כשהיה יגאל אלון מפקד פיקוד הדרום והוא אך בן שלושים, היה אז הצעיר המבריק ביותר, היפה ביותר והמבטיח ביותר, במדינה שהלכה וקמה.

ואחר־כך, תמיד, רגע לפני שנתקיימה ההבטחה, נימנע משהו או היה חסר איזה שלב – ויגאל בא שני. ההבטחה נדחתה והדבר נחרת בו.

החמרים שמהם קורץ היו מן הטובים ביותר לעשיית בן הארץ היפה: הגליל התחתון, אדמתו ותולדותיו, והתחנות – כדורי, הפלמ"ח, צפת והנגב, גינוסר –– על תוכן משמעותן.

צירוף מיוחד זה של פלחה, של ההגנה ושל תנועת העבודה – עשו את לשונו, את דיעותו, ואת רעיונותיו למיוחדים כאלה: שרשיים כאלה ושואפי שלימות כאלה.

בן למייסדי הארץ באדמת הבזלת, בן לעדת המיוחדים בארץ, וראש לשבט נאמנים לו, – עד שאי אפשר שלא לחוש בקסם מיוחסותו זו. אילו קם וקרא את הנוער קריאה גדולה – רבים היו קמים והולכים לקולו אל טוב יותר ואל מרחבי החיים – משום־מה נידחה הדבר.

רבים, יהודים כערבים, מכרים וותיקים וזרים מזדמנים, חשו בו מקרוב בדבר המיוחד הזה, הנאמן הזה, שלחש בו, ושהלך ובער בחביוני תוכו, עד שנישרף פתאום ואוּכּל בבת אחת ואיננו. מהר מדי נישרף. לא ידענו עד כמה, קודם זמנוֹ, קודם הזמן, רגע לפני שעת המבחן.

האיש הקורא שצריך היה לבוא, שהנה אמור היה כעת להתרומם לעינינו, מעל כל הנוף המשמים שאנו בו כעת, להתרומם ולהרים – צנח פתאום. נישבר ליבו. וחבל. וכואב.

הדור השני של בני־הארץ – איבד נסיך. אבל, הנישארים, אם לא יתעוררו כעת בהלם הזה, להתעשת ולגלות גדלות וחברות ולא קטנות ויריבות בהנהגת תנועת העבודה – מפסידים מדינה.

יזהר סמילנסקי

דבר (יד אדר תש''ם 2.3.1980): 5.