דום? לא יניחו לך. מתחילה קצת יבוזו לך, ומהרה ישלחו יד לתקן דבר במנגנון הבטלני של הנפש שלך, ולכוון את המיתרים המרובים, ולנפץ כלי־שיר עדינים, חד־פעמיים, מעשי־פלא לא יתוקנו עוד ולא ירפו עד אם שבץ ישבצוך במקום הנכון ותתחיל להביא תועלת, בוש ונכלם במלמדיות שלך ומצטדק על איולת נעורים.

וכך מתחיל הדבר. והלא יש פייטנים שפיוטם אינו נובע אלא מהכנעתם; שאישיותם ותכונת נפשם אין להן מוצא אלא בשעת כריעה על ברכים; אשר באין “רבי” ובאין "חסידים׳׳ ובאין "חצר׳׳ – לא ידעו שיר; ורק ההכפשה העצמית היא אופן קבלת־השראה שלהם – אלה ראשונים יבואו לשטח עצמם לפני מנהיג העמים. השמש האחת. או קבוצת השמשות, ובהתמוגגות: שלחוני ואלכה.

ואחריהם יזדרזו ויבואו כל אותם המזדנבים לעולם אחר כל מחנה; ואחר מחנה צולח עולה לא כל־שכן. גם אתם המבקשים שלפוחיות־אלוהים בוהקות, וגם אותם נמושות החיים, זיבורי הנפש, החיצאונים והרביעונים ושמיני השמיניות, ילדי־הפלא המבטיחים, כל אותם להטוטנים שדופי־הקדים, חובשי בתי־קפה וקרנות המדרכות, אלה טיוטות שיר שלעולם לא יגיעו לשיר, המכנרים בכל כלי־נגן, אחת היא מה ולמה, כל זמר כל קצב, כל חפץ, על־פי הקו והאנך, ובלבד שיושלכו לפניהם תשואות־הסכמה מאורגנות – לגרם בהן שינים רקבות.

וטוב לו אז. פתאום הוא גדול וחזק. מיליונים מאחורי כתפיו. איש־פרסומת מצליח. חייו קלים. קהל לו, תשואות והערכות, יריבו ריבו, יהדפו לצדדיו וידחפו קדימה – ואין עליו כלום אלא רק לציית. לראות מדי פעם, בחדוות־תודה, מבעד האשנב הגבוה, הנכבד, אשנב גדולי־הדור, את העולם שמלמטה, ולתת להם את הדמיון היוצר, את חושיו לביטוי מכוון, את טעמו, את חוש הקצב, חוש ההומור, את מעמקיו ואת תומו – לשימם לפניהם תומם – והמה יאמרו לו מה ואנה.

וכך יהיה הפײטן לפה והמזכיר יהיה לוּ לאלוהים; לא רק על־פי אונס ובדיעבד, בהסתבכות תם לא ידע היחלץ – אלא, ולעתים תכופות מדי – מתוך ריק שבלב, מפחד ומריק יבוא שבעולם יבוא הוא אליו לשווע אל המזכיר הלה – אשר לו ההמון, הבריאות והאמת – הנה־נא היה אתה לי לאלוהים ואני אהיה לך לפה, וניצלתי משממון חיי, מבדידות הויתי, ומן האימה הגדולה הזאת – כלב־בית אהיה לך!

ומעתה – חצר בטוחה. לא עוד הרפתקאות אלא דרך־המלך. כבר יש הכל. אמת מנוסה ולעוסה ואבוסה. דת שלמה ומקפת. אינך נתבע אלא לצייתנות, להכנעה ולמשמעת. איסור חמור על תמיהה. על פּקפוק. שבו ההשתייכות קודמת להשתאות. וההכרה מלאה עד כדי כך, שתתחנן מחדש למחילה בהתודות מטהרת.

אפס – כי מה בצע בכל אלה? אכזב לא יוליד. מכזב רק שוא. שום מעשה־להטים, לא זריזות אצבעות, לא בקיאות בכל בנות־השיר, לא עושר מלים וקלות מחוג ומעוג, ולא הרקה מכלי אל כלי – לא יועילו. אי־אפשר לחפות על זיוף המהות, על בגידה ביעוד, על אמונה מתחפשת. על השתמרות. אות בוער על מצח. לא תושיעך לא הצייתנות הגדולה, לא הבקיאות המרובה, לא ההתנבאות גבוהה־גבוהה, ולא פסוקים שבונים מאוד, לא אלה וקללה על ראש השונאים ולא שום שלום שלום רם ונישא מאוד – הכל הבל. לא תוכל הוליד שולל אלא את חסידיך, וגם הם עד מהרה יצביעו על סדקים בכמעט־כמעט אמונתך השלמה. שקר יזעק מכל שורה. ומן היפה ביותר, העשויה למשעי. שום פרכוס לא יסתיר את הזנות.

לא תוכל חמוק. לא במראה פנים, לא במשל ומליצה, לא במחזה ולא בעילגי־לשון, לא בהשתמטות לעבר רחוק כדי לצעוק שמה צעקתך, להסיר שמה את המסוה, לנשום רגע לרווחה, ולא להיות נידון מיד על־ידי חבריך; ולא צחצחי־לשון או רמזי־סמלים, לא רגינה דו־משמעית, ולא הפלגה בחרפות ופירוק המרירות מניה וביה. – נפש עקומה ורצוצה תתבוסס במרעלה, כעקרב שבוי, וגם כי תצעק מסבל – לא תיאמן עוד.

בן־אדם, מה האמת אשר בפיך? רק זאת השאלה. אין זולתה. לא מה אומרת ההכרה. לא שום זמר אשר החכמים חפצים ביקרו, לא שום זמר אשר המחנכים ששים עליו, שירה תפורה על־פי נוסחאות מומלצות מאוד, מתוכננות במידות הטוב, האהבה והחיוב – עד כי הבזיון לצדקה ייחשב!

כלום לא אמת היא כי היוצר רק לשיר אחד יולד? גם אם אין בו אלא שירה קטנה אחת, בשורה כגרגר החרדל! כלום אין היא איולת לחכות שישיר מה שמחכים שישיר? או כלום יש יצירה הנקנית מכוח חברות טובה, בהשאלה או במכירה, או נלמדת בלימודיות? חבל על טרחת המבינים, חצרני חצרות הגדולים, היודעים לעוץ עצות מה לשיר, מה חשוב יותר, מה התקופה תובעת, כיצד נכון יותר, והדרך לאלמוות היכן היא, סגולות חכמה למכביר, רעיונות חיוביים מתואמים להפליא עם תורת המזכירים ותכסיסיהם, וכה קל הדבר לכאורה, לא־כלום אלא רק השתחוה פורתא, רק גחן קט־קל – ושיר גאולת־עולם בפיך, שיר הרמשים אל השמש! מה מונח ביסוד התאוה לתבוע שיר? לשוא, אין מועיל בעצת נבונים ונסרחת חכמת מבינים.

פשוט, אין אדם יכול לשיר הכל. כל דבר. כל שיר. ממש אינו יכול אלא רק את אשר הוא יכול. וכל הבא אליו בצוי־השעה, בכללים ובתוספת חיובים גדולים להלל, כרוכים באיומים והתראות – בעיקר השירה הוא כופר, בהכרח שבה, בחד־פעמיותה, בבשורה שבה. – קבלנה או הנח לה, זה הכל.

וכי מה עוד נותר לומר אם לא לחזור ולהסכים כי מגמתיות היא יסוד מוסד; כי ערכים אנושיים, כל דבר טוב ומקדם, לעבודה, לאהבה ולאמונה – עיקרים גדולים הם, בודאי; אלא שהשאלה אינה זו אלא: מי המודד, מי הקובע, מי הנותן? שאלה הגוררת שאלה: ומה אם לא?

המשאירים בידך זכות ההיסוס? או שחייב אתה להפריח את בועות הפרוגרמה? כלום מותר למשורר "לסטות׳׳ יום אחד, בהיר או סגריר? להרהר, לקלל, לברר, להאמין, לפקפק – מבלי להיערף? בלי להיות מנודה ומוחרם מגו? מבלי להישמע מראש לסיסמה, ולו גם לנאצלה שבהן?

אין מנוס משאלות אלה. ובעלי המגמה הברורה והחיובית חייבים להצהיר: אם מותר לפייטן לשגות? אם מותר לו להתפתל, להיאבק? לתהות, להתבלבל, להיבוך, להיות תמים, ולא־לדעת־לשאול? פעם להתיאש ורגע להתלהב; לדבר לענין וגם שלא לענין; לפסוח על הסעיפים; לנסות להכריע ולא להתחײב להכרעה, גם כאשר כשתיים כפול שתיים, לכאורה, המסקנה נראית ברורה מאליה, אם מותר לו לנהוג רק לפי מצפונו, לפי יושר שיקולו ולא עוד? – כי אם לא, אם כל אלה שלולים ואינם ניתנים דרך חירות גמורה, שירה לא תצמח כאן, קרקע זו נזופה – צחיחה ולא מצמחת.

דבר איני יודע כנגד נושא מנושאי השירה. איני יודע נושא פסול לשירה; לא בתוכו ולא בצורה, וכמדומה שהכל מותר לשיר, אם אמנם שירה היא; גם הצבעה על “נושאי־נצח” כניגוד לנושאי “השעה הזאת” – איולת היא. איני יודע לא נושאים טובים וכשרים ולא נושאים לא טובים ולא כשרים. רשעות היא. לא תיתכן כל הגבלה על שירה וכל חוק – זולת ההגבלה האחת והתנאי האחד, רק הוא: לדבר אמת. ואת האמת שלך. זה הכל. ואם האמת לבדה עוד אינה עושה שירה, הרי הכל בלעדיה, ולו גם עושר סממנים וכוונות פאר יכולת ותכלית – בודאי בנין־שוא הוא. וזה הדבר.

תאמר: אך סברות והשערות גרידא כל אלה, בוא שמע מה אומר פייטן אחד מנסיונו אשר הוכח וחזר והוכח בּמעבדת ניסויים עצומה אחת זה כימי דור; כך הוא שר:

"לכל אַסכים: לכּל כשהנהוּ

מוכן לילך במשעוֹלים סלוּלים.

למאי אַף לאוֹקטוֹבר זה לבי אתנהו –

אַך לא אתן לנצח אָת נבלי,

לא אמסרוֹ לזר, ואם ידיד הוא,

ואם אשה, אם אמא, אוֹ אָחות.

אַך לי בלבד את רן צליליו הפקיד הוא,

רק, לי הנעים עדנת המנגינוֹת – "

ומה עלתה לו למחבר שורות אלה שהיה נכון לתת לבו ולא את נבלו? – הושבר גם נשבר, נופץ הנבל היקר עם הלב; מעשה באחד יסנין ובשיר “רוס־סובייטית”.

כי רק האדם היוצר דרך־חירות הוא המודד לאמת. לא חכמי־המדינה, לא מזכירי המיסדרים, ואולי גם לא מבקרי־השירה למיניהם, עם המבינים המושבעים. הוא הקורא – כשכך הוא מתבשר, הוא המלהיב בשעתו, והוא המטיח ראש בכותל. הוא המתרפש בזוהמה – כשכך הוא, והוא המרקיע עד כוכבים כשכך הוא. שירת אדם ישיר אל אדם. כפי שהאדם הוא. כפי שהשירה היא. אחת היא מי מבין דבריו, כמה מבינים וגם אם אין מבין. בוא יבוא היום.

ואילו כמה עגום הוא, לבסוף, לשמוע כעבור ימים את שירת “מוסרי־הנבל”, אמני החצר, המפלגה, התנועה, צייתני הקו, אשר יצאו בקול ענות חרוצה, ברוב ביטחה. והכרת ערך מיליוניהם – והנה איזה חלל אלם מחריש להם בלב תרועות להבותיהם הלמודות, הצועקות חוצה, אותם יצורים עלובים האנוסים להבליג על שארית עצמם ולומר שיר שאול; הקשב ותשמע לעתים הדי בכי יתום מתוך המחנק הזה, בפי נפש נגוזה ובוערת בתוכה, הד יגון מחריד, הוא יגון אדוני־בזק מקוצץ בהונות ידיו ורגליו, המלקט מתחת שולחן אדוניו בטרם יגוע.

אכסניה, ו (סיון תשט"ו): 115–121