בתחלה נראה מימשל הליכוד כמין מפא“י במטאטא חדש. כעבור זמן יתיישן המטאטא וגם יתגלה כי לא מפא”י: מפא“י בשעתה שינתה דברים במפת הארץ, בעובדות קיומה ובנהלי התפתחותה החברתית, לטוב וללא כל־כך טוב. הליכוד יותר מכל הוא הצגה, עד להשתכרות, של מלים, של מחוות ושל טכסיסים שאסור שלא לראות, כי במרכזם קנאות עיקשת לעוד “רק־כך” שאי־אפשר לו שיתגשם. ה”רק־כך" של פעם היה “שתי גדות לירדן” שלא התגשם, ה“רק־כך” של הפעם הוא “יהודה ושומרון”; השיטה של פעם תוארה כיד לופתת רובה, השיטה של הפעם: דחיית מועד הפרעון, ורווח זמן על־ידי תכסיסי התמקחות: בינתיים יקרו אולי דברים ו“השטחים” ישארו בידינו. המדאיג בהצגת היעד הזה ובשימושי השיטה הזאת – שבמקרה הגרוע הם עשויים לסבך אותנו במלחמה איומה ועקרה, ובמקרה הגרוע פחות, יסתבכו לסימטאות מדיניות ללא־מוצא.

*

מה שעולה בינתיים בידי הליכוד היטב – הוא הצגת ממשלה מושלת, סמכות שבינתיים אינה עוסקת לתאבון בערעור עצמה, וליטוף כמה נימים שימים רבים לא הוחשבו: כגאווה לאומית, כזיקה מפורשת להיסטוריה היהודית, כדיבור סמכותי עם גינוני מלכות, וכמימשׂל בלתי מהפכני ומתרצה לכל. נראה היום, כי כל אלה – נמלצים ופאתטיים כפי שהם – היו דברים שהיו חסרים לרבים בעם. גם חוש זה להציג המשכיות ורצף יהודי היסטורי הוא חוש שראשי הממשלה הקודמת – ילידי הארץ ברובם וחניכיה¹ – לא פעל בהם ביותר, ושׁהבנה כזו לא עלתה על דעתם ולא העסיקה את דעתם הפרגמטית, אם לא כמס־שׂפתיים. ואולי מנהיגים שצמחו בגולה יש להם חושים שונים משל אלה שגדלו בארץ: פחות צחיחים וסינתטיים פחות. וזה מלבד היתרון החשוב מכל – שׁהליכוד ידע לבוא לפני העם במטרה אחת מפורשת, כנגד הממשלה הקודמת שהיו לה ששה חצאי מטרות מתסכלים זה את זה, בכשלון מתמיד להסביר עצמם וליצור מגע־גּומלין עם העם, ובשימוש שהשתמשו בדגמי דבור מתוחכמים שאינם אומרים דבר עד הסוף – אם מחשש להתקוטט בפּומבי, אם מחוסר עוז להיות בלתי פופולאריים, ואולי מצורך להעלים דברים ולטייחם. ומכל־מקום, הציבור ניקלע אז לאווירה חולנית וניטלטל בין שאננות לחטפנות, בין בהלה לציניות, ובין חשד שאין “אבא” בבית ובין עוינות לאותם שׁהתראו כמין "אבא׳׳.

כל אלה הם יתרונות שאין לזלזל בהם, לטובת הליכוד. אלא שמעבר להם – ובכל הזהירות – דבר עוד לא הוכח למעשה. והחשש מפני מחשבה קנאית כמחשבה מדריכת מדיניות, אינו מתבטל. מחשבה קנאית היא אי־מחשבה. או שהיא משתמשת במיני ערמומיות במקום מחשבה – כיצד להערים על הכל: על מחשבה ראציונאלית, על דעת העולם, על העובדות כהוויתן, ובעיקר – כיצד לחמוק מפני ההכרח הבסיסי – למצוא תשובה שונה מפשרה לדילמה הקשה: איך לצאת מסכסוך ללא מוצא.

*

מעבר להתנהגות ממשלת הליכוד ולחשש שהם מחליפים פתרונות ריאלײם בדחײת לחץ השאלות – יושבת לה עדיין מפלגת העבודה במפולת ומתגרדת באפר. מה שמצופה היום ממפלגת זו אינו אלא שתקום ותתלה כרזה מתּנפנפת בראש חוצות: אנחנו באים. ומה ששומעים היום ממנה אינו אלא התגודדויות של הטחת האשמות ומציאת אשמים. עדיין העתונים מלאים טענות ומענות, כיצד אלה הכשילו ואלה הוכשלו וכיצד הרעים שבמפלגה הצרו צעדי הטובים שבה. ואילו האמת הידועה היא שכל ראשי המפלגה, על כל סיעותיה הבלתי נכחדות לעולם, איש מהם אינו מוכר כשתוקי דווקא. כמי שלא דיבר ולא הסביר ולא כתב ולא הירצה ולא הטיף ולא נראה בטלוויזיה חזור והיראות ולא נשמע ברדיוֹ חזור והישמע. ורק את העם לא שיכנעו. לא מפני שלא ניסו, בסגנונות שונים, וגם לא מפני שכל העם הזה כולו חרש שוטה וקטן. אלא מפני שׁרצון הציבור מסתבר לא עלה בקנה־אחד עם רצון המנהיגים (ככל שרצון מנהיגים אלה היה רצון אחד ומוסכם על כולם). בין המדברים אל העם ובין העם היה ניתוק שגם עיוור ראה אותו וגם חרש שמע. אי־ההצלחה לתפוש את קשב העם, ולשכנע אותו ואת רצונו, נראית היום במבט לאחור. כאילו מראש ביקשו המשכנעים להישׁאר במיעוט, וגם השיגו מה שביקשו. לא מיעוט מקופח – כפי שיש מבקשים היום להוכיח – ולא מיעוט נרדף, ולא מיעוט סתום־פה או חסר כלי תקשורת – אלא מיעוט לא משכנע, שרוב הציבור פנה מעליו לאחר ששמע אותו, ועזבו.

*

אפשר שכדאי היה להנהיג כלל אחד בהתנהגותנו: שכל מי שבא להצביע על אשמים ועל אשמות, יפתח נא בו בעצמו: מה חלקו שלו בכשלון. אי־אפשר שהכל היו חוטאים ורק הוא נקי. ובכן, במה אתה, חבר נכבד, היית אחראי ואשם במפולת? ממה נפשך, אם גם אתה אחראי יהיה סיגנון דבריך על האחרים שקול יותר, אם אתה לא – איפה היה קולך כל אותם ימים של אחריות? יותר מדי קל להצביע על שעיר לעזאזל מכאן, ולשאת תוכחת נביא נעלב, מכאן. בעוד שאיש ממנהיגי המפלגה, בממשלה ובהסתדרות, לרבות מנהיגים שבדימוס, לא היה מקופח, כאמור, ולא היה סתום־פה, ולא היה תמים שלא ידע מה עושים מתי איפה. כל הארץ, עד אתמול, היתה פתוחה לפני כל אחד. ופעמוני כל האידיאולוגיות הרשמיות היו גדולים ותלויים בראשי כל המגדלים. מי שהיה שותף לרעה על מי אפוא הוא כועס היום ועל מה, ואם לא היה שותף, למה המשיך להיות שותף ללא־טוב? כעת מודים הכל כי משהו יסודי לא נעשה נכון, כי משהו בסיסי לא הובן נכון, וכי גם האופן שבו פרשו את תבונת הציבור וגם האופן שבו הציגו את תבונת מעשיהם – הם, בין השאר, שהזמינו את מטולטלת המימשל לנדוד מקוטב זה אל הקוטב האחר.

פשוט, יותר מדי זכור עדיין מי אמר לעם דברים אבל לא קיים אותם; מי הזהיר מפני דברים שהוא עצמו דש אותם בעקביו; מי פיתח מיני שיטות עשייה בארץ ולא ידע ללמוד לקח כשנכשלו. מי לא קרא את הכתובת על הקיר גם כשהיתה צועקת עד מעבר לאוקיאנוס. ושל מי ההן לא היה הן והלא לא היה לאו. או, שמא די יהיה בכל חיפושי האשמים, בכל גלגול ההאשמות, ובכל ההסתבכויות בכל מיני אליבי של קש.

*

נקודה אחת עקרונית צריכה הבהרה, גם כשמחליטים להפוך וֹלשאת ראש אל הדברים שיבואו ולחדול מן הדברים שכבר היו.

בין כל האשמים בכשלון העבודה, שומעים היום מצדדים שונים את הטענה, כי יש רעיון אחד שמפלגת העבודה נשתבשה בו והפסידה בגללו עולם מלא, ושכעת הגיע הזמן לסלק רעיון זה, ולצאת למרחב: הלא הוא רעיון הממלכתיות. ממלכתיות כנגד תנועתיות.

רעיון הממלכתיות במהותו הוא מהפכה. מן החשובות שבמהפכות שעברו על העם היהודי, כמשתחרר מן הגלותיות. מדובר על התפיסה שהכלל הגדול יותר והטווח הרחוק יותר, באים קודם לכלל הקטן ולטווח הקצר. לא כל שכן בתקופת תחייה לאומית ובזמני חירום מתמשכים. כגון צבא ממלכתי ולא צבאות פרטיים, כגון חינוך ממלכתי ולא חינוך כיתתי, כגון פלורליזם פוליטי, ולא מונוליטיות רעיונית, כגון פלוראליזם משקי ולא משק מונופוליסטי, וכיוצא באלה דברים ידועים לכל. כעת מאשימים, כי בכך חוסלה ההתנדבות בארץ, הקיץ הקץ על תנועות ספוטנטיות, והתרוקנה חדוות היצירה החלוצית, כשבמקומה בא המנגנון הגדול והביורוקורטיה המהוללת. היכן – שואלים – תנועות־הנוער המפוארות שהיו פעם? ומן השאלה משתמע כי היה אצלינו מישהו רב־כוח ורע־מעללים, שטרח וחנק את תנועות הנוער ההן. ואין מזכירים כלל כי תנועות הנוער התרוקנו מתוכן, כמו בית הוריהם, כמו האידיאולוגיות היפות, שלא עמדו כנגד החמדנות הממשית והכל־כוללת, להצליח ולעשות חיים ולקצור הישגים דירוגיים ופעריים. ושאי־אפשר, כנראה, בבת־אחת, גם לבקש תנועות נוער אידיאליסטיות וגם לבקש פער דירוגי ותשלומי סחטנות על ספק פרמיה, שכולה שקר.

*

לא כאן המקום להרחיב בזה. אבל אי־אפשר שלא לשאול שתיים שלוש שאלות. מה עשו כל בעלי הטענות הצודקות בכל אותם ימים? מי היה בהסתדרות כשתהליכים שליליים אלה התנהלו בתאוצה? מי שלט במועצות הפועלים ובוועדי הפועלים? מי היה המופת לחיוב, כשכל ההתנדבות וכל תנועות הנוער, ומשקי הפועלים, והעבודה השכירה, ועבודות השירותים לעומת עבודות הייצור, והעבודה היצרנית בכללה, ומוסר העבודה וכו' וכו' וכו' – הגיעו, אהה, למקום שהגיעו וקיבלו צורה כפי שקיבלו? את הכל עשו הרשעים? ומה עשו הצדיקים? או, לא כך, ורק העם הזה נתגלה שטוף תאוות עד שהגיח לחטוף ממנו את מיטב הערכים היפים? או, אלה ואלה דברי הבל?

כיוון שכך, זה אולי המקום לתהות רגע תהייה סמנטית, ולחזור לענייננו. שני מיני שמות יש אצלנו לקבוצה הפוליטית שאדם משתייך אליה. שם אחד הוא כינוי של חולין, ושם אחר של קודש. השם הראשון נועד לעסקנות ולתככים ולמעשי הבורסקות – השם האחר פונה אל האידיאות ואל הערכים ואל ניחוחי הבסמים – יש "מפלגה׳׳ ויש “תנועה”. מפלגה היא הרחוב, התנועה היא החזון. יכול אדם להתווכח עם מפלגה, לחלוק עליה ואף לגנותה – אבל “תנועה” היא התכלית ודינה כידוע הוא הדין. ואם מפלגה מסתבכת בכל מיני פשרות ונכנעת ללחצים ומודה לעתים שיש גם קודמים לה – התנועה היא הקודמת לכל, תמיד. כך מקובל עלינו ימים רבים.

עד היכן קודמת התנועה לכל? למשל, “תנועה” וועד־פועלים – מי קודם? ההסתדרות ככלל וסקטור מקצועי כפרט, למי הבכורה? כת קטנה שהיא “מלח הארץ”, וציבור גדול שהוא סתם כל האוכלוסיה. מי קודם? וגם מי הוא המוסמך לחרוץ כאן תקנים לבכורה ולעדיפות, ועל סמך מה? ולבסוף, וכפועל יוצא, מי הוא זה שהפסיד את רוב המוני העובדים הלא־מקצועיים בארץ? מי הפסיד את רוב תושבי שכונות המצוקה? ומי הפסיד את רוב הנוער העובד והלומד, ואת מרבית חיילי צה"ל? כולם רק טרף פיתויי הרשעים והשפעתם הדמגוגית הנלוזה? ואולי מישהו מבית, ששכח לחשוב, ושימים רבים העלה גירה של קלישאות במקום להקשיב לשאלות המציאות? והספרים שקרא בנעוריו והריקודים שרקד בעלומיו, והרעיונות שנתקעו בו ללא השתנות, סתמו אותו ללא מרפא, והשאירוהו יושב בשער העיר על מרכולת רעיונות מפגרים, דוגמות סרק שמרניות, וכל מיני אידיאות המשעממות את שומעיהן ומרגיזות אותם חליפות? אוליי אשׁמות דוגמות מאובנות, אולי עצירה שנקראת “תנועה”, אולי פראזות חסודות שנקראות “בירור רעיוני”? האידיאולוגים של מאדאם טיסו, צריכים להישמר בימים חמים אלה משמש המציאות, גם כשטלית “התנועה” חופה אליהם.

הממלכתיות, אומרים. היא איפוא בין הגורמים לכישלון שליחותה של “התנועה”. אבל, ממלכתיות היא רק כינוי הסוואה, כשמבקשים שלא לקרוא בשם המפורש של הסוסים הריאקציוניים הידועים, הלא הם: בן־גוריון, רפ“י, ה”אטאטיסטיים׳׳, “אנשי הפרשה”, “הביצועיסטיים” וכו', שאלמלא הם הלא היה הכל אצלנו פורה תנועתיות ומלבלב קידמה, שיוויון, התנדבות ושלום. אין חידוש בבקורת זו. מדי פעם כשנתקעים במצוקה חוזרים ומזכירים לכל שוכח מי היה החוטא הקדמוני ומתי התחילה ההתדרדרות. רפ“י וכת דיליה הם שהכשירו את הקרקע לליכוד. ואילו רק נסגרנו לנו בשעתנו ב”תנועה" – כי עתה לא רק מחננו היה טהור, אלא פני הארץ היו כעת שונים; ציונות סוציאליסטית היתה שופעת כמים לים מכסים, תנועות־נוער היו חורשות וקוצרות, ומעמד הפועלים בהתנדבות היה פועל ומפעיל, ושיח לוחמים עם אנשי שלום היה מתרונן עד בוקר אור. לא כאן המקום להמשיך בזה. אבל פטור מהערה או שתײם אי־אפשר: הרעיונות על “שינוי׳׳ שאדם מוצא היום כמעט בכל פרסומי המפלגות השונות – רובם ככולם מקורם במצע הבחירות הראשון של רפ”י. רעיונות אלה, וההכרה שאם לא נדע להשתנות ולא נביא תמורה במושגים ובמעשים הנגזרים מהם – לא נוכל להחזיק מעמד ריבוני בארץ – נדונו אז, נתנסחו, והזרימו חשמל ברפ“י. לרבים, אמנם, לא נראתה רפ”י אלא כמין מובלעת של בן־גוריון ושל ריבו הגדול עם מפא“י בתקופת הפרשה (שהיתה לדעת רבים, מנימוקים שונים והפוכים, תחילת הספירה למפולת); אבל, מה שהיה באמת מרנין ברפ”י היה מעבר לזה, היה הרעננות להתמודד עם אתגרי מציאות מתהווה ומשתנת, בלי לברוח מפניה, ובלי לטמון ראש במליצות השיגרה, עניינים כגון שינוי שיטת הבחירות, כגון עקרון הבריאות הממלכתית, כגון ההצעות ל“מידוע המדינה”, כגון תפישות מחדשות בנושאי הרווחה והמצוקה, וכגון טלטול נוהלים קרושים לקראת ייצוג דינמי ומפעיל של ציבור הבוחרים כבעלי־דעה וכשולחי השליחים, וכיוצא באלה רעיונות שנשמעו אז לראשונה בנוף המפלגות המשמים, ושאין לך היום מפלגה שלא “הציצה והעתיקה” (במודע או שלא במודע) ממצעה ההוא של אותה מפלגה צעירה, שימי חייה המוסדיים היו קצרים (ושאף לא כל מנהיגיה “הדגולים” האמינו בה בלב שׂלם, אלא חיכו להזדמנות הראשונה לנטוש אותה), אבל חותמם של חיים קצרים אלה עודו חי ומתקיים. לא הכל היה ברפ"י רק נחמד ורק חביב ורק פורה רעיונות קידמה, אבל הנכונות הרעננה ללמוד, הרצון המחשמל להביא תמורה בכל מקום ובכל דבר שהגיע עד מיצויו בתנאים שנתחלפו – נכונות זו ורעננות זו הם בלתי ניתנים להשכחה, המעטה, או להפיכתם כעת לקולב הרע, שתולים עליו מחדלים וכשלונות.

*

ממלכתיות אינה איפוא סינונים לליכוד. ורעיון הממלכתיות חשוב הוא מכדי ייחסו, להפקידו או להפקירו בידי מנחם בגין וחבריו.

עקרון הממלכתיות אינו בשום פנים הפקדון המייצג אותם. מה זו בדיוק ממלכתיות בתנאים נתונים, מה יש בה ועד היכן וכיצד יהיו יחסיה עם תנועות ציבור וולנטריות, עם התארגנויות ספּונטניות, היכן גבולות סמכותה מול חירותו של הפרט, ועד היכן תחומי תחולתה כדי שלא תכחיד מידה מסוימת, שׂאי־אפשר בלעדיה, של אנארכיה, של ביקורת ושל איפכא מסתברא – כל אלה הם חומר בידי מי שמבטא את הרצון הריבוני, מאורגן ולא מאורגן, ממוסד ולא ממוסד. גם הממלכתיות היא בבואת רצון הרוצים בה, בתנאי שרצונם רצון, מודע ומסויג כללי משחק דמוקרטיים ופתוח לתמורות ולהתפתחות.

לכך דרוש שתקום כעת מפלגת עבודה רעננה, שתצא מן הלם שהמם אותה, שששתחרר מדפוסי דימוי עצמה, ותתנער לקראת שובה לשלטון, ותוכל לשאת בשורת תמורה־של־אמת. אין זה דבר קל לא רק בגלל המפולת שאך זה אירעה, אלא גם בגלל השלטון שאך זה ירדו ממנו. המפלגה אינה מפלגה “ירוקה”, שיכולה לטעון כי שיטותיה ודרכיה לא נוסו עוד; עוד כולם בה רטובים מהיות שקועים בתוך שנות שלטן ממושך. אין זו מפלגה תמימה, ולא חסרת זהות, ולא בלתי מוכרה בכל מקום. כל הצעה שתציע היום מפלגה זו – מיד תישאל: למה לא עשיתם כעצתכם הזו, או, למה לא הצלחתם בה? כל אנשיה מוכרים, כל גדוליה ידועים, כל דבריהם זכורים, כל מעשיהם לפנינו וכל מחדליהם טריים.

מוזר איפוא לשמוע כעת מכל צד – החזירו אידיאולוגיה למפלגת העבודה. וכי לא היתה? וכי הודה מישהו שזו שהיתה לא היתה טובה למדיי או כי לא הוגשמה למדי? שהרי קודם שמחפשים אלטרנטיבה חייבים להודות כי זו שהייתה כבר נתרוקנה. וכי אם לא נתרוקנה על מה אפוא הּצעקה “החישו לנו אידאולוגיה?” ואם הכל מודים שהיתה כאן איזו טעות קשה, או טעויות – היכן בדיוק היו? האם היו אלה טעויות שבעקרון או טעויות ביישומו של אותו עקרון, או ביישומו הגרוע? על כך צריך לדבר כעת. בבגרות ולא בבכיינות, בתבונה ולא ברדיפת אשמים.

ואשר לאידיאולוגיה, זו מכל־מקום, אינה סחורה המוזמנת מניה וביה מהיום למחר. מספרים על חייטים זריזים שבשוקי הונג קונג, שהתמחו בתפירת חליפות למזמין תוך כדי שהוא יושב וממתין, מדוד וגזור וגמור ולעילא ולעילא. כך מבוקשים היום חײטי אידיאולוגיות (מלבד אלה שיש להם, שמורה בנפטלין, החליפה הישנה והטובה לעולם), שיידעו לעשות משיירי העבר, מסחבות הפאר, וממקצת אריגים חדשים, שעוד לא כובסו, לקחת קצת מכל דבר, ולפי איזה ז’ורנאל אופנה ִמתגלגל למדוד־לגזור־לתפור־ולגמור אידיאולוגיה לעת מצוא, לעם במצוקה בתקופת מצוקה כדי לצאת מן המצוקה.

נקודה אחת מזמינה עוד השתהות לרגע, בתוך המועקה למצוא מחדש ולנסח אידיאולוגיה למפלגת העבודה. הפרק על הסוציאליזם יהיה מרכזי ומכריע: מה זה היום ואיך זה היום סוציאליזם? יהיו שם בוודאי הצעות חשובות, מלומדות, מנוסות ומעשיות, ואילו כאן, בלי לחײב איש, תישמע רק תהייה אחת אם הסוציאליזם, לפני כל הגשמה ויישוב שהוא, כמושג או כעקרון, אם אפשר לו שלא יהיה מין העדפה שמעדיפּים לפיה דבר אחד מדברים אחרים, ובעניין שלנו, כמין העדפה שׁמעדיפים בה אדם על פני כלים, אמצעי ייצור, אדמה מים כוח עבודה וכו‘. והעדפה שׁמעדיפים חברה של בני־אדם על פני משק, פיתוח, ייצור, יצוא וכו’ וכו' – ואע"פ שאין אלה בלי אלה ושלא ייתכן כלל להפריד בין בני־אדם ובין האמצעים לייצור מחייתם – עולה השאלה כשהשנײם באים כאחד, מי בהם ראשון ומי בא אחריו. והסוצאליזם, אולי, הוא להתחיל בבני־אדם.

מי שעושׁה, למשל, חשבון שׂל יהודה ושומרון ומתחיל בשטחים, מגיע אל בני־האדם רק אחר־כך; ומי שמגיע אל חברת בני־האדם, אל היותם ואל הוויתם כחברה וכעם – רק לאחר שהתחיל וקבע עמדה בֿענייני אדמה, ישובים וגבולות – פתרונו יהיה שונה ופירוט הצעותיו יהיה אחר, ממי שהתחיל בבני־אדם.

כיוצא בו, חשבונם שׁל עקורי איקרית וברעם, אם להעלות עניין אקטואלי. מי שמתחיל כאן באדמה, במטעים, בדונמים ובמעוקבּי הּמים ומגיע רק אחר כך אל בני־האדם אל כבודם ואל ערכם – בונה אחרת והורס אחרת עולם אפשׂרי, כזה שהסוציאליזם חולם עליו כעל דגם אנושי.

בין שני מושגי יסוד השולטים בתודעת בני־אדם – הצודק יותר מכאן, והכדאי יותר מכאן – יש יחס עדיפות מסוים, שאם הצודק בא ראשׁון – או הכדאי בא ראשון – לעולם אז יש או אין טעם אחר, משׁמעות אחרת, ומראה אחר.

*

המציאות בארץ צריכה כאוויר לנשימה משקל שכנגד לליכוד. לתורותיו, לשיטותיו, ולמעשיו. הוויכוח מעתה יהיה מחריף והולך וילך ויחמיר. אין עוד שום זמן ושום עצבים לבזבז על חיפוש שעירים לעזאזל, ולשחק בהכשלות הדדיות, ובהתגודדויות של הפירמות הישנות, שכולן פשטו את הרגל, אלא להרים ראש ולהתכונן למאבק. דברים יסודיים הולכים להיות מוכרעים בקרוב. ודי, אם לא למעלה מזה, להתרפק על “הו, הימים היפים שהיו”, או להתנבא אל “הו, הרעיונות הגדולים שׁנבגדו”. מה שהיה אתמול כבר לא ישתנה, ומה שיהיה מחר עוד אפשר ואפשר להשפיע עליו ועל כיוונו, על איכותו, ועל מימושו. וממש האמונה הזו שאפשר עוד להשפיע, להתערב, ולשנות – היא תכלית כל הצורך בקיום מפלגות פוליטיות. וגם הליכוד לא לעולם ישב; והוא כבר טורח לפי דרכו בעשיית סיבות להחלפתו.

המציאת שבּתוכה אנו חיים עומדת לפני שינויים ועשוייה לשינויים. מי יהיה המשנה אותה, לקראת מה, מה הוא החלום המשותף, מה הכוח האצור לקיימו ומה עוצמת הרצון המשותף להיות משפיעים על השינויים, להיות חבר נישאל וחבר משיב – על שאלות אלה וכאלה צריך להתאסף, לחשוב, להתווכח ולהחליט, ולהיות מוכנים יותר להשיב לשאלה הגדולה והיסודית: איזו מין ארץ תהיה לנו הארץ הזאת בימים הבאים: ארץ אפשרויות ניפתחות; או, ארץ סגורה בשנאות של עקרבים במעגל־אש.

יזהר סמילנסקי

דבר (כא אב תשל''ז 5.8.1977): 13.