מרבים לדבר כעת בעצב על הדגל שנפל ועל שנכון היה להרים את הדגל שנפל ולהניפו מחדש.
הדגל הוא כמובן משל –– מה הנמשל?
אלה שמדברים וממליצים מאד על הנפה מחדש של הדגל שנפל צריכים להסביר: מה בדיוק כתוב בו בדגל הזה שנפל, מה לא כתוב וחסר בדגל שישנו, מה שונה באחד, נוסף או מיותר – ואיננו באחר המונף היום מעל מפלגת העבודה?
שכן, המטאפורה – הדגל – לעתים כוחה להבהיר ולעתים כוחה דווקא לעמעם וצריך להסביר: האם מדברים על איזו סיסמא יפה יותר ומבקשים לתקן איזו פראזה ביפה ממנה? או מדברים על מעשים שונים ועל מגמות שונות ועל תכניות שונות מאלה הקיימות והידועות ברבים? ואם כן, אנא, מה הן בדיוק?
או, שמא אין זה דגל כלל אלא זה אנשים? ובשמו של הדגל, שתוכן ייחודו והעדפותיו לא נתפרש, מבקשים לקדם איש או אנשים, ללחוץ לקידומם, אם לא לסחוט רגשות עדינים שבציבור ולנצל כל מיני אהדות שבליבו, לשם הפקת כל מיני “קידומים”?
דבר אחד ברור היום לגמרי, והוא הצורך הדוחק והדחוף לסלק מייד את ממשלת בגין, וכבר מחר בבוקר, ולגרום לעליית ממשלה מחליפה. אלא שבעוד שההסכמה להוריד את ממשלת בגין הולכת ומקיפה את הארץ מקצה לקצה, הרי הסכמה זו חדלה מהיות כה כללית כשמדברים על מי שיחליפה. מייד שואלים ובדין, את שתי השאלות ההכרחיות: מי הם האנשים שיחליפו ומה הן התכניות הממשיות של המחליפים?
אם לתכניות, הרי אלה מוצעות מצד דוברי תנועת העבודה על כל צדדיה, אלא שהן נאמרות בלשון כללית מדי, סתמית מדי, כעל עתיד רחוק מדי. ובלי להתחייב מדי. ולא עוד, אלא שגם התכניות העמומות האלה קרובות זו לזו, אע"פ שהן מתקוטטות זו עם זו, הסגנונות עוינים למדי אבל התכנים דומים למדי. וקשה למצוא בקולות השונים הבדלי השקפה או הבדלי פתרון של ממש – ובעיקר לא הבטחה בהירה מה כן יעשו לעומת מה שלא עושים היום, כאילו הבחירות עדיין רחוקות ועוד יספיקו לפרט איך הספינה הזו המשתבשת, תינצל בהנהגתם מהטרפות בין שרטונות האינפלציה ובין שוניות מדיניות החוץ, בין ניבאי החברה המתפרקת ובין גניחות האמון המופסד. בין מצוקות האבטלה המתרבה ובין הדאגה והחרדה ליום המחר. ואם לאנשים, הרי הצרה היא שכל שמות האנשים הנזכרים ראשונים בין מחליפי הממשלה ההולכת – הם אנשים מוכרים, מוכרים מאד, מוכרים היטב, ואפילו יותר מדי. הנה הם כיחידים והנה הם כקבוצה, כולם בני חבורה אחת ודור אחד, דומים זה לזה גם כשהם שונים זה מזה. האם למדו את לקחם, שואלים עליהם, האם ניפקח ליבם לדעת איך לצאת מן הכשלון ההוא, וחשוב מזה, איך להוציא את העם מן הכשלון הזה?
על מי חושבים אפוא כשחושבים על הדגל שנפל? ומי הוא זה שאמור יהיה לקום כעת ולהניפו בגדולה? האם הוא איש חדש, פנים חדשות, רעיונות חדשים, כוח רענן, משאבים מקוריים, חזון סוחף. אפשרויות לא ידועות, הבטחה פתוחה? או איש מאנשי תמול־שלשום. מאותם שהרבה לא שכחו והרבה לא למדו, ושתקועים ראשם ורובם באיבות הישנות, בשנאות הידועות ובבכי המפורסם של ההכשלות שהוכשלו?
מכל צד שואלים אפוא על תנועת העבודה, אם השתנה בה משהו בשנות האופוזיציה שלה. אם קבוצת ההנהגה מעוררת כעת יותר אמון, או אם עדיין מושלת שם השיטה הידועה: מנהיגים ללא חברות, ראשי־עם ללא הידברות בין איש לאיש, צוות ללא אמון הדדי, ללא סמכות מספיקה מבית וללא תנופה מלוכדת כלפי חוץ?
כשמדברים אפוא רתת על הדגל שנפל ושצריך כעת להרימו ולהניפו במקום הדגל שישנו – צריך לאמור דברים ברורים מה מבקשים כי דגל שונה שאינו מסמל תוכן שונה הוא פחות מתפאורה ריקה ויותר מבזבוז אמונה. צריך שהרוטנים באי־נחת ייצאו כעת ויפרשו בבהירות: בעד מה וכנגד מה הם – מה לדעתם צריך לעשות כעת מהר כדי ששעת השינוי הנכסף והמתמהמה עד יאוש – לא תוחמץ הפעם. ומי שאינו מוכן או אינו יודע לעבוד עם חבריו שכם־אחד, אל יכשיל אותם.
המכאיב בכל זה הוא שמכל הרטינות על החלפת הדגל רק עושים להכשלת שעת הכושר. תנועת העבודה כפי שהיא נראית היום אולי איננה זו בדיוק שעליה היינו חולמים – אבל אם עוד נוסיף ונתעלל בה, ואם העומדים בראשה לא יידעו להתנער כעת ולעבוד יחד, בלי התנאת תנאים מכבידים, ובחברות, ובאמון, ובסיוע הדדי, ובנועזות קבוצתית – בלי זה מה אפוא הם מציעים לעם?
הדגל שנפל והדגל שישנו הוא דגל אחד. לא כולו בהיר ולא כולו של מסע הצלחות. אבל הוא הולך כעת להיות דגל שעת המבחן. ולסמל את הטוב האפשרי שאינו הטוב האידיאלי. אם לא יהיה הדגל הזה נישא כעת מתוך התאפקות של כוחות השיסוע והקנטור, מתוך הבלגת כוחות השבטים המתגודדים, בבלימה עצמית של הכיתות המתנצחות, של בעלי האחוות ההיסטוריות, ושל קבוצות הלחשנים המלחשים, ושל ריגוני הנירגנים ושל משלהבי הנירגנויות, שעושים
כמובן רק לשם שמים, ורק בשם השלימות האידיאלית, אף כי בלי להזכיר תוכן מפריד אלא רק ייחוס של רומנטיקה שונה, שמנסה להצדיק התקיימות אירגונים ניפרדים ותביעות לזכויות מיוחדות. כשכל זה נישמע אנאכרוניסטי עד יאוש.
השאלה היום היא, אם תדע או לא תדע תנועת העבודה להתבגר סוף סוף ולהתגבר על “אנחנו ממחנה א” כנגד “הם ממחנה ב'”. השאלה היא, אם מבינים היטב שהבחירות הקרובות אינן כדי שמפלגה שאולי לא מיצתה עוד את חשבון עצמה תחזור בקיצור דרך מזדמן לשלטון. השאלה היא, הצלת המדינה הנהרסת בידי ממשלת בגין. המשך ריב הדגלים וריב האנשים כעת זה חיוכו של בגין הנשאר ובכייה של המדינה הנהרסת.
ולפיכך השאלה כולה היא, אם ללכת לבחירות הקרובות חצויים אבל צודקים בכל מיני צדק פרטי שהוא – או, ללכת יחד ולהציל את ישראל.
יזהר סמילנסקי
דבר (יא ניסן תש''ם 23.3.1980): 13; 20.