לוגו
גמול ישרים: כרך שלישי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א. שׁוֹאַת רְשָׁעִים    🔗

דבר באפל יתהלך, תחת שואה יתגלגל וירחץ הליכיו בדמעות ודם, משאתו יחיל כל אשר רוח חיים באפיו, לשמו יאחז שער כל יודעי פחד; כגבר גדל כח ואמיץ מאד יְשַׁוֻּהוּ לנגד עיניהם כל אלה אשר יראו כי רבו חללי חרבו, עצומים הרוגיו אשר הפיל מדי עברו מימינו ושמאלו, כמלך אכזרי ידמוהו אשר לו העז להשבית ערים ויושביהן, להרגיז ממלכות ולהפוך פני ארץ, וברעדה יזכירו שמו. אבל מי הוא האדיר הזה? – אויר רקבון אביו, אמו צחנה ובית מולדתו באשה, פרי רב שהוציא הקיץ ויהי לרקבון באין מאסף, או חסרון בר ונפשות חיות נפחו ברעב ותהיינה לדמן על פני השדה, גשם נדבות אשר הרבה לפרות ארץ יתר מדי, או חרב בציון, כל אלה אשר בעתם ואם במדה ובמשורה ינתנו יהיו למקור טוב וענג, יהפכו לנגעי בני אדם אם יפרצו חק וישנו את תפקידם ויולידו בנים לבהלה לחבל ארץ.

גם חברת בני האדם כמו הטבע עת תעבט אורחותיה, אם מרוב טובה או מחסרון כל, תעשה מדחה ותוליד פגעים כאלה, גם על ברכה יולדו בנים אשר יהיו לנגעי בני אדם כקטב ישוד צהרים וכדבר באפל יהלוך, גם בה יעלה רקבון ויצמיח דֶבֶר, אשר אנחנו נקרא לו שם – מרד!

על ברכי האמונה יִוָּלֵד הספק ויביא צור חרבו בלבה להמיתנה ורבים אומרים כי הוא יביא אחריו את הדעת, ועל ברכי הממשלה יולד המרד ולו המה אומרים כי בכנפיו יצרור החפש; אבל המרד לא יביא את החפש, אשר רק במשפט יכונן, כאשר הספק לא ימשוך אחריו את הדעת, אשר רק על אדני משפט תכין כסאה, כי הספק נכה רגלים הוא ולא יעמוד במשפט, והמרד קצר ידים הנהו ולא יעצור כח לעשות משפט, וכמו זה כן זה רק להשחית ולחבל יצאו, אבל לא לבנות ולנטוע; כמו זה כן זה רק לבער את השלום והמנוחה תמצא ידם ויתנו תחתיהם – – מה יתנו תחתיהם?

האמונה, טל חיים למחזיקים בה באמת, מעוז לנדכאים ושרשרת אהבה לכל דורשיה בלב נאמן גם יחד; היא הפרידה בני האדם ותשלח מדנים בין אחים בהיותה לגברת לנעוי לב אשר בשמה לתאותם ישורו, בפרצה חק נשחתה ובהרבותה לוחמי מלחמתה היתה לקטב מרירי; כן הדעת הרת החפש והמשפט הרבתה עבדים רבים ותדכאם בלי חמלה הרבה יתר מכל עריצי גוים, בהיותה לכסות עינים לנלוזי דרך לכסות על ערות תאותם ובשת מזמתם. כהאמונה כהדעה בעתן ובמדה ובמשפט תהיינה טל רצון ובפרצן חק לגשם שוטף; איש טהר לב יביע אמונה להחזיק כושל, וגדל־דעה – דעת ישמיע על משפט גוי ואדם לְאַמֵּץ רפי ידים, והנה יחזיקו בהגה המון בני תאוה חסרי לב מהבין דעת וקצרי ידים מחמוס הון רעיהם ביד רמה, והמה נושאים דברי טהר הלב או גדל הדעה על דגלם לתפארת בצאתם חוצץ לפשוט כגדוד גנבים ומרצחים בחוץ. האחדות בת האמונה אַיֶהָ, והחפש בן להדעת גם הוא איפה הוא? אחדות האמונה הציבה מזבחות להעלות עליהם עולות צאן אדם על המוקד, והחפש אף הוא הציב לו במות בראש חצת להרבות עליו זבח אדם לבלי חק, ורבו פגרי יד החפש כחללי חרב האמונה –

קשה היא הממשלה בידי האיש אשר בידו נִתְּנָה, אבל קשה הרבה יותר ממנה היא הממשלה אשר בזרוע כח לֻקָּחָה, אפס כי גם היא עוד לא רעה כהממשלה שבזרוע רבים נפלה; תחתיה תרגז ארץ, ישח כל אשר ראש לו ויאנח כל אשר רוח באפו, מפניה אין שלום לאוהבים כמו לאויבים; ממשלה כזאת היא תמיד מולדת בית המרד.

אך אויר רקבון ונשחת יוליד את המרד כמו את הדֶבֶר, וכמהו יתגלגל במסתרים לבלע ולהשחית, כי רק יד המשפט ומשטרי הממשלה יעצרו יחד כח לעצור בעד תאות בני האדם מחמוס הון רעיהם וטובם, ואך נסיר רגע גבולות המשפט והנה יד איש ברעהו תהיה ורותה הארץ מדם חללים; יד שואפי דם והון חמסים תהיה תמיד בראשונה לכל מרד, למען תמצא חַיַת נפשה, ותרבה הָרֵעַ מכל המשחיתים. השודד אשר יארוב לחמוס נפשות לא עוד ירבה הרע כהמרצח אשר יאמר כי הוא ציר שלוח להלחם נגד אילי הכסף, כי זה בנפלו תשבר כעץ עולתו עמו וזה כצפעוני ימלט ביצים להבקיע אפעה. כן המה המרצחים שואפי דמים והון חמסים, אשר לא רב כח לבם להסתר ביערים ולעמוד בחרב שלופה על אם כל דרך, להפיח ארץ במדנים למען ישלחו בעולתה ידיהם, בעת אשר משפט אדם וחפש אחיהם על שפתותיהם.

בעמים רבים כזאת ראינו ואף כי בעם הזה, עם פולין, אשר נשבת מגוי בשבתו עוד כעם בארצו, אשר בגד לעמו ורוח לאומו בעוד המשרה על שכמו היתה ויהי לעם בזוי בעמים. עוד בימי שלותו נטו אשוריו מני דרך ויזנה אחרי דרכי בני צרפת, אל דרכיהם למד, ולא דעת ולא תבונה לו לאמר: הן עם אני, ואך רוחי יחייני ורוח עם זר זר יהיה לי, ובשפלותו שפל מאד ויהי עדי אובד.

לאיש אשר כביר מצא ידו עֹשר וכבוד נסלח על חטאו בחטאת גאה וגאון, על רום לבבו מאחיו ועל נשאו נפשו כאלהים, נסלח ולא נאשם, כי אמנם ידו תמצא להיטיב כאשר יָרֵעַ, הוא יהיה למעוז לדל ויחיש עזרה למבקשה ממנו, כי ידו תמצא לעשות, וצדקתו תכפר על חטאתו; אך אם עני ושפל, בזוי ופושט יד לבקש עזרה מכל עובר, אם הוא ירום ונשא בגאות לבו, אם הוא, אשר היטיב אין אותו, יזיד לפשוע, אותו נדכא ולנו תהיה צדקה.

אל דרך עם צרפת למדו הפולנים, אבל לא להיות חרוצים במלאכתם, לא לצבור אוצרות, לא להרבות עבודה ולעשות שם בכל חכמה, לא להתגבר בארץ באהבתם לעמם, ובחוקקם חוקים צדיקים וישרים, לא אחת מאלה למדו, רק ללבוש גאות כמדם, להתנשא על כל העמים ולהרחיב פה מדי דברם על החפש והמשפט, בעת אשר בעצלות ואי־עבודה, בחסרון דעת ובאהבת הבל נפשם חפצה; ולא אהבת עמם וחפש ומשפט תחיה רוחם, כי אם התאוה למשול תעיר לב כל אחד מהם לקשור קשר ועל כן יָשְׁפְּלוּ עד עפר בנפלם ובקומם יהיו למגור מסביב כזאבי ערבות.

רבים מחורי הארץ אשר עד עתה פשו כעגלי מרבק מעמל עבדיהם הנאנחים ונאנקים תחת עֹל סבלם, אשר הכבידו עליהם מאד, כעפר לדוש נתנו את אחיהם עבדיהם, ובמשתה ושחוק והוללות בלו את העמל הרב אשר הביאו להם בדמם עבדיהם אלה, לב רבים מהחורים האלה כים נגרש בתת המושל צו כי יקראו לעבדי עולם אלה דרור, כי לא עוד המה יעבדו ואדוניהם הנבלים יאכלו, השקט לא יכלו בראותם כי חיל בלעו אבותיהם יקיאו המה ויחרישו מזמה להפר עצת המלך ביד רמה, ואליהם נספח כל עושה עול ואוהב רשע בתקותם כי עת היא לעשות עֹשר בחמס, וכהניהם נתנו להם יד, ועל שפתם כאש צרבת להפיח רוח מרד בלב כל, כי מלחמת קדש היא להם, מלחמת האב ברומא לתת לו תעצומות ועז, ומי זה לא ישכיל להבין כי למלחמת מצוה כזאת, מלחמה אשר היא למען מצוא כסף ולתת כבוד להאמונה, נתנו כרגע ידיהם גם כלבי ורעיתו ובן־סוסי מרעיהם; אבל המה לא רק יד נתנו, כי אם כל רוחם ונפשם הקריבו על מזבח הקשר ויום ולילה לא ישבתו מעבודתם למען עמם, ושמם הלך הלוך וגדול מקרוב ומרחוק לכל אשר יד ושם היה לו באגודת המורדים.

בעת אשר שולפי חרב ואשר במו פיהם אין קצה לגבורת ימינם הכינו כלי משחית לחבל, אצרו אוצרות כלי קרב ונשק ואבק שרפה במערות ביער ובסתר בתי התפלה ויכינו גום למלחמה, בעת ההיא חִבֵּל כלבי מזמה ויכן כלי משחית בסתר לחַבֵּל ארץ באין רואה. במושב האספה השמיע עצתו להכין כלי מלאכה בסתר לעשות שטרות כשטרות המלך ולהפיצם בארץ, ועל ידיהם תדל הממלכה, ואז תמצא ידם להכריענה תחת רגליהם, וכל השומעים העצה קראו: הידד! ותנתן המלאכה על יד היועץ הנפלא ורעיתו. ולדבר הזה בחרו בבית שמעיה לבל יעלה על לב אחד השופטים והחוקרים לחפש מאין נפתחה הרעה, כי מי יחשב כזאת כי מבית המנוחה הזה תצא הרעה לכל הארץ; וזה כשלשה ירחים אשר ישבו כלבי ורעיתו סגורים על מסגר בבית שמעיה וידם תעבוד כל היום ואשמורה בלילה להכין שטרות לרבבות, ובן־סוסי עוזר על ידיהם להחליפם ולהמירם בטובים. עמיל ידע מכל אלה ואף הוא בא כפעם בפעם שמה להועץ, ואף הוא עזר להמיר את השטרות באחרים בשבתו בעיר שבורה. כסף רב הובא כבר אל בית האוצר אשר כלבי הוא הסוכן עליו ועמיל נִתַּן למבקש חשבון, אשר על כן היה כמוקש בעיני כלבי ורעיתו ואף כי בעיני בן סוסי, אשר עתה לא עוד נטל עליו לאהוב עלמות מבנות ישראל בעד הטבעות אשר על ידיהן, כי גם הוא היה לאיש אוצרות, אף כי לא רבה הנחלה אשר נחל מבלהה אם אמו בגועה מצרה ויגון על כי בגדה במרים אהובת נפשה, בכל זאת רב הכסף בכיסו כעת וידו תמצא להתהדר בין נדיבי עמו; רק עמיל עמד לו לשטנה לבל ימצא מסלות ללב אחות השר. אבל עוד נבצרה מהם מזמה במה יוכלו לו.

בלילה ההוא, בעת אשר ישעיה קדם לברוח בלילה מהעיר בבֹא אליו המכתב ויחרידהו, נדדה גם מנוחת כלבי ואשתו. פניהם נפלו בשבתם יחד בבקר ובהועצם על צפונותיהם, אבל האשה עוד התאמצה להרים ראשה ולהסיר כל פחד מנגד עיניה; לא כן הוא, הוא הניע ראשו כנרדף בא בכף ויואש מתקוה להנצל עוד.

– כל עמלנו שעמלנו עד הנה יהיה להבל – קרא האיש בשפל קולו – עצה ומזמה ויד חרוצים לא תוכלנה עמוד ביום אשר יוָּאֵל איש לשמוע בקול אשתו; לולא שמעתי בקולך, כי אז איש אוצרות הייתי כעת ואוכל עמלי במנוחה בארץ אחרת, ואַתְּ ברוח פיך סערת כמוץ מגרן כל עמלי וגם עצתי הטובה אשר לא תסלא בפז היתה כלא היתה –

– עצתך הטובה! – קראה האשה בעקמה שפתיה – מי זה שמך לאיש עצות ומי נתן בידך העֹז לעשות חיל? זאת שכחת כאשר אחזה לי כעת –

– למה תרבי אמרים? – קרא האיש ויתגעש – הלא זאת אדע מראש, כי כל עצה ומזמה וכל חכמה ודעת אך מפיך תצאנה, ואני איש לא בינות, קצר ידים ואין לב, רק בחסדך אראה חיים? האין זאת? –

– אמנם לא פללתי אף כי אדעך כי תעיז פנים להתהלל בפני, בעת אשר איש זר אין בביתנו! אבל אני אחת אדבר עמך ולא אוסיף. הן לא אשתך אני ואתה לא אישי, רק חברים אנחנו במשלח ידינו אשר חלק כחלק נְחַלֵּק; כסף לא הרבית לתת לדבר הזה יותר ממני ותחת זאת לקחת פי שלש ממני וכל עצה ומזמה אך מפי באו, ואתה רק עזרת על ידי, ומה לך כי נזעקת? –

– כאלה שמעתי רבות מפיך, אך דברי רוח אלה לא ימריצוני ואיך אוכל עמוד במשפט, אם יבוא היום היהודי הנבזה ויבקש החשבונות; הטרם תדעי כי בעוד שלשה ימים עלינו לפנות את הבית ולתת את כל השטרות הנאמנים אשר מצאו כפר המזויפים על יד הגזבר הגדול? ואני לא אחת ולא שתים אמרתי, כי באה העת אשר לנו לחוש עתידות לנו, ואת יסרתיני ותעצרי בעדי מהפיק זממי ועתה הננו ברעתנו, חיל עשינו נקיא ולמען מי עמלנו?! –

– למען מי? למען ארץ מולדתנו? – ענתה האשה בהרימה ראשה.

– ומה עשתה ארץ מולדתנו למעננו? – שאל האיש בשאט נפש – או האם תדמי אַתְּ, האשה החכמה המחבלת מזמות, כי חפץ הקושרים בידיהם יצלח? הלא כלם יהיו כקש לפני רוח בקום גדודי הממלכה לרדפם ויבאו במחלות עפר וחורי חפרפרת להחבא; הן לא נכחד ממך, כי בן־סוסי הוא אחד משרי צבאנו, וגדודי הממלכה לא בנות ישראל המה אשר יגרם בחרמו בשפמו הארוך, ועל מי בטחת? או אולי על אדון העיר הזאת, אמנם לא אכחד כי לו זרוע עם גבורה רַבָּה למשוך אותך רק אותך אחריו, אבל – –

– הס! – קראה האשה בקול מושל – אני אצוה לבל תעיז פנים לדבר אלי כזאת –

– אויה, אויה לי! מפני זעמך מי יעמוד – קרא האיש וינע ראשו – נוראה את מאד, אך אולי רק על אדון העיר, אבל לא איש כמוני יחרד מפניך; איש כמוני יצוה עליך ולא מגערתך יחת, איש כמוני יאמר לך: עשי כה או כה וְאַתְּ ככלב נאמן תמהרי לעשות מצותי. ואנחם מאד על כי שמעתי עד הנה לעצתך, לעצתך ולא למצותך, אנחם מאד, כי מי לי פה ומה לי פה, כי אוסיף לשבת בבור הזה כלוא ולא אצא? זה שלשה ירחים לא ראיתי אור שמש ולא שמעתי קול אדם בלתי אם קול היהודי הנבזה ובן־סוסי האויל וקול יונתי, ובצר לי נטל עלי לדבר עמך לפעמים גם דברי אהבה…

עוד המלה בפי האיש, והאשה התנשאה וכמו בחזקת היד העלה אל על, ותתיצב על רגליה ולחייה אדמו כדם, עיניה כמעט יצאו מחוריהן ותפיצנה עברה אין קץ, ותפתח פיה ופניה היו לזעוה, אך לא עצרה כח להוציא הגה מפיה כמו מחנק הושם לצוארה, והאיש התבונן בה ועיניו הפיצו לעג ובוז בקראו: כאשר אחזה לי לְצַוֹת עלי מלים תחשבי, טוב הדבר השמיעיני מצותך, גבירתי. – כמו רעד בא בעצמות האשה ותחל ותנוע רגעים אחדים ואחרי כן נפתחו שפתיה; פניה העידו כי בעמל רב הצליח חפצה בידה להוציא דבר מפיה, אך חפצה בידה הצליח וכנלעגת לשון ובכבדות מללה בתחלה, ואחרי כן היה פתאֹם רוחה כנחל שוטף ודבריה כמים זדונים בקראה: על כל אלה אבוא עמך במשפט, נבל! כל חמתי וכל מדוה לבי על ראשך יחולו, בידי אקרע המסכה מעל פניך הנבלים והיית עדי אובד, כל פשעיך ועונותיך העצומים על ראשך יחולו. חרוד בוגד! שפטים יכונו לך, לא אאריך עוד נפשי! – ובקראה כה בקול כמשגעת שלחה ידה לפתוח הדלת, אך ימין אישה אחזה בה ותושיבנה על הכסא בחזקה, עד כי לא עצרה כח למוש ממקומה והוא עמד נכחה ויתבונן בה, ופניו ועיניו ושפתיו הפיצו אך לעג ובוז, בדברו אליה במנוחה: האותי תעזבי, יונתי? ואנה פניך מועדות? האם לתת דין וחשבון על מעשינו במחשך? או להתודות אל הכהן על חטאתיך כי רַבּוּ? אבל למה לך כל אלה? הכהן הקדוש ידע כל אלה מראש, ממנו דבר לא נכחד; אך ישנם שופטים אשר נפשם תכסף מאד לדעת דרכיך, ואותם אגלה אני לבל תכסה בושה פניך בגלותך נגעי לבבך. אני אספר לפניהם לאחד אחד את כל צרותיך אשר התגברו, בבוא מרעים תמיד כאשר תקראי להם ויעשו בשמך נבלות ותועבות נוראות. אני אשמיעם את מוסר כליותיך אשר ייסרך על שני בניך אשר לא נדע מי אביהם ועל כן מהרת להחביאם בצל שדי; אני אתאר לפניהם את הנֹחם אשר יציק לך בצאתך לאור בקר מבית שר העיר ותפלס מעגלי רגליך אל הכהן להתודות ושם תאחר שבת, עד אשר קרה מקרה כי מצאתי אני אותך מתודה לאלֹה בלב נשבר ונדכה ומתפלשת ערומה ויחפה על כר המטה; גם לא אכחד את מכשול לבך על כי נפתית בעד מנחה קטנה, מנחת חמש מאות שקלים, אשר לקחת מידי אבי בת שבע ותעשי רמיה יחד את הכהן לקבור את בלהה הזקנה ולקרוא שם בת שבע עליה, ובת שבע, אשר לפי דברתך בחרה בעת מותה בהאמונה אשר רק בידה לתת חיי עד, קבורה עד היום בקברות אחיה הטמאים אשר לא יראו פני האֹשר בצל שדי. ואת כל אשר אדע לא אכחד דבר, והמה, בלי ספק, יחוננו אותך וירחמוך ויחביאוך בסתר כנפיהם. כל אלה אעשה אני ואת נוחי פה עד אשוב –

– הניחה לי כרגע ואם אין אתן קול גדול ונתפשת כמרצח – קראה האשה בקול קורע לב.

– אבל בטרם אתפש אני תאלמי דומיה לעד – ענה אותה במנוחה בתתו ידו על צוארה – האלמי דֹם והותרי פה עד אשובה, ואם תמאני לנוח, אז ברגע הזה תשימי לדרך פעמיך לראות את פני בניך –. כלח נעלה בא פתאם בלב האשה ותתעורר ותסר את ידו מעל צוארה וכברק התפרצה ותאחז בקנה רובה בעל ששת פיפיות אשר היה תמיד על השלחן בפנת הבית ותתיצב למולו; ידה האחת אוחזת בכלי מות והשנית בשכמו ובקול נורא קראה: מוּת נבל! מוֹת נבלים תמות ברגע הזה בוגד בארצך, מות! – כל זאת נעשתה ברגע אחד עוד בטרם עלתה ביד כלבי לעמוד על נפשו. כהלום רעם עמד על מקומו וחלחלה במתניו.

– כרע על ברכך, בליעל, ותן תודה לאלהים על כל עונותיך העצומים והפקד בידו נשמתך הטמאה – צותה במפגיע. הוא כרע על ברכיו מבלי דבר דבר, וישא מרום עיניו ויפרש כפיו ויורד ראשו כחוטא העומד לפני דן דינו למות. אנחות פרצו מלבו ובקול כחולה קרא: סלח נא לי אלי – וברגע ההוא התנשא פתאם מעל הארץ כגבור מנצח בקראו בקול: עתה אַתְּ תהי כפרתי, את נפשך אתן כֹפר תחת נפשי ושלום יהיה לי! – בעת אשר כלבי החל להתודות על עונותיו שפלה ימין האשה האוחזת בכלי מות, ובטרם התבוננה כבר אחז הוא בקנה הרובים ויגזלנו מידה וידו השנית אחזה שנית בצוארה. עתה נאלמה היא דֹם ולא הוציאה הגה מפיה, כמו כבר נואשה מתקוה, אך לאשרה נשמע קול דופק על הפתח וקול איש ישרוק בשפתיו לאות. עד ארגיעה משך ידו ממנה והיא הטיבה פניה ותשב במנוחה על הכסא כמו לא נפל דבר בבית, והוא הסתיר את קנה הרובים וילך לפתוח במנוחה את הדלת. לוא ראה איש זר את כל אלה, כי אז אמר בלי כל ספק כי אך שחוק עשו שניהם יחד, כי עתה שבו וידברו יחד באהבה וידידות כאיש את רעיתו האהובה. הדלת מצד הגן נפתחה, ובן־סוסי התפרץ אל תוך הבית וישום וישאף יחד, כי בחפזה רץ עד בואו אל הבית הזה.

– מה נהיתה? – שאלו כלבי ואשתו יחד.

– חדשות נהיו, חדשות טובות אשר תהיינה לנו לעזר ולהועיל, וידעתי נאמנה כי גם אתם תשמחו על החדשות כמֹני –

–ומה הנה החדשות? –

– היהודי הארור לא יהיה עוד לשטן לנו בדרך –

– השמיענו בשפה ברורה מה נהיתה? – קרא כלבי בלי חמדה – מה תדבר אלינו בחידות? הן תדע כי לא נצא פתח ולא נדע עד מה –

– הרגע הרגע ואל תרגז, גם אני מצאתי החדשות האלה לא על נקלה, אך לא אחפוץ להלאותכם כי הרגעים ספורים, לכן דעו כי עמיל חִיֵב ראשו לממשלתנו –

– לאיזו ממשלה? – שאל כלבי.

– לא אבין דבריך – קרא בן־סוסי ויסלסל שפמו בגאון – העוד ממשלה בארץ בלתי ממשלתנו, הלא כבר הסירונו את הממלכה מגבירה, ואנחנו מושלי הארץ, אנחנו נָתַנוּ חקים חדשים וכל משטרי הארץ ממנו יצאו, הממלכה אשר הקימונו היא הממלכה האחת אשר לה עֹז והמשפט לרדות בעם, לתת מס על הארץ ולצות במפגיע לצאת למלחמה על אויביה, וממלכה אחרת לא נדע –

– שמעי נא, יונתי, את לשון הלמודים אשר בה חונן אלהים את בן־סוסי מודענו והשתוממי כמוני, אז האם פללת, כי ניב שפתים כזה לו? חי נפשי, כי אני לא האמנתי כי גם איש לשון כגבור מלחמה הנהו, לולא שמעו אזני כדברים האלה יוצאים מפיו. הנה אמת הוא משל ההמון: לאיש אשר ה' יתן משרה לו יתן גם חכמה. וזאת נראה גם בבן־סוסי אוהבנו, כי מעת אשר הָפְקַד לשר צבא מני אז היה לאיש אחר. אבל הורנו נא, אדוני שר הצבא: מה עשה היהודי רעה ובמה חִיֵב את ראשו לממשלתנו הרוממה? –

– הוא גלה סודנו ליהודי נבזה כמֹהו, ישעיה שמו, והיהודי הנבזה הזה גלה את מצפוננו בעיר המלוכה, וישמיע כי בבית המקלט עצורים שרי ממלכתנו וכסף ובר ימצאו שם, וכל אלה עשה למען הוציא את היהודיה מבית המקלט –

– מי היא היהודיה? –

–האם לא תדעו מי היא כי תשאלוני? היא היתה עלי כבר למשא ולא ידעתי איך להמלט ממנה, ויבוא היהודי הנבזה ויוציאנה ואמרתי יקחהו אֹפל; אבל הוא גלה סודנו, ויבאו שופטים ויחפשו בכל פנות בית המקלט, ולולא הודיעו כבר עוד בטרם בוא השופטים, כי אז אולי כלה ונחרצה באה על ממשלתנו; אך שר אחד גלה את אזננו ותצלח בידנו לפנות הכל מהבית רק האסמות המלאים בר נשארו ועליהם שמו חותם צר ושנים מהכהנים ומהנזירות לקחו אתם; אך יהי כן אלהים עמהם כאשר יצלחו לבוא עד תכלית מצפוננו, והיום יקראו עצרה לשפוט את הפושע, את היהודי הנבזה במשפט מורד בממלכה. מות יומת, כן יחרצו משפטו, וגם אתם הן תבואו שמה אל מקום המשפט, וגם מפיכם יצא משפטו למות, ובכן לא יהיה עוד לשטנה לנו –

– אמנם חדשות טובות השמעתנו – ענתה האשה בשמחה – אבל עוד לא יבטח לבי, כי מאת כלם יצא משפטו למות, וזאת אדע נאמנה כי אדון העיר ומה גם אחותו יעמדו על ימינו, ואף אם נקרא בגרון משפט מות לו לא יהיה שומע לנו –

– לא כן, כי כל הכהנים והשרים כפינו ידברו, ואף אם ירבו כחול מלים אדון העיר ואחותו לא ישים אליהם איש את לבו, כה גמרנו כבר אֹמר –

– בזאת תשגה מאד – ענה כלבי – ומי יודע אם לא ישב הוא כסאות למשפט לשפוט אותנו, כי ביום הזה יבוא לבקש חשבון, ומה תהי אחרית החשבון הלא תבין מלבך, ואז נאלץ לשים בעפר פינו ולדום, ועל כן יעצני לבבי להיות בפעם הזאת לעזר לו להצילו ממשפט מות, למען לא יבקש הוא ממנו חשבונות רבים וכזאת אשמיעהו בבאו הנה –

– לא טוב הדבר אשר אתה יועץ – ענתה האשה – היהודי הזה איש גאה וגאון הוא וימאן בעד כל כֹּפר לכסות על חסרון הכסף, ועלינו לחשוב מחשבות לעצרו מבוא הנה היום, ובערב נתאמץ להוציא משפטו למות, ואז נקינו מפשע –

– היום יבוא הנה! – קרא בן־סוסי – טוב הדבר! יבוא ואני אביא כדור מות בלבו כי מורד הוא, ועלינו המצוה לבער אותו מקרב הארץ –

– לוא עשית כזאת כי אז היתה לנו הרוחה, אך אספוק אם גם לבך אמיץ הנהו כפיך – ענה כלבי.

– הן לא תספוק באמץ לבי – קרא בן־סוסי ברגז – האם שכחת כי שר צבא בממלכתנו הנני? ומפני מי אבהל? מפני יהודי? הראית יהודי אשר לו אֹמץ לב? אני אכריעהו עוד ביום הזה –

– אני ראיתי יהודי אשר לו אמץ לב והיהודי הזה הוא אשר תאמר להניף עליו ידיך; ומה לנו להרבות בשיח טפל; ידעתי מראש, כי ידך לא תושיעך ולבך לא יתנך עוד בטרם הניפות יד, ואם באמת ובתמים תחפוץ לבער אותו מקרב הארץ, שמע לעצתי והסתתר פה בגן, וכאשר יבוא תורה בו כדור מבלי אשר ידע מאין בא ויפול שדוד, ואנחנו נעיד כלנו כי הוא שלח יד בנפשו –

– טוב הדבר אעשה כדבריך – ענה בן־סוסי.

– הוי חסרי לב! – קראה האשה – מה תדברו ללא־דעת? האם פה בגן הזה יורה כדור למען ישמע הקול ויבואו השוטרים לחפש עון? אמת הדבר כי שוטר העיר לנו הוא, בכל זאת חלילה לנו מעשות כדבר הזה, כי גם אנשי שלומנו לא יאמינו בנו ויאמרו כי שלחנו בו יד על אשר בקש ממנו חשבון והבאנו עלינו רעה –

– ומה היא עצתך? – שאל כלבי.

– עצתי היא כי יארוב בן־סוסי לו בגן בית האספה, כי בלי ספק יבוא שמה אל האספה ושם ימיתנו בסתר ולא יודע הדבר לאיש –

– טובה העצה, טובה העצה – קראו שני הגברים יחד. והאשה הוציאה להם יין וכוסות וייטיבו לבם, עד אשר הופיע פתאֹם עמיל בבית ומבלי הרבות דברים אמר כי יַרְאוּ לו את האוצר ואת ספרי החשבון, והאשה מהרה ברגע ההוא ותעזוב את הבית. עיני כלבי מלאו דם בראותו זאת, ובכל זאת הבליג על קצפו ולא דבר דבר.


 

ב. חִקְקֵי אָוֶן    🔗

אף כי כבר נודע להממשלה כי עצרת בוגדים יעמיקו עצה במחשך ויפרשו רשתות על כל דרכים להפיח ארץ ברוח קנאה לאמונה וללאום, והכהנים אף המה ידם תכון עם פועלי אָון העושים מלוכה בסתר, ואף כי זה עתה הושם חותם צר על בית מקלט הנזירות על ידי אחד מֵרַבֵּי המלך ועינים רבות תצפינה על הליכות הקושרים קשר, בכל זאת לא חלו ולא רגזו העושים מלוכה אשר התקבצו בימים ההם לעיר שתיקא וסביבותיה, ויעמיקו סוד וישבו כסאות למשפט במערה אשר בחצר בית מקלט הנזירים, אחרי כי גם רֹב שופטי הממלכה עמהם בעצה, ויגלו את אזנם בטרם באה עליהם רעה, וגם בבית מקלט הנזירות לא מצאו החוקרים את כל הנמצא שם רק מעט מזער, רק את אסמות הבר ואוצרות הכסף, אבל לא את המכתבים והחקים והפקודות ומכונת הדפוס אשר היו עצורים שם; לא שבו מדרכם. בלילה בלילה נקבצו ובאו השופטים והשרים אשר איש איש לקח לו המשרה על שכמו לשור ולשפוט, ויצדיקו וירשיעו ויתנו עֹנש וישאו פני החוטאים ממום כהעולה על רוחם, וגם בלילה ההוא נועדו יחדיו וישבו על כסאיהם השופטים הצדיקים האלה. שלחן גדול עמד בַּתָּוֶךְ, והכמר הגדול ישב ראש ולימינו שר הארץ ולשמאלו איש כבן ששים אשר על פניו ילין עֹז ושפמו הארוך מאד ועיניו המבריקות יפיקו מורא, ואחריהם ישבו אחות השר ואשת כלבי וכמאה אנשים ונשים ובהם כמרים ונזירות, אשר באו לשפוט איש חוטא ופושע בממלכה. אך רגעים אחדים שררה דומיה, ואחרי כן התנשא הכמר ממקומו; פניו אשר כסו בחלבם האדימו כדם ועיניו הירקרקות העידו בו, כי לא להמליץ טוב על הנשפט התרומם ממושבו. הוא התנשא ויפתח בתפלה ותחנה להגואל פיו, ואחריו ענתה כל האספה ברגש; עיניהם נשואות השמימה וכפיהם על לבם וכה עמדו הכן עד כלות הכמר את תפלתו, ויתן להם אות כי ישבו וישבו; ואז שב ויפתח פיו ויקרא: "אדונים וגבירות! הנכבדים אשר נקבצו ובאו הנה לתת יד להלוחמים מלחמת האמונה. בני פולין היתד הנאמנה התקועה במקדש הדת הקטולית, אשר אך היא תורֶה תּוֹרָה נאמנה ואשר אך בידה לחלק אֹשר וחלקת שדי במרומי מעל, בני פולין, אשר כספירים ינוצצו בכתר אבינו מלכנו ברומא מאז ועד היום, בני פולין גבורי כח ואמיצי לב בארץ, אשר על אמונתם יחיו ובדגל ארצם ועמם ישבעו, הרימו יחד ראש, ומי יקום בפניהם? מאריות גברו אלה הבחורים אשר ספיר גזרתם, חדו מנמרים הבנות העדינות בקומן לישע עמן ואמונתן! מפניכן ינוסו אלפים ורבבות כקש יבש יתמוללו, ידרוך הדורך חציו, יקבץ המלך את כל חילו וחיל כל העמים יחד ועליכם לא יצלחו, כי חסד אלהים עליכם יופיע וברכת אבינו הקדוש תעטר עליכם כצנה. לא לכם אדבר להעיר רוחכם להפיח בקרבכם עז וגבורה, כי אין כמכם בכל הארץ ובכל הגוים לעז ותחבלה גם בלעדי אגיד. אבל רעה אחת נוראה תרחף נגד פנינו; רוח תועה תפיח בנו למפח נפשנו והוא ישיב צור חרבנו אחור ולא נשגה חיל; אם לכח אמיץ הנה בן פולין, אך נגד רוח שקר ילחם לשוא. אחי! הנה למדתם ארחות אחינו בני אמונתנו, אנשי גאולתנו בני העם מבחר העמים, בני עם צרפת, רוח מלא מהם בא גם אליכם להתעודד לפרוק על, לעשות מלחמות ולעלות אל עָל בזרוע רמה; כמהם על נדיבות תקומו ותתנו כבוד לאלהים ובחירו, הוא אבינו הקדוש; כמהם תשגבו ישע לסוכך על אמונתנו וארצנו מפני בנים לא אמון בם, אך זכרו זאת, אחי, והתאוששו! להצרפתים עם הזרוע והכח, החכמה והנדיבות, העשר והאמונה, להצרפתים האלה המשפט למשול בכל הארץ, לרדות בכל העמים ואף כי להיות מושלים ולא עבדי מושלים בארצם, ומי זה השח גאותם זה פעמים רבות? מי זה השיב אחור ימינם וינבל כבודם? מי זה שם לאַל כל דברי גבורתם וחין ערכם זה פעמים שלש? האם בגבורה או בחכמה ועצה ותחבלה? אך לא! הן ברכת אבינו הקדוש חופפה על ראשם ויד מי תעצר כח להלחם נגדה? הן עצת האמונה היתה להם לקו ומי יפירנה? אבל השטן עשה זאת! השטן רקד בינותם, ובראותו כי אזלת ידו מהשיב את לבם אחורנית מאחרי אמונתם, כי בנים נאמנים המה שריהם ואנשי צבאותיהם, אז נתן בפיהם רוח שקר, רוח גאה וגאון לדבר שלום אל כל בני האמונות וגם את היהודים המתעבים והנבזים המקללים בפי גואלנו, גם אותם קרבו כמו אחים וידברו להם שלום ומשפט, ועצת השטן הזאת היא הורידה לארץ כביר כחם, הושיבה אותם כפעם בפעם בשפל ותתנם למשסה! – הידד! האח! אמת ואמונה! – נשמע מפי רב בני האספה, והכהן הרים קולו עוד יותר – אחי! רוח שקר אמרתי לכם, רוח תועה שם דבריו בפי אחינו הצרפתים, כי אמנם אל תשימו אשם נפש אחיכם הנדיבים האלה בני האמונה הנאמנה פן מקרב לב ידברו שלום לכל העמים והאמונות, לא זאת; לא לבן צרפת, בן נאמן לאביו ברומא, לאהוב את בן אחת האמונות הכוזבות אשר השטן הולידן; לא בן צרפת ישכח מי הוא ומה חובתו להאב הקדוש ולאמונתו ויתן יד אחוה לבן לא אמון בו; לא כן אחי! אבל השטן שם הדברים האלה בפיהם, רק בפיהם ולא בלבם, ובכל עת ובכל זמן נכונים המה לשפוך דמם כמים בעד אמונתם, ואך למען נחול כבוד העמים, למען ישימו העמים האחרים מבטחם בהם נואלו אחדים משריהם לשאת על דגלם פתגם השטן: “חפש האמונות”. חפש האמונות! הוי פתגם שוא, הבל ורעות רוח! אם לאמונה עיניהם איך יתנו חפשה לאחרים להתקלס בה? אך חפש אחד יש בתבל והוא החפש לאהוב ולכבד את אלהים ואת הממלא מקומו בארץ, את אבינו הקדוש ובלעדו אין חפש, רק חרב, חרב נוקמת על כל הבועטים בהם. ובעבור זאת יען כי נואלו אחינו הצרפתים לשמוע בקול השטן ולדבר בדברו אף אם לבם בל עמם, על כן כשלו נפלו ועוד לא יוסיפו קום כל עוד אשר לא תשוב שם המלוכה לקדמותה, אשר המלך הראשון ואב לכל העם יהיה העבד הראשון לאלהים והבן המקשיב לאבינו הקדוש, כל עוד אשר לא ישרשו אחרי הפתגם השוא לבער אחריו עד אשר לא תשאר לו אף שארית בארץ, כל עוד אשר אף בן ממר להורתו לאמונה הקתולית יראה חיים בארץ ההיא כחפצו, לא תצלח למלוכה וכל גבורתה עמה נשתה; אך היום ההוא לא ירחק עוד; מיום ליום ירבו בעלי האמונה בארץ ההיא ואותות ומופתים יֵרָאוּ במקומות רבים ולשמעם ינהרו אלפים ורבבות, ויום הגאולה לאמונתנו ולהעם כלו לא ירחק. והנה זה קמתם עתה אתם ללכת בעקבותם לקרוא חרב לאלהים ולאבינו הקדוש ותואלו כמהם לשמוע בקול השטן ותתנו יד לפושעים, לזרע שקר, ותביאו בחברתכם בנים אחדים מהעם אשר זעם אלהינו ותצלחו? לא תצלחו! כל חכמתכם וכל גבורתכם יעלו בתהו. דם בחורי בני פולין אראה כנחל נובע יכסה שדה וככר, שוק ורחוב, דם גבורים ואצילים ילחכו כלבים וכל אלה על כי נתנו יד לפושעים, על כי שמעו בקול השטן לאמר לבוגד אח! ולזעום אלהים איש עצתי! הבדילו את המשפחה הרעה הזאת מקרבכם, בערו אחריה כאשר יבער הגלל עד תמו! צדיקים אל תתערבו עם פושעים פן יפקוד עליכם אל זועם את אפו ויהפוך חרבכם לקש וגבורת ידכם למרך לב! התאוששו אחי! חרב לאלהים ולאמונה וכל זעומיהם תחתה יכרעו יפלו ואנחנו נרים ראש! –

– חרב לאלהים ולאמונה! – קראו רב בני האספה בקול גדול. בעת אשר הכמר נשא מדברותיו נתן אדון הארץ אות, כי אחריו יחפוץ הוא להשיב דבר, וגם השר הזקן נתן אות וכמהם כן עוד אחדים, ואחרי אשר כלה את דברו חפץ אדון הארץ לקום, אך השר השני התנשא בחפזה ובטרם עוד פתח אדון הארץ את פיו מהר ויקרא בקול גדול: אדוני וגבירותי! כן דבר אבינו הכהן, חרב לאמונה נשא על ירכנו וחרפה היא לנו ללחום יחד את בני העם הנבזה וכלמה תכסה פנינו לנצח במלחמה על יד הנבזים. הן בן ראשי אצילי פולין הנני, בן מלכי קדם, ואני הקדשתי את חרבי לעמי ואמונתי, אבל לא את כבודי, את כבודי לא אתן להעם הנמאס כתולעת בעיני, אני אשר אבחור לתת את זרועי להשבר מקנה מתת אותה לאחד מהנבזים והנמאסים האלה. כלה נגרשם! – –

– ובעת אשר ידפוק על דלתות הנותנים כסף בנשך, אז לא יבוש מתת ידו להם, אבל עתה כבר חדלו מעשות זאת ועל כן יקצוף עליהם – אמר אדון הארץ אל אשת כלבי בקול דממה, אשר הגיע עד אזני המדבר – והוא התגעש וכמעט דבקה לשונו לחכו מקצף וישב על מקומו; אז התנשא שר הארץ ויעמוד רגעים אחדים ויתבונן בהאספה כאיש אשר ידע מראש כי יצליח בדרכו ובמנוחה ובכבדות החל דברתו:

– “שמעוני אחי! הנה אתן כבוד לאבינו הכהן, אבל לא תעצמות ועֹז לדבריו; כבוד אחלק לו ברבים על קנאו קנאת אמונתנו, כי לו המשפט, כהן הוא; אבל אהבת הארץ והעם אחרת תורנו. הן העת ההוללה ההיא, אשר בה השתגעו הנסיכים והשופטים ויתנו לבם כאלהים לשפוט על כל נעלם, העת ההיא כבר הלכה לה ולא תשוב. לא לאלהים נריב היום כי אם לעם, זה משפט כל הנלחמים עתה, ואת רוח עם ארץ צרפת אני אדע, וגם בלעדי ארץ צרפת הנה עתה כל הארצות תדענה משפט וחֹפש, והיהודים אשר אתנו ילחמו אחינו הם. הלא אז כאשר בדמם יקנו את משפטם הן לא עוד נבזים יהיו, ואלה אשר ימאנו לתת ידם אלינו המה כלה גרש יגרשו ולא תהיה להם תקומה בארץ; אבל אם ימצאו בקרבם נדיבי לב אשר רוח בם ויעמדו לימיננו בכח ידיהם או בכספיהם אז עלינו לקרבם כמו אחים” – –

– כספם נקבל באהבה וכֹח ידיהם למה לנו – קרא אחד מהאספה.

– “גם כח ידיהם יועיל לנו, ובעת מלחמה עלינו להוקיר אנוש מפז, כן יאמר כל איש היודע מלחמה, והאיש אשר לא כן ידבר הוא לא ידע ממשטרי ממלכה עד מה, לא אל אבינו הכהן דברי, כי הוא באמונתנו יחיה ועליו לשמור את משמרתה; אבל לנו, אשר עלינו לשמור על הארץ ועל העם, לנו אשר אחד ממנו יְבֻחַר למלך, לנו לדעת משפט הארץ ומה טוב לה, וחלילה לנו מעשות מעשינו כמשגעים אשר ינשכו באפם את אחיהם וקרוביהם האומרים להיטיב עמהם” – – השר לא כלה את דברו כי לא נתנוהו לכלות. כלם יחד נתנו קול שאון והמולה; זה קרא כי לא יחפוץ במלך כי אם ממשלת העם תהיה, והשני שם את האב ברומא למלך על ארץ פולין, והמדבר אחרי הכהן החזיק בהמלוכה למען בן מלכי קדם בארץ ורעהו נלחם עמו, כי לפי דבריו רק אבותיו היו מזרע הממלכה, והכהן הפקיד את הארץ בידי אלהים ועל ראשו נתן נזר מלוכה; וכה רבו כלם יחד בחזקה והשר עוד על עמדו יעמוד ויצפה לקץ כאשר תשוב הדממה לקדמותה וישוב לדברו, ופניו העידו בו כי צר לו מאד על אשר לא כלה מדברתו אשר הכין ליום הזה ושעות רבות נדדה שנה מעיניו עדי אמר לנפשו אל תיראי, ועתה בא שטף ההמון וישטפה בראשיתה, ועל כן שב וינסה פעמים אחדות להרים קולו, אך שומע לא היה לו; אז קרא בקצפו: האתם תעשו מלוכה, אתם אשר לא תדעו דַבֵּר ומשפט, הן כבית מרזח היה הבית הזה ולא כבית המשפט – –

– הוא יתן עלינו חרפה – קראו אחדים בקול – מורד הוא! –

– נשפטנו כמורד – קראו אחרים.

– מי יודע אם לא מרגל הוא שלוח מאת הממשלה? –

– לכן – קרא השר בחמה שפוכה – אחזיק במשפט ידי, ואם תמאנו ומריתם כשכורים או כפראים לא אלך עמכם ואצוה על עבדי כי יפנו מחר את הבית. – הדברים האלה נתנו חתית בלבם כרגע, כי זכרו כי הוא אדון הארץ ובכספו ינהלם עד הנה. והכמר התעורר אף הוא להשבית את השאון, ואחרי רגעים אחדים הצליח בידו והשר שב וידבר דבריו זמן כביר עד תמם, ויגמר אֹמר כי גם ליהודים זכות ומשפט אם אך יתנו ידם וכספם, ורֹב בני האספה הודו כי כסף היהודים טוב הוא מאד ואין לדחפם בשתי ידים. אז קם איש אחר מקרב העדה, אף הוא כהן הוא, וידבר כלה ונחרצה על היהודים וַיַרְאֶה לדעת כי כסף היהודים לעם הארץ הוא, כי אך בחמס ורמיה מצאו את כספם, ועל הדבר הזה אין לתת להם כל משפט וכל חפש, וצדקה וחסד יעשו עמם אם לא יזבחו את כלם פעם אחת; אבל את הכסף יקחו מהם בחזקה וימצאו חן בעיני אלהים, כי דם עם הארץ יכסה עליו. – דבריו מצאו חן כמעט בלב כלם ופניהם העידו כי נכספו נפשם מאד להביט כרגע על אוצרות הכסף אשר ליהודים, למען דעת אם לא בדם הארץ הוא נטבל, ויחל שנית ריב עד כי פתחה אשת כלבי את פיה ותתן לאדון הארץ צדק, ומה גם אחרי אשר באספה הראשונה בעיר שבורה כבר הוציאו משפט לתת גם ליהודים להלחם יחד את עם הארץ והמשפט הזה חזק וקים הוא ואין להשיבו. כל השומעים השתאו על חכמת האשה ואף הכמר עמהם, והוא כמו בוש על כי לא חשב זאת מראש קם ויאמר: אמנם כן; אבל אחרי אשר הפושע אשר אותו נביא במשפט יהודי הוא, לכן לא יכולתי לכלוא רוחי מזעום את זעומי אלהים; אבל על הפושע והבוגד הזה אשר גלה מצפוננו אדמה כי לא ימצא אף אחד אשר ידבר טובות עליו –

– מות יומת הבוגד, מות יומת היהודי! – קראו רבים פה אחד.

– אבל אתם תשובו ותקראו יחד בקול המולה ועוד טרם תדעו עד מה! – קרא אדון הארץ.

– הִכּוֹנוּ ושמעו – קרא הכהן – ואחר תשפטו. הנה ידעתם, כי שלשום באו צרים במקדשנו ויחפשו בכל בית מקלט הנזירות הקדושות ואחרי כן שמו חותם צר על הבית ורבות מהנה וגם מאחינו הובילו שבי, וכל אלה יען כי יהודי נבל אחד הכה אותנו בלשון בעיר המלוכה. היהודי הנבל הזה הוא אח ומודע ליהודי איש חמודות, אשר כאחד ממנו היה עד כה וידע את כל מצפוננו ויגלה לרעו הנבל, והנבל הזה גלה זאת בעיר המלוכה, למען יוציא לחפשי בת העם הארור הזה, אשר אמרה לעזוב את אבותיה ואמונתה, ובחזקת היד הוציאוה שִׁלוּמִים בעד הסוד אשר גלה. והשוד והשבר הזה בא עלינו לרגלי הבוגד איש חמודות, אשר לא הסתיר הסוד, ומי יודע מה יקרנו עוד לרגלו. הבו תמים, השמיעו משפט, אל תשאו פני איש –

– מות יומת, מות יומת הבוגד וכל היהודים עמו! –

– אבל שאו נא ואל תמהרו במשפטכם – ענה שר הארץ – איש־חמודות לא בוגד הוא ולא בגד בנו, ונהפוך הוא, לבבו שלם עמנו הרבה יתר מרבים מהנאספים פה. אמת הדבר, כי גלה את סודנו לרעו, אבל אנחנו נתנו לו רשיון לעשות כזאת למען תפוש נערי עמו בלבם ולקרבם לאגודתנו. וגם הצליח בידו לעשות כזאת כאשר תדעו כי כעשרה נערים יקחו חלק במלחמתנו וגם את רעו אמר למשוך בעבותות אהבה אלינו, ואם לא הצליח בידו האם בו העון אם התמם עמו ויבגוד בו. אבל איש חמודות ינקה מפשע, כי אף הוא התעורר על הבוגד וישבע להורידו בדם וחרפה שאולה על הנבלה אשר עשה. הוא נשבע ואף יקים את דברו; ומי יודע, אם לא כבר שמר מוצא שפתיו ולשון המלשין תלחך עתה עפר ארץ. כי איש אמיץ כח וטהר לב הוא ולא יכזב. על כן, אחי, זכרו זאת ואל תהיו נמהרים במשפטכם ואל תדיחו איש חרוץ כמהו מחברתנו –

– מות יומת, מות יומת! – קראו רבים בלי חשך.

– האין פה איש אשר יבין לשפוט מישרים? – קרא השר בקצף – כי תקראו בקול ולא תשמעו ולא תבינו ולא תשימו אל לב מה אתם עושים? –

– משפט מות נחרץ עליו – ענה הכמר – ומות יומת כבוגד; אך באחת יציל חייו אם יעזוב אמונתו והיתה לנו נפשו כפר הנפש אשר נדחתה מאמונתנו באשמתו. – לדבר הזה הריעו כל השומעים תרועה גדולה כמו דבר אלהים שמעה אזנם ואף השר לא ערב לבו לדבר עוד דבר ויחליטו המשפט כי עמיל איש־חמודות ימיר דתו או מות יומת, וברגע הזה נשמע קול קנה רובים ויחרדו כל היושבים ויקומו בבהלה מכסאותם ויתפרצו להחבא, ובעוד רגעים אחדים הובל איש אשר בגדיו נגאלו בדם על ידי שומרי הפתח אל הבית, ואחריהם איש בחור כארזים ויתיצב הכן בצד הדלת.

– עמיל! –התפרץ קול מקרב לב אחות השר ותצנח מעל הכסא ותתעלף, ויקם שאון נורא בבית.


 

ג. לֵב גִבּוֹרִים    🔗

גם איש אשר לבו לא הלך אחרי דברי הכמר בהללו את אחיו ובני עמו על אֹמץ רוחם וכח לבם, גם אחד מאלה הָרָעִים והמרעים אשר יקשיחו לבם עד לבלי תת לעם הזה תקומה ויאמרו כי בעון בצעו וגאותו שקר ורום עיניו על בלי מה ירד פלאים, כי אך לשונו ארוכה וידו קצרה מעשות נפלאות, גם אחד מֵהַמֻכִּים בסנורים אשר לא יראו כי רק בני צרפת המה העם אשר בחר בו ה' לכח, לחכמה ולתפארת, ועל כן לא יתבונן גם לחין ערך בני פולין אשר באשורם אחזה רגלם, גם איש שתום עינים ולב שמן כזה שב ברגע אחד, בלי כל ספק, ויכרע ברך לפני הדרת רום העם הזה וכחו וגבורתו אשר אין על עפר משלם, בראותו את המבוכה והחרדה אשר נפלו בבית לקול קנה רובה אחד אשר נשמע בחצר. חמדת הארץ, בחורי העם, לוחמי המלחמה ועושי המלוכה נועדו פה יחדו להסיר גבולות הארץ ולהרים יד בממלכת המושל אשר רבבות רבות אנשי קרב נושאי נשק תֻּכּוּ לרגליו, ומי זה לא יבין כי נפשות יקרי ערך כאלה לא יְסֻלָּאוּ בפז, ואיך לא יחילו בשמעם קול כלי־מות? הן, בלי כל ספק לא על נפשו דאג איש, כי אם לחיי רעהו היקרים מאד, לכל העם, ואיך ישב במנוחה בשמעו קול כלי אשר לפעמים ישיא מות על העומד לנגדו. וכה גברה פחדתם אשר פחדו איש למען רעהו, עד כי דחקו ודחפו איש את אחיו ואיש את אשה וילחמו בפתח הפתוח אל המערה הגדולה אשר בתחתית הרחוב והמובילה אל בית התפלה הגדול. כלם איש לעברו פנו ואין מביט אחריו לראות אולי מגורת שוא היא, לבד אדון הארץ; הוא עמד על מקומו ויבט סביבו בקצף וגם בשאט נפש כמעט, והכמר הגדול גם הוא נותר על מקומו, אף כי גם הוא לשונו לחכו דבקה, עד כי עיניו ראו את המהומה בדחוף איש את רעהו ויכשלו ויפלו יחד בצד הדלת, הכמר השני על אשת כלבי אשר התגלגלה מהמעלות, וסרח העודף אשר לשמלת גבירה אחרת נאחז בכף המנעול ותהי למכשול להגבור, אשר אבותיו מלכי קדם בארץ הזאת היו; עיניו ראו זאת ולא עצר כח לתת צו כי יעמדו על עמדם, אבל אלהי השמים הן לא יעזוב את חסידיו בעת צרה וגם להצדיק הזה שלח עזרתו מקדש, וישב לו את רוחו אחרי אשר עברו רגעים לא מעטים, ויתן קולו על הנחפזים, ולאחד אחד שבו וישבו על מקומם ויריבו חד את אחד על כי לא עמד לבו בעת מבוכה, ובן מלכי הקדם הרבה לשפוך עזוז אפו על מוגי הלב, אשר הביאו את המבוכה ולרגלה באה בלי ספק צרה גדולה להנשים העדינות, לולא חש הוא לעזרתן לתת להן ידים לבל תכשלנה בדרכן, ועל רעהו היושב לימינו חרה אפו על כי מאן להכיר את חין ערך גבורתו. הן מי זה לא יודה, כי כח לב מאד נעלה דרוש לאיש לזכור את הנשים כי עדינות הנה וכי עזרה דרושה להן בעת מבוכה כזאת? ולולא היתה הגברת אשר ברשת שמלתה נלכד גם היא אשה, כי אז בלי כל ספק יְעָדָהּ לקרב על כי ערב לבבה לאמר לו כי הוא היה לה אבן נגף, בעת אשר ככרוב הסוכך סכך עליה בשפמו הארוך. לא כמהו היה הכמר השני; הוא כאיש עובד אלהיו דבר בפיו את אשר היה בלבו, ויתן תודה בשפתיו לאל מושיעו, כי שלח לפניו את אשת כלבי אשר לא מוצקה היא כברזל עשות אשר ממנו נעשו השלבים, ועל כן לא נשברה אף אחת מעצמותיו. זמן רב לא שקטה עוד המהומה ואיש איש דבר ויוכח את רעהו, עד אשר החל שחוק קל לרחף על שפתי האחד ועל השני והשלישי, עד כי פני כל האספה כמעט נראו כשחוק קל, או כככב טהור הנראה במרומי שחקים אחרי עבור סופה. אז ראו כי בן־סוסי הוא האיש הנפצע ועל ידו יעמוד לא אחד משוטרי המלך, כי אם היהודי איש־חמודות אשר זה עתה שפטו משפטו למות. ויסבו כלם את הפצוע ויעתירו עליו שאלותיהם, אך הוא לא ענה דבר, רק נאנק מאד.

עמיל עמד על מקומו ויתבונן אף הוא בהאספה ומבוכתה, הכן עמד כאיש מכין גוו למלחמה. נחמד לעינים היה בעת ההיא בעמדו הכן, הרבה יתר מאז; קומתו כתמר, רגליו המכוסות בבתי רגלים אשר עד הירכים הגיעו נראו כרגלי גבור, ידו אחזה מקל ועיניו הביטו נכחן ויפיקו עז. אלישבע, אשר כרגע שב רוחה אליה בראותה כי לא הוא הנפצע כאשר דמתה בתחלה, התבוננה בו בעינים מפיצות אש אהבה, אך כלאה רוחה בחזקת היד, וגם אשת כלבי אשר המעמסה הוסרה מעליה פקחה עיניה ותתבונן בו מאד כמו לא הכירה אותו, או כמו שאלה את נפשה: האם בסנורים הֻכֵּיתִי עד הנה עד לבלי ראות את אור השמש בצהרים. פני שר הארץ העידו בו כי לא ישר בעיניו באו הנה ברגע הזה, ושפתיו ברור מללו לו בקול דממה: הן הזהרתיך לבל תבא בלילה הזה הנה, ומדוע לא עשית כדברי? – והוא אף הוא ענהו במנוחה ובקול דממה: יען כי אחשוב כי רגלי נתנו לי לא למען לברוח ולבקש מסתר, כי אם לנשאני אל מחוז חפצי – ובדברו בחנו עפעפיו את אלישבע ויוסף לעמוד על מקומו מבלי נוע.

– מה זה נפל פה? – שאל הכמר – מי נגע בך? הגד בן־סוסי? – בן־סוסי החריש וישכב כמת על הספסל אשר הניחוהו עליו.

מי זה שלח ידו באחד ממתי סודנו? – הוסיף הכמר לשאול את השומרים אשר הביאוהו.

– אני! – ענה עמיל בקול גדול.

– אתה! – קרא הכמר בקצף נורא ושאון קם שנית באספה – אתה שלחת ידך באחד מאנשי שלומנו, אתה אשר בגדת בנו ותגלה מצפוננו ותביא עלינו רעה, אתה נועזת לשלוח יד באחד בחורי פולין הנאמן בבריתו לנו. עמוד למשפט! –

– לא לעמוד במשפט באתי הנה, כי אם לשפוט, כי לא רשע אני, אבל ארשיע את הבוגדים אשר בהם תשימו מבטחכם; אני לא בוגד הנני והאיש אשר בשם הזה יכנני לו יאתה להקרא בשם הזה. חרפת מחרפי אל חיקם אשיב, כי אני עשיתי ברשיון האספה בשבורה, לא גליתי דבר בלתי אם אמרו לי לגלות, ואם איש סודי בגד בי הוא הבוגד ועלי להביאו אותו במשפט; אבל בפעם הזאת אקום כמזכיר עון לבוגדים אחרים, הנה האיש השוכב בזה הוא בוגד ובליעל, מרצח חרש, איש מרמה וְגַנָּב – –

– רק היהודים גנבים המה ולא עם הארץ – קרא קול אחד; אך עמיל לא שעה אליו ויוסף לדבר בקול חזק: אני מכרתי גויתי ונפשי לעבוד עבודת הארץ כאחד מבניה; אני לא אשקוט ולא אנוח לילה ויום, ולכל המקום אשר המות רובץ לפתחו שמה ישלחוני ושמה אלכה ברוח נכון, ואת אשר נטל עלי אעשה מבלי מגור ומבלי שאת פנים, וביום הזה נודע לי, כי הפצוע בגד בממשלתנו וישלח ידו באוצרה יחד את בוגד שני, אשר כלבי שמו – – – כרעם ברקים הרעימו דבריו באזני כל האספה, ויביטו כלם כה וכה לראות מה ישיב כלבי על תוכחתו, ועתה ראו כי הוא איננו בינותם, ופני אשתו כשלג הלבינו, שניה צללו ושפתיה נעו בלי חשך ועמיל כונן חצי מבטו אליה ויוסף: היום באתי אל בית מלאכת השטרות לבקש חשבון, וידעתי מראש כי אמצא צרור נקוב, כי כבר הֻגּד לי אשר זה המשתרע בזה ומרעהו מלאו כסף חורם בהשטרות הטובים אשר מצאו כֹּפר המזויפים, וכאשר חשבתי כן היה, כי שניהם יחד קמו בפני ויאמרו לגרשני מהבית, וגם כאשר הראיתי להם הפקודה הכתובה ביד ראש ממשלתנו לא שמעו בקולי ויאמרו להתגרות בי מלחמה; אך אנשי חיל כאלה אשר כל גבורתם היא לגנוב בנות מבתי הוריהם ולבגד בהן אחרי אשר נצלו את עדין, אנשי חיל כאלה בקשו להלחם אתי אך בדבר שפתים ולא בגבורת ימינם, ובראותם כי לא אֵחַת מפניהם, אז נסו להטות לבי בשוחד, וכאשר גם זאת לא עלתה בידם הפילו עלי בלהות, כי הנני הולך למות אם יערב לבי לבוא בלילה הזה אל האספה, כי משפטי יהיה למות. אבל אחרי אשר מפני כל אלה לא חַתִּי, לכן יזמו הגבורים האלה מזמה אחרת להצמיתני; המשתרע פה הסתתר בצד שער בית המקלט הזה, ובבאי אמר לירות עלי כדור מות במו אֹפל. אבל כמלאך מושיע קם לי עם מרעים, כיד נעלמה הֵסֵבָּה את ראשי אחורנית מבלי משים ואראה את המרצח חרש, ואך את קנה הרובים מידו במקלי אשר בידי, ובנפלו התפרץ הכדור ויפצענו. – תמהון ושממון אחזה את כל האספה, פני כל הנשים העידו בהן כי נכונות היו לסלוח לו לכל עונותיו וגם על חטאתו הגדולה אשר נולד על ברכי יהודים, והגברים הביטו בו בקנאה ויתלחשו רגעים אחדים.

– לדבר הזה עליך להביא עד כי כן הוא; אבל בתחלה עליך לעמוד כחוטא לפני השופטים אשר ישפטוך על עונך אשר בגדת בנו ותגל את סודנו –

– בתחלה עליך לשלוח רצים כי ימהרו להשיב את הנמלט, אולי יש עוד תקוה להציל את העֹשק מידו. הן תראה כי הוא ברח וימלט, ומי יודע אם תמצא עוד ידך אותו. אני הן לא אברח כאשר תראו כלכם ועוד תמצא ידכם לשפוט משפטי כהעולה על רוחכם; אבל הבוגד אשר יירא מחרב המשפט הוא לא ישוב אם לא תמהרו להשיבנו. – האֹמץ אשר הפיצו עיניו בדברו והדברים אשר הוציא מפיו בבטחה ובקול גדול לא כנשפט כי אם כשופט ומצוה לקחה כל לב, עד כי רבים בהאספה נתנו לדבריו צדק והכמר שם שנית פניו אל בן־סוסי וישאלנו, אך הוא לא ענה דבר. אז שם פניו אל אשת כלבי ויאמר: ומדוע תחרישי אַתּ? הן תשמעי מפיו כי ישים חטאת נוראה בראש אישך ומדוע לא תכזיביהו? –

האשה אף כי רוחה שב מעט אליה בדבר עמיל את דבריו, בכל זאת עוד נפעמה ונבוכה היתה ובכבדות פתחה פיה ותאמר: אני לא אכזיב את דבריו, יען כי לא אדע עד מה. היום בבקר ברגע בואו עזבתי את הבית ולא אדע מכל הנעשה שם –

תמהון ושממון נראו על פנים, בשמעם כי האשה לא התעוררה להכזיב מליו, רק תסיר האשמה מעליה. פני הכמר העידו כי הוא בא במבוכה ויחשוב מלים מה לשאל עוד ואדון העיר רזם בעיניו לעמיל; אך הוא כלא רואה עמד על מקומו ויבט סביבו. רגעים אחדים שררה דומיה, עד אשר התעורר בן מלכי הקדם וישם פניו אל האשה ויאמר: בי נא, אבל אם נאמנים דבריו הלא יקרך גם אותך עון כי הלא גם את היית תמיד עמו בעשותו מלאכתו – הדבר הזה כמו נפח חיים חדשים ועֹז וגבורה בלבה ותתרומם ממושבה ותקרא: אמנם כן הוא, אני הייתי תמיד עם אישי ואהיה עמו כל עוד בחיים חַיָתִי, וכל יודעינו יודעים כי באהבה עזה אאהוב את אישי וחייו יקרים לי מחיי, אבל עוד אחת היא אשר יקרה בעיני גם מחייו וגם מכבודו והיא אהבת ארץ מולדתי – הידד! – קראו רבים פה אחד – למענה אקריב לא רק את נפשי כי אם גם הנפש היקרה לי מנפשי, ובשמעי עתה כי את פושעים הוא נמנה, אף כי נדכיתי מאד, אף כי ברצח בעצמותי שמעתי הדברים האלה, בכל זאת לא אעצר כח לדבר דבר נגדו עד אשר תצא כנֹגה צדקת אלוף נעורי, עד אשר יראו כלם כי טהר ידים ולב הוא ואז אקרא אני בגרון בלי חשך: נקם, נקם כבוד אישי וכבודי אני! אך בטרם אשר יצא משפטו אור, בעוד אשר אולי ימצא איש אשר יאמין בדברי מרשיעהו, אחריש, אשים ידי למו פי ואהיה למופת לכל אחיותי באהבתי לעמי; תלמדנה כלן לראות את כבודן מתפלש בעפר ולא תריבנה ותשאלנה כמוני היום: שופטים צדיקים, הוציאו משפט צדק והשיבו הכבוד לאשר נכון לו! – כברק יצא דבר האשה מפיה וכל שומעיה הגברים התרוממו ממקומם וימחאו כף בלי הפוגה.

– אבל מה לשופטים ולדבר שפתים? – קרא עמיל – מי יודע אם לא ברגע הזה כבר נמלטה הצפור מפח. הנה אתם שומעים ומריעים תרועה גדולה בעת אשר עליכם לעשות, שלחו רצים פן תאחרו המועד. – אם כי לא מהרו לשלוח את הרצים כדבר עמיל ועוד הרבה דברו והריעו ומחאו כף, אך בכל זאת שלחו לחפש בבית שמעיה אחרי כלבי, אבל השליחים מצאו את הבית פתוח ומלבד כלי הבית לא מצאו מאומה, ובשובם ובהשמיעם את דבר מלאכותם עת היתה לאשת כלבי להתעלף עד אשר עזבה האספה את הבית ויניחו את משפט איש־חמודות למשמרת ליום מחר.


 

ד. מִבְטַח עֹז    🔗

– אמנם לא אכחד, כי לא תודה רבה יהגה לבי להכותב או הכותבת את המכתב אשר הזהירני מפני מרצחים חרש בחצר בית המקלט ואשר על ידו נצלה ממות נפשי, כי לא אדע עוד מה טוב לי החיים או המות? – כה שפך עמיל שיחו לפני אלישבע בשבתם יחד בבית הקיץ לא רחוק מהעיר ששם תקעו אהלם היא ואחיה ולא סרו אל הארמון אשר שמעיה עוד גר בו.

– האם כבר רפו ידיך וכח לבך עזבך עד לבלי הוסיף הלחם עוד, כי כה נפל לבך ותהגה נכאים? אבל אני לאמיץ לב חשבתיך, או שגיתי? – ענתה אלישבע במנוד ראש.

– וְאַתְּ, האם תחזקנה ידיך או תאמצי כח לדבר אלי עוד, כי אמצא עֹז ותעצומות וידים במלחמה בעת אשר אראה כי עזרת חברתנו הבל, עצתנו קש נדף וכל כח גבורינו אך בפיהם. הנה המה עורכים מלחמה בשבתם בטח במערה ובשמעם קול רעם יחפזון ויברחו על נפשותם. ואלה יאסרו מלחמה? האם גם צבא המלך יאמין לכל דברי תהלתם הבל ויסֹגו אחור, המה אות ומופת יבקשו ואם אין, ישימו עד מהרה מחסום לפי הדוברים עתק בגאוה וגֹדל לבב –

– אל תוסף דבר כדברים האלה באזני, כי כבוגד תדבר היום. איש אשר רוחו נאמנה את עמו לא כן ידבר, ואף אם יעלה רעיון כזה על לבו יכחידנו תחת לשונו לבל ירפה ידי רעיו. ואם אֹמץ לבך עזבך הפרד מעל אנשי שלומנו אשר למען עמם וארצם המה נלחמים כמרי נפש ובקש לך מסתר מפני אויב – ענתה אלישבע ברֹגז.

– אנא גברתי, למה תקצפי על קולי בטרם בחנת דברי. האמנם אותי תרשיעי כי אֹמץ לבי עזבני, בעת אשר לרגעים אראה אֹמץ רוחי ולא אזכירנו ולא אקרא בשם מעשי אשר אעשה יום יום, בעת אשר חברי יושבים ושופטים ונצים יחדו ובגבורת ימינם יתהללו וירימו צור חרבם על אלפי אויביהם, בעת אשר המה יושבים חדר בחדר, האמנם תהיה תפארתי בחברת רעים כאלה? או ירום לבבי ואמצא עֹז ותעצומות בהתבונני לתעלוליהם? הגידי דבר אמת כאשר בלבך, הן לא לפני השופטים הצדיקים נעמוד ברגע הזה כי נטל עלינו להתחפש וְדַבֵּר שקר, הגידי דבר אמת כאשר יאתה לשפתים טהורות ולב טהור כמוך, הגידי אל תכחדי, בטהר נפשך אשביעך לבל תתנצלי את עדיך מעליך, את עדיך אשר בו חננך הטבע, הלא הוא התֹם אשר יאיר פניך ויתן לך לוית חן, ובשם העדי היקר והנעלה הזה אשר אף אחת מני אלף בכל הנשים ואף אחת מני רבבה בנשי עמך לא נחנו בו, בשם העדי הזה אשביעך לבל תכחשי לנפשך. מערך אבן חן לא יגרע מאומה אם בהתגללו באשפה כסה דֹמן פניו ונשבת מטהרו, אבל אם נעיב תארו בזדון, אחרי אשר הוצאנו אותו מהאשפה אז נחטא מאד. לא אפקד עליך אפי על כי תסתירי גם אַתּ את פניך ועיניך הטהורות מהאמת ועל דל שפתיך יעלו דברים אשר כדמן ישחיתו תֹם פנים בשבתך בחברת האנשים והנשים, אשר אך בשקר ימצאו עטרת חן להן ובכזב ישימו מחסיהן; אבל עתה בשבתך לבדך, אַתְּ ותמתך וטהר לבך יחדו, אם תחפצי להעיב יפעתן בחזקת היד תחטאי מאד. לכן אתחנן לפניך, דברי דבר ברור: האמנם תשימי מבטחך בהאנשים הפוחזים האלה העושים פה מלוכה בסתר? האמנם תכזבי לנפשך ותאמרי, כי אנשים אשר אין בהם לא צדק ולא יֹשר, ועל כן גם הכֹּח והעֹז לא להם נתנו, הן רק במחסה הצדק ילין עֹז, והיֹשר יתן לאדם אמץ לב, בשם הצדק ילך איש בטח בין מערכות האויב, כי לא את לוחמיו תחזינה עיניו, כי אם לברק אור הרגש הנעלה אשר בעבורו ילחם ילך ולא יכשל ויפליא בכֹחו ואם יכשל גם אז לא יפול כי אם ירום ונשא וגבה; אבל האנשים האלה אשר אך הות נפשם תתן להם משפטים ועול ורמיה המה מנהליהם בדרך, האנשים האלה לא יעמדו ביום קרב. ראי והתבונני מאד, מי המה אלה מחוקקינו ולוחמי מלחמתנו? בהם כהן מקנא לאמונה אשר דרכיו הנפתלים היו למלה; בהם דל גאה גנב ומכחש; בהם איש מרמה ובליעל אשר מקומו יכירנו בין שודדי לילה, בהם כל מרע וחנף, והמה יצליחו בדרכם? או אולי שנים שלשה אנשים הישרים בלבותם יעצרו כח לעמוד ביום זעם עת אשר בני שחת אלה המה עוזריהם? געל נפש יעירו בלבי המה ודרכיהם ודבריהם גם יחד. הה, לוא ידעתי אותם מראש, כי אז בחרתי מחנק נפשי מתת ידי להם, ובעבורם הבאתי על נפשי חטאה גדולה, שאחטא לאבי, ובגללם נשבעתי באפי להמית את רעי הישר באדם, אשר אך צדקה עשה בקומו להציל עשוק מידי עושקיו, אשר התעורר להשיב את הנדחה לאביה האומלל; הוא צדקה עשה, הוא הראה לדעת כי בלבו יֹשר ואֹמץ יחד נצמדו, כי שכח ברית רעים, למען הושיע לאובד בעניו, בהניפו ידו על חברת פועלי און האלה הגונבים נפשות מחיק הוריהן, הגוזלים גם מתים מבתי קברותיהם, על הזדונים האלה אשר חרפה וכלימה לאיש לגעת במו ביד, עליהם הניף ידו וישבר רגע את זרועם. לו הצדקה, ואת פני תכה בָּשְׁתִּי באכזריות, ואת האיש הישר והנאמן הזה אמרתי להוריד דומה יען כי צדקה עשה, יען כי התעורר על עדת חנפים! ומי יודע אם לא אני הסבותי בנפשו הטהורה, מי יודע אם לא בקחת אזנו דבר שבועתי ויקדם פני הרעה ועלי חמסו ירד, דמו יזעק אלי, כי אני הסבותי בנפשו! ועתה אַתְּ תשאליני מדוע נפלו פני, למה זה אהגה נכאים. את משפטי הוציאו אתמול למות כי בוגד אני! אני הנני הבוגד, והמה הצדיקים, האין זאת? אני גליתי סוד החברה ובן החברה הזאת ארב עלי לרצחני נפש מיראה פן אגלה תרמיתו, ולא אותו הביאו במשפט כי אם אותי, ולבבי ינוח וישקוט? ואני אַשְׁלֶה את נפשי בכזב לאמר כי נעשה ונצליח? אוי אוי לו לאיש אשר משך ידו את בוגדים כי לא יעמוד ביום צרה, ולבו יהדפנו עוד בטרם בֹאה! –

– בכל דבריך אלה השמעתני אך אחת, כי לבך יכך על אשר נתת יד לממשלתנו ולבך פונה היום מאחרינו, ועל כן תבקש חשבונות רבים, ואולי תאשימי גם אותי על כי הבאתיך בחברה הנבזה והנמאסה הזאת בעיניך. טוב איפו! למה זה תכביר מלים, בידך לפנות לך על ימין או על שמאל, הן בידך לבחר בדרכי רעך הצדיק, תעשה כמעשהו ואז ינוח גם לבך, ומי זה יעצר בעדך? –

היום תיסריני בשבט לשונך בלי חמלה ואני לא אדע מה עול פעלתי. הן זאת תדעי גם אַתְּ, כי לא אעזב את אחיך הישר באדם בעת צרה; על יד ימינו אלחם כל עוד רוח באפי, ולא אספוק אף רגע כי כמהו כן ימצאו עוד אנשים ישרים אשר אך אמת וצדק יבקשו; אבל בכל זאת לא בי האשם, אם כנפי תקותי לא תעלינה אבר כמאז, בראותי בעיני את פעלי מנהלינו אלה היושבים ראש, ואיך אוכל לקות כי נעשה ונצליח בראותי אך תהפוכות בכל דרכי חברתנו, ואם יבוא איש ויורם לעשות נכוחה אז יחד עליו יתמלאון וישימו לאַל מלתו, לבל תהיה לו אחרי כן הצדקה לאמר, כי הוא טוב יעץ. לוא ידעתי, או אף לו קויתי כי נצליח, כי אז לא דברתי דבר, כי אז לא ערב לבי אף להוציא מלה כזאת מפי, אבל עתה – –

– ומדוע לא תדבר כאלה גם באזני אחי, אולי יודך על טוב לבך על כי תחפוץ להלחם על יד ימינו ויאמר לך: חלילה לי מקחת מידך קרבן כזה; ואם לא בלבב שלם תחוש אהבה להארץ והעם, אם לא דמי לבך יתגעשו ויקראו מלחמה, הכבד ושב בביתך, כי לא למעני אבקש דמך כי אם למען ארץ מולדתי, ואם הארץ הזאת לא כארץ מולדתך היא בעיניך לא נוכל אף לא נאבה לתת אותך להלוך עמנו –

– הנה אראה, כי בפעם הזאת לא תביני או תמאני הבין את לבי. מה לעשות עוד ולא עשיתי, מה נטלו עלי ושבתי אחור מיראה או מרפיון ידים? ואם לך אמר לבי לגלות את הרשום על לוחו, האם תרשיעיני, האם תפקדי עלי עון על כי קצר כח הנני מִכַּזֵב לך ולדבר באזניך אחרת מאשר יהגה רוחי. אם יתנך לבך להוציא גם אַתְּ משפטך עלי לרעה בעבור זאת, אז אחריש ואגוע.

– אבל הן שאלתיך, למה זה תדבר רק באזני כאלה ולא גם באזני אחי? –

– יען כי אירא פן אביא מרך בלבו ותרפינה ידיו ובאזניך לא אירא מעשות זאת –

– רק בעבור זאת? שאלה אלישבע ותשפל עיניה מעט. –

– שמעי עדינה – קרא עמיל פתאֹם, ויתנשא ויעמוד הכן – שמעי עדינה את כל דברי, כי מר נפש הנני היום ולא אוכל לשום מעצר לרוחי, ואם לא לרצון יהיו לך דברי לא בי האשם. אַתְּ אלצתיני לדבר דבר אשר קברתיו עמוק עמוק במשכיות לבבי. רק לך ובאזנך. אדבר את אשר עם לבבי אשיחה, כי לפניך יגלו מערכי לבי אף אם אחפוץ לחבוש פניהם בטמון; לפניך יִפָּתַח פי אף אם אחפוץ מאד לשים לו מחסום. רוחי יסתער בחזקה ויפרץ לו דרך, למען יגיע עד אזניך ואולי גם עד לבך. אַתְּ היא אשר נתת לי לב אחר ורוח אחרת, שלו היה לבי, וַיָקֶר עשתנות שלוה כמעין טהור בראשיתו, ואַתְּ הפחת בו וירמו גליו ויסערו כהמות ימים. שוקט ובוטח הייתי כגמול בחיק אמו, וְאַתְּ לאיש עורך מערכה שמתיני, אשר לבו יהגה כלי קרב חצים ומות. לא עמי היה עם הארץ ולא ארצי הארץ אשר אשב בה, ופתאם היו לעמי וארצי, כי עמך וארצך הנם. בעד עמך, בעד ארצך אשפכה דמי לא רק במנוחת לב כי אם בתאות נפש, ברוח שוקקה כצחה צמא למים. באחת מעיניך תרוממיני ותתני עז וגבורה בידי להתנשא ולהרעם נפלאות על המון וצבא. לא אביט לאחור, לא אתבונן אל אשר אתי כי לברק עינך אלכה והוא אל מות אשר ממנו לחיים תוצאות יובילני. אַתְּ היא המחוללת רוח גבורה בקרבי ובלעדיך בול עץ הנני, וכל עוד אשר את תשיחיני, וכל עוד אשר שפתיך תבענה: קרב ומלחמה, אז גם קרבי קרב יהמיו, אז גם רוחי ונפשי תרועת מלחמה. אולם אם גם חוט חיתי אך ברוח שפתיך יטוה ויארך או באפס יד יכרת, אם גם מבט אחד מעיניך יוציאני אל הורג, אבל אשקטה ואביטה במנוחה אל אשר יקרני, אם אדע כי אַתְּ תשאי את שמי על שפתיך בכבוד, אם את תאמרי לי הגדלת לעשות בשובי כגבור מדרכי, או עין רוחי תראה דמעה בעפעפיך בכלות גבורתי יחד את פתיל חיתי. אבל להיות למשחק בידי מרעים, לפחד פן יוציאוני להרג כבוגד וְעַוָל, וגם אַתְּ תנשי את כל אשר עשיתי ואשר נכון הייתי לעשות אך למען אראה מאור פניך רגע, אז אומר לי יקר בעיני שבת בין קהל רפאים בעוד עת, בטרם נבלו שמי וישליכו על זכרוני שקוצים. הרעיון הזה יתן לי מגנת לב ורע פנים, ובכל זאת –

קול מליו נחבא מהדמעות אשר פרצו מעיניו, אבל גם לולא שמו הנה מעצור לרוח שפתיו, גם אז בלי כל ספק לא כלה את דברו, כי שתי אזרועות לבנות כשלג נחתו על צוארו וכמו יד נעלמה אחזה בו ותציגהו על ברכיו, וכף היד אשר נחתה על שכמו הֻגָשָׁה אל שפתיו הבוערות כגחלים.

ולא שקר היו מלי עמיל בדברו באש אהבתו, כי בעת דַּבְּרוֹ האמין אף הוא בדברו, כי נפשו תלהט גחלים מאש אהבתו להגבירה, אחרי כי זה ימים רבים דבר על לבו כי כן הוא. אמנם מהרגע הזה והלאה עוד לא נטל עליו לדבר ללבו כזאת, כי אמנם מהרגע ההוא אשר שפתיו נגעו בהיד השלוחה אליו החלה אש יוקדת ללהט את לבו ותצת את כל קרביו, עד כי לא ידע עוד מה עמדו. דמי הנעורים התגעשו בקרבו ויהיו כנחלי אש, ולא מצא מנוח לכף רגלו וירץ בחדר הנה והנה, כמו בקש מערכת צבא להתנפל עליה ולהכריעה תחתיו לעיני האשה אשר כל בה חיי רוחו. זמן כביר עבר בטרם מצאה אלישבע און לה להשקיט בדבריה לאט לאט המית רוחו, ולא אחת ולא שתים החלה לדבר אליו והוא כמו שכור מיין לא שמע דבריה וידבר ויענה בלי סדרים; אבל שמו עמיל אשר יצא מפי האהובה היה פתאֹם כמים קרים להשיב נפשו הבוערה. עמיל! דובבו שפתי אלישבע ורוח מלא מרצון וחן באו לו ויכריעוהו שנית על ברכיו, וכמקיץ מתרדמה התעורר אחרי כן וישב למולה ויבט בה מבלי הסב עין אף רגע.

– כמעט הפלת עלי פחדים, עמיל – קראה אלישבע ברוח חן – בסערת רוחך אשר כמו סופה וסערה סער בחזקה, עד כי אמרתי עוד מעט ותפיצני. אבל עתה אקוה כי לבך לא יהגה עוד נכאים –

– לבי יהגה אך את אשר יהגה לבך, כי לא לי הוא –

– לכן ארגיעה רוחך ואומר לך, כי אף אם נשבעת באפך להניף ידך על רעך בכל זאת אל יַכְּךָ לבך, כי אני קדמתי פני הרעה וידך תקצר מהשג עוד את רעך עד עולם, וכל רעה לא מצאתהו; הוא ישב עתה שלאנן ובטח ולא יירא לא מזעף אפך ולא מתגרת יד שונאים אחרים; אני עשיתי אלה לו למענך, כי ידעתי כי בעוד רגע תנחם מרעתך אשר חשבת –

– מלאך מושיעי את! אבל השמיעיני מה עשית? איך הצלת אותו? ואיכה יצא הקול כי טֻבַּע בנהר, אם, לפי דברך, הוא ישב בטח?

– זאת לא אוכל להשמיעך פן אחבל מעשי ידי; אבל היום אשר בו אגלה לך את הסוד הזה לא ירחק –

ואולי גם אַתְּ היית המלאך אשר הופיע אלי לפקוח עיני כי אל המות אכין מצעדי, אך מה אדבר אולי? בלי ספק אַתְּ היא הסוככת עלי מאויב ואורב, ובלעדיך מי יקום לי עם מרעים? מי ישים אלי לבו וחיי בעיני מי במה יחשבו? –

– בדבר הזה תשגה, ואם אמנם צר לי כי לא אנה המקרה לידי לחלץ נפשך, אבל חלילה לי מהתפאר במתת שקר, כי אמנם לאשה אחרת יקרו חייך, כי יד אשה כתבה את המכתב, זאת אראה ואאמין לדבריך כי לא תכיר את היד הכותבת –

– בחיי רוחי ונשמתי אשבע כי לא אדע עד מה – קרא עמיל ברגש.

– אאמין לדבריך, אף כי גלו את אזני כבר כי לבך נתון לעלמה, ומי יודע אם לא היא כרוב הסוכך עליך –

– מי דבר כזאת? – קרא עמיל בקול עֹז ויקפוץ ממקומו – תיבש אזרעי מקנה אם לא אשקיע בחבל את הלשון הרעה הזאת, לשון אפעה אשר שלחה בי חצי מרמה! אנא יהי נא זה חסדך עמדי להשמיעני כרגע שם הנבל המנבל את שמי בשקר! –

– גם זאת אשמיעך אבל לא עתה, כי עתה עוד עלינו לדבר דברים נחוצים מאד. דע לך כי אני אמאן כי תבוא בלילה למקום המשפט, הִוָתֵר פה ואנחנו נשמע איך יפול דבר ואז נודיעך –

– אבל הן נטל עלי לתת חשבון מעשי בדבר כלבי ובן־סוסי ולהשמיע את כל אשר אדע, כי אמש לא נתננוי לכלות דברי, ועוד זאת כי לבי יאמר לי כי גם אשת כלבי עמהם בעצה אחת, ומי יודע אם לא יצלח עוד בידנו להוציא בלעם מפיהם אם ישימו עליה משמר –

– ואני אומרת לך, כי תחדל מעשות זאת, כי שומע לא יהיה לך; להאשה הזאת אוהבים רבים אשר יקומו לעזרתה ואך לשוא תכרה שוחה לנפשך ותרבה מספר אויביך חנם. הן זאת לא נכחדה ממך, כי יד כהן הראש אתה בכל אשר תעשה והוא הלא ראש מחוקקינו בפלך הזה –

– זאת ידעתי כי גם בהעול והחמס אשר עשו להנערה המתה ולאביה האמלל יד שניהם היתה, ומי יודע כמה ישרים עוד יִגָזֵרוּ על ידם, אולם אחרי כל אלה עלי לעשות את אשר נטל עלי, והמה אם ישמעו או יחדלו –

– אך עליך לזכור כי לא כמזכיר עון הנך קרוא שמה כי אם כחוטא אשר עליו לשאת ענש –

– וגם בגלל הדבר הזה לא אוכל לְהִסָתֵר כגנב ובליעל –

– אבל אבקשך כי תעשה זאת למעני –

– ואם יחרצו משפטי למות, מי ימליץ עלי אם אינני במקום המשפט להוציא כנגה צדקי, אז הלא כרשע אהיה בעיני כל, ומי יצילני מרגשת פעלי און אשר קמו בי –

– אז אצילך אני – קראה אלישבע ברוח עז ופניה נהרו – אני לא אתנך לפול בידי מרעים; ואתה אמץ לבך, כי עוד נשגה חיל ועוד תעוז ידנו על צרינו, ואתה תשוב כגבור הודו ממלחמה הזאת ואז תוסד ותכונן ממלכה חדשה, ממלכה אשר בה לא יֻכַּר שוע לפני עבד ויהודי לפני אינו יהודי, ממלכה אשר לא אצילים ועבדים ולא יהודים ונוצרים יהיו בניה, כי אם אחים בני עם אחד וארץ אחת, ואז תהיה אתה הגבר הנעלה הגבור במלחמה, היושב בסוד היועצים, ואני הנערה אשר תשא אליך נפשה – דמעות התגלגלו מבין עפעפי הגבור במלחמה והיושב בסוד היועצים, עת הגאולה הנאמנה שמע מפי מלאך אלהים, ואיך לא ימלא לבו עליצות וגיל מאד נעלה? אבל האדם לא יעצר כח לרון בלי הפוגה את שרפי מעל, כי כרגע יראו לפניו גם ברב עליצות נפשו כל מקרה ופגע אשר בידם למרר את החיים ולהעיב שמש האֹשר. וגם עמיל נפל ברגע אחד מבלי משים מערבות אשרו ויקרא: ומה תהי אחריתנו אם תעז יד צרינו עלינו –

לנו יהיה גם אז שלום – ענתה אלישבע במנוחה – כי אם כה יהי, גם אז אחדל מהיות גברת, אחרי כי כפושעים בממלכה נברח בלי ספק אל ארץ אחרת. – עתה מלאה סאת אשרו; באהבת אלישבע אשר לא כחדה עוד תחת לשונה בה מצא די עזרה ומשען להוסיף ללכת בדרכו, גם שלומים על הרעות אשר שלמו לו אנשי חברתו כפעם בפעם, וידור נדר בברכים כורעות וברוח כים סוער ובשפתים דולקות באזניה להוסיף להלחם כל עוד רוח באפו ולכלוא את רוחו לבל ירפה עוד ויעבור עליו מה. ויד אלישבע שלוחה אליו להקימו על רגליו, ופתאם לפתע נבהלו גם שניהם מפחד פתאם וכאבני שיש נותרו על מקומם וכמעט לא נותרה באפם נשמה. ברב סרעפם לא האזינו כי יד דפקה על הדלת ופתאם נפתחה, ועל הסף נראתה אשת כלבי אשר פניה החרידו כל עצמות אלישבע ואחריה בחדר השני נראתה תמונה אשר למראה היה עמיל כהלום רעם – היא תמונת אביו. אולם אם בהקיץ או בחלום או בדמיון כוזב ראה את התמונה הזאת זאת לא ידע, כי ברגע אשר נשא אליה עמיל את עיניו נעלמה, ואשת כלבי באה החדרה ותשתחוה בכבוד להגברת ותושט לה ידה באהבה עזה ואחרי כן הסבה פניה אל עמיל ותאמר בחן: סלח נא אדון, כי לא ראיתיך בצעדי על מפתן הבית. השלום?–


 

ה. נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ    🔗

רגעים אחדים נדברו שתי הנשים; אשת כלבי הרבתה להתפלא על פני אלישבע כי טובים המה היום מאד, ואלישבע הכירה בהמדברת בה כי גדלה צרת לבבה על אלוף נעוריה אשר עזב אותה פתאם, ומי יודע יד המקרה מה היא אשר נחתה בו ותגרשהו מבית משושו וכאלה רבות; ועמיל עודנו עומד נפעם, ופתאם התעורר כמו מתרדמה, ויאמר לעזוב את החדר, אך אשת כלבי קמה ממקומה ותגש אליו ותאמר בקול חנינה: אנא אדון אל תאטם אזנך משמוע בקולי; הנה באתי הנה לשאל בעצת הגבירה חכמת הלב איך לחלץ מצרה נפשי ואיך לדבר עמך, כי בידך עתה עתותי, והנה הקרה ה' גם אותך לפני בזה. אצבע אלהים הוא המכונן מצעדי רגלי איש, כי נפשי ירעה לי מאד מיראה, פן לא אמצאך היום בטרם ערב וְאֵחַר המועד; אבל אלהי השמים היודע את לבי לא נתנני למוג בצרתי; שמע נא אדון את דברי ותדע מה הובילני עד הנה. הנה לא אכחד כי אהבת עולם אֹהב את אלוף נעורי – ובדברה הסתירה לרגעים את פניה ועיניה במטפחתה וקולה היה לקול בוכים – סלח לאשה רפת כח ולב כי לא אעצור כח לדבר בשפה ברורה בעת אשר כל קרבי יהמיו. אמש התעוררתי בקצפי על הבוגד אשר ירים ידו או ימעול מעל בממשלתנו הרוממה, אשר למען עמה וארצה תאסור מלחמה על אויביה ובוזזיה, אמש קראתי גם אני משפט על איש אשר לבו יסיתנו אחרי החטאת למעול מעל, ובקצפי אמרתי כי אם גם באישי יהיה העון אז ישא ענש, ואני אתן ידי לראשונה לחתום משפטו למות, ולא ידעתי כי כח האהבה אשר תקנן בלב אשה גדול מכל אהבה, והיא תשביח כל קול, גם צדק וישר ומשפט לא לעתים רחוקות יחשך תארם מפני אורה וקול מליהם יחבא מפני נעים מדברותיה; אם היא תתן דברה, אז הוא דבר מלך שלטון ואין עצה וגבורה להפירנו, אך חקיה כרגע יֵעָשׂוּ והמה יפרו כל חק וכל נדר ושבועה. אֹהב את אישי אף כי אדע מעלו, ואך לך אגלה לבי, כי לא זה עתה נודע לי, כי אם כבר ידעתי זאת ואנסה לריב עמו ללא הועיל, ואשפוך דמעותי לשוא ונקטותי בפני על כַּסּוֹתִי על הבגד; כצפעונים מצצו מוסר כליותי ומכשול לבי דמי קרבי ובכל זאת החרשתי – החרשתי כי מלה לא היתה בלשוני, המלה אשר הולידה האהבה לעמי מתה על דל שפתי בטרם יצאה, עד כי גם להכהן היודע מצפוני כליותי ואשר מפני הדר גאונו אחיל ואירא מכסות דבר, גם מפניו הסתירו שפתי את העצור בלבי. רגע סער לבי ותפתחנה שפתי ועד ארגיעה סֻגְרוּ כמו בחתם צר עד לבלי הִפָּתֵחַ עוד. הה! כמה פעמים התחננתי לפני האלהים כי יקח ממני את המתנה היקרה מכל מתנות החיים, את מתנת הַדִבֵּר לבל אהי בעיני כבוגדה בכסותי חמס, וזאת היתה נחמתי, כי שפתי אחת לאחת דֻּבָּקוּ בפתחי פי לדבר בדבר אישי ואומר: אלהי עושי, שמע בקול תחנוני ויסגור שפתי לנצח. אבל מה אוסיף לדבר אליך, אדון, אם אהבת מעודך אז תדע את לבבי, ואם אין אז שוא כל אמרי פי, כי לא תבינם ולא תערכם ולא תדע דמות להם. אמנם כן ידעתי כי בעון בן־סוסי נמשך אישי, בחבלי חטאתו נתמך, ויתן ידו להפושע וְהָעַוָּל מרחם הזה, וישלח ידו בכסף הקדשים באֹצר הקדוש אשר לממלכת העם. ובתחלה הערימו סוד ולא ידעתי עד מה, וכאשר נודע לי אז כבר עבר המועד כי לא יכול עוד להשיב אחרי אשר מֵרֵעֵהוּ, הבליעל בלע ולא הפליט. ומני אז החלו ימי הרעה לי וגם לאישי, כי כפעם בפעם יסרו גם אותו כליותיו; אך פחד בן־סוסי נפל עליו פן יגלה סודו ועל כן נמשך אחריו כשה לטבח. ועתה הנני ברעתי, נפשי תריע באזני דברים נוראים מאֹד, דברים אשר יפרקו כל עצמותי וימצו לשד חיתי כתנינים, ורוח מבינתי יענני כי אמנם לא שקר מליה בקראה באזני בלי הפוגה: הנך אלמנה מאישך, אויה! – בדברה נפלה על הכסא ותסתר פניה ותבך זמן כביר. אחרי כן התאמצה שנית ותחל לדבר בכבדות: לא עליכן כל נשי תבל לחוש את אשר יחוש לבי כעת ולדבר את העולה על דל שפתי, אויה אויה לי כי באתי עד הנה! אבל צרותי עוד לא כלו, לא רק במדוה לב וכליון עינים יסרני יה, כי אם גם במגור ופחד; לבי יהגה אימה לרגעים ורב עצמותי תפחיד. בידך הנני, אדוני! עשה אתי כהעולה על לבך לשבט או לחסד. – עמיל שמע עד כה ודבריה לא נגעו אל לבו וכמעט גם לא שמעם כי עוד לא סרה מנגד עיניו התמונה; אבל הדברים האחרונים העירוהו וישאל כמעט למרות חפצו ובלא חמדה: ומה אוכל עשות למענך, הן ידי תקצר מהשיב לך את אישך –

– את אישי תקצר כל יד מהשיב אלי, זאת אדע נאמנה, אני אלך אליו והוא לא ישוב אלי –

– אולם אולי יענך דמיונך בפחד שוא – קראה אלישבע בחמלה.

– לוא ידעת את נפש אישי, כי כבודו היה יקר בעיניו הרבה יתר מחייו, ועתה כאשר היה לשמצה, כי האדון איש חמודות בא לבקש חשבון וַיֵאָלֵץ לריב עמו ולהסתיר ממנו את מפתחות האֹצר, והוא הלא ידע את עותתו ונגע לבבו ולא יאריך עוד ימים בחרפה ובוז על פני האדמה, זאת אדע נאמנה –

– אבל מה אעשה אני לך? – שאל עמיל שנית.

– הלא אמרתי, כי בידך חיי ועתותי, בהגה מפיך תשלחני בדרך אשר בו הלך אישי, כי אשתו אני ואדע ערך הכבוד מה הוא. ובידך לחלץ נפשי מהצרה הנוראה המרחפת מול פני ולטהר אותי לפני שופטי נפשי –

– לא אבינה למליך – ענה עמיל.

– לוא חפצת כי אז בינות, אבל עין בעין אראה כי הנני ברעתי, כי לא תחפוץ; לוא תאבה להיות מלאך מושיעי, כי אז תוכל להסיר כל רעה מנגד פני בהוציאך מפיך אך הגה אחד כי אני לא ידעתי בכל אלה ונצלתי –

– אבל איך אעשה שקר בנפשי להעיד כעד שקר? הן במו פיך הודית זה עתה כי כל אלה לא נסתרו מנגד עיניך ואיך תבקשי הדבר הזה ממני, כי אכזב לפני השופטים? –

– ובעבור זאת עליך לשמוע בקול בכיי; הן לא הסתרתי את הסוד כמוס בלבבי ממך; לפניך אשר אקוה כי מלאך מושיעי תהיה גליתי את כל לבבי, ובגלל הדבר הזה עליך לחוס עלי. הן בידי היה להסתיר דבר, אך לבי לא נתנני לעשות זאת, כי אתה שופטי בעיני ולך גליתי את לבי; אבל אתה היה שופט צדיק, איש יודע רחמים, מרבה לסלוח והעבר על פשעי –

– אולם הן לא שופט כי אם עֵד הנני, ועלי החובה להיות עֵד נאמן –

– ואולם עֵד נאמן תהיה אם לא תרשיעני ולא תתן חלקי בין הבוגדים –

– ומי זה לידי יתקע אם אצדק בעשותי זאת? –

– מי זה לידך יתקע תשאל? פי, אשר אין בו נפתל ועקש, לבי אשר לא ידע רמיה, פי המדבר אליך אשר גלה לך כעת נסתרות, אשר אולי טוב טוב היה לי כי תהיינה נסתרות עד עולם, ורק תמתי היא אלצתני לגלות כל מסתרי לבי להאיש, אשר לחסדו אצפה, פי זה יערבני כי לשוני לא תהגה רמיה. – עמיל החריש ולא ענה דבר, ואשת כלבי חכתה רגעים אחדים ואחרי כן שמה אל אלישבע פניה ותאמר: גבירה! הן אשה אַתְּ ותביני לב אשה כמך, הגידי את, אם לשוני תדבר עולה. האדון איש חמודות גבר הוא ולו יאתה להקשיח לבו, אם הוא יאמץ לבו תפארת היא לו, אֹמץ לבו יגיד לו ישרו וכחו, אבל אַתְּ דברי בעדי והיי נא לי לפה, כי לך יאמין יותר ממני –

– לוא על פי חפץ לבי בקש איש חמודות לצאת לפעלו, כי אז כבר הבטיח לך לעשות חפצך, ואם מאן עד הנה אות הוא כי בדרכי לבו יבחר, ומה אדבר אליו? – ענתה אלישבע.

– ובכל זאת אמרי מלה, בקשי בעדי, אולי לא הבין את אשר בלבך, וכאשר תשמיעי ניב שפתך כי זאת תבקשי, אז חפצך יֵעָשׂ –

– מי יודע אם לא אמרי פי כהגיון רוחי כאין יהיו בעיניו ואת אשר יכשר בעיניו יעשה –

– ענות לב תוסיף לוית חן לגבירה נכבדה כמך; אבל אני אחשוב למשפט, כי לא תדעי בנפשך כח שפתיך מה הוא. נַסִּי נא ותוכחי כמני, כי אולי כביר כח לשונך הרבה יתר מאשר פללת –

– לוא גם ידעתי כי כן הוא, אף כי אספוק מאד אם לא תתעי במשפטך, אבל לוא גם ידעתי כי כן הוא וכח אלהים בפי להפוך לבני אדם לב אחר ורוח אחרת, גם אז חלילה לי מעשות כדבר הזה להכביר אכפי על איש כי יעשה לא כמעלות רוחו; הן לוא חשב לו האדון בן־חמודות לצדקה לעשות כשאלתך, כי אז עשה זאת בלי כל ספק כרגע, ואם אין איך אֹמר לאיש: עשה דבר אשר כליותיך יסרוך מעשות זאת? –

– אם כן שוא כל עמלי? – קראה אשת כלבי בקול כנואשת מתקוה בשומה אל עמיל פניה.

– צר לי מאד, כי לא נוכחתי עוד –

– ותמאן להסתיר סודי? –

– אני אעשה את אשר עלי לעשות –

– סוד בעד סוד – אמרה אשת כלבי בקול דממה כמו לנפשה דברה ועיניה הבריקו ותקם על רגליה, ואלישבע שמעה ועצמותיה רחפו מעט אך הבליגה להסתיר זאת.

– בטרם אלך מזה – אמרה עוד בעמדה בצד הדלת – אנסה להשמיעך עוד, כי לא רק לנפשי תיטיב בעשותך כבקשתי, כי אם גם לנפשך, ודע כי תנחם מאד על כי לא נתת אֹזן לתחנוני, אך אז כבר תאחר את המועד –

– הדברים האלה לא כתחנונים המה, כי אם תַּפִּילִי עלי פחדים לְאַיְמֵנִי, אבל אני לא אשוב מפני כל –

– הוי איש אביר לב, אשר עיניו טחו מראות נכוחה! לוא עיני בשר היו לך, כי אז ראית בפני כי עליך החובה לשמוע בקולי. חייך בידי היו ומידי נתנו לך שנית. ולולא סוככתי עליך, כי אז כבר נאלמת דֹם עד עולם ולא נטל עלי להתרפס עתה לפניך בעד כבודי –

– חידות לי דבריך! – קרא עמיל משתומם – הן לא שמעתי כי דברת עלי טובות במקום המשפט, ואם גם עשית זאת בסתר, הן משפטי עוד לא אור יצא ולא עוד הוציאוני אל הורג כי תתפארי עלי לאמר חיי בידיך נתנו –

– הנה תאלצני ונטל עלי לדבר דבר באזנך למרות חפצי. דע כי חייך מידי נתנו לך, ולולא אני שהייתי בעוזרך, כי אז כבר נמנית את רפאים, והיתה נפשי לי לשלל תחת נפשך; אני חפצתי בכל לבי לכסות הדבר לבל תדע מי הזהירך מפני אורב חרש, אך יד הפגעים הכבידה אלי אכפי להשמיעך את אשר פעלתי למענך – אני היא הכותבת את המכתב. מאחרי הכותל שמעתי את בן־סוסי מדבר אל אישי אשר רב בו על כי הדיחו, והוא הרגיע רוחו באמרו כי היום יעביר את השטן מהארץ וישמיעהו כי בלילה יארב לך בצד השער, ויקח את קנה הרובים אשר לאישי ויצא, ואני מחמלתי עליך ומיראתי פן יִשָׁפֵךְ דם נקי מהרתי לגלות את אזנך. ועתה האף עתה תבקש לקחת את הנפש אשר הצילה נפשך? –

– אַתְּ היא הכותבת את המכתב! – קראו עמיל ואלישבע יחד בתמהון ובקול אשר הראה ברור הגיון לבם, כי לא האמינו בדבריה. –

– אני עשיתי זאת, כי מוסר כליותי יסרני מהוסיף חטא על פשע, כי אמרתי לנפשי, די לי די, כי לא עמדתי בפרץ בארח אישי לחברה את גנב, כי עוד ימשוך ידו את מרצח, ומדעתי כי אישי לא ישמע אלי לשוב מדרכו שמתי נפשי בכפי להצילך, ולוא נודע לאישי את אשר פעלתי, מי יודע מה היתה היום אחריתי? וגם עתה אחריתי מי יודע, אחרי כי בידי הרסתי ביתי. לולא הצלתי נפשך, כי אז לא ירא מפניך אישי פן תהיה עֵד ממהר בו להצמיתו ולא בקש מפלט בארץ צלמות, או אולי בארץ החיים, אבל מעל לגבול אשר לא אשוב ואראה פניו עד עולם, ועתה הנני ברעתי רק למען תחיה, ואם יתנך איפו לבך להביא עלי עוד רעה? אם תוכל עשו כזאת, אז אומר לנפשי דֹמי ורדי דומה, כי פה בארץ החיים אך נחשים צפעונים יגורו, אשר אם תתגרה בם ישלחו בך לשון אפעה ואם תחס עליהם ותשכיבם בחיקך יביאו רעלם בלבך מבלי משים. אולם פניך יעידו בך, כי לא על עדת הנחשים תמנה, ולשונך לא רעל תחלק באפה, כי על כן חסתי עליך ואציל חייך. אנא אל אבוש בך!–

– כמעט לא יתנני לבי האמין כי מידך בא לי המכתב, ואת אשר בלבבי לא אכחד כי ידעתי מאז כי לא אהבה יהגה לבך לכל בני אמונתי, ובמה נפליתי מיתר אחי בעיניך –

– על דברת המכתב אראך כרגע כי בידי כתבתיו, וגם על דברת בני עמך תשגה מאד ככל אדם אשר למראה עיניו ישפוט. אם אמנם לא אכחד כי אור אמונתי תהל עלי ראשי והיא משגבי ומעוזי, משושי ותקותי בחיים, אבל לא אשנא בלבי גם בני אמונתך, רק אנוד להם על כי יתעו כצאן אובדות בתבל ויבלו ימיהם לבהלה, ובמותם אין זכר להם בחיי ערבות שחקים, אשר רק המאמינים בהגואל יבאו בהם ויתענגו על זיו הדרו. אנוד להנתעים ואחס עליהם, ובכל לבי אתן להם יד לפקוח את עיניהם למען יפתחו לפניהם שערי השמים, אבל האם לשונא אבקש לחלק חלק כחלק באשרי? לוא שנאתים, כי אז הדפתים אחור, כי אז הסבותי לבם אחורנית גם בבאם אלי להתחנן כי אתן ידי למו לחלץ מצרת נצח נפשם, ועל זאת תפקוד עלי אפך? –

– הגם למרים האמללה פתחת שערי שמים למען תבא בם, ונחש ערום צוד יצודנה ויתן כבודה לכלמה ואחרי כן בגוד יבגוד בה בעת אשר פרי רשעו, בגדו ומעלו החל לְהִגָּמֵל… או אולי את בת שבע המתה במכאוב לב על כי בגדה בדרכי אבותיה ואשר דאגתה למרים הורידה אותה במכשול לב ומוסר כליות נורא מאד שאולה, כאשר יעידו דבריה אשר כתבה על ספר לזכרון, דברים קורעים לב איש ומוסכים רעל בלבנו בראותנו איך הָשְׁבְּרָה על שבר רעותה אשר בבגדה בה נטו מעגלותיה מני ארח, האף אותה אספת בחמלה אחרי מותה למצוא מנוחה תחת כנפי אמונתך, אשר זכרה היה כחמת תנינים ללבה. אבל לא עת היא לְהִוָּכֵחַ, תני אות כי אַתְּ מִלַּטְתְּ חיי ואז אף כי לבי יַכֵּנִי על הדבר לא אוכל לקום בפני ממלט חיי ממות –

– מוסר חרפתי אשמע מפיך ואלהי חסדי יחשב לי זאת לצדקה, כי אשמע כלמתי ואחריש; אבל ידוע תדע כי תחטא מאֹד ותשפוך בדבריך דם נקי חנם. האני רשעתי אם טובה חשב לבי על מרים ויבוא בוגד וישחית את פעלי הטוב? וגם בדבר בת שבע בשמים עדי, כי אך אמת דברה לשוני בחכי, כי כזאת שמעתי מפיה, אך אולי בְחֻמָהּ דברה כזאת, או אולי שבה ממחשבתה אשר חשבה בכל עת חלותה, וברגע האחרון פקח אלהי החסד את עיניה. אבל גם בזאת אַרְאֶךָּ צדקתי; הכון ותשמע מפי עוד סוד כמוס אשר בהשמיעי אותו לך הנני מסגיר נפשי בידך לשבט ולחסד; דע כי בת שבע נקברה בקבורות אבותיה ובלהה הזקנה נקברה בקבורת בית המקלט ושם בת שבע נקרא עליה, ואבי בת שבע יתן עדי, כי אמת בפי, וכל אלה עשיתי יען כי נודעו לי דברי ספר הזכרון אשר כתבה, ויראתי לנפשי פן אאשם בהכבידי אכפי על אביה האמלל, יען אשר ימאן הנחם לתת את בתו להקבר באחוזת קברותינו ואני הסבותי בכל אלה, אני וזאת תפארתי כי לבי לא נתנני לעשות עול. האף אמנם תאמר כי אויבת הנני לעמך וצוררת לאמונתך? ואם אמנם לא אכחד גם זאת כי בעלות על לבי החפץ להציל נפשך אמרתי לנפשי: הנה הנפש הזאת אשר המות ירחף עתה מול פניה עוד תזכה ותטהר, עוד יבוא יום ואתנו תחלק נחלת שדי, ידעתי אדוני כי לא לעמך לבך; לנו, לנו אתה ולנו תהיה, ואלהי ישעי יאיר פניו אלי כי אני הצלתי הנפש הזאת לבל תרד דומה למגנת לב רבים היודעים ערכה! – הדברים האלה דברה ברגש ובחם נפש, עד כי רך לב אלישבע מאֹד, ותתן ידה לה ותחבקנה, ובעיניה נראו דמעות ועמיל עמד נפעם ויורד ראשו על חזהו ואף הוא נלוה אליהן ויקרא: בטחי אשה כבודה, כי לא אבגוד בדורשי שלומי, כבודך קדוש יהיה לי ואני אסוך עליו. בנפשי אשר הצלת נשבעתי! –

– ידעתי מראש, כי לב טהור ורוח נדיבה לך, ואם כי צר לי על כי הכבדת עלי אכפך לגלות לך את אשר בקשתי בכל לבי לכסות לבל אהיה בעיניך כמו באתי על שכרי בעד הטוב אשר עשיתי, אבל עתה אחרי אשר כבר יצא מפי לא אנחם עוד, ודי לי אם אתם שניכם הנפשות הטהורות תדעו את לבי, ואם גם יחד עלי יתמלאון מאות צוררים לא יפלו עוד פני, כי אדע כי גואלי כבודי חיים! – ובאגלי דמע בעפעפיה וכמו לא עצרה כֹח לדבר עוד מלב סרעפיה מהרה ותעזוב את החדר.


 

ו. חָכְמַת נָשִׁים    🔗

כל בני עיר שתיקא היהודים אבלו ויקוננו על ישעיה אשר נגזר בדמי ימיו, כי שבלת המים שטפתהו, או יד זדים נגעה בו ותשליכהו מצולה, כי כן העידה עליו שמלתו אשר נמצאה בבקר אחרי הלילה אשר נעלם מבית ראש הקהל; ושמחה נראתה על פני הפולנים, כי עשה אלהים שפטים בזעום נפשם, אשר קם כמטה זעם לפקוד עליהם עון ולהוציא את בלעם מפיהם. רבות נדברו בו גם היהודים גם הפולנים עם הארץ; בסתר אהלם ובבתי התפלה השמיעו היהודים חד לאחד, כי יד קנוא ונוקם נגעה בו על כי נשא ראש בעם הארץ, ויפחדו לרגעים פן גם עליהם יעבר זעם ויכינו גום ליום עברות, והפולנים ברחובות קריה התהללו כי לא ינקה כל עושה רעה להם, וכל אשר לא אתם ילך על צריהם יחשב ותהי אחריתו כאחרית ישעיה. וגם עד אזני שמעיה הגיעה השמועה ויתחלחל ויהי כגבר אין איל ויתחל, ותהי עת צרה ויגון לאשתו ולבתו, כי מלבד הרעה אשר מצאה אותם בזנות עמיל אחרי המורדים, וזאת נודעה כבר להם, עוד זאת כי גם ישעיה אהוב נפשם אשר היה להזקן והזקנה כבן ולצפורה כאח, גם הוא לֻקַּח מעליהם, לֻקַּח לבלי שוב עוד, ויתאבלו עליו מרה באין מנחם, כי זה שלשה ימים אשר עמיל לא ראה פניהם, ולא ידע כי נהפכה לאבל מנוחת בית הוריו, כי מעודם ועד היום הזה עוד לא ראו צרה כצרה אשר קראתם היום והנם נתונים למשסה ליגון לבם העז ממות. רק איש אשר בכל ימי חייו לא חסר לו כֹל ופתאֹם לפתע ההפך עליו הגלגל ויביא עליו הוה על הוה ופרץ על פני פרץ ויגזול ממנו כל מחמדי לבו ויהרוס כל מגדלי חזיונותיו ותקותיו פעם אחת, הוא יבין מכאֹב לב שמעיה בעת ההיא. האיש הזה אשר מעודו לא הלך לבו אחרי תענוגות החיים ומחמדיהם, אשר אב טהר לב כמלאך אלהים חנכהו על מבועי המדע והתורה ויתן בלבו אהבה רק למחמדי הרוח וחומדיהם, אשר אֵם ישרה וברת לב מופת לכל בנות גילה בצדקתה ותמתה שתלה על תלמי לבבו הרך אהבת חסד וצדקה, ומאז היה לאיש נפלה לו לחבל רעיה כמֹהו, אשר אך הגיון רוחו היה לה תורת חיים ושמחת לבבו חיי־נשמות, האיש הזה אשר לא פחד מעֹני, יען כי מאס בעֹשר, אשר לא דאג פן יהדפוהו משאתו כי נפשו בחלה בכל כבוד ומשרה, אשר בטח בלב שלם כי לחמו לא יחסר, יען כי ביד חרוצים וביֹשר עבד עבודתו, האיש הזה ראה פתאֹם לעת זקנתו, בעוד אשר שנות מספר מִנוּ לו, את כל אשרו ומחמדיו בתבל גזים והולכים מעיניו, כאֹהל נסעו ונגלו ממנו עמודי תקותו ויהי בעיניו כעומד בלב ים על שבר אניה אשר הגלים הזדונים פוצצוה לרסיסים אך צעדים אחדים לא רחוק מחוף המנוחה. מגורתו לבנו באה ונהיתה, ובנו אשר אִמֵּץ לו ואשר בו שם כל תקותו כי בידו יפקיד את האֹצר הנחמד הנשאר לו לפלטה, את בבת עינו מחמל נפשו, את בתו היחידה, ובנו זה אף הוא פנה לו עֹרף, בפנותו עֹרף לחיי התבל הזה. והיעצר עוד כח לראות חיים בעת אשר אך חשך ישופנו על כל מצעדי רגליו? ובכל זאת אִמֵּץ כֹחו ביום השני, ויצא לבקש את בנו הַנִּדָח אולי יש עוד תקוה, ובצאתו והנה חבלי שאֹל נכונו לו, כי מאחריו שמע קול כי בנו זה שלח ידו בישעיה על הפרו ברית אחים ויגלה סוד קושרי הקשר. ברגע שמעו את הדברים האלה דמה כי הרגע הזה הוא האחרון לצרותיו, כי כאשר חשכו עיניו כן לא תפקחנה עוד וכאשר מעדו קרסוליו לא ימצאו עוד און להם לקום, ואם גם צרותיו לא תכלינה, אבל הוא יֵחָלֵץ מהם עד ארגיעה, כן דמה ותהי להפך כי רגליו נשאוהו ברב עֹז מבתחלה ועיניו התבוננו ותחדורנה לראות עוד יותר, ואת אשר חשב עד הנה לחטאת מרי ולנבלה מאין כמֹה, אותה עשה הוא היום, הוא בא לבית הקיץ בשמעו כי בנו עצור שם, ובשמעו את קולו מדבר אל הגבירה עמד מאחרי הכֹתל לשמוע מה ידבר, וברגע אחד סר הפחד מלבו פן יטה בנו עקלקלותיו מאחרי עמו ודתו, הן דבר ברור שמע מפיו, כי מפי הגבירה לו תצא דת ורוחה לו אמונה, ובכל זאת עמד כמסמר נטוע על מקומו עד בֹא אשת כלבי; אז התעורר ויברח ולא הוסיף לחפש אחרי מעגלי בנו, כי ידע נאמנה מה עמדו.

ובעת ההיא הלך ישעיה בחדר בית מלונו בעיר לבנה אחת הנה ואחת הנה ושרעפיו יהמיו בקרבו כהמות ימים ומרגע לרגע ישים עיניו במכתב אשר בידו ויקרא: השקט לבי! אל תשמיע קולך, אל תפתני לעשות דבר אשר אולי ממנו תפתח הרעה לבית איש חסדי למורי ומרים ראשי – ויוסף להתהלך ולעמוד לדבר לנפשו עדי הרגיע רוחו לאט, וישב על מקומו וינח ראשו על ידו הנשענת על השלחן ושנה אחזה בעפעפיו.

הקורא הנבון ישכיל לדעת בלי כל ספק אשר אחרי כי זה עתה דבר ישעיה לנפשו ויתהלך בחדר הנה והנה כי לא ירד מצולות לפני שלשת ימים, כי לוא כזאת היתה כי אז בקש לו בלילה את בית התפלה בעיר שתיקא, או התהלך ברחובותיה להרגיז את החיים, ככל המתים אשר נקטפו בלא עת, ומה לו ולדרך עיר לבנה עשר לא ראה בחיים חיתו? אות הוא כי עוד בחיים חלקו ואך לשוא יתאבלו עליו אבלי עיר שתיקא, וחנם יריעו עליו אויביו תרועת שמחה. אמנם להם כמת נחשב וכן היה להם, כי הלך לבלי שוב עוד ולבלי הודיע כי עוד ימצא בארץ החיים. פיו אכף עליו להשבית זכרו מהעיר הזאת עד לבלי כתוב עד מה גם לשמעיה מורו. מי יודע אם שמר מוצא שפתיו לוא ידע את צרת לב הזקן וביתו; אבל הוא לא ידע ואף כי לבו הסיתו לרגעים לאחז בעט ולכתב לו אך שתים שלש מלים, בכל זאת הבליג על חפץ רוחו, ויצליח לכבות את אש החפץ הזה בלבו באמרו לנפשו כי למורו אשר כאלֹה הוא בעיניו נקל לו להקריב את חפץ לבו לקרבן.

בלילה ההוא כאשר כמעט למרות חפצו הובא ביתה ראש הקהל לנוח, כי גדולות חזו בו, איש עושה נפלאות לשבור זרֹע עריצים ברוח פיו, כי הוא דבר דבר בעיר המלוכה וישלחו שופטים לעשות משפטים את הזדונים, ראש הקהל אשר ידע מה רב הוא הכח הדרוש לאיש לעשות נפלאות כאלה, ובדעתו מה תרב הטובה לכל הקהל אם איש כזה בתוכם ישב, החליט עצה להביאהו ביתו ולאסור אותו אליו בחבלי האהבה כי בת היתה לו. והוא לא ידע כי רק התגרה מלחמה את הצפעונים ולא שדד רבצם, כי אך למראה עינים הרבו השופטים לחקור ולדרוש וּלְיַסֵּר ולבם לא נאמן את מלכם, כי גם המה בני פולין המה, בני העם הקושר קשר וידם תכון את הקושרים, ואך יצא השר האחד אשר שֻׁלַּח מעיר המלוכה מעיר שתיקא ישובו על דרכיהם הראשונים ויעשו נקמות בהמחריד רבצם; הוא לא ידע זאת כאשר גם מישעיה נכחד הדבר הזה וגם הוא אך לשוא בטח כי הכריע את אויבי היהודים פעם אחת ויאמר לשוב עוד ביום ההוא אל ארמון השר אל שמעיה לולא עצרהו ראש הקהל ואחדים מנכבדי העיר. ובלילה ההוא בא מלאך שלוח, ויביא מכתב לידו אשר החרידהו ויוציאהו מבית ראש הקהל, כאשר יזכור עוד הקורא.

על הגליון היו כתובים אך מלים מספר: הנה שמעיה מורך חולה נוטה למות מהר ולך שמה. הנה המרכבה מחכה עליך בפנת הרחוב. הוא מהר לצאת אחרי עבד השר אשר נודע לו בעת שבתו בארמון השר בלב מלא פחד וישב במרכבה, ומה נבהל בראותו כי במרכבה ישב איש אשר לא ראהו בתחלה ויחפוץ לקפוץ מהעגלה, אך האיש אחז בידו ויאמר בקול דממה: אל תירא כי גם אני אלך עמך אל שמעיה. זמן רב נסעו יחד במרכבה ויבא מגור בלבו בראותו כי עוד לא באו אל הארמון אשר רק כמהלך שעה ברגל רחוק הוא מהעיר ויחפוץ לקרוא להרכב כי יעמוד, אך היושב אתו אחז בידו ויקרא בקול דממה: החרש כי בנפשך הוא, אל תוציא הגה מפיך פן יְבֻלַּע לשנינו – פחד ישעיה גדול מאד מאד עד כי רפו ידיו ולא עצר כח להוציא הגה מפיו וכל עצמותיו רעדו. המרכבה נשאה כגלגל לפני סופה, הרכב הניף שוטו מרגע לרגע, למען דפוק את הסוסים קלי המרוץ, ופחדו גבר עליו מרגע לרגע עד כי דמה כי הפחד ימיתנו עוד בלילה ההוא, וכאיש אובד עצות ישב ולא נועז אף לנוע יד או רגל. כשלש שעות עברו ותעמוד המרכבה.

האיר נר! – נתן היושב במרכבה צו להרכב והוא מהר ויעש כמצוה. הקול הזה היה כקול אשה או נער וישב רוח ישעיה אליו, גם כלמה כסתה פניו בראותו כי לא בן ענק, כי אם אשה או נער עצרה כח למשוך אותו בחזקת היד.

– תן הנר הנה ושב על מקומך ונהג בכבדות עד אשר אומר לך – הרכב עשה כפקודה. היושב נתן את הנר על יד ישעיה ויסר מעל פניו את שולי המעיל אשר בו התכסה ויאמר: התבונן בי, התכירני? – כרעם הלם ראש ישעיה בנשאו עיניו וכגבר עברו יין או כמקיץ מתרדמה איומה ומחזות החזיון עוד לא סרו מנגד עיניו, וידע כי התולים עמדו התבונן רגעים אחדים ואחרי כן קרא בקול שממון: אלישבע הגבירה! –

– הס! – נתנה צו – אל תקרא בשמי ואל תרים קולך, כי בעשותך זאת בן מות אתה. כבה את הנר והטה אזנך, ואשמיעך את אשר נגזר עליך. דע כי חטאת חטאת נוראה לרעך אשר בטח בך ויגלה לך סודו, ואתה בגדת בו ותביא שואה על אנשי בריתו וַיְחַיֵב את ראשו, ואף הוא התעורר על הבגד הזה וישבע לעשות בך שפטים להמיתך כבוגד, הוא נשבע ואף הקים את דברו לולא מהרתי להצילך –

– אבל במה – – החל ישעיה לדבר.

– החרש ושמע ועשה, ואל תשאל דבר. הנה ידעתי כי אם תותר בעיר אז תמצאך היום או מחר יד עמיל ויצמית חייך ועמך יוריד בחרפה ויגון שאולה שיבת אביו טהר הלב, גם חייו יהיו עליו למשא אחרי כן, אחרי אשר ישיב אל לבו כי שלח יד ברעו האהוב לו ואף כי לאביו ולאמו. ולך אוכל לגלות סוד אשר לא אגלה לאיש אחר בלעדך, כי יקרה בעיני נפש עמיל מאד, יקרה גם מנפשי ובעבורו עשיתי דבר אשר בהודעו אהיה לבוז, את כבודי וגם את נפשי שמתי בכפי למען הצילך ואציל את נפש הזקן ונפש עמיל גם הוא. וגם בלעדו ידוע תדע כי אורבים לך על כל דרכיך, ומבלי משים תפול בפח ולא תשוב לראות אור. ואם כי גם עלי החובה לזעום את זעום עמי אשר הביא עלינו רעה, אך למען אהוב נפש אבי עמיל לא אחשה, ועל כן חשתי הנה להוציאך מהעיר ואעבירך עד גבול ארצי, וכאשר תהיה בארץ אשר לא לנו היא וקצרה יד אנשי שלומנו מנגוע בך, אז פנה לך על ימין או על שמאל; ובלי ספק תשוב לעיר המלוכה למען קחת לקח בבית מדרש המדעים כאשר יעצך שמעיה וגם אחי. אי לזאת אשמיעך, כי בי תהיה עזרתך תמיד ובכל עת אשר יחסר לך דבר מה כתוב אלי ואני אשיבך מלים. אבל השמר לך ושמור נפשך פן תכתוב או תודיע דבר לשמעיה, כי אז תביא עליו ועל עמיל רעה אשר לא יוכלו המיש צוארם ממנה, אז תעלה בהם אף כל אנשי שלומנו ויעשו בהם שפטים כי יחשדום כי המה היו עליך סתרה למען הצילך מידם, בין בדבר! אם יעלה על לבך לשלוח דבריך במכתב או ביד איש אל הזקן, אז ידוע תדע כי הורדת שיבתו בדם שאולה, בידך אפקיד עתה עתותי הזקן ועמיל, ועתה קח את השמלה הזאת והתכסה בה – בדברה הסירה שמלת גבר אשר התכסתה בה היא – ואת המלתחה הזאת קח בידך ואת שמלתך הניח פה לבל יכירוך רודפיך, כי אירא מאד פן שלחו מלאכים לבקשך בכל הארץ; הנה תראה לא רחוק מזה בית מלון סור שמה. – ישעיה בקש לדבר דבר, אך היא צותה במפגיע לבל ישמיע קולו פן ישא הרוח את הקול, והוא שמע ועשה כל אשר צותהו כנער קטן העושה פקודת מורו, וכאשר ירד מהמרכבה הפך הרכב את ידו וכרגע נעלמה המרכבה ויסר אל בית המלון בלב מלא שממון ותמהון. אך לאט לאט שב רוחו אליו וישתומם עוד יותר על האהבה העזה לעמיל אשר מצאה מסלות בלב הגבירה עד להקריב את כבודה בעבורו, כי לוא נמצאה כי אז היתה למלה בפי כל, גם לבוגדת בעמה נתנוה.

זמן כביר ישב ויחשוב ויתפלא וישב ויתפלא על נדבת לב הגבירה, אשר כמעט לא האמין למראה עיניו כי בעלת לב טהור כזה תמצא בקרב עמה, השונא ישראל בכל לבו ונפשו. דמעות נראו בעפעפיו מרוב רגשות הכבוד אשר הגה לבו להגבירה, מרוב שמחתו, בראותו כי לא בחרמי אשה נצורת לב נלכד רעהו בן מטיבו מורו ואיש חסדו, ובחשבו כה פתח מבלי משים את המלתחה ומה השתומם שנית בראותו כי כאחות דאגה לו להכין לו הכל לדרך וגם כיס ובו שלש מאות כסף בשטרות וגליון קטן ועליו כתוב: כיסי פתוח לך תמיד, אם תבקש תמצאנו, אך בשמך אל תודע במכתב. ויוסף להשתומם על טהר רוחה וידר נדר לשמוע בקולה; אבל בבאו ביום השלישי ללבנה, אז עלה פתאם החפץ על לבו להודיע לשמעיה מכל אשר נעשה אתו, כי לבו לא נתנו לחריש ולבלי הודיע למורו מכל הנעשה אתו ומכל אשר ידע בדבר עמיל; אבל את דברי הגבירה זכר ויפחד וישב ידו, ויראת רודפיו תקפתהו גם בעיר ההיא כי כבר נודע בכל הפלך דבר מעשהו וימהר וישם לעיר המלוכה פניו. ושמלתו נמצאה על חוף הנהר ויצא הקול, מבלי אשר נודע לאיש מי הוציאהו, כי ישעיה טֻבַּע בנהר, ומליצי עמיל הגידו לו ישרו על כי עשה שפטים בזעום נפשם ויהי לו הדבר הזה לישועה גם ביום המשפט, כי בעבורו נשאו פניו ולא שפטו משפטו לרעה. אולם פן הביא הדבר הזה משפט מות לאביו הזקן האמלל, זאת לא זכר עמיל בלילה ההוא בצאתו מאת שופטיו במקום אשר גולל כל אשמה גם מעל ראש אשת כלבי, האשה הישרה אוהבת ישראל, אף כי תמונת אביו עוד לא סרה מעל פניו כאשר ראה אותה ביום, ואף כי לבו נהה אחריה ונפשו כלתה לראותה, בכל זאת לא נטו רגליו הביתה כמו ירא לנפשו מהבט עליה שנית. פחד אפף לבו מדי עלה עליו הרעיון לסור הביתה ואחרי כי אלישבע לא צותהו לעשות זאת, לכן חדל ולא שב לראות את פני הוריו לא ביום ההוא ולא למחרתו.


 

ז. צַעַר גִּדּוּל בָּנִים    🔗

אהבתו העזה לעמו ואמונתו היתה מוקש נפש הזקן; כמה וכמה גם בהיראים והחרדים לדבר ה' בעיר שתיקא נחמו נפשם ואולי גם ששו בלבם, לוא ראו בעיניהם את כל הכבוד הגדול אשר יעטרו את בנם, כי ישאו ראשו בין מרום עם הארץ והגבירה תשימנו לאדון לה; כמה וכמה זקנים מבני ישראל את דרכם עזבו באחרית ימיהם למען תת מעבר לבניהם לחיים חדשים וישימו האשמה על ראש רוח הזמן, ושמעיה האיש אשר כזעום אלהים נחשב בעיני כל אוהבי הדת ושומרי משמרת האמונה, הוא כצל הלך מעת אשר ראה את כל כבוד בנו. כבן תֹּפֶת אחז בערפו ולא נתנהו לשבת בביתו, הוא דחפהו דחֹף עדי הביאהו אל בית הקיץ ואל חדר אלישבע ומבעד הדלת ראה את בנו וישמע קולו וברגע ההוא מת לבו בקרבו. אולם לבו מת לכל יראה חיים ונחמה ותקוה, אבל עוד חי היה לחוש צרתו ופגעיו. בשובו בברכים כורעות הביתה נשא לא אחת ולא שתים למרום עיניו ושפתיו כמו מללו: אנא! קח נא, אלי, את נפשי כי טוב מותי מחיי – אך יד לא נשלחה אליו לקחת את נפשו, וַיָשָׁב הביתה וישב בחדרו משמים כמו אין לו עוד כל בחיים; כמעט שכח גם את הרעיה הנאמנה אשר זה שלשים שנה היא שומרת צלעו ביום טוב כמו בעת רעה, גם את בתו אחרית תקותו לא העלה על לבו, כי רק רעיון אחד מלא כל חדריו: בנו יעזוב את עמו ויבגוד באמונתו. שעות אחדות ישב כה על מקומו ועיניו לא שעו ממכתב רבי גבריאל, אשר אך עתה הבין תכליתו ומטרתו. בו חזה מחזה צרותיו ולבבו תמם הלך בדעתו כי כבר עבר המועד. עתה זכר פתאם דברי ישעיה אשר אמר בקראו את המכתב, כי גם הוא אמר אז “עבר המועד”; עתה הבין למליו ושבר לבו גדל עוד יותר בזכרו את בנו מקֹראו אשר יצר רוחו, ואם כי לבו לא נתנהו להאמין בדברי מרשיעי בנו, לבו נלחם בחזקה לבל יתן את בנו כמרצח הורג את אחיו, ולא האמין כי מידו נגזר, בכל זאת די היה לו, די והותר מכאוב לב על כי נגזר, ועמו גם שארית תקותו להפקיד את בתו בידי איש אמונים, ובצר לו ראה גם את בתו שטה אחרי דרכי אחיה וגם היא תכה בחרפה לחייו כמהו.

זמן כביר עמדה הזקנה ותתבונן באישה, ודמעות כשטף מים רבים זרמו על לחייה אשר צמקו מזֹקן ומדאגה, יד הזמן והפגעים נגעה בה מאד בימים האחרונים, ובעת אשר אך לב הזקן היה לה למשסה ופניו כמעט לא נפלו רק ענן יגון חפף עליהם, הנה פני הזקנה שֻׁנּוּ מאד כמו עשרים שנה עברו עליה בירח אחד. היא עמדה זמן כביר ולא ערב לבה להפריע מנוחת אישה ולא ידעה כי המנוחה הזאת אך למתים היא.

– הראית את עמיל? – שאלה בקול כחולה.

– ראיתי – ענה הזקן כמו מעפר שחה אמרתו מבלי הרים ראש או הניע עפעף.

– ומה אמר לך? הוא הצטדק? הסיר מעליו האשמה, האין זאת? הן לא נגאלו בדם ידיו, האין זאת, נקי הוא ומכזבים שמו עלילות לו, האין זאת? אמר נא והחיה את רוחי, האין זאת? –

– אני לא דברתי עמו דבר –

– אתה ראית אותו ולא דברת עמו! הלא אביו אתה, ואיך תכלא שפתיך בעת אשר תראה את בנך יחידך? את עמיל ראית ותהי כמחריש! אך אולי לא יכולת דבר עמו, לא יכולת, האין זאת? –

– לא יכולתי –

– והוא ראך? לא ראך, בלי כל ספק לא ראך, כי לוא ראך, כי אז רץ לקראתך ויחבק אותך, האין זאת? הן הוא אוהב אותך מאד, האין זאת? –

– הוא לא ראני –

– ומדוע לא נגשת אתה אליו? הן לא תקצף עליו, לא תוכל לקצוף עליו, האין זאת? – לדבר הזה נאלם הזקן דֹם ולא יכול לענות אותה. ברצח בעצמותיו ראה פניה ואת הצרות אשר חרשו עליהם תלמיהן; כחצים ירדו דבריה אל לבו בשנותה ובשלשה “האין זאת”, כמו בכל מאמצי כחה תבקש להוציא דבר מפיו אך כרוחה ותירא פן תשמע דבר מר, וזמן כביר לא מצא און לו לענות, והיא נלאתה כלכל זאת, ותגש אליו ותתן ידה על רקתו ותקרא בתחנונים: שמעיה, הן לא תאמר כי אשה לא טובה הייתי לך? הן תתן עדי לפני שופט רמים, כי רעיה נאמנה הייתי לך זה שלשים שנה, רק חפץ לבך היה משושי ולעשות רצונך היתה מטרת חיי בעיני, האין זאת? ולא אדע בנפשי כל אשמה לא לך ולא לאחד ממכירי ויודעי, גם ביראת אלהים נפשי חפצה, ולא מריתי דבר דתנו בזדון לב, ומדוע זה לא אשים באלהים כסלי, כי לא יביא עלי רעה ככלות כֹחי. למה זה יסור יסרני בזעם אפו? לא! הוא ירחמני ויאיר פניו אלי, בו אתמך ואקוה, האין זאת? – ופתאם חֻבְּאוּ מליה, כי הדמעות אשר פרצו בלי הפוגה כמעט שמו מחנק לנפשה. הזקן התבונן בה אשר כילדה דברה בלי משטר ולא כלתה את אשר החלה ולא יכלה הוציא כל רוחה, ולוא גם עת שמחה היתה לו, כי אז בלי כל ספק נהפכה כרגע לאבל בראותו כזאת, אבל עתה בעת אשר על לבו הכביד כבר סבל מכאוביו הרבה יתר מאשר יכול שאת, עתה הפיחו דבריה כמעט אֹמץ בלבו ויאמר: קוי רעותי, וגם אני אנסה לשים באלהים מבטחי –

– אבל הן תבקש לדבר את עמיל היום? האין זאת? –

– מי יודע אם אראה פניו? –

– הוא יבוא הביתה, בלי ספק יבוא, הן זה שלשה ימים לא היה פה ולא יוכל להתמהמה עוד, האין זאת? וכאשר יבוא תדבר עמו, האין זאת? –

– צדקת רעותי, הוא יבוא –

– ואם לא יבוא הלא תלך לבקשנו? האין זאת? – כמעט נפעם הזקן בשמעו את השאלה הזאת, ויזכר את אשר שמע היום ובכל זאת הבליג למען אמץ רוח הזקנה ויאמר: אלך לבקשנו ואדבר עמו ואלהים יהיה בעזרנו – ובטרם עוד כלה דברו התחלחל בשמעו קול איש, אשר פתח את הדלת וישאל לשמו.

– מכתב בידי אל האדון איש חמודות – אמר האיש ויושט את המכתב אל הזקן ומבלי דבר דבר הסב שכמו ויצא. כמו יראה ורעד בא בלב הזקן לפתוח את המכתב פן צפון בו החץ האחרון אשר יקפד חוט חיתו, אבל הזקנה קראה: הלא מכתב עמיל הוא! האין זאת? ומדוע לא תקראנו? – בידים רועדות פתח את המכתב ועיניו אורו מרגע לרגע בקראו בו כדברים האלה:

"אבי מחמד נפשי, יקירי ותפארתי!

"אל נא לחנף תתנני בשאתי על שפתי את שמך לתהלה ולתפארת בעת אשר אסתיר פני ממך, כי אמנם נעלית מאד בעיני ועל כל נכבדת, לא רק יען כי אבי אתה, כי אם יען כי אתה אתה, בנך אני ושפת חנף לא אדע, אך דרכי לבנו שונות, ואל נא תשת עלי חטאת אם ברותי לי דרך ואלך בו. ידעתי אבי את אהבתך העזה לעמך אך גם לי לא זרה היא, כי על תלמי לבבי שתלת אותה ותוציא ציץ את אשר לא פללתי, וגם אני למען עמי אעבוד עבודתי. אל נא תדאיב לבך חנם מיראה פן אבגוד בעמי ובאמונת אבותי, דע אבי והאמן לדברי בנך, כי לא בוגד הנני ובוגד לא אהיה, לכן אמרתי אגישה לפניך את כל דברי על הגליון, כי בשבתי לבדי אז שאתך לא תבעתני וידי תמצא להוציא כל הגיון רוחי; לא כן בעמדי לפניך, אז אנחה אחת אשר תתפרץ מלבך תסכסך חושי בי ותעתיק מפי מלים, ואחרי כי בדרכי אחזיק ולא אשוב ולא אדבר דבר ברור לכן תעלה מחשבה על לבך פן לא נאמנה רוחי עמך. תכלה רוחי מאפי וגבורתי מאזרועי אם אבגד בך ובעמך ובאמונתך, זאת אומר לך עתה כאשר ידי תביע מלים, כי לשוני קצרה מהביע זאת, ואחרי אשר כאלה השמעתיך אקוה כי ירוח לך ותביא את דברי במשפט, אבל לא ביראה ופחד.

"הנה אגלה לך את כל אשר עמדי; הלא תדע, כי אצילי עם הארץ קשרו קשר לפרוק עול הממלכה מעל צוארם ובין גבוריהם ומתי סודיהם הנני נמנה כיום גם אני, ולבבי ישמח בראותי כי מצאה ידי לתת כבוד לשם ישראל, כי אמונתי לא תהיה לי לפח ולמוקש לבל אעלה על גפי מרומי הכבוד, ותקותי תאמצני כי לא יארכו הימים ולכל בני עמי אשר בדרך בני האדם יבחרו יהיה אור; החפש יעלם עַל וישכחו את ענים וגלותם ולא יהיו עוד לדראון ושמצה. בלי ספק לקחה כבר גם אזנך דבר גבורות אנשי צבאותינו אשר יגברו יום יום על צריהם הרבים מהם על אחד מאה, ותקותנו לא תאחר לראות את כל הארץ מטֹהרה מכף אויב.

"מעת אשר החל הקשר, הנני נמנה את הקושרים, אך הסתרתי ממך הדבר פן אדאיב לבך, ומה גם אחרי שמעי משפט חרוץ מפיך, כי כל בני העם הזה בעיניך כפושעים וחטאים, ובעיני המה כאחי ורעי הנאמנים, אשר אתם אחיה ואתם אמותה, במלחמה ושלום יחד נתהלך ואין כל שטן ומפריד בינותינו, כי גם אמונותינו לא תהיינה לנו לפח ומוקש, אחרי כי לא על פי האמונות תוסד הממלכה ולא על פי מוריה יֻחָקוּ חקים, כי אם לכסא צדק ישב משפט, ואחריו כל ישרי לב יִמָּשֵׁכוּ באמת ובצדקה. ומה יכולתי איפו לדבר עוד אליך? להשיבך מדעתך לא הרהבתי עֹז בנפשי, כי גֹדל ערכך לא סר מנגד עיני אף רגע, ולאמר לנפשי דמי ואל תעיזי לחשוב מחשבות כהעולה על רוחך חשבתי לחטאת; לוא כזאת עשיתי חטאתי לא רק לנפשי כי אם גם לך, אבי מחמדי! הן מאז הוריתני לחשוב מחשבות לא כיתר בני עמנו אשר יטו ידם החזקה על עויליהם וינהלום בדבר שלטון אל אשר יהיה רוחם ללכת, לא באלה חלקך, כי בעת אשר כרית לי אֹזן לשמוע תורת ה' אשר בה חיי רוחך בעת ההיא פתחת לבי לחקור דבר, לבלי עצום עינים, ומאז ועד היום לא נסית הכבד עלי אכפך לעשות דבר אך כחפצך ולא רוחי. לכן לי אמר לבי: לך בדרך אשר התוה לך אביך תפארת לבני האדם, וכה עשיתי.

"אבל לא לעולם אוכל להסתיר דבר ממך, ומה גם עתה אחרי אשר בלי כל ספק כבר תדע ארחי ורבעי מפי אחרים אשר לא ידעו שרש דבר נמצא בי, עלי לתאר לפניך את הדבר כמו. שני חבלים משכוני אחרי הקשר; אהבת עמי אשר כמעט לא ידעתי מה רב כֹחה להטותני לחפצה ולתת לרוחי תעצומות ועֹז, אהבת עמי אשר נטעת בלבי והזרע אשר ישן במנוחה ימים רבים על תלמי לבבי החל פתאם לציץ ציץ אחר אשר סערה נגעה בו. כסער מתחולל נגעו בלבי גדופי לא־איש אשר חרף את עמי בקהל הנאספים בבית האדון, ואז אך החילותי לריב ריבו, אבל עוד מעט נפקחו עיני לראות כי לא בדבר שפתים נערוך מלחמה ונציל את כבודנו אשר היה למשסה, אך בפֹעל כפים נסיר חרפתנו ונגול מעלינו בשתנו, ונשים אותה על ראש מחרפינו, אך בפעל כפים, בהראותנו להם, כי לא רק למען הרבות נשך ולמוץ דם עם הארץ הננו פה, כי אם לעבוד ולעשות למען הארץ כבנים נאמנים; ואם אויבינו ימאנו תת לנו צדק בנדבת לבם, אז נטה עליהם ידינו ונכביד עליהם אכפנו ונקח ביד רמה את אשר יאמרו לגזול ממנו, אשר על כן היתה הקריאה אשר שמעתי קוראים בסתר לאגוד אגודה להתקומם בעד הארץ והעם היושב בה כדבר אלהים בעיני; עתה באה העת אשר נוכל לעשות גם לעמנו, כי רק במלחמה תמצא יד גבור לשלול שלל, בעת מנוחה יחבק גם גבור עריץ את ידיו, אבל בעת קרב אז יִוָדע אמיץ הכֹח לפני החלש וגם עשוק ורצוץ אם יאזר חיל ישוב אל אחזתו ונחלתו אשר גזלו ממנו. מהרתי ונתתי ידי ולבי ורוחי ונפשי להקוראים מלחמה אשר רק מהם תקוה נשקפה לעמנו, וכל אלה עשיתי רק יען כי לישראל אני וכל נפשי תתאוה לתת לו כבוד ושם, אבל חלילה לי מחטוא לך ומהסתר דבר כי עוד חבל שני משכני אל חברת הקושרים, החבל השני משך את לבי, יען כי איש אני, אחות השר לקחה לבי ונפשי, היא השפילה גאותה גאות האצילים מאז ותשא נפשה אלי, אל היהודי, ואני היהודי אשר בידי אין כל להקריב לה חשבתי לי לחובה להקריב לה נפשי ואעשה זאת בשמחה ובחפץ לב; אבל בדבר הזה לא ארבה לך דברים, אבי, כי יראתי פן לא תבין מערכי לב עול ימים ולא תשפוט רגשותי כמשפט, ואולי תקרא תאוה לאשר אני אהבה אומר, אהבה נעלה וברה, אהבה אשר תרומם את הנפש והרוח ותעשה בן חֹמר למלאך אלהים; רק באחת אומר לך כי לבותינו קשורים בקשר אשר לא ינתק לעולם, אבל הרגיע רוחך, כי הקשר הזה לא ינתק את בריתי את עמי ואמונתי, כי בממלכה אשר תִוָּסֵד ותכונן על ידינו לא האמונות תקשרנה ותפרדנה בין אחים, איש איש באמונתו יאחז ולא תהיה לו לפוקה.

"הנה פתחתי לך את לבי ואתה שפוט משפטי ודיני ורחמני כאב את בנו, כי מחר אבוא אליך לבקש ברכתך בטרם אצא למלחמה. פולין מחכה עלי! ואל תרעם פניך לי ברגע אשר אפרד ממך, לבל תרפה ידי, כי הנעשה אין עוד להשיב.

“אנא אבי, דבר נא על לב הורתי ואחותי ונחמן באמרי פיך לבל תבוא אליהן השמועה כשואת פתאם. אני בנך הנושק כפות ידיך באהבה אין קץ”

עמנואל.


­­­­­­______


המכתב הזה, אשר לוא עיני זר ראוהו כי אז לא מצאו בו דבר אשר בידו להרגיע רוח הזקן, היה לו להאב כפתח תקוה טובה; כאיש אשר שבלת שטפתהו וכל אשר לו עלה בתֹהו יתן תודה לאל מושיעו כי נפשו היתה לו לשלל, כן נשא הזקן את עיניו ודמעות תודה נראו בעפעפיו, כי עוד לא נכזבה תוחלתו מבנו, כי אף אם נטו אשוריו מני דרך, בכל זאת עוד תמים לבו עמו ועם עמו, וימצא נחומים לנפשו אשר בקשה מאד נחמה. הוא קרא את המכתב אך בעיניו ולא הוציא הגה מפיו מיראה פן ישמיע עוד דבר מר אשר יהיה כחץ רעל ללב הזקנה. אך בכלותו לקרוא שב ויקראנו שנית באזניה, אבל לה לא היה ככוס ישועות, נפשה מרה לה מאד בשמעה כי בנה יוצא לקראת נשק, ומי יודע אם לא בחרה היא בעת ההיא כי ימצא לו מסלות ללב הגבירה בדרך אחרת, בדרך אשר לא יארוב לו המות על דרכו. אבל לא כשניהם חשב רוח צפורה, אשר גם אותה קרא אביה, ויקרא באזניה דברי המכתב, היא הללה את אחיה ותאמר בפה מלא, כי אך תהלה יאתה לו על הדבר הזה, כי איש הוא ועל כל איש החובה לעשות ככל אשר בידו, למען הציב לו יד בארץ –

הזקן אף כי נסה לשמוע מפיה כפעם בפעם בימים האחרונים משפט חרוץ לא כילדה כי אם כאיש בא בשנים, בכל זאת השתומם מאֹד ויקרא כמעט במגנת לב: וגם אַתְּ תתני לאחיך תעצומות על כי יעזוב את הוריו לעת זקנתם וילך בדרך אשר אולי לא ישוב ממנו? – הנערה נאנחה ותאמר: ידעתי כי לא תנקני אם כה אדבר, אבל גם אני לא אוכל לחשוב אחרת מאשר יחשב לבי, ועל דעתי אמנם טוב יעשה, כי יצא כאדם לפעלו ולא יבלה ימיו להבל כאשר עשה עד הנה. הוא כמו נועד להיות איש חיל במלחמה ולא להיות איש למודים, ודרכו נמצאה לו כיום; לכן אדמה כי עליכם למצוא תנחומים, כי כאשר תקצר ידו מהיות אשה ולא גבר אף לו חפצתם זאת בכל לבבכם, כן אזלת ידו משנות רוחו, וכאשר ישעיה לא יהיה איש חיל במלחמה כן לא יהיה עמיל איש מסתתר באהלי הדעת.

– למה זה זכרת פתאם את ישעיה? – שאל הזקן בדאגה – הגם אַתְּ הקשבת דבר מה אודותו? –

– ככל אשר הֻגַּד לכם הֻגַּד גם לי – ענתה העלמה בבטחה – אבל אני לא אאמין בכל אלה. עמיל בנך הוא ולא ישפוך דם, עמיל יאהב אותך הרבה יתר מאשר יאהב כל בן את אביו, והוא לא ישלח יד באיש אשר נפשו יקרה לך מאד; עמיל איש לב הוא ולא יהפך פתאֹם לשנוא את אוהביו, ואני ידעתי נאמנה כי עמיל כבר יכבד ויאהב את ישעיה בלבו, ומי יודע מי הוציא את הקול? או אולי יחד הנם בעצה כי יסתתר, אבל לבי אומר לי כי ישעיה חי ועמיל נקי כפים הוא –

דברי הנערה הפיחו רוח חדש בלב האב ויחבקנה וישקנה על מצחה באהבה עזה, בקראו מקרב לב: אם אמנם גדול מאד צער גדול בנים, אבל השמחה אשר ישביעונו גדולה ממנו אלפי פעמים. היי איפו בתי למשגב להוריך לנחמם לעתות צרה –

– שמחתני אבי במאור פניך ויערב לבי לדבר עמך דבר, כאשר לא הרהבתי עֹז בנפשי זה כמה בראותי כי נדכה רוחך. ראה את אשר מצאתי זה ימים אחדים בחדרי, מגלה כתובה בידי בת־שבע האמללה, אוצרת הגיוני לבה לבקרים, ולבי יאמר לי כי עמיל שכח אותה. אני קראתי במגלה הזאת ורוחי לא יתן לי מנוחה עד אם נתתיה על ידך ואתה תקראה אולי תמצא בה חפץ – ובדברה נתנה הילדה מגלה כתובה בשפת פולין על יד הזקן והוא הושיב את אשתו ואת בתו לימינו ולשמאלו ויחל לקרוא בה כדברים האלה:


 

ח. הַנִּדַחַת    🔗

מה לצפור מזמר משכיל בקן עורבים? מי השליך ספיר באשפה ויעב תפארתו? היד יוצר שומר המבין מפעלו ויודע מספר מעשיו תעשה זאת? הזרוע חרש אמן יוצר פסל תפארתו בשחת תטבילנו ותזהם יצירה? או סופה תגיח באפס יד ותהרוס הבנוי ותמולל כקש נדף מדי עברה כל אשר יקראנה לרגלה? מי דעת זאת יורני? מי יפקח עיני להביט עמוק עמוק למסתרי ההוה והנעשה? או אם אין, מי ישקני סף שכחה וינשני את אשר ראה לבי דעת!

משען ומשענת אין לי בחיים, יתומה עזובה הנני, יתומה היא גויתי ורוחי. אמי, אמי! מדוע ילדתיני ומדוע עזבתיני לצרה? למה זה חרדת להביא דעת בלבי בעת אשר את פראים אשכנה? אולם האותך אריב, נפש אמללה, אשר לא זעמה את יוצרה שֶׁשָׂמָהּ למפגע לה?

אך חֹלי ומדוה לב היא הדעת ככל המחלות וככל הפגעים אשר ימררו חיינו, גם היא מאת השטן המביא כל פגע נתנה לבן אדם לענות בו נפשו, להקדיר שמש חייו בחלדו, לשימו למגור מסביב ושמצה לכל רואיו. מה אקח במחיר דעתי שהנחילה לי אמי, – אך כעס יגון ומכאובים; כיין שכרון היא אשר יכה בתמהון עד כי לא ידע השכור בשתותו, וצמאונו יגדל ברבותו לְשַׁבְּרוֹ, וירבה להצית אש יוקדה בהרבותו לכבותה, כן השותה מכוס הדעת אך טעם – ישתה, ואך שתה – ישכר, ואך שכר יתאוה לשבר צמאונו תמיד עדי יהיה לברות לְאִשָׁהּ, אשר תֻּקַד על לבו תמיד.

החטא חטא אבי, כי לא יבין דעת ומה אזעמנו? החטאת נפשו היא, כי לבו לא נקשר בעבותות נצח לאמי וישכחנה ויתקשר את האשה אשר ממנה לחמו ימצא? ומה יעשה האמלל הזה אם לא ימצא מינקת לו? הלוא גוע יגוע ברעב. או אולי יד שופט צדק המרחם על כל מעשיו עשתה זאת, כי לוא נתנה טעם לו להבין מה טוב, כי אז אולי בחר בזלעפות רעב אחרי אשר הצפור המזמר משכיל עזב את קנה, מִשֶׁבֶת יחד את עורב צורח.

מי יבינני, למה זה תתמרמר נפשי מדי שאתי על דל שפתי או על לוח אתי שם שופט ויוצר בורא ואלֹה? האם אכחש באלהי עולם? ואיך אזעמנו אם אכחש בו ואֹמר לא הוא, ואם אאמין בו איך לא יחרד לבי משאתו?

מה הוא אלֹה? והאמונה מה היא? מדוע חרדה אמי ללמדני קרוא בספרים וכתוב, מדוע עמלה בכל כחה להרבות דעתי ולפתוח לבי להגיון וחקר, ותשש על כל רעיון אשר הביאה בלבי כעל אוצר נחמד, כמו לוא ידעה כי בידי יהיה עת אִוָתֵר באין מציל ומושיע לקנות בהם פת לחם ובגד, ולא זכרה אף רגע את אמונת אבותי לשגב לבי בה, לבל אתעה בהותרי גלמודה ובודדה, לבל יוסיף גם הספק פצעים על פצעי הלב הנשבר? הלא המה אומרים, כי בשם אלהים ירוץ מאמין ונשגב, כי האמונה חומה על איש ביום עברה לבל יהי למשסות לשני הפגעים והצרה, ומדוע זה חָשַׂכְתְּ ממני מחוללתי את מקור החיים והמנוחה הזה? מדוע הסתרת מפני אור המשמח חיים, ותפקחי עיני לראות אך אור מכאיב עינים בהאירו עלי הרעות הנסתרות ותראינה, יציץ על הפגעים וכמו מלאכי זעם חוצץ יצאו מתהום התֹהו ורק עיני הרואה באור הזה, באור הדעת, תראינה אותם ותכלינה מדאבה ודאגה, ואת האור הנחמד המנחם המניח ביום צרה, המורה לכלכל איד ושבר, את האור היקר הזה, אור אלהים, אור האמונה, מדוע הסתרת מנגד עיני? האף אַתְּ לא ראיתיהו מעודך, אמללה, כי על כן תמם הלכת ביום אידך, או אולי ראית כי גם בו משחתו, כי גם הוא אך במחסה כזב יִסָּתֵר ויהֻלָּל אך בפי אלה אשר לא ידעוהו, ויודעיו יתכחשו לו ויאמרו: מי יתן ולא ראינוך? האם לא ידעת כי אל מקים נופלים ומחבש עצבת ישים בתבל משטרו? או ידעת ותכחשי בו? או אולי נחמה גם נפשך כנפשי ותקראי בהשתפך לבך אל אמך כקריאה אשר אני קוראה באזניך היום?

הנני קוראה באזני אמי! האם אך רעיון רוח מוליך רוח האדם שולל שם דברים כאלה בפי עטי, או דבר אמת מאד נעלה נמלט ממנו ולא ידע. הן זאת היא לנו, כי דבר אמת מאד נעלה נביע בשפתינו מבלי משים, ורק למען כַּזֵב נטל עלינו להרבות מחשבות. באזני אמי אקרא דברי, והיא תקשיב, אף כי נתקה מאהלי זה שנים, אף כי לא אדע המקום מקום־זבול־לה, אף כי רחוק רחוק גם מדעתי לאמר: שם המעון אִוְּתָה לשבת והיא תשמע קולי וחיה היא במותה? ואם יש מקשיבים ושומעים וחיים גם מבלעדי גרי אדמת עפר, האם אין יוצר שם אֹזן לרוח ולב, לנשמה בלי גויה? או פן חלצה נפשך ממך כאשר סֻגְּרוּ עיניך לנצח ותלכי ואינך, אקרא ולא תשמעי, כי אינך, אפס היית, לתֹהו שבת? אויה, אויה לי, יתומה עזובה! אך אני יתומה הנני! התחשוב אף אחת מהיתומות מחשבה רעה ומרה מדכאה רוח ומעכרת נפש כזאת? התעלה מזמה נוראה כזאת על לב אחת מאלה אשר אמותיהן לֻקְּחוּ ואפס כל זכר למו? ומי זה שם רוחי למפגע לי לגזול ממני אף זיק תקוה? מה ממך יהלוך רוחי אשר תְּעַוֶּה את נפשי לכל אַוַּת נפשך, אם תניח לי הנחמה הזאת כי עוד אמי מקשבת? האין די לך פגע כי גזלת את פיה ממני, כי תספח גם אתה על צרי זה לגזול גם את אזנה ממני? ואם מכות לבבי תחפוץ להרבות, ואם פצעי קרבי תאבה להרחיב, אנא תנני להאמין, כי אמי תקשיב ותשמע לכל דברי והאמונה הזאת תחיה רוחי ותציבנו הכן כמטרה לחץ זעמך, ואם אין, אם גם הנחמה הזאת תרחיק ממני, מי זה יערב לך כי לא אכרע אפול תחת סבל עניי ואסתר מנגד עיניך וחציך יעברו המטרה, לא עוד ללבי יסלו ארחות אידם?

גם זה שחוק המקרה הוא שישחוק בנו הנתעים כהחתול את העכבר, למען הרבות תאותו לטרוף טרף. אך זכרון אחד טוב נשאר לפלטה משניו, הוא זכרון אמי, וגם אותו יחפוץ להטביל בשחת באמרו אלי כל היום: מדוע חשכה אמך ממך תורת אמונה ודעת אלהים? או אולי אהבתי לתהפוכות אשר תקרע אף היא לבי באכזריות תעשה זאת? קשת ערף הנני, זאת מודעת לי, קשת ערף כפרא ביער, ומי יודע אם לא אשלח גם אני שני לנשוך כל הקרב אלי, ובכל זאת ירך לבבי מאד בשמעי קול בכי ותחנונים. הפתיות אשת שמריה נתנה קול בוכים בתחינותיה אשר קראה ביום השבת וקולה ירד לחדרי לבי ונכון הייתי לשבת אתה ולקרוא תחינותיה ולריד עמה בשיחי. ולמה זה הביטה בי בְעָבְרָה בגשתי אליה? האם צר לה פן יקל ממשא לבי בהשתפך נפשי רגעים אחדים? ולמה זה נגשתי, למה זה נכספה נפשי, כמה בשרי וכלה רוחי מאד ברגע ההוא לשפוך שיח ולהוריד דמע? אין זאת כי אם טובה התחנה והתפלה לדכאי רוח, ואולי כבר הייתי לאחרת, לוא הושיעה יד אוהב לי ללמדני לערוך תפלה.

שמע גליוני ובאזנך אריב היום את ריבי! הן אתה לא תטה משפטי ולא תניע אחרי ראש, אהובי ואוהבי האחד, שמע ואשיחה. היום הרבתה הרשעה למרר חיי ומדוע? האם נסיתי לפרוק עֻלהּ מעל צוארי? האם התקוטטתי בה? האם דברתי דבר באזני אבי לפקוח עיניו ולהראותו כי לא נאוה לגבר לשאת עול אשה אכזריה? הלא שמתי ידי למו פי ונאנקתי דם, ומדוע שבה התפלאה בי ותכס פני בחרפה ותחרף באכזריות שם אמי. הנבלה תחרף שם אמי – והארץ לא תרגז תחתיה! ואני גם אני כהארץ לא רגזתי. ואם זעם יצא כברק מעיני, אבל היכולתי לפלס לו נתיב דרך אצבעות ידי או דל שפתי? הן הוא היה עצור בקרבי; היא הפיחה בו ואני סלותי לו מסלה בדרך אשר בלי רעש ושאון יעבור בו והיא פקדה עלי אפה ותכני בשוט לשונה בלי חמלה. האמנם שפחתה אני מקנת כספה? האמנם יהי החלש נתון לאיש זרוע לעשות בו כטוב בעיניו? האמנם לה הצדקה לצות על עיני לבל תפוצנה ברק כאשר תצלח לשים מחסום למו פי ואסורים על ידי כי תעשינה כאשר תצוה? לא! לא אשקוט עוד, אחבל מזמה להציל נפשי, אקרא בחזקה! אקרא לאלהים והוא ישמע צעקת יתומה… אמי אמי! מדוע לא לִמַּדְתְּ לשוני להתאונן באזני אבי היתומים? אויה לי!…

מדוע ישנאוני, מדוע ירדפוני, מדוע יקומו גם המה בי כפגעי יומי ויחדשו כעשם עמדי? מה עשיתי להם או מה אעשה להם רעה? מה אעשה להם? האמנם תקצר ידי משלם רעה לחיק שונאי חנם? האמנם תולעת ולא איש הנני, כי כל עובר ידוש גבי ואני אתפלץ אתהפך במכאובי ומצמיתי לא ישים אלי לבו, אזעק מרה ואין שומע, אחרוק שן ורגל גאוה תוסיף לדכאני? האמנם שודדני המקרה שדוד בלי חמלה, עד לבלי השאיר בלבי מזמה וחפץ לנקום נקם? הוי תולעת! למה תרים ראשך? – הלמען ישפילוהו עד עפר? תולעת, תולעת! לך הבוז, לך להתפלש בעפר, אף לך לשאת משא רגל העובר על גבך עדי תפח נפשך ורוחך יאסף.

אין לי כל בחיי! אב לא היה לי, כי האמנם יהיה איש לא־גבר אב? ואמי לקח המות ומחמדי לב לא נתנו לי, גם רעים לא נמצאו לי, ואך אחת היא אשר אמרתי אמצא בה אהבה ואחוה וגם אותה ירחיקו ממני. גם אותך מרים אשר בעת אשכח את יומי אחשבך כאחות לי, גם אותך יגזלו ממני בחזקת היד, יאמרו להפריד בינינו, ולמה? האם אקח חלק באשרך? האם אגרע מחלקך בהוריך? האם בידי להמעיט אף מה מכל האשר הצפון לך? וכמו על כפירה יריעו עלי, כמו רעית זאב ערבות פרצה לגבולם לשאת שה מהעדר כן יחד עלי יתמלאו. האם טחו עיניהם מראות, כי אך תולעת באין ידים הנני? או אולי יראו יותר ממני כי לי זרוע עם גבורה ונפשי בל תדע מה?

סוררה הנני בעון אמי, בוגדה הנני, כי למדתי דעת ובינותי בספרים והמה שעשועי. הוי רָעִים! תנו לי שעשועי כל הַיְלָדוֹת כגילי, ואני אשליך לכם את שַׁעֲשׁוּעַי אלה כשבר נבל. אתם הסתירו פני ממני, בחיים אין לי כל, ומה אעשה אם גם מהספרים המתים אמשך ידי? האצא לשחק את ילדות קטנות ואתעפר בעפר? עין בעין אראה כי לצנינים הנני לשמריה ואשתו, כי כשטן המשחית לבתם היחידה הנני בעיניהם. הוי קנאה אש מתלקחת! אני אעשה חיל בלמודי ותקנא בי צביה לבתה. פתיות! תני לי אֵם, ואני אתן לך את מורי וספרי וכל חילי ואשבע לך גם לבלי הבט בספר, אֵם אשר הַדִּבֵּר החי מפיה יצא, אשר בחיקה אשפוך נפשי, אקרע לבי ותביט בו… הוי! מה רע המראה אשר תראה שם! אשריך אמי, כי קדמת לעזבני, מי יודע אם לא מַתְּ היום מרֹע לב לוא ראית את המחזה הנורא אשר לוח לבי לבמה לו נִתַּן.

מחזה איום ומרגיז לב; שם אש מתלקחת, שם נחלי דם ירתחו כסיר, שם תשרוק צרה לפגע ויחד שלובי יד תלכנה במחולות במקום אוו למשכן להם, שם סמל ודמות לפגעי בני אדם, היגון יקח לו עמדתו בַפִּנָה, ולמולו יעמוד רפיון ידים כפוף ראש, כעס באין ידים, נקמה חסרת כח, חפץ בלי תקוה, תאוה מתה בטרם נהיתה, מות בחיים ואי־תקוה לחיים במות, אלה המה המשחקים בבמה הזאת, ישחקו בתנועת גום המזרה זועה וקול לא ישמע, כי אין קול ואין פה ליתומה עזובה! היכולת עמוד, אמי, לוא ראית במחזה הזה, או אולי למחר קראת גם אלי והראיתני במחזה כמהו על לוח לבך לוא עוד חיית כמני?

מי נתן בדל עטי דברים כאלה? האם שאר רוח נִתַּן לי ורב כחי לברוא יצורי הדמיון, או אולי רוח מתעה פשט על לבתי הָאֲמֻלָה ויכהו בשגעון? האם לנערה בת שבע עשרה שנה, אמנם בת שבע עשרה שנה הנני, לא אכחד ממך גליוני מספר שנותי, אתה אלוף נעורי הנך, וגם תהיה לוא גם בתולה בלה אהיה, ומה חפץ לי להמעיט לפניך מדת ימי? האם לא יעזרני הזמן לקצרנה, כאשר התעורר לשנות פני ימי ולשים מסוה לילה עליהם? אכן לא לפי מספר שָׁנַי – רעיוני, כאשר לא לפי כחי – סֻבָּלִי, אכן בחירה הנני, בחירת הפגע וכל אשר בידו יקריב אשכר לבחירת לבו. ומה לך אבי לבקש בבית המדרש אלוף לי, אם הוא כבר נמצא לי ולו אני?

עתה אבין שרש דבר מדוע פזרה אשת אבי כסף רב למען תת חפצי להוסיף בלמודים, ועוד תוסיף בחסדה להביא דעת בלבי, ואדע את אשר לא תדענה כל בנות ישראל; מורים חדשים יבואו לרגעים לחדרי, מורים ממרום עם הארץ, והמה יקרבוני בתתי הכוס על ידם, גם ישפילו ערכם להעביר ידם על חלקת לחיי, דעת יביאו בלבי, דעת הרבה את אשר לא תדענה יתר בנות ישראל. מה נעים גורלי ואני אמרתי כי יתומה עזובה הנני, בעת אשר מרחמים רבים לי, מהללים ומשבחים ניבי וברק עיני, חן שפתותי וגם עלומי לצדקה יחשבו לי, ומי יודע אם לא גם מנשיקות פיהם כאם רחמניה ינשקוני, ומה לי עוד? וכל אלה מידך לי, אשת אבי, היראה את אלהים, האשה הצנועה תפארת ליודעיה. הנה אבין מזמתך בת תפת! שפחה דרושה לך, שפחה יפה ויודעת טוב טעם, שפחה אשר לא יבושו לקחת הכוס מידה אצילי הארץ, כי על כן פזרת כסף להביא דעת בלבי ושכל טוב בשפתי, פֵּאַרְתְּ את עולתך בכל פאר בטרם הקרבת אותה לאליל הזמה. הוי בת שטן! אל בור החלאה תהדפיני, תעוררי חרפה ממאורתה, למען כסות בה פני זעומת נפשך בקנאך קנאתך בה, אף אני אליך! ואני בירכתי בור ששם הדפתיני אֶתָּמֵךְ בכל כחי, וכח לי, זאת ידעתי, ולא אפול ותראי ועיניך תכלינה; תראי כי דלתות משכן החרפה פתחת לפני ותפארי חדריה בכל פאר למען הביא שממון בלבי ושכרון ברוחי ואחוג ואנוע כשכור, אבל אני חצי נקמתי בלבך אשלחה כי לא אשתה, לא אשתה ולא אשכר ולא אחוג ולא אנוע ולא אפול, ועל עברי פי פחת הכן אעמודה, ואת תראי לרגעים וחרקת שן, כי אטה ידי עליך ואראך מה כחי ותשתאי על אֹמץ רוחי, ותתני כבוד לטהר לבי על אפך ועל חמתך, ורשפי הקנאה יאכלו לבך בלי חמלה ואז גם הנֹחם יציק לך ומפני זעם אלהיך תגורי פן יפקוד עליך עונות על הדיחך נפש ותהיי למסוס נוסס עדי אובד. נעימה הנקמה!…

כשחוק לי היום את אשר כתבתי אתמול, לא נערה הנני כי אם גֹלם תפור מאלפי תהפוכות, אשר לא תֹאר אחד, לא מדה אחת ולא צבע אחד להנה, ובתהפוכותי אלה כן אתהפך והנני אחרת לרגעים; אור השמש קרן על החלק הלבן והנה טהורה אני וכרגע והנה חֹשך סתרי, כֻּלִי שחורה כי צדו השני יִרָאֶה. לא מלחמה מתלקחת בקרבי בין תאותי וְתֻמָּתִי ובעלות יד האחת כרוחה אהיה, רק אחרת הנני לרגעים, ברגע אחד הנני כה וברגע השני אהיה להפך; אך בעת היותי הנני את אשר הנני בלי כל מלחמה בקרב; אבל מתי הנני טובה ומתי רעה? ומתי המה כל בני האדם טובים או רעים? מי יטה ידו עליהם ויעמידם במשפט ויתן חק ולא יעבור: פה תְקַנֵּן הצדקה ושם תרבץ רשעה? – טהר לב, תֹּם, חלאה ובשת, אך מלים המה, מלים אין רוח. עשי כל מעלות רוחך והסתתרי מעין רואים ותמימה אַתְּ, הסתירי תמתך וטהר לבך והנך רשעה ופרוצה; אני אדע דרככם, תמימים וישרי לב! גם צביה אשת שמריה תמימה וישרה, ברה ויראת אלהים מאין כמֹה היא, ובעצתה הושיבתני אשת אבי בחדר הזה! שחוק המקרה הוא, שונאי בנפש אשר רוחם תלהט מאש החפץ להצמיתני, המה על פתח גן העדן יושיבוני, המפתחות לכל ענג וחמדות החיים בידי יתנו ויתמכו בימיני לעבור בדרך הזה, אשר בנות לאלפים לו כלתה נפשן לוא אך ידעו איפה ימצא, ואני אקצף וארגז, אכלא רוחי, אמרר נפשי ואסב עין מכל חמדה ותענוג, למען נקום נקם מאשת אבי אשר נתנה לי כל אלה! ומי יודע במה אתן נקמתי בה יותר, אם אשים מעצור לרוחי, אראה את החיים ותענוגיהם ואנזר מהם, או אשתה מכוס החיים לרויה, אשתה עדי אמלא נפשי בכל חמדה ותאוה, עד אשר אקוץ בהן וידעתי כי ראיתי חיים! האם לא ימתק היין לחיך שותהו, או לא ינעמו דברי האהבה לאזן וללב ולרוח?…

האם לא האמין כל איש לוא שמע דברי או קרא מעל הגליון את אשר כתבתי בבקר בקומי ממשכבי, כי עוד ביום הזה אציג כף רגלי על הדרך אשר לא אשוב עוד ממנו, כי עוד ביום הזה אגיח נחל יין לפי וים אהבה ללבי, כי אך אשים שמלותי עלי והיתה ראשית דרכי אל אֹצר היין ואל האציל הראשון אשר יבוא לחקור ממסך אשא שפתי. כמעט אבוש בדברי אלה; אבל אתה רעי האחד הן לא תגלה סוד, ומה זה היה בקומי ובראותי את האדון הבא, אז התעורר קצף נורא בלבי ומשטמה כאש יוקדת לאשת אבי אשר מכרה אותי ואת חֻפְּשִׁי לאדונים זרים אשר רגעי מנוחתי יגזלו בלי חמלה, וצויתי במפגיע עליו לבל יעיז פנים לדבר באזני נבלה והייתי כאחת הנזירות… חלילה חלילה! לוא כהגיוני לבי בבֹקר היו מעשי בערב כי אז כאחת הנזירות הייתי, אבל עתה כילדה טהרת לב אשר הנבלה לא שלחה אף אצבע למולה הייתי, וכה אהיה, כן יקום! איש לא יאהב אותי בלבו ואני לא אוהב איש, איש לא יתן לי חנינה ואף אני לא אחוס ולא ארחם את איש, ואם בחבלי עני יתמכו, אז אריע ארונן ואשיר שירה חדשה על הנופלים שדוד בחרמי, נקם אקח מכל אלה אשר לב להם, כי מדוע אין לב בתבל אשר יהגה אהבה או למצער רחמים לי, רחמים! כיתומה רעבה אפרוש כפי ואבקש רחמים, אך מעט רחמים, וגם לזאת אין שומע.

גם האחת אשר כאחות לי חשבתיה תנזר ממני; גם מרים תתחמק מפני ובאשר בקשתיה בביתה הסתתרה מפני, כמו לפני ילך קטב ובפתחי שפתי לחמי רשף יתמלטו מפי. זאת היא הגאוה הרשעה מולדת בית יראת אלהים המשגבת נבזים ותתן להם פאר תחת התמכרם לכזב, תעטרם חן תחת השפילם גום כתולעת לפני צורם כי על כן על בני אדם יתנשאו, ומי להם בארץ אם בשמים עיניהם תהלך ולשונם העורכת תפלה לשוכן מרום תהי לחץ רעל בנגעה בשוכני בתי חֹמר. אמה תלמדה לשאת עֹל עבודת הקדש מנעוריה, למען תמצא חן בעיני עבדי האלהים אשר באהליו יסתתרו ובתורתו יהגו ועל כל אדם ישליכו שקוצים וחרם. לכי אחותי בדרכי אמך, הסכן עמה ושלם בדרכיה, תבואתך טובה והיית עד מהרה לאיש. ה' עמך ויופיע על מהלכך, לא אשוב לשדד רבצך, יונה תמה ברה וטהורה!

עמודי בינתי יתפלצון, ארגז אשום ואשאף ואקרא, אך כקורא ממעמקים מבור כלא וחומה בצורה אשר אטרה עליו פיה ותבלע קולו לבל יגע באזן שומעת. כי מדוע ינזרו ממני? מה עשיתי? האם גבה לבי מעודי? אני אשר לתהלה הייתי בפי מורי אתדפקה כעניה על פתח רעותי אשר כפתיות נחשבה למולי, אתרפק על אהבתה והיא בחרפה תהדפני, ואם אמנם אחריש ואגוע, האמנם בחיי אשים קברי בכדי היין אשר סביב שתו עלי, ולא אשמע קול אדם בלעדי קול הסובאים? אנוד לשברך אבי, כי לא תדע דַּבֵּר וכי אנסה דבר אליך והיה מענך אך דמעות. אל לגבר דמעות, לא לאיש אנחה, הפֹעל לך נתן וְהַדִּבֵּר למנה ואתה אמלל לא נחנת באלה וגם לוא תבא צרה לרגלך, נפשי תכסף להוציא רוחי ואין אזן שומעת. הה, מי יתן לך אבי לב כמני ואותי שדד את המתנות האלה, כי אז שלוים היינו גם שנינו. אבל אם לא הנני את אשר אחפוץ, לכן לא אהיה את אשר הנני. אם כגבר נחנתי בכח לב ומזמה ודבר שפתים, לכן אף אני במתנותי אלה אשגיב ואיסר שוטני בכחי, אלכד גאים ברשתי והבאתי עליהם קללה תחת העטותם עלי בושה.

לבנו ישמיענו לפעמים דברים אשר לוא מפי אחר שמענום כי אז הכינו בחרפה לחייו; בוגדה וכוזבה! קרא לבי בשמי באזני בשכבי על משכבי, האמנם יצדק בקומו למשפט עמי? זה כירח ימים לא נסתה ידי לאחוז בעט, כי לבי היה מלא קצף ומזמת נקם ועתה כאשר עורר את ידי ורגלי ולשוני להוציא לפעל מזמה חִבֵּל, יקום בי כעד ממהר לאמר: בגד בגדת! האם טובה היא ממני? האני אוכל לשבת יחד את פריצים יום תמים ואשמורה בלילה והיא הבת אלהים היא כי תזהם נפשה בארחה לחברה עמי רגעים מספר? תנסה אף היא לראות ולשמוע כמֹני, ונראה למי הצדקה להרים ראש. הן בתמתה תתפאר ואמה תאריך לשון ותשא מרום עיניה בשאתה שם מרים בתה על שפתיה ואני טמאת השם הנני, מפלצת לכל מצניעה לכת; תִּבָּחֵן נא איפו ונראה האף במשפט יגבה לבה עלי, האמנם בצדק תרים ראש ותביט בי בגֹבה אף? אפה שפל מעט ולא עוד תגדיל עלי עקב ואך ימים מספר נסתה להצג כף רגלה על מפתן חדרי, ואני אשר זה כשנה תמימה אשכנה את לבאים עוד לי הצדקה לאמר: אני חומה! שמרי חומתך וגם אני אודך ואם אין אז תהיי לבשת, חרפות ירדפוך מנוחה ואני אגדיל עליך עקב ואראך מה רב גדלי ותביני כי לא תולעת אדם הנני.

האמנם משקרת וכוזבה הנני? ועל מה? יען כי אדבר דבר אשר לא־הוא? ומה הוא מפתח שפתי כל בני האדם? האם שפתי כלם תבענה אך את אשר כן הוא? האם לא ישאו דעם למרחוק ועל נעלם מהם ישאו מדברותם? האמנם עיני כל המוכיחים ראו את התפתה ביקוד אִשָׁהּ ואת הנפשות הנענות על רב פשעיהן מידי מלאכי זעם? או הנפתחו לפניהם שערי השמים ואור שבעת הימים הזורח על ראשי הנפשות הנקיות נגלה להם ולאורו הלכו ויספרו גדלו לשומעיהם? או מי בא בסוד אלהים כי השמיע מפיו חק ודת ויבטח שלומים לשומריהם וחצי שדי למפר יראה? או מי שם בַּטוּחוֹת לכל דברי אלפי הנואמים נאם בשם נפש ורוח וארחות יֹשר ומוסר ילמדונו? מי יטה עליהם קו לאמר, כי משפט הוא ואיש לא יפירנו? חזון לבם ידברו והגיון רוחם כמראה עינים להם, ואף אני הגיון רוחי אשמיע וניב שפתי חזון לבי. ואם בי העון, אם נפשי יודעת כי לא נכונה בשפתי והמה גם לנפשם יכזבו ויאמינו בשקרים אשר בדאו מלבם? אם לא תמצא ידי להתנשא הנה עלי להוריד את הגבֹהים מרום מצבם, אם הדיחו אותי לשפל בחזקת היד עלי לשים פחים בעקבי ההולכות בטח ואלי אורידן; רעיות אותה נפשי.

כמעט ירעה לי נפשי על השה התמה, בראותי כי עוד מעט וראשה יסוב כגלגל לפני רוח, שכורת התאוה אשר תרים ראשה בלבה לאט לאט ובאפס תכריעה תחתיה. הנה החלה לקצות בדרכי עמה, הנה שמעה חרפת עמה ומולדתה ותשפל עיניה כמו לעון תחשב לה זאת, כי על ברכי עם כבד עון כזה יצאה לאור באור החיים, כמעט נכמרו נחומי עליה בשמעי כי אחות קראה בשמי ולא מפה דובר שקר. אולם האשליך מפי טרף? האשיב אותה אל הוריה, למען ישובו ויתפלאו בי וירבו כעשם עמדי ויתהללו בשם ה' כי היה להם למשגב עז ויצל את בתם היונה התמה מצפרני הפרס? הן שונאי כזב אתם, ולמה זה אתן בפיכם דבר שקר להלל את אל מושיעכם על התשועה אשר לא מידו, כי אם מידי תבוא אליכם. רדי מרים אלי, רדי ואל תוסיפי לקום.


_______


אמרתי נגזרתי, אור לא לי יהל והחיים אך לדרך מלא חתחתים לי, אשר נטל עלי לבוא עד גבולו; לבי כתנור אשר כלה מוקדו ואפר יכסה פניו. ומה הוא הרוח אשר שב ויפח להבת שלהבת בבתי נפשי? אור שבעתים האיר לי באפלה והחיים החליפו פניהם כמו לבוש, רוח עברה ותטהר את כל. ואיפה הוא המקום הנסתר ממנו לרוח תוצאות? לא אדע נפשי. למה שבה פתאם חמדת החיים ללבי ולא אדע? חזיונות נעימים ימתיקו לי שנתי וערשי אֹצר אנחותי היה לי למקום שעשועים. האם החזיון אשר ראיתי את אשר המשחקים בבמה הראו לעינינו כח האהבה מה הוא נפח בי רוח חיים? הן אך חזיון הוא? הנערים והנערות שחקו לפנינו בעד בצע כסף, ובכל זאת חם לבבי בקרבי ודמי עורקי כגלי אש המו מדי נמשכו עיני אחרי האוהב המתרפק על דודתו, וכהד קול שמעתי בלבי לצלצל כל נשיקה אשר נשקו שפתותיהם. רגש לא ידעתי אפפני, וכמו עבר הרגש הזה מלבי לראשי וישב על עקבי בכל יצורי גוי עד אצבעות רגלי, ויטלטלני וימלא כל קרבי, וינענע אותי כל הלילה בערשי וישביעני עדן ולא סר מעלי ויהפך לי לב אחר; ובפעם הזאת נשקתי באהבה עזה, בכל לבבי ורוחי ונפשי, נשקתי את מרים ואבקש לנשקנה עוד, ועוד לא סר החזיון מנגד עיני ועוד ישביע את לבבי. האמנם גם לי ימצא ענג בתבל?

אמנם יצור מְרֻקָּם מאלפי תהפוכות הנני; הן לא אֹהב את עמי ולא נטל עלי לעשות זאת, מידיהם נגזרה אמי ועל ידם הנני גם אני עדי אובד, בגאותם הורוני עד עפר וביראתם למורא שמוני, ובכל זאת רבתי היום ריבו בלשון כחרב חדה, עד כי השתאו רגע לדברי כל הבאים לחקור ממסך. ומדוע זה ישאו חרפה על עמי אלה הנבלים אשר אך סבוא וכחש ודבר זמה כל תפארתם וחלקם בחיים? למה זה חרפו את שם הבחור הנחמד אשר בקהלם יחד כבודו ויאמרו כי חרפה היא להם להתרועע אתו, יען כי יהודי הוא. שקר בפיהם! הוא יתנשא עליהם וימאס בחברתם; זאת ראיתי, גם התפלאתי על כי איש כמהו יטה עקלקלותיו לארח לחברה את סובאי יין ועל כן יזעמוהו וישפכו בוז על עמו בעת אשר חלץ מהם; לכן רבתי אני את ריבו והוא לא ידע, כאשר לא ידע גם עמי כי למען כבודו נלחמתי בחזקה.

מה נעים מראהו ומה נמלצו אמרותיו, והיה כי יפתח שפתיו וחן אין קץ יפיץ סביבו. עיניהם תכלינה מקנאה בהביטם בו וירגנו בסתר ולמראהו יֻטָּלוּ כי משאתו יחילו. כמעט לא האמנתי כי בבני ישראל ימצאו ספירים כאלה. ספירים? ואמנם ספירים רבים לא ימצאו, ואם ימצאו והיה מספרם אחד אחוז לרבבה. ובבני העמים האם ירב מספרם? אבל בני העמים ינטלו וינשאו על כפים האחד הדגול מרבבה, חין ערכו יודע בהראותו על פני כֹל, ומעמנו בלי כל ספק נדח הוא, ושפלים אשר שמלותיהם יתעבום נבזים ונמאסים כניבם ירימו עליו ראש ויגדילו עליו עקב. נדח הוא בגדלו ומי יודע אם לא יחד עליו יתמלאו כמֹני? מי יודע אם לא אח הוא לי בצרה?…

אתמול לא יכולתי לדבר באזנך, אוהבי האחד עוד יותר ועצרתי במלים, כברק נגע פתאם בעיני וישופני. האמנם נִתַּן גם לי מאת המקרה אוהב וָרֵעַ? האמנם שחוק עשה ויט ידו על בחירו באנשים, כאשר בי בחר מאלפי נשים, לשימנו למטרה לו? אם כה עשית אברכך מקרה שבע ביום, אודה שמך על כל הרעות אשר הבאת עלי, אם אך רע כזה יבא לי לרגליהן עתה לא תועה הנני בישימון מחשבותי כמו בימים הראשונים בראותי פניו, עתה לא תקצר עוד לשוני משפוך רחשי לבי על הגליון, עתה אשמע הגיון רוחי ואבין לו. כי הוא פקח עיני, הוא אשר מפתחי פי לחיים תוצאות, הוא אשר בברק עיניו יאיר אף חשכת תפת, הוא אשר כח מאד נעלה יצא וימשוך אחריו לבי באפס יד, הוא, הוא חיי רוחי ובחיים האלה אתמך ואשא ראש ואתכונן תחת נפלי. מי לי עוד בארץ? מי לי עוד במרעים אשר על עקבי יתבוננו אם אותו מצאתי בחיים? אליו אך אליו, עיני נשואות ולקול מפיו יצא אזני קשורות בעבותות, ומה מני יהלוך אם סביבי אמים יהלכו, אם נחשים צפעונים יעטרוני, אם חתחתים יפרשו ליד מעגלי, אם אך בכנפיו אמצא און לי להחזיק; ארומם אנשא ואהיה כבת אלהים. ומדוע לא יקוה לבי? למה אפחד ואגוע? מי לי בבנות עמי אשר כאפס אהיה למולן? מי לי בעיר הזאת אשר אסוג אחור מפניה ביראה לאמר: לך יאתה האֹשר ואני ארפד בחשך יצועי? אתודע אליו וידע מי אני, יראה כי לא יכירני מקומי, כי לא אך לתת כוס יין לסובא נוצרתי, כי ידי צוררת עִוְדוּנִי ואז בכֹח ידו ירוממני. אקוה, אחפוץ לקות, אחזיק בתקוה ולא ארפנה עדי תביאני אל גבולי או עד אשר לפי שאול תהדפני; אחזיק בך תקוה ולא עד מהרה תמלטי מידי כהאמונה והבטחון, אלה הנה חלק ילדות חסרות דעת וְאַתְּ משגב עז לנערה יודעת דרכי החיים…

רוחו לא זרה לי זאת אראה עין בעין, אבל למה זה תדבק לשוני לחכי בפתחי פי לדבר אתו? הן דבר שפתים לא רחוק ממני ולעת מצוא אדרוך לשוני כקשת ומפניו אבהל, והפתיות תפתח פיה ותדבר אליו כמו יחד גדלו בבית אחד. לא רק הדעת טובה, כי אם גם הסכלות טובה בעתה; עבד נבזה ידבר אל המלך בלי כל פחד ויוציא כל רוחו בעת אשר איש שפתים וגדל המעלה יהיה כאלם לא יפתח פיו בעמדו לפני אדון האדונים. אדון האדונים הוא בעיני ואיך אפתח פה לפניו? אולם האם יבין כי מרב דעתי והכירי את ערכו מדבק לשוני מלקוחי, ומי זה לידי יתקע אם לא לחסרת טעם יתנני ותחכם בעיניו הפתיות ממני! זאת לא זאת, איש אשר חננו ה' בדעת וחן וטוב טעם כמֹהו הוא יבין לדעת ולבחור, הוא ידע מה דמות יערוך לספיר ולחרש את חרשי אדמה, וגם היא הן לא תבין ערכו ולא תשא אליו נפשה. זאת אדע נאמנה.

אבדון ומות! היא נתנה תודה כי תאהב אותו! זה ימים אחדים אתבונן בו והנה אך אליה עיניו נשואות ומפני יסתר ויאכל הספק כעש בלבבי וכצפעוני מצה דמי בלי הפוגה, ואהי לברות לכעשי והותי עוד בטרם ידעתי את פידי ועתה הנהו לפני, עתה אראה מראהו הנורא ואש הקנאה תלהטני מסביב. הוי פגעים! הלנצח תסלו רק עלי ארחות אידכם? מה עול מצא בי? האם נופלת אני בתאר פני, בניב שפתי או בחכמת לבי מהפתיות הזאת? ונערה תמה וצנועה הנני כמֹה ועוד הרבה יתר ממנה. איש לא יפקח עלי עינו, איש לא ישמר רגלי מלכד, מוקשים שתו לרגלי ואני בתמתי אחזיק, אתפאר עליכן כל הנשים הצנועות אשר אלפי עינים תשמרנה עליכן לבל תאחז התאוה בעקבכן, משמר שמתי על לבי והוא כלו לו, קדוש הוא לו, חותם ומנעול שמתי עליו, ואת המפתח אך לו אתן, והוא לא ישעה אלי והוא ישא לה עיניה ואחריה גם לבו ימשך. בוז לך אהבה, לעג לך תם, כל אלה לא יועילו ולא יתנו ולא יוסיפו אף מה; ההצלחה תתן חלקה לאשר תבחר בה ותשא פניה ממום גם אם לעין כֹל יראה, והצרה תרדף תֻּמָּהּ ותכס עליה בחרפה. על מוקד אהבתי אעלה כעולה תמימה ואהיה לברות לשלהבתה, אסב עין ממנו ואחריש ואגוע.

ולה אתננו? לה? אשר מגיחה מרחם אך על ברכי ההצלחה תשעשע. לה? הטובה היא ממנה? תבחן נא ואם תעמוד כמֹני ביום מַסָּה אז אסוג אחור. תִּבָּחֵן! הנה עצה אתי ואותה אשלים, אהדפנה בזרוע כח לפח התאוה, אצית בלבה מוקדי אִשָׁהּ, אדיחנה למשואות כמֹני. לא תקום! תפול ואז אשא אני ראש.

תהפוכות אך תהפוכות תכינה ראשי בשממון ותתנה דבר בפי אשר לא יהגה לבי. למה זה הסבותי לבה מאחרי הבחור אשר בחרו בו הוריה, למה לא אמצתי לבה ללכת אחריו, ואז לא היתה עוד לפח ולמוקש לי? למה עוררתי בלבה מזמה לקום בפני הוריה בעת אשר המה אומרים להסירנה מעל פני לבל תהי עוד לאבן נגף לי? למה הבאתי אותה אל ביתי? האם לא אך תהפוכות עמדי? או אולי מיראה פן יגדל כח לבה לבגוד בהוריה גם מבלי אשר אורנה, ואז תגזל את תקותי ממני לעיני? הן מי יעצור בה אם תאמר לעין השמש כי תבחר בו? אבותיה ירגזו והתקצפו רגע ואחר יחדלו, כי על כל תכסה האהבה. לא אתן לה יד! מזמה ערוכה בלבי ומחר יהיה האות הזה!

_______


זה כמה לא ראיתי עוד פניך גליון רעי האחד. יראתי מהבט בפניך, כי תעיד בי מעלי וכחשי, בגדי ומכשול עוני. אויה, אויה לי! את חיי גויתי מררו פגעי ובחיי רוחי שלחתי אני יד. חצי שדי עמדי, חמת הנֹחם יאכל שארי ולבבי ולשד חיתי יתם לאט לאט. בתאותי כפרה סוררה הייתי ואביא רעה ואהדוף למשואות נצח נפש יקרה, לב טהור התעבתי ברוח שפתי. היא האמינה בי, כאחות לה חשבתני, ואני כנחש נשכתיה ולא ידעה, רעלי הבאתי בלבה וצרותיו תרחיבנה, ואני אני בת תֹפת הייתי לה! בת תֹפת הנני משחתת ומחבלת כל הקרב אליה! לא לחנם שלח המקרה כל פגעיו ללבי להבדילני מאָח וָרֵעַ, לבל ארבה הָרֵעַ, עלי להתגלגל תחת שואה כתנים בישימון מקום לא יעבור בו רגל אדם. הוי מה עשיתי!

את פניו לא ראיתי מני אז ולא אראנו עוד עד עולם, את רעותי האחת הבאתי לבור צרה וחרפה אשר לא תצא עוד ממנו עד עולם, רעיה הייתי לחבר מרעים ואחות לחיתו טרף אשר יטרפו נקיים ויגרמו עצמותיהם, וגם המה יקומו בי למרר חיי. תחת תתי ידי להם יענוני כל היום באכזריות. בן־סוסי וכלבי יחד יחרו בי כל היום כי אשת סודם הייתי ואבוא בכפם, ולכלי רעתם שמוני. גם לעג פיהם מלא, גם פחדים יפילו עלי וידי קצרה מקום על נפשי; רוחי רפה ואין עוד בי איל לחשוב מזמה. נוראה ידך אל זועם! ידך שופט רמים אחזה כי נחתה בי ותדכאני תחת רעתי. בעוני נלכדתי ומשפטך אשא.

נוראים המה חיים כאלה מכל מצוקי שאול. לוא יכולתי עתה מרים להוציאך למרחב, את חיי נתתי כפרך, גם אותו נתתי לך ואני רפדתי בחֹשך יצועי בלב שלו ובתקוה, כי אל חנון יעביר עוני, ועתה הה!

האחד אשר ירגיע רוחי רגע, הוא ראי המלטש אשר יראני את יד הגואל כי אחזה בי, יד המות אראה על פני וזאת נחמתי רגע.

ארורים אתם בני בליעל! ארור שמכם לעד! בשם אמונתכם תַּרְבּוּ הרע מכל חיתו טרף, מכל זוחלי עפר, דברכם חמת עכשוב ורוחכם זלעפות וקטב מרירי; רגע שגיתי ולאֹרך ימים יענני עוני, ואתם זרע שקר לא לבני אדם אתם כי תחמסו מזמה כל היום; שקר משגבכם, זמה כבודכם וראשכם תשאו בגאון כמו לוא אך ביֹשר תתמך רגלכם. זאת בת הזמה והחלאה תדבר על לבי לבגוד באמונתי. אמנם בגדתי באמונתי כבוגדה וסוררה עד היום, אמנם כנגע הייתי בבית עמי; עתה אדע ערכך, עמי האמלל, אראה שבר שמריה ואבין טהר לבו, כי בן העם הזה הוא אשר טהר לב לו. היא תדבר בשם אמונה! היא אשר אך לשקר ותרמית מכרה נפשה עד עולם ותענני ותציקני עד כי אבחר מחנק נפשי ואני כשה לטבח יובל לא אפתח פי כי בכפם באתי, לשדים האלה נתתי יד והמה ימשכוני אחריהם.

אתמול התגנבתי ואאזור שארית כֹחי ואתנהג בכבדות עד בית שמריה ואתבונן זמן כביר בעד האשנב. הוי, לבי הלא אבן היית, מדוע לא התפוצצת כרגע, בראותך את הצרה הנוראה אשר הבאת על הבית הזה, בית מנוחה ושלום, יראת ה' וצדקה וחסד, הבית אשר בו מצאת מחסה בהותרך לבדך אחרי מות אמך! למה תעצר עוד כח לחשוב מחשבות; מדוע לא תהיה לאבן עד עולם, או למה זה לא תעצר כֹח לחשוב מחשבה טובה כאשר יכלת לחבל מזמת און, למצוא תחבלה להשיב את הנדחה אל רבצה, כאשר מצאת און להדיחנה!

נורא הוא הנֹחם! כל מצוקי שאול וכל ענות אבדון כאין נגדו, לאט לאט יאכל שארי ולבבי וגם רוחי ועשתנותי לו יהיו לברות, עד כי גם את תמונתו אשר כאור יום תאיר לפעמים לעיני אשר על עפעפיהן צלמות, גם מראה תמונתו, המראה האחד אשר היה לי לששון בחיי המעטים והרעים, גם אותה יסתיר מנגד עיני. העוד אאריך נפשי? האם לא ייטב לי אם אשים ברגע אחד קץ לרוחי ולהנֹחם אשר יַשֵּׁב בו ויעשנו לרוח זלעפות? אמנם גם מבלי אשר אקום בנפשי, מבלי אשר אוסיף חטא על פשע יתמו חיי עוד מעט, אך רגע קטן ואינני. גויתי הדלה תכסה בצלמות ושמי כאשר לא היה יהיה ויחד את חטאתי הנוראים בדי שאול ארד. הה. מי יתן וראיתי פניו עוד רגע קטן ובשמחת לב אמרתי לרוחי: לך לשלום!

בקצפי הדחתי נפש ונדחת הנני; נדחה אני מכֹל, נדחה מאוהבים ורעים, נדחה מהוריה, נדחה ממנוחת נפשה, רק מְעַנַּי לא ידיחוני, המה לא יַרְפּוּנִי, המה יפליאו מכות לבבי כל היום בדברם אלי דברי אמונה אשר חמס ושוד בקרבה. גם ממך אוהבי האחד אֶדָּחֶה עוד מעט, רוחי רפה, כחי אין עוד אתי, על עפעפי יכסה צלמות, ברב כֹח אחפש לבושי, קצרת יד הנני לקום עוד ממשכבי, וגם מפניך אֶסָתֵר עוד רגע. ומי יגיד לי אם אכפר בענות נפשי כל הרעות אשר הבאתי על נקיים חנם.

למענך סמל אהבתי מכרתי נפשי להשטן, לא אשא שמך הטהור על שפתי! למענך אשר אור היית לי ובגללך אל חשך הדפתי נפשי, חיה אתה בשלום, היה מבֹרך מפי האשה, אשר למענך הביאה על נפשה קללה! חיה והצלח, ואם אשא פני לאל שופט רמים והיו דברי הראשונים לא תחנה בעד נפשי כי אם תפלה בעד נפשך היקרה… אתעתד למות… סלחו לי כל הנפשות הנענות על ידי… לא אוכל לכפר פניכן, גם דמעה אין עוד בעפעפי, לוא יכולתי לכתוב עוד. לא אוכל… תמה וצנועה אמותה… יאיר לך אלהים פניו בדרכך עמיל… חותם לבבי… הנה קראתי בשמך… אמותה הפעם…"


________


הזקן קרא כל דברי המגלה עד תֻּמָּהּ. עד לב הזקנה לא נגעו הדברים אך עיני צפורה דלפו בלי הפוגה, ובכלות הזקן את הקריאה שם אל הנערה פניו ויאמר: נפש נעלה וכבירת כֹח נפלה פלאים; כח לב גדול נראה במגלה הזאת ויד המסבות דכאה אותו עד עפר. באחת הטתה אשוריה מני דרך ותאבד עד עולם.

– ואני אמרתי בקראי כי חטאת הוריה דבקה בה, כי מדוע לא למדוה אמונה ודת. אני בעת אשר לבי ידוה אערך תחנה לאלהים וירוח לי, והאמללה הזאת לא ידעה ערוך מלים לאלהים כי על כן ירדה פלאים –

די שלומים מצא הזקן בבתו אשר ביום הזה דברה כאשר לא שמע מעודו, וכמעט שכח את בנו ואת צער גדול הבנים בשמעו מדברותיה. וברוח לרוחו מעט החל לבו שנית לחשוב מחשבות ולבקש תחבלות. ומה נפלא הוא רוח האדם, הוא כהטבע יוציא לפעמים מתוק ממר וחיים ממות. מי זה האמין כי מדברי הנדחת המלאים להם נֹחם ויאוש ואי־תקוה יצא להזקן אֹמץ לב ותקוה ולרגליהם גם עצה ומזמה!

ואמנם כן היה; בהתבונן הזקן בדברי הנדחת ובזכרו אחריתה באה פתאם עצה חדשה בלבו איך להציל את בנו ממוקשי מות מבלי אשר יתן עליו חרפה, ובכן בבא עמיל ברגע ההוא הביתה לבוש כאיש ערוך למלחמה ויפול על צוארו בלב סוער כים מרֹב רגשותיו, השתומם כמעט לראות כי פני אביו אורו ועֹז ובטחה עליהם ילינו.

לו יהיו לברות, עד כי גם את תמונתו אשר כאור יום תאיר לפעמים לעיני אשר על עפעפיהן צלמות, גם מראה תמונתו, המראה האחד אשר היה לי לששון בחיי המעטים והרעים, גם אותה יסתיר מנגד עיני. העוד אאריך נפשי? האם לא ייטב לי אם אשים ברגע אחד קץ לרוחי ולהנֹחם אשר יַשֵׁב בו ויעשנו לרוח זלעפות? אמנם גם מבלי אשר אקום בנפשי, מבלי אשר אוסיף חטא על פשע יתמו חיי עוד מעט, אך רגע קטן ואינני. גויתי הדלה תכסה צלמות ושמי כאשר לא היה יהיה ויחד את חטאתי הנוראים בדי שאול ארד. הה. מי יתן וראיתי פניו עוד רגע קטן ובשמחת לב אמרתי לרוחי: לך לשלום!

בקצפי הדחתי נפש ונדחת הנני; נדחה אני מכֹל, נדחה מאוהבים ורעים, נדחה מהוריה, נדחה ממנוחת נפשה, רק מְעַנַּי לא ידיחוני, המה לא יַרְפּוּנִי, המה יפליאו מכות לבבי כל היום בדברם אלי דברי אמונה אשר חמס ושוד בקרבה. גם ממך אוהבי האחר אֶדָּחֶה עוד מעט, רוחי רפה, כחי אין עוד אתי, על עפעפי יכסה צלמות, ברב כֹח אחפש לבושי, קצרת יד הנני לקום עוד ממשכבי, וגם מפניך אֶסָתֵר עוד רגע. ומי יגיד לי אם אכפר בענות נפשי כל הרעות אשר הבאתי על נקיים חנם.

למענך סמל אהבתי מכרתי נפשי להשטן, לא אשא שמך הטהור על שפתי! למענך אשר אור היית לי ובגללך אל חשך הדפתי נפשי, חיה אתה בשלום, היה מבֹרך מפי האשה, אשר למענך הביאה על נפשה קללה! חיה והצלח, ואם אשא פני לאל שופט רמים והיו דברי הראשונים לא תחנה בעד נפשי כי אם תפלה בעד נפשך היקרה… אתעתד למות… סלחו לי כל הנפשות הנענות על ידי… לא אוכל לכפר פניכן, גם דמעה אין עוד בעפעפי, לוא יכולתי לכתוב עוד. לא אוכל… תמה וצנועה אמיתה… יאיר לך אלהים פניו בדרכך עמיל… חותם לבבי… הנה קראתי בשמך… אמותה הפעם…"


– – – – – – – –


הזקן קרא כל דברי המגלה עד תֻּמָּהּ. עד לב הזקנה לא נגעו הדברים אך עיני צפורה דמעו בלי הפוגה, ובכלות הזקן את הקריאה שם אל הנערה פניו ויאמר: נפש נעלה וכבירת כֹח נפלה פלאים; כח לב גדול נראה במגלה הזאת ויד המסבות דכאה אותו עד עפר. באחת הטתה אשוריה מני דרך ותאבד על עולם.

– ואני אמרתי בקראי כי חטאת הוריה דבקה בה, כי מדוע לא למדוה אמונה ודת. אני בעת אשר לבי ידוה אערך תחנה לאלהים וירוח לי, והאמללה הזאת לא ידעה ערוך מלים לאלהים כי על כן ירדה פלאים –

די שלומים מצא הזקן בבתו אשר ביום הזה דברה כאשר לא שמע מעודו, וכמעט שכח את בנו ואת צער גדול הבנים בשמעו בדברותיה, וברוח לרוחו מעט החל לבו שנית לחשוב מחשבות ולבקש תחבלות. ומה נפלא הוא רוח האדם, הוא כהטבע יוציא לפעמים מתוק ממר וחיים ממות. מי זה האמין כי מדברי הנדחת המלאים להם נֹחם ויאוש ואי־תקוה יצא להזקן אֹמץ לב ותקוה ולרגליהם גם עצה ומזמה!

ואמנם כן היה; בהתבונן הזקן בדברי הנדחת ובזכרו אחריתה באה פתאם עצה חדשה בלבו איך להציל את בנו ממקשי מות מבלי אשר יתן עליו חרפה, ובכן בבוא עמיל ברגע ההוא הביתה לבוש כאיש ערוך למלחמה ויפול על צוארו בלב סוער כים מרב רגשותיו, השתומם כמעט לראות כי פני אביו אורו ועֹז ובטחה עליהם ילינו.


 

ט: בְּהַוָּתָם בּוֹגְדִים יִלָּכֵדוּ    🔗

סר וזעף הלך אדון העיר בחדרו הנה והנה מאז הבקר. על פניו המאירים תמיד חופפה עצבת, ראשו שח מעט, ידיו משלבות אחת באחת על גבו, ועיניו הפיצו יגון או תוחלת נכזבה. האיש הזה אשר מאז היותו עוד לא ראה את אחורי התקוה בפנותה ערפה למעגב עליה, הוא אשר בכל טוב חֹנן מאת הטבע, ביפי הפנים, בכח עלומים, ביתרון הכשר דעת ויגדל בעשר וכבוד, וכל אשר שאלו עיניו בבחרותו לא אצל ממנו דודו אשר היה כאב לו, ולא כאב חי, אשר ישלוט בעמלו וקנינו למען תמצא ידו להניח יתרו ליורשי נחלתו, כי אם כאב מת, אשר כבר הסיר עיניו מכל אשר לו ויתנהו בידי אלה אשר להם נועד להיות אחרי מותו, ובכן היה האיש הזה בעודנו צעיר לימים לאדון ומושל, אשר קולו נשמע בין אדירי הארץ. ומה גם בימים האחרונים, עת הקשר, עתה רם לבבו ורחב מאד, כי התקוה שעשעתו ותראהו מקום נעלה וגבֹה אשר אליו יכין פעמיו, ודמיונו נסה כבר להעלותו מעלות אחדות ולהושיבהו על כסא גדול מופז, ויצג לימינו ושמאלו שרים גדולים ונכבדים אשר בלב עוזם וכבודם ותפארתם אליו יתבוננו, אליו ישגיחו אולי תצא מלה מפיו. הן בן־פולין היה ואיך לא יקוה כרגע כאשר אך נתן ידו לקושרי קשר כי אחרית המרד תענדהו עטרת מלוכה; בן פולין היה, נאמן לעמו ורוחו וחלילה לו מחטוא לרוח עמו עד לבלי דבר אל לבו: אני אמלוך! הוא כבן פולין נאמן כה חשב ויקוה זה כבר, עד כי כמעט כמלך היה בעיניו וישתאה וישתומם כי ימצאו אחדים בעמו וארצו אשר יערבו לדבר דבר ולא רוחו, ולא ידע כי איש כמהו לא יצלח למלוכה על פולין, לוא אף מצאה ידם לעשות מלוכה, לא איש כמֹהו, אשר לא יקנא קנאת דתו ואשר לא למען האב ברומא ישנן צור חרבו וישלח חצי לשונו, אשר יקרב באהבה גם בן העם אשר זעם הגואל ויקללנו בקללת עולם, אשר יעיז מצח לדבר דבר נגד הכהן הראש לעמו בעירו, לא באיש כזה יבחרו בני פולין לשימו אלוף לראשם, זאת לא ידע. אמנם מדעתו כי בני פולין לא יבחרו בכל איש למלוך עליהם, כי איש איש מהם אשר קולו ישמע בקהל לא יבחר כל איש מבלעדי את עצמו וכבודו, ובכן יהיה מספר הנבחרים לא מעט, ואך כח הזרוע והכסף תבדיל את האחד לטובה מהמון הנבחרים, ובכחו בטח, כי רבים אהבוהו, ובכספו נתמך, כי אמנם העשיר בכל בני ארצו היה בעת ההיא, אם יוסיף דודו לתתו למושל בכל קנינו, ובלי כל ספק לא ימנע דודו את כספו ממנו למען יקנה בו כתר מלוכה. תקוה כזאת האירה פניו בבקר בבקר אחרי קומו ממשכבו, שבו ערך את משטרי ממלכתו ופרשת החקים החדשים אשר יתן, זה ימים רבים; והיום בפעם הראשונה נפלו פניו מאד ורוחו סר ועצבת עטרה מצחו הנועד לשאת הכתר. מה זה היה לו? האם קדמהו כבר אחר לשבת על כסא פולין? אבל הן לא נכחד ממנו, כי הגבורות הרבות אשר הראו בני פולין במלחמתם ואשר הודיעו אותן עד אפסי ארץ, הנה אך מרמת מלחמה, אך להפחיד את אויביהם, וייראו מגשת אליהם, ואף נטף דם לא נשפך עוד במלחמה, רק דיו רב למען ספר כל הגדולות ולמען עורר חמלה בלב בני צרפת כי יקומו ויושיעום. כל אלה ידע ובכל זאת השח השפיל ראשו כמו כבר קפדה באה.

בעודנו מתהלך בחדרו ובנשאו מרגע לרגע את ידו ויגיענה וישיבנה למקומה לנוח על גבו נפתחה הדלת בלאט ואשת כלבי באה, או פרצה הביתה, ותמהר ותחזיק בשתי ידיו בקראה בקול מר: שקר הדבר, וולאדימיר מחמדי! שקר הדבר, אמור מלה כי שקר הדבר, ואם אין מתה אנכי! – ובקראה כה בקולה עזבה את ידו ותכס פניה בכפות ידיה ותבך, והוא עודנו עומד על עמדו ולא ענה דבר. ואחרי רגעים אחדים התעוררה שנית ותתרפק עליו בכל עזוז כחה וכל עצמותיה רעדו בקראה שנית בקול מר: אישון עיני, שמש חיתי, נר אלהים, וולאדימיר מחמדי, תאיר פניך אלי, דבר דבר באזני ואל תתן את נפשי למשסה לכל מצרי שאול אשר יענוה, הן אהבתני לפנים, ובעבור אהבתי אשר אאהבך עד היום יתר מכל מחמדי עין ולב, אף מרגשותי וכל הגיוני לבי, אשביעך לבל תכס דבר ממני, דבר דבר ברור ואם גם כחץ רעל ימותתני רגע; אמור מלה, פתח שפתיך ואשמע ניבך המחיה רוחי, האמנם אמת הדבר כי תאמר לעזוב את הארץ, אמור נא כי שקר הוא! – ובדברה רפה קולה לאט לאט ולא עוד בסערה חבקה אותו, אך באהבה ובחן רב העבירה ידה על לחייו ותסלסל שפמו, אך כמו מחסום הושם לפיו ולא יפתח.

– וולאדימיר! המאוס מאסת בי? הקצה נפשך בהאמללה אשר רק באהבתך היא חיה, ובלעדה היא גויה בלי רוח ונשמה? מדוע תחריש? למה תמנע ממני את ששוני האחד בחיים, את קולך? האם תקצוף עלי? ומדוע? הן נפשך יודעת מאד מה אמללה אני בגללך; הלא תדע כי את אישי זה אהבתי גרשתי בערמה ומזמה מעל פני אך למענך, רק למען לך אהיה, לך וזר לא יתערב בינינו, וכל אלה הבאתי עלי, לא נסוגותי אחור, לא מפני פחד לשון רע, ואף מורא שדי לא נתן חתית בלבי. אויה לי! ועתה גם אתה נשמתי, אורי, זיק חיי תסתיר פניך ממני, ולמה זה אני חיה עוד? למה ארבה עוד דברים? עתה דרכי נכון לפני – אולם אולי תירא פן תמוגג לבי בשמועה רעה – קראה פתאם ותקוה האירה פניה – אולי לא יתנך לבך לב מלאך אלהים להחרידני בשואת פתאם, לכן דע מקור חיי, כי כל אשר לבך ידע לא יחריד עוד רוחי, וכל אשר נשאת אתה אסבול גם אני; עמך אני בצרה, וכמעט אברך את הצרה אשר בידה תהיה לקרבני יותר אליך, כי אם אמרי אראה אהבתי לך בכל עֻזָּהּ ותקפה בעת טובה לך, אז פן יעלו מחשבות על לבך… אבל בעת צרה אַרְאֶךָּ כי כח אבנים כחי לשאת ולסבול, וכמכונה מולכת את הברק כן אסוכך עליך להסיר כל רעה מעליך ולשומה בראשי. אל תירא, דבר כל אשר בלבבך, אל תכחד מאומה. בברכים כורעות אתחנן לפניך! – השר שמע עד הנה ולמראה פניו היו חליפות מרגע לרגע. יצוריו אשר כמו רעדו הראו לדעת כי מלחמה בקרבו, כי כסערה תבקש לפרוץ לה דרך מפתחי פיו, אך הוא ישים לה מעצר בכל כחו, וככלותה דבריה לקחה מנוחה עמדתה על פניו ובקול מנוחה ובכבדות פתח פיו ויאמר: אל נא גברתי, אל נא יפול לבבך, כי אמנם לא רבה הצרה אשר נגעה בי, ולא לנפשי אדאג, כי אם על שבר אהובי נפשי השברתי –

– אם כן אמת הדבר – – קראה בחרדה מבלי תת אותו לכלות דברו.

– אמת הדבר כי דודי פקד עלי לשוב עד מהרה פאריזה; זה כחדש ימים כתב לי עצתו לעשות כזאת כי לבו לא ילך עם הקושרים ולא שמתי לבו לדבריו, אבל עתה חזקה עלי פקודתו ועלי לשמור מצותו –

– הה! מה רב השבר! אני אבין מכאוביך, אור חיי; אבין מה רב יגונך בהכבד עליך דודך אכפו לעזוב את הארץ בעת אשר זרועך ועצתך נחוצות לה מאד, בעת אשר אחיך יצאו למלחמה בעד ארצם תֵּאָלֵץ לשבת דומם בפאריז. נורא הדבר מאד ומי יכילנו, אני לא האמנתי למשמע אזני, ועתה אשמע את הרעה מפיך. אמנם לא פללתי כי כה תגדל הרעה ואני אמרתי אשא ואסבול במנוחה את צרתך –

– אם כן תנחמי מדברך? – שאל האדון.

– האני אנחם? – קראה האשה ברגז – אני לא אנחם מדברי, ולוא גם גדלה הצרה שבעתים גם אז הכינותי שכמי לסבול אותה; אך עליך מחמד לבי תאבל נפשי מאד, כי ידעתי כי רוחך הטהור ידכה ישוח תחת נטל הצרה הזאת. אך מה זה היה לדודך כי נהפך פתאם ויהי לבוגד בעמו? –

– ואיך תאמרי לשאת אתי בצרתי? הן לא תעזבי למעני את הארץ והעם אשר אהבתו תגדל בלבך על כל אהבה, ואשר בעבורו הקרבת גם אישך ובלי כל ספק ייקר בעיניך גם ממני? –

– אל תחטא בשפתיך, וולאדימיר מחמדי, את אישי הקרבתי לא לעמי כי אם לך, ואם אהבתך תתן צו אז יחרישו ידֹמו כל רגשותי, כי אך קול אחד יקח כל לבי והוא הקול אשר יצא מפיך –

– אבל אם לא אשגה שמעתי מפיך אחרת בסוד האספה, כי אז לא ידעת אהבה אחרת מבלעדי אהבת ארץ מולדתך –

– הוי כפוי טובה ככל הגברים! האם הגיוני לבי הקדושים בעיני, אהבתך הקדושה לי כאמונתי אשא על דל שפתי בשבתי בקהל? ואתה עתה תספוק באהבתי לך אם תשביח בלבי אהבת ארץ מולדתי? אמת הדבר, כי אהבת ארצי תחיה רוחי וכל יקר לי הקרבתי בשמחה על מזבחה, אך אהבתי זאת תבער בלבי רק בעת אשר אהבתך תחיה רוחי ובלעדך מתה הנני, ואם למתים רגש? אתך אלך, אחריך ארוצה וגם אם תצוה עלי להותר פה לא אשמע לקולך, כי אין בי הכֹּח לאמר לגויתי הותרי פה בלי נשמה –

– כי אהבתך רבה אלי וכי כבר גמרת אֹמר ללכת באשר אלך זאת אדע –

– אתה תדע זאת, הוי אביר לב, ותתנני להתרפס לפניך ותתחפש כמו תספוק באהבתי הנאמנה. חכה לי ואני איסרך כחטאתך – קראה האשה בעליצות ותבט אליו בחן, אך הוא, כמו לא ראה זאת, הוסיף לדבר: זאת אדע, ולא רק זאת כי אם גם כי חפצת להקדים לברוח, בלי ספק למען תְּיַשֵׁר לפני את הדרך –

– חידות לי דבריך – קראה האשה ותתנודד – השמיעני דבר ברור –

– עוף השמים הוליך לי את הקול, כי גם בלעדי כל מצוה מפי ובלעדי חפצת כבר ללכת פאריזה, אך נבצרה ממך מזמה, איך לעזוב את הארץ מבלי אשר יקומו בך מתי סודנו ויחפשו בך עון –

– דבת שקר היא! – קראה האשה בעֹז קולה – שונא הוציא דבה עלי להבאיש ריחי בעיניך. אך אל תאמן בדברים האלה, כי כזב הם. הבט בפני ותכיר כרגע איפה תלין האמת; התבונן בפני ותראה, כי תֹּם ויֹשר שפתי תנצורנה. אבל בינתי תסתתר, למי היא הלשון הרעה, לשון אפעה, אשר נגעה בי להביא בלבי רעל? מי קם עם מרעים להשבית מטהרו ולהשליך שקוצים על לבבי הטהור, אשר לא ידע בו עון אחר מבלעדי אהבתו אותך, ואשר בעבורך אמנם חטא ופשע, אבל רק בעבורך, ואין לך כל צדקה להזכיר עוני, לך אין כל צדקה, אף אם אמנם לי בֹשת הפנים – קראה האשה בקול בוכים ודמעותיה פרצו על לחייה.

– והלשון הרעה ההיא אמנם הרעה מאד, כי הרבתה לדבר עליך טובות כאלה באזני, כי את התעוררת לפנות המסלה למען אבוא פאריזה ולא אירא משוד וחרב כי יבאו, וידך תמצא להראות לי עזוז אהבתך כי תבחרי לנדוד עמי ותנצלי לעולם מאישך, אשר בו חשקה נפשך מאד, עד כי בכל לבבך בחרת זה כבר לשלחהו בדרך עולם להתענג באור אלהים, וכאלה רבות השמיעתני הלשון הרעה הזאת. ומי יודע אם לא הוסיפה כהנה וכהנה לענות בפניך, לו הרהיבה בנפשה עֹז לדבר בפניך, אך אחרי כי קצרה ידה מעשות זאת לכן גלתה רק את אזני מכל אשר שמעו אזניה. ואחרי כי הלשון הרעה בעיניך טובה היא בעיני לכן איעצך חדלי משׂום סתר פנים. רבת שמעתי מפיך שקר וכזב, צוד צדתיני בקסמיך ואאמין בדברי כזביך, את אוצרי, המפתח הנאמן ללבך פתחתי לך, את אזני הטיתי לך, גם לא נסוגתי אחור בהעיזך מצח לטפול חטאת נפשך גם עלי ולאמר כי בעבורי הקרבת את אישך הבליעל, איש ראוי ונכון לאשה כמך – –

– הס! – קראה האשה פתאם בקול מושל – אל תעיז מצח לעולל בעפר כבודי. הנה לא אתן את כבודי לכלמה. אהבתיך אמנם אהבתיך, בכל לבי אהבתיך, אויה לי! – דמעותיה לא נתנוה לכלות דבריה ותספוק כפיה.

– רב לך לדבר כמו אלה, שומע אין לך – ענה האדון בבוז – דבריך בעיני כזב, וכל ניב שפתיך אך תרמית, תרמית נבזה מפה נבזה מלב נבזה הרבה יתר מהם –

– אמנם רב לי רב! – קראה האשה ותתיצב הכן ותשלח ימינה למולו – ברגע הזה הִפַּחְתָּ באש אהבתי ותכבנה, בכבודי שלחת לשונך, בכבוד אשה אוהבת בתֹּם לבה ובכל רוחה, ולא תנקה. זה פשעכם הגברים, כי תטפלו אשמת נפשכם כבדת העון על ראש קרבנכם, שיות תמימות תצודו בחרמכם ותהדפון למשואות נצח בחלקת לשונכם, ותקומו אחרי כן כמלאכי זעם לענות נפשן ותזכרו להן עון ובשת אשר אתם בהות נפשכם ובתאות לבכם העטיתם עליהן. נפשכם אשר לא תדע שבעה מתאוה תבקש חדשות, קרבנות חדשים לבקרים, ובכן תשליכו מהחכה אלה אשר כבר נפלו בה, כהדיג את הדגים אשר קדמו למות בתוך החכה בטרם היו לברות. למשא הייתי עליך, כי בלי ספק תלטוש עינך הרעה לעולה חדשה ותפקוד עלי עון. ועוד תעמיק הַרֵעַ כי תשכח את כל אשר הקרבתי לך, ותשפוך עזוז אפך עלי ותזרה פרש על פני. אבל לא נבלת אדם, לא תולעת איש הנני עוד. בהבוז אשר שפכת עלי עוררת אמץ בלבי ותביא בו כֹח ועֹז ותעצומות. נמוג היה הברזל באש האהבה ואז היה בידך לעשותו לכלי כחפצך, אך מים שפכת עליו, מי בוז, ויקשה ויהי לצפרן שמיר אשר ידע גם ברזל. אם למלחמה תאות נפשך! הכון לקראתי! אולם דע כי לא עלה נדף הנני, ואם חדלתי מהיות נחמדה בעיניך כשושנה, אהיה כקוץ מכאיב למניף ידו עלי. לא ביד אֻקָח ולא ברגלים ארמס, כי עוד עֹז לי למחוץ רגלי הדורך עלי ברגל גאוה –

– הוי אשת לא תדע בשת! – קרא השר ויניע ראשו בשאט נפש – את תאמרי להפיל עלי פחדים, את, תולעת תאמרי להתגרות מלחמה את כפיר! נפשי תקוץ גם לדרוך עליך ולולא זאת כבר נפחת נשמתך הלא מטֹהרה, אף כי תרבי תחנה באזני הכהן –

– ברגע הזה הופר כל ברית בינינו, אהבתנו כלה הלכה לה, ועל איש מלחמתי אקרא מלחמה, על שונא ואויב ובוגד בעמנו וארצנו. כבגד בוגדים תאמר לבגוד בעמנו, מוג לב! כי באה העת לצאת למלחמה ותחרד כארנבת ועל כן תבקש עלילות למצוא מאורה ומחבא לך מפני חרב אויב, לפאריז תכסף נפשך, במקום שלום מאויב ולא פחד חיל הממלכה עליך, לפאריז עיניך נשואות, כי שם תשב בטח ותתהלל כי ידך מצאה להכות מאה חלל בפעם אחת; אבל פה תשב ולמלחמה תצא, אם תחפוץ או תמאן. אני אטה ידי עליך וידעת את תנואתי ונשארת בארץ מולדתך ותצא לקראת נשק אף אם יראה ורעד יניעו עצמותיך ככברה; לקראת נשק תצא ותראה דם אשר למראהו ימג לבך כמים, ואם תשוב מהמלחמה תהי ללעג לכֹל –. בסער ושאון דברה האשה דבריה ועיניה הפיצו זיקי בוז ומשטמה. ובכלותה דבריה חפצה לפתוח את הדלת; אבל האדון, אשר בתחלה בשמעו דברי הבוז מפיה התגעש, אך לאט לאט הבליג על סערת רוחו ורק בוז נורא הפיקו עיניו, והוא נגש אליה ויקרא במנוחה: חללה לי משקץ ידי ומנגוע בך, אבל אצוך כי תשבי על הכסא עד אשר אומר לך, ואם תמאני ומרית פי אצוה על משרתי ויסחבוך אל המערה ושם תשבי ותאכלי לחם צר, עד אשר תמיתך גאותך וזדון לבך ימוץ דמיך והיית לברות להנחם אשר ישלח בך לשונו רעל. שבי כי אצוה עליך! –

– הן לא כמרצח תקום על נפשי לעין השמש –

– לא כמרצח, כי אם כשופט אביאך במשפט על רֹב פשעיך הנוראים –

– ומי יעיד בי עוני? – קראה האשה בחלחלה.

– אל תעיזי לקום ממקומך עד אם אמרתי לך. עדים גשו הנה! – האשה התבוננה אל הדלת לראות אם יבא איש והאדון הוציא מגלה מחיקו ויקרא בה כדברים האלה: "אמי! גם את מאת אלף השקל אשר הנני שולחת לך היום תתני באֹצר בריטאניה ולא באֹצר צרפת; רבות עמלתי בחמש השנים ואדע להוקיר את ערך הכסף, אשר אך בידו יהיה לבנות לי בית. את בעלי הנבל לא אראה עוד כל עוד בחיים חיתי, את רעו בן־סוסי הֵסַתִּי בו ואמרתי לו כי הוא גלה את אזן היהודי כי מבקש הוא את נפשו ואעלה אפו מאד, גם הבטחתיו להיות לעזר כנגדו אם יצלח בידו להפר בריתי את הנבל, והוא רדף אחריו וימצאהו והיום באני מכתב ממנו, כי כבר עשה חפצי, ועל כן עלי לקדם לברוח מפה בטרם ישוב. את הסערה אשר יראתי פן תגח מפתחי פי היהודי הקמתי לדממה; הצליח בידי לפתות את היהודי להאמין כי בכפי לא דבק מאום מאֹצר המורדים. כמה וכמה המתקתי מרמה בפי, עד כי פתיתי את היהודי להאמין בצדקתי ובר כפי, לא אוכל להשמיעך במכתב רק מפי תשמע זאת בשובי אליך, ונשחק יחד, כי גם לאוהבת יהודים ולאשה נאמנה את אישה אשר תאבל עליו מאד הייתי בעיניו. רבה מאד היתה המלאכה, אך חפצי הצליח בידי וגם הוא עמד לימיני להצדיקני ולהסיר מעלי כל אשמה בפני קהל ועדה, שלומים לחייו אשר הצלתי מידי החמור בן־סוסי, כאשר הודעתיך במכתבי הראשון, כי במרמה הזאת בהצילי חייו הרחקתי מעל פני את אלופי זעום נפשי לנצח. אבל עוד אירא לשום לדרך פעמי פן יארבו לי, כי ידעתי כי אדון העיר הסכל אשר נמשך אחרי עד הנה כבהמה, החל לחשדני בקנאתו בהכהן… והכהן אף הוא עוין הוא להאדון ולא יאמין כי לבי אך לו הוא. ובכן אירא מפני שניהם יחד, כי אם אמנם בידי לא ימצא מאומה, כי אף הכסף הרב אשר נתן לי הכהן וכל היקרות אשר מצאתי מאת אדון העיר, כל אלה כבר עברו את הגבול ובידי אין מאום; אך בכל זאת אפחד פן אֶתָּפֶשׂ וחדלו מהאמין באהבתי את ארץ מולדתי ואז יחלו לחפש חפש מחפש. גם הכסיל בן־סוסי ילוה עמם, ומי יודע אם לא יעלה כל עמלי בתהו, כי על כן שלחתי כבר בידך מכתב לדוד האדון להזהירו לבל יתן עוד את בן אחותו לשלוט ברכושו, כי יהי לשלל להקושרים; אך לדאבון נפשי, את אשר אחזה לי לא שם האדון את לבו לדברי מכתבי ואבקש לי דרך אחרת להמציא מכתב שנית ולא ידי כתבתו, ואחכה עוד שבעה ימים, אם יפקוד דודו עליו לעזוב את הארץ נצלתי, כי אני אספח אליו באהבתי הרבה אותו, וגם הכהן יתנני ללכת, כי לו גליתי את הסוד, כי כתבתי לדודו כי יקראהו אליו וישמח הכהן מאד, כי כסלון ממאיר הוא בעיניו, ואני אמרתי לו, כי אני אלוה אליו עד הגבול, למען ימהר את מסעו, כי אדע נאמנה אשר בִּלְעָדָי ימאן לעזוב את הארץ, והיה כי אעבירנו את הגבול אשוב הביתה, והוא לא יוכל עוד לשוב אל הארץ מיראה מקצף חבריו וגם כלמה תכסה פניו לעשות זאת. כה הגדתי להכהן ותישר בעיניו עצתי, אבל אני אלך את האדון לפאריז ושם אחמד צלו, עד אשר אכונן לי בית נאמן בכספי, אשר יספיק לנו לעשות לנו בית ככל אדירי הארץ, ואז לא ירבו גם שאלה איפה לקחתי אותו. כל אלה אודיעך למען תדעי להכין הכל כדת. ואקוה כי מרמתי תעזרני לבא לפאריז בעוד שני שבועות אם בלוית האדון או לבדי.

אני הסבותי, כי היהודי נקרא לפקד צבא המלחמה תחת אדון העיר, אף כי הכהן מאן בדבר הזה, רק למען תמצא יד האדון לנסוע, ובלי ספק יהיה הוא הראשון לברות לכדורי מות, כי עֹז ואֹמץ ותֹם בלב היהודי הזה, כאשר לא ראיתי כמֹהו, ולמה זה יפול לחבל להפתיות לאחות האדון. לוא ידעתי כי ימיר דתו כי אז אולי נתתי לו חגיגה, אך הוא עקש, לכן ילך לאבדון. – בתך הנושקת כפות ידיך באהבה".

בכל עת קרוא השר את המכתב שֻׁנּוּ פני האשה חליפות, כמו רעד בא בעצמותיה בשמעה הדברים הראשונים, וחורת מות כסתה את לחייה בשמעה עוד את הדברים אשר יענו בה כחשה ומריה וזמת תבליתה בפניה, גם יראה אפפה לרגעים ולא משה ממקומה בכל עת הקריאה, כמו סר רוח אפה מעליה ותהי כנבלת מת. וגם בכלותו את הקריאה עוד לא הרימה ראשה ותשב. האדון חכה מעט בדברים בכלותו לקרוא, ויבט אליה ויחכה אולי ישמע דבר, ובראותו כי תחריש הוסיף וידבר: אמנם דברי מכתבך העתיקו מפיך מלים; עתה לא עוד תעיזי מצח ללבוש תֹם בתרמית, עתה נגלתה תרמיתך ונבלותך לעין כל ותחרדי מעלה נדף וְאַתְּ אמרת בלבך: עוד אוסיפה להוליך שולל במזמת תרמיתי כאשר הצליח בידי עד היום; אַתְּ הבוגדה באישך, בוגדה במאהביך, בוגדה באמונתך, כי גם זאת לא נכחדה ממני, כי אבי בת שבע הטה בשחד לבך ולא היתה לה קבורה בקברות מתינו, את השלית נפשך באמרך כי פתי אני ונאסר בקסמיך, עתה ראי וספקי על ירך, כי אני גליתי שוליך על פניך ונגלתה תרמיתך לעין כל. כל עונותיך הרבים בראשך יחולו וְחַיִל בָּלַעַתְּ במרמה ונלוז מכסף חברתנו תקיאי והיית לזועה וגם שפטים יֵעָשׂוּ בך. הִכּוֹנִי למשפט! ובטרם אעזוב את הארץ לרגלי תרמיתך והמכשולים אשר פרשת ליד מעגלי, תוצאי אַתְּ להרג על כל פשעיך הנוראים, אשר תצלינה האזנים לשמען וימס כל לב וכל פנים יעטו כלמת עולם, כי נבלה כמֹך מצאה מסלות בבתי אנשים; וגם אני חרפתי תכה לחיי בכלמת עולם על כי שקצתי נפשי בחברתך והיה זה כֹפר עוני כי אני אסגירך למשפט. – בכל עת דברו ישבה, אבל לא עוד נכנעה כבתחלה, כי אם פניה העידו כי חרשת היא מזמה, וככלותו דבריו עתה פקחה את עיניה ותרם ראשה וכרגע עמדה גם על רגליה באֹמץ ופניה הפיקו בוז ותקרא בשפתים דולקות: האמנם תאמר כי את בגדך ומעלך על ראשי תשים ואהיה אני לקרבן בעד פשעך? האף תדמה כי בבגדך בעמך ובחפצך להסיר כל אשמה מעל ראשך תתנפל על אשה רפת ידים אשר לא עוזר לה ותקריבה לשחת בעבורך? היו לא תהיה! בוגד הנך בעמך, כי על כן תקדם לברוח מהארץ, כי מֹרך לבך ימיתך ותזכור מלחמה ימוג לבך ותתחלחל, ואך למען הסיר כלמתך מעליך תבקש עלי תנואות, ובידך כתבת בשמי דברים אשר לא חשבתי ולא עלו על לבי. שקר המה כל הדברים האלה מראש ועד סוף, כזב ראשיתם וכן תֵרָאֶה אחריתם בעיני השופטים. לא ידי כתבו אלה ולא פי יענה בי, הכהן הצדיק ידע את לבבי, כי ממנו לא אכסה פשעי אשר אחטא כאשה רפת רוח, אך כל התועבות האלה רחוקות הן מלבי ומכליותי כאשר גם לא ידי כתבה אותן; ולולא היית אתה המשחית לחבל, אשר בזדונו יחפוץ להטביל בשחת כבודי, לולא ידעת כי ידיך, לא ידי זר, כתבו את המכתב, כי אז התבוננת בו בטרם לקחת אותו בידך והכרת כרגע כי הכתב לא כתב ידי הוא, ואחרי כי לא התבוננת אות הוא, עד נאמן הוא לי, כי עליך תנוח האשמה, ומשפטי אור יצא ומשפטיך יהיה משפט כל זדים ועושי רשעה, אשר יחפצו לכרות שוחה לצדיקים ותמימים מהם. לא אירא מפניך, בוז לך, אתה חרוד ולא אני, ולא בשקרים ועלילות כאלה תביא מרך בלבי. – השר השתומם מאד בתחלה בשמעו דבריה ובדברה העידו פניו כי דבריה מצאו לאט לאט מסלות בלבבו, כי החל לספוק אולי סבבתו בכחש המשרתת אשר שרתה את פני האשה ואשר הטה לבה בשחד כי תשמור צעדי גברתה והיא הביאה לו המכתב; ספק עלה על לבו פן רמתהו ועתה יהיה הוא לבוז ולה תהיה הצדקה לצורר אותו אחרי כי הוא נחרה בה חנם. בלב מלא מחשבות כאלה שמע דבריה ואחרי כן הוציא שנית את המכתב מחיקו ויחל להתבונן היטב בהכתב וברגע אשר בקש לפתוח שנית פיו ולאמר לה, כי אמנם שפתיה שקר תמללנה והמכתב מכתבה הוא, נקרע המכתב מידו בחזקה; כחץ מקשת התנפלה האשה ותגזול את המכתב ובטרם עוד התעורר ממבוכתו כבר קרעה אותו לקרעים דקים מאד. כהלום רעם עמד האדון רגעים אחדים וכמעט לא האמין למראה עיניו, כי בכֹּח ובכשרון כזה נחנה האשה הזאת, ומדעתו כי עתה אין עוד כל כלי מלחמה בידו להלחם אתה, לכן התקצף והתרגז עד להשחית, ולא אחת ולא שתים הרים בקצפו את ידו עליה, אך כפעם בפעם רפתה והוא הוסיף להתרגז עד אשר הכה איש פעם ושתים בידו על הדלת מחוץ. האדון פתח את הדלת ועבדו הנאמן בא החדרה ויסגור שנית את הפתח על מסגר.


 

י: בְּהִתְחַבֶּרְךָ לָרָשָׁע.    🔗

רחוק מהסערה אשר סערה בארץ מושב הקושרים ומהאנשים אשר שהסערה נגעה בכנפיהם ואשר לבם נקשר בעבותות אהבה אליו ישב ישעיה בעיר המלוכה, וישכח כמעט את עיר הבלהות ואת אוהביו; הוא שכח כמעט, אף כי חללה לנו מטפול עליו אשמה כזאת כי שכח את מטיביו בחפץ לב; אך מי גבר ישגיב בכח לבו לזכור תמיד את הראשונות בעת אשר החיים ופעולותיהם ההוים יקחו את כל לבו ועתותיו? מי זה אף בהנעלים מהנעלים אשר לא יסיר אף רגע זכרון העבר מנגד עיניו בעת אשר תחדורנה בכל כֹּחן לגלות דרך העתיד ולהתבונן מאד אל ההוה למען הציב יד להעתיד? אך לב אחד נתן להאדם, ובעת אשר הוא מלא מרעיון אחד אז צר המקום בו ויגרש את כל הרעיונות אשר אוו משכנו עד הנה, ואם לא קצר כֹּח הוא אז יפיל עליהם תרדמה בחזקת היד, ולא נביא את האיש במשפט בעבור זאת, נהפוך הוא, נאשר ונהלל את האיש אשר זאת לו, אשר רב כח ברעיונו אשר יקח כעת לבו להשביח קול כל רעיון אחר. אשר לחפצו ההוה אֹמץ ועֹז לרד לפניו את אחיו הגדולים ממנו בשנים; אשרי האיש אשר בהגותו רעיון ימלא כל לבו ויקח ידיו וישבה עיניו ויוליך רגליו רק אל מחוז חפצו, כי גדולות יעשה האיש הזה, ואם גם ישגה ברעיונו גדול יהיה בפעלו. איש כזה איש הרוח הוא, איש אשר לרוחו ידים וכח להוליכו למרות כל מכשול ושטן אשר יולדו ויצאו מרחם אחד יחד את הפעולה, לא כאלה אשר בהגותם בלבם ילחם תמיד רעיון את רעיון וחפץ יקום לקרא חפץ, המה יחשבו תמיד ומאומה לא יעשו, המה יחפצו תמיד וידיהם לא תצלחנה להיות לעוזרים להחפץ, לבם יהיה כשדי מלחמת־תמיד, אשר רק ירוה מדם ויהיה למרמס רגל ולא יציץ ציץ ולא יעשה פרי; רוחם יהיה כסערת־תמיד אשר לא תוליך אניה אל החוף, כי אם תשליכנה מגל אל גל אחר עדי תהיה לשבבים. ומה רבו אלה בעלי המלחמה, אלה קצרי כח הלב וחסרי חפץ־נאדר הנדים ונדים כשכורים מרעיון אל רעיון וממחשבה אל מחשבה, וכל רעיונם הוא להרבות רעיון וכל מחשבתם לבלות ימיהם במחשבה; ובאחריתם יבכו את ימי חייהם ואת מחשבותיהם אשר היו כמאורי מתעים ויהיו כנבלם בעיני כל ואף בעיניהם הם, ויקומו באחריתם כצרים ושוטנים נגד כל רעיון ומחשבה להסיר לב כל אדם מהם בדמותם כי המה היו בעוכריהם, ולא ידעו כי לא הרעיון יהיה בעוכרי איש, לא הרעיון הבריא והשלם אשר כח לו לעמוד במקומו ימים רבים, כי אם רעיון־נפל אשר בהולדו יפרפר בין החיים והמות; לא החפץ אשר לו עז לצות על עבדיו, על האכרים, אשר להם להוציא לפעולה הגיון הלב, יהיה למשענת קנה רצוץ, כי אם החפץ החלש כנער מְפֻנָק מנֹער אשר ילאה להשיב ידו לפיו, הוא יהיה לעוכר נפש בעליו. ולא אחד מאלה היה ישעיה, לא אחד מאלה אשר אין מתום בלבם ורוחם, כי על כן אין מתום גם בתוצאותיהם, הרעיון והחפץ, כי אם איש לב חזק ובריא אשר גם ילדיו בקרבו כמֹהו השגיבו בכחם על כל שטן, ואם כי לא בדרך סלולה הנחהו המקרה למחוז חפצו, כי אם הדפהו, הדיחהו, סערהו ממקומו וישליכהו למחוז חפצו בחזקת היד, בכל זאת לא נכשל בהדחפו ולא נתעה בדרך אשר הָשְׁלַךְ בו, כי דרכו נכון היה לפניו וחפצו כאור זרח לעיניו, כל על כן לא נשים אשם נפשו, אם שכח עד ארגיעה את מורו ומטיבו וביתו, אהובי נפשו היחידים בתבל, בצאתו לפעולתו בלב מלא חפץ וברוח רעיון מלא. הוא שכח אף כי זה לא כבר חשב לבו הרבה ויזכור כי אלה אך אלה המה אהובי נפשו ומחמדי לבו, קרוביו ומיודעיו ומבלעדיהם אין לו אף נפש חיה בתבל. בכל ימי מסעו מלבנה עד עיר המלוכה ובימים הראשונים בעיר המלוכה בְּשַׁנּוֹת פתאם חייו את פניהם, בצאתו מקהל תופשי התורה ההולכים חשכים, הנקברים חיים בהישיבה ויפחדו תמיד מעונותיהם, וינוסו ויסתתרו מפני כל דרך חיים ומנעמיו אל חברת רודפי חיים ומנעמיהם המבקשים אותם בכל כחם ועוד יתר מכחם וכל פחדם הוא פן לא ישיגום. בימים הראשונים עברו על פניו ימיו הראשונים ויזכור את הבית הגדול אשר לו היו חדרים רבים מאד, תחתיים ושניים, ומשרתים ומשרתות רבים מאד כשפעת דבורים המו כל היום, וכל אלה היו אך למען עשות רצון שלשת אנשים, הגביר ואשתו ובתם הנערה, ואשר שלשת האנשים האלה התאמצו בכל כחם לבלתי עשות איש רצון רעהו, האשה התקוטטה בהאיש ותתן בקולה על הנערה והאיש הביט תמיד בעברה בפני האשה ולא אהבה היו על שפתיו להנערה; גם את האשה אשר הובילה אותו כפעם בפעם אל הבית ההוא לראות את פני אדון הבית זכר, ואשר נזהרה תמיד לבל תראינה אותה עיני האשה והנערה. כי אך ראו אותה התנפלו עליה ויחרפוה מאד, גם השליכו עליה נעל. זאת יזכור עוד, ואת פניו כסתה האשה במי מדמנה; יזכור יום אשר גוע לעיניו איש דל ורזה מאד, אשר קרא לו בשם אב ומעודו לא למדה אותו אמו לאהוב אותו, כי כמלאך זעם היה בבית, עיניו זרו תמיד זועה, לחייו היו אדומות כדם ולשונו דברה תמיד בפיו בכבדות, ולא לעתים רחוקות השליך בחזקת היד וישבר כל הבא בידו, ויחרף תמיד את האשה אשר קראה לו תמיד בלב מלא אהבה “בני”, וישמע כל הלילה אך ריבות ונאצות, וכל היום ראה את אמו בוכיה, ובכל עת כאשר שבה מבית הגביר מררה בבכי, ובכל זאת הלכה כפעם בפעם שמה. והגביר נחמה ואותו חבק בידיו וינשק לו ויתן כסף לה. כל אלה יזכור, כי בלבו הרך המו אז מחשבות אשר לא יזכרן עוד, אבל זאת יזכור, כי יגון היה מלא, ולא ידע שמחה וענג ככל הנערים אשר כגילו, כי כלם ברחו מפניו ויתרחקו מעליו בשאט נפש, ואף כי בני העניים העצורים בבית המקלט, אשר קרעים לבשו ויחפים שטו בכל רחובות, גם המה מאסו בו וישב כפעם בפעם בלב מלא יגון הביתה, ויבט בפני אמו ביגון ועיניה נגרו מאין הפוגות. – גם זאת עלה על לבו כי שב פעם אחת מחצר בית התפלה, מקום אשר כל הנערים יתאספו בימי מועד לשחק באגוזים וביתר משחקי הילדים וגם הוא הלך שמה, אולי ימצא רֵעַ לו. ובשובו הביתה שאל את אמו: מה זה ממזר? – והיא בשמעה צנחה מעל הכסא ותתעלף, ואביו אשר שנת תרדמה נפלה עליו וקול נחרו יצא כחלילים אל כל קצות הבית התרונן פתאם מיינו ויתן קול שחוק אדיר. ומני אז בכל ימי שבתו בעיר ההיא היו ימיו אך יגון, אמו חלתה במחלה שברון לב ואביו הוסיף לנוד ולנוע בשובו הביתה, ואל הגביר חדל מבא בחלות אמו, ובמותה נתנו לו חנינה אך ימים אחדים, כי האבות צוו על בניהם לבל יחרפו שם המתה, אבל לא ארכו הימים ושם ממזר שמע כפעם בפעם בחפצו להתקרב אל אחד הנערים, ויגדל ויצר לו המקום עוד יותר ויחכם, וישאו עליו משל כי לכל הממזרים חלק גדול בתבונה ותקץ נפשו בחייו; גם דעתו בתורה היתה לו למכשול, כי רבו מקנאיו וידכה וישוח מאד, עד כי חי פתאם רוחו וירם ראש מאד ואמץ בא בלבו לחיות ולהטות לסבל החיים שכמו. דברי החכם בתלמוד האירו לנגד עיניו “ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ”; אם כן עלי להיות תלמיד חכם הורהו רוחו, והוא בן ארבע עשרה שנה וישא רגליו ויברח הרחק מאד מעיר מגורו, הוא ברח ולא ידע שבעה ויחפוץ לברוח עוד ובכל מקום אשר עמדו רגליו דמה לשמוע ממזר, ולבו התעורר כרגע לענות בקול “קודם לכהן גדול עם הארץ”, עד כי מצא מפלט לו בעיר שתיקא, מקום אשר לא היה כל אויב וצורר לו, ויקריב כל רוחו ולבו להיות תלמיד חכם, ויאהב באהבה עזה את כל בני העיר על כי לא נחרו בו כבני העיר אשר בה נולד, ואשר דמה כי חובה ומצוה היא על כל איש להתגרות בו; הוא הכין תמיד נפשו לחרפה וגדופים, כמו למטרה שם אותו הטבע לכל חצי לעג, גם אחרי אשר נודע לו אחרי כן, כי כבר יצאה צדקת אמו בעירו כצהרים, וכל בוזיה ינחמו ויתודו על הדם הנקי אשר שפכו, כי עתה נודע הדבר, כי רק אשת הגביר אשר היתה כעשן לבעלה והוא מֵאֵן לקרוא על בתו את שמו, ויחפוץ להעביר נחלתו ממנה, היא בעברתה נחרה באֵם ישעיה הקרובה לאישה ממשפחתו, ותוציא עליה דבת נבלה ותגרה בה גם את בעלה, אשר גם הוא הועיל למרר חייה, ובזדון לבה מתה לשחת בדמי ימיה. עתה במות הגביר בצרה, כי ירד פלאים בימים האחרונים, ובהשמיעו רגע לפני מותו כי אך דם נקי שפכו בדברם רעה על קרובתו השוכנת עפר, וגם בצואתו שַׁנָּה בדבריו אשר על כן האמינו כלם בצדקתה, גם עתה עוד לא סר רוחו הנכאה מעליו ויכין תמיד את נפשו למכאובים מידי בני האדם. ואחרי כי בני שתיקא עשו שלום לו, לכן חשבם כבני אלהים כלם, ובני אלהים אמנם נמצאו לו, הלא המה רבי גבריאל, האיש הנעלה והישר אשר כלו אֹמר יֹשר, אהבת אדם ויראת אלהים, ושמעיה מורו מפקח עיניו לראות אור אשר שמח את לבו, גם בת אלהים נראתה לו; אך היא כענן על פניו חלפה ואורה הועם ותפול משמים ארץ ויראה משבתה, ורוח חזקה הניעתו שנית ממקום מצא מושב לו – כל אלה עברו על לבו אחת ושתים וימלאוהו יגון ימים אחדים, עד כי התאושש ויאמר: אחזיק בדרכי, עלי להציב לי יד בחיים, עלי לעשות לי שם, עלי להטיב לאחרים כאשר הטיבו לנפשי; וברגע אחד נהפך לאיש אחר, אך ארבעה ימים ישב בעיר המלוכה משמים וביום החמישי יצא לחפש את דרכו.

אם כי כבר נח לבו כלב איש בא בימים ולא התרגש כלב עול ימים, בכל זאת משך המון הקריה ושאונה את עיניו אחריהם וישבע ענג בהתבוננו אל הנפלאות אשר רק לשמע אזן שמע שמען, כי בפעם הראשונה בבֹאו הנה את שמריה לגלות מסתרי עירו לא הלך לבו אחרי מראה עיניו; אז היה מלא מחפץ אחד ומחשבה אחת, – להשיב את הבת אל אביה וּלְיַסֵּר את הזדונים, ובצאתו ובבאו לא שעו עיניו אל התכונה הרבה, גם ימי שבתו שם לא ארכו, ולאיש אשר לא רק השאון יקח לבו, כי אם החדשות אשר עליהם יתבונן, לאיש כזה לא יתראה הדר עיר גדולה בראשית באו בה, כי אם לאט לאט, כאשר יסכון את דרכיה ויתבונן לכל ויביא חשבון מראה עיניו לפניו, אז ידע משפט העיר, כי על כן כעיר חדשה היתה העיר בעיני ישעיה. ואחרי כי עשתנות יגון עוד בקרו בלבו כפעם בפעם, זכרון ימי עלומיו וזכרון מוריו אשר נתקו ממנו, גם זכרון מרים אשר לא נמחה עוד כעב מעל לבו, וגם לה הקדיש אנחה לא לעתים רחוקות, או האנחה התפרצה מדי זכרו אותה, ואותה זכר בכל עת אשר ראה שנית רחוב או שוק אשר ראה אותם בפעם הראשונה, ואחרי כי יגון בקש לקחת עמדתו בלבו, לכן התאמץ להסירו כליל מעל פניו, ואחרי כי לא בתענוגות החיים בחר מיגון, לכן הטביע נפשו במצולת הדעת וישחה בה לילה ויום, למען הכין נפשו ליום המסה, והעבודה הזאת השכיחתו כל אשר עבר עליו עד הנה ירחים אחדים, עד עבור היום אשר בו נבחן, ויקבלוהו המורים בשתי ידיהם להקשיב לקח מפיהם, כי בפה מלא הגידו, כי עוד לא ראו עיניהם איש צעיר לימים ויודע דעת כמהו. ששה ירחים עברו מעת אשר נתק מעיר שתיקא עד יום המסה, וביום ההוא בפעם הראשונה יצא לשאוף רוח צח, ויסר אל בית משתה לשתות כוס שכר, ואז זכר בפעם הראשונה את עיר שתיקא, כי בקראו מעל עלה משמיע קורות העתים ראה שֵׁם יהודי איש־חמודות נתן לשמצה על כי משך ידו את המורדים, וגם על כל היהודים ישפוך הכותב את זעמו, אף כי יבשר כי עוד מעט יבא הקץ להמרד, כי להפולנים הושיעה תקותם בנפוליון כמו ברכת אביהם ברומא, והמה יחד כרעו נפלו וכאלה רבות; אז עלה זכרון מיטיבו על לבו ויקוט בנפשו על כי שכח אותו זה ימים רבים בעת אשר הנהו בלי כל ספק בצרה ויגון, וימלך את לבו לכתוב להגבירה כאשר פקדה עליו במצאו חפץ בכסף, ואף כי בכסף לא היה חפץ לו, כי אף החלק הרביעי מהכסף עוד לא כלה מכיסו, כי גם בעיר המלוכה חיה כאשר חי בישיבה בעיר שתיקא ולא מלא נפשו בטובה, אך למען תמציא המכתב ליד הזקן. חשב ויעשה, אך לשוא חכה למענה כי לא בא, ומני אז הגה לבו מחשבות הרבה בדבר הזקן וכל עצה נפלאה ממנו, איך להמציא לו מכתב כי ירא מאד לכתוב לו על שמו פן ירע לו או לעמיל, ומדי הוסיפו לבקש עצה לשוא כן כמה עוד יותר לבבו לדעת מה שלום מורו, עד כי נדדה שנתו מעיניו, וכמעט הפריעתו תוגתו מלמודו, לולא התאמץ בכל כח להבליג על חפצו. אולם את אשר לא תמצא יד איש ולא יד אלפי אנשים לעשות בכח ידיהם ובמזמת לבם זאת יעשה המקרה ברגע אחד. בשבתו בבית המשתה לשתות כוס שכר כאשר עשה יום ביומו לפנות ערב לבדו ולבו מלא מחשבות, שמע קול איש מדבר בשפת הארץ בכבדות ובשפה נשחתה מאד, עד כי כמעט לא הבינו השומעים את אשר ידבר. הוא נשא עיניו ויפעם ולבו קפץ ויתר ממקומו בראותו את בן־סוסי אשר ראה אותו פעם אחת בחברת עמיל ואשר ידע זדון לבו ופחזותו ואת אשר עשה למרים; לבו התגעש מאד ודמיו היו כאש בוערה מקצף ועברה, וברגע ההוא אולי עזבתו מנוחתו אשר תשור תמיד בלבו ויבא אתו בריב, או מהר לגלות להשופטים כי אחד מהקושרים יעצר פה, אך כרגע שכך חמתו כי פתאם עלתה מחשבה על לבו: אולי ימלט מפיו דבר על אודות שמעיה, ובעד הדבר הזה נכון היה ברגע ההוא לסלוח לו על זדונו ולעשות שלום לו, ויעש בערמה ויאמר אליו: כאשר אחזה לי בן עם אחר אתה וכבד עליך לדבר בשפת הארץ – –

– אני אדבר צחות בשפת הארץ ככל בני הארץ הזאת – ענה בן־סוסי בגאון. לולא בקש לדלות מפיו חדשות, כי אז אולי ירק בפניו ישעיה על רום עיניו, אבל עתה הבליג ויאמר: סלח לי, לא חפצתי להכלימך, אך בשפתך הכרתי כרגע כי בן פולין אתה ואמרתי אולי אוכל להיות לעזר לך, כי גם אני בפולין הייתי שתי שנים – לדברים האלה אורו פני בן־סוסי ויאמר: ומה מעשך פה? –

– הלא תראה בבגדי, כי אחד מתלמידי בית מדרש המדעים הנני –

– אם כן הוא תנעם לי חברתך; אני אירא מאד פן אפול בידי הסרסרים, כי כן הזהירוני להזהר מפניהם, והמה אומרים לגזול את כספנו בהראותם לנו הדרך אשר נלך, ואם יש את לבבך להגיד לי איפה אשים משכני, כי לא אחפוץ להותר בבית המלון שאליו הובילני בעל העגלה, יקחהו אֹפל, כי אם לבית מלון אחר אלכה אשר לא ירבו כה במחיר, ישאם רוח אוכלי אדם הם, קטב ישדם, ובכור מות יבלעני אם אתן את נפשי לברות להם, הלא בחכמה אדבר כבן עיר בירה, האין זאת? – ישעיה הודה לו לכל דבריו ויובילהו לבית המלון אשר הוא גר בו וַיִוָּתֵר אתו זמן כביר בחדרו אשר לקח לו על יד חדר ישעיה, למען סבב פני הדבר לדבר על דבר עיר שתיקא ויושביה; אך כל עמלו היה לשוא, כי בן־סוסי ישב וישת שכר למכביר עד חצות הלילה ויבטא דברים וישחק וילעג ויך בידו על השלחן בקראו בקול: הוי נבלה, הוי בת בליעל, אַתְּ תדמי כי חכמה אַתְּ, שקר הדבר, כלבי חכם ממך! הידעת את כלבי? הוא פה בעיר הזאת? – קרא פתאם בשומו אל ישעיה פניו.

– גם הוא פה! – קרא ישעיה בתמהון, אך נִחַם כרגע על עשותו זאת מיראה פן יכיר בן־סוסי כי ידע אותם ואת ארחותיהם ויסתר ממנו, ובלבו התעורר כבר החפץ להתבונן היטיב אל כל עלילותיו ומעשיו ודרכיו ומדברותיו, פן יחשבו רעה אל עמיל אשר ידע כי בין מתי סודם ימנה, או אולי יחרשו מזמה רעה על איש אחר וידו תמצא לסכל עצתו בעתה, ועל כן מהר וישאל: מי זה כלבי אשר תקרא בשמו? –

– הוא כלבי, כלבי – ענה בן־סוסי כמתרונן מיינו – האם לא ידעת את כלבי? הוא איש אשתו, היא תאמר כי חכמה היא, אך הוא יחכם ממנה הרבה ואני אחכם משניהם; התבונן בי ותראה כי אני אחכם משניהם, היא עזרה לי להמלט מצרה, הפתיות תדמה כי אוהב אותה ואהרוג אותו, שחוק תעשה לי, שחוק גדול! עתה לא אצא למלחמה, לא אצא, יקחה אֹפל, ישאם כלם רוח ואת היהודי עמהם ואת כל היהודים יחד, שחוק… הנבלה… האדון… הדברים האחרונים לא כלה בשפתיו כי קול נחרו השביח שאון קול גרונו וירדם, ראשו נשען על השלחן וידיו על ברכיו, ויצא ישעיה אל חדרו בגמרו אמר לשים עין פקוחה על דרכי הבנים המשחיתים האלה.


 

יא: שָׂעִיר אֶל רֵעֵהוּ יִקְרָא.    🔗

רבים מואסי מוסר ומדות ישאלו בקצפם על חקי בני האדם, מי זה יטה ידו על המשפטים והחקים לאמר: אלה נאמנים וצדיקים ואלה משחתם בם, אם נראה כי גם המה ישנו פניהם, והיום טוב טוב יאָמר להם ומחר רק רע נמצא בם, כי גם המה ככל ארחות בני האדם וחפצם, אך לפי הרוח השורר ולפי המצב והמקום יסלא ערכם? אמנם כן הוא; אבל בעבור זאת לא יקל ערכם ויהי להפך. לוא נותרו כל חקי המוסר והמדות כמו שהם בכל העתים והזמנים מבלי החלף או המר תמונתם, כי אז לא לבני האדם היו, כי אז לא הסכינו לבני חלוף אשר יחלפו תכונתם ורוחם, כי אז כמשא כבד הכבידו העֹל מבלי תת שמחה בלב עושיהם, כחקות עולם היו אשר האדם נאלץ היה לשאת אותם מבלי אשר יחשבם לכלי חפץ לרוחו; לא כן כאשר גם המה יחליפו פניהם וימירו מראיהם, עתה המה לאדם כרוחו ונפשו וימצא בהם חפץ כל איש אשר רוח לו, ואך איש אשר אין בקרבו רוח ודעת ומשפט, רק לתאוה יבקש כבהמה אך הוא יקץ בהם; אך בעבור נפתלים כאלה הן לא ישנו בני האדם חקם, כל איש לב ורוח יבחר בדרכי מוסר לפי רוחו ודרכו ומאויי לבו, ואם גם פני הדרכים האלה לא ישתוו לכל אנשי הלב, בכל זאת במקורם אחד המה ואל מקום אחד ילכו, צדק ויֹשר תהיה ראשיהם ומטרתם להשכיל ולהיטיב.

לוא עשה ישעיה בפעם אחרת את אשר עשה היום, כי אז כנבל חשבנוהו וכן אולי היה גם בעיניו הוא; לוא השחית נפשו עד להטות אזן למען שמוע את אשר ידברו שני אנשים זרים בחדר משכיתם, כי אז כאיש משחת היה בעינינו; לא כן עתה כאשר הסתתר ויבקש לשמוע את כל אשר ידברו שכניו בחדר השני, עתה נחשוב לו זאת לצדקה. בלילה השלישי אחרי ליל השכרון לבן סוסי שמע ישעיה קולו וקול איש אחר מדברים פולנית, אשר הבין כרגע כי כלבי הוא, וימהר ויכבה נרו ויסר את המפתח מן חור המנעול לבל יודע לאיש כי בחדרו הוא, ויט אזנו אל חור המנעל אשר בדלת חדר בן־סוסי ויקשב וישמע.

– יקחני אפל אם אכחד ממך דבר – ענה בן־סוסי על השאלה אשר שאלהו כלבי וישעיה לא שמע אותה – לא אכחד, את כל אשמיעך, היא חפצה ללכדני בקסם שפתיה ותבט אלי בחן ותדבר לאמר: לולא היתה אבן מעמסה על שכמי, הלא תבין, כי אז אחרת דברתי עמך, הן כבר הראתי לדעת, כי איש אתה לא ככלבי – כה דברה בתחלה במליצה וחידות ואחרי אשר החלותי לדבר עמה בשפה ברורה השמיעתני גם היא בשפה ברורה, אשר אם יצלח בידי ליעד אותך לקרב ולבער אותך מהעולם אז תהיה לי לאשה; ואני נאותי לעשות זאת בחפץ לב, אם יתן לי הכהן הראש רשיון לעזוב את הצבא הַמָּפְקָד תחת ידי, וביום השני נתנה לידי רשיון בכתב מפֹרש כי שלוח אני לבקש את הבוגד אשר ברח וכסף אֹצר העם בידו, ובכן יצאתי לחפשי וכספי בידי ולא עוד אירא כל היום –

– האם הרבה היהודי לנבוח בבית האספה? –

– הלא השמעתיך, כי ברגע אשר אמרתי לירות עליו במו אֹפל הפך פניו וַיַּךְ בידו על ידי ויתפרץ הכדור ויפצע את רגלי, אין זאת, כי אם הבוגדה הזהירה אותו מפני למען תמיט רעה על שנינו, והיהודי שלם לה כחסדה ויסר כל אשמה מעליה וישימנה רק בראש שנינו, ואני הסירותיה גם מראשי ותותר רק על ראשך, ובכל זאת חרדתי לרגעים מפני היהודי אף כי כבר עבר בראש צבאו ובלי ספק לא ישוב עוד לארץ החיים –

– ומה תאמר לעשות פה? – שאלהו כלבי.

– את אשר תעשה אתה – ענהו בן־סוסי – יחד נשלח יד באשר תשלח אתה יד, הלא תדע כי כסף בידי כאשר בידך ואולי עוד יותר –

– אם כן לא חלקת אתי חלק כחלק – קרא כלבי.

– הן לא עת היא עתה לבקש חשבונות, ואני באתי אליך לתת ידי לך –

– התבטח כי אין שומע דברינו? –

– מעבר הזה קיר חזק ומעבר השני יגור תלמיד בית מדרש המדעים; כאשר אשפוט למראה יהודי הוא, אך כסיל גדול ולא יבין עד מה, הוא ידבר גם בשפתנו, ואם גם בפניו תדבר לא יבין דבר –

– נפשי נכספה להודע אליו –

– ברגע הזה – ענה בן־סוסי, ויך בידו אחת ושתים על הדלת אך אין קול, אז יצא וינס לפתוח הדלת, אך היא סגרה על מסגר וישב לחדרו ויאמר: הוא איננו בחדרו –

– אני אאמין בכל דבריך – ענהו כלבי – גם אשים מבטחי בך, כי לא תאמר לכרות שוחה לרגלי –

– הן לא איש בליעל הנני, כי תפחד פן אדבר שלום עמך ובסתר אשים ארבך – קרא בן־סוסי ברגז.

– חדל לך מדבר כאיש תם ורודף צדקות, הן אנחנו נדע איש את אחיו ונדע דרכינו, ומה לך ללבוש בגד תם לעיני? אני אאמין בדבריך, יען כי אדע אשר ייטיב לך לתת ידך אלי מהרים אותה עלי, כי מה בידך לעשות לי? אם לכח הנה אמיץ אני ממך – –

– שקר הדבר! כחי גדול ממך – קרא בן־סוסי – כי על כן לשר צבא שמוני –

– הנה תשוב לדבר גדולות במקום אשר לא יועיל לך עד מה, הן לא עלמה עבריה הנני, אף לא בין קושרי הקשר נשב כעת כי תדבר כאלה, ולוא גם רב כחך מכחי, גם אז לא אפחד ממך, כי שומר נאמן יסוך תמיד לראשי, ראה את השומר הזה אשר לא יעזבני אף רגע –

– קנה הרובים תשא אתך! – קרא בן־סוסי – וגם בידי קנה רובים, טוב תעשה כי תזהר לנפשך; אבל מה לנו עתה ולקנה רובים, הן לא אויבים אנחנו. כן תראינה עיניה כאשר חשבתי עליך רעה מעודי, ומדוע אחשוב עליך רעה, הן אתה עזרתני למצוא כסף וגם אני עזרתי לך וגם עתה חברים נהיה, תן ידך לי –

– הא לך ידי וחברים נהיה, ואיפה כספך? –

– כספי אתי –

– טוב הדבר, ואני חפץ להודע אל היהודי התלמיד שכנך, ואם כסיל הוא כאשר תאמר אז נמצא בו חפץ –

– מחר אציגך לפניו –

– חיה בשלום! – כל אלה שמע ישעיה וגם מצעדי כלבי על המעלות שמע ויכן נפשו לבא בסודם ולהיות כסכל בעיניהם למען יגלו לו מצפוניו. אבל הוא בחפצו להיטיב שכח דבר הנביא “בהתחברך לרשע פרץ אלהים מעשיך”. מדרך בוגדים יסור כל איש לבב ואל יאמן לא בכחו ולא בחכמתו, כי עוד לא הקשה איש את זאב ערבות במאורתו וישלם, ואף פעם אחת עוד לא היתה הצדקה לתם להתהלל, כי דרך עלי ראש תרמית.


 

יב: פַּח יְקוּשִׁים.    🔗

– הוי ראש כלב! הוא עוד לא בא – קרא כלבי בצעדו על מפתן חדר ישעיה – הן לעיניך עשינו חוזה לבא לחדרך היום בשעה התשיעית בערב, ואני שמרתי מוצא שפתי ואבא לרגע אשר הועדנו והוא עוד לא בא! –

– לדעת עת לכל חפץ ולשמור מועד המיועד ראשית דעת היא לכל איש פעולות, וגם אני אשמור בכל עת לבל אאחר אף רגע כאשר אבטיח – ענה ישעיה.

– מאד ישמח לבי להכירך, אדון נכבד – ענה כלבי – מעת אשר ראיתיך מצאת חן בעיני מאד, כי אראה בך תפארת אדם, איש דעת ולב, איש היודע משפט, הן לא אשגה אם אומר כי חכמת המשפט תלמוד בבית־המדרש? –

– כדבריך אדוני, חכמת המשפט –

– לכן אנבא לך כי תהיה יודע משפט, חוקר עונות, או מליץ בשער נודע בכל הארץ, ואם אותות לא ינכרו, אז על פי האותות אשר אחזה בך תהיה למופת בדעתך –

– תודה לך, אדון, על תהלותיך ואני לא אדע במה הכרתני – ענה ישעיה כאיש אשר ישיש מאד על התהלה.

– אל תדבר כזאת, כי כל איש יכיר בך ויראה כי לגדולות נוצרת, ראה הנה בן־סוסי רֵעִי הוא איש כביר ממך לימים ובכל זאת לא אוכל לשים מבטחי בו אף רגע, כי הוא לא ישמר מועד ולא ידע גבול, בפתחו פיו לשתות ישכח לסגרנו ובקרעו שפתיו לדבר ילאה לשים עליהן מחסום, ולא את איש כמהו נצליח בדרכנו. ואם לעצתי תקשיב תתן גם אתה ידך לנו ונהיה שלשתנו חברים –

– אבל הן אין כסף בידי – ענה ישעיה.

– כסף? מה לך ולכסף? אותו תמצא במחיר עמלך; לנו די כסף, ואך איש עצה ומזמה ואוהב עבודה דרוש לנו, ועל דעתי לא ירע הדבר גם בעיני בן־סוסי ויקרבך אף הוא –

– נראה איך יפול דבר – נחכה עד אשר יבא –

– למה לנו לחכות? – אני אדע, כי כאשר אדבר דבר כן יקום, ואחרי כי אני אבטיחך לאסוף אותך אל חברתנו תוכל לבטוח בי –

– בכל זאת נחכה נא רגע. – ברגע ההוא בא בן־סוסי ועמו גם יין, כי אך ישב על הכסא אמר כי ילכו לחדרו לשתות כוס יין, אך כלבי קם בפניו ויוכיחנו על אמרו להכלים את פני ישעיה ולעזוב את חדרו, ובכן צוה כי יביאו היין אל החדר אשר בו ישבו, ויותרו על מקומם, אף כי לא נעים מאד היה לישעיה הדבר הזה, כי נותרו בחדרו, וישתו וישכרו עד השעה הראשונה אחרי חצות הלילה.

בן־סוסי שכב כבר על הרצפה ותרדמת השכרון נפלה עליו, כלבי ברך את ישעיה בשלום ויצא, וישעיה אף כי שתה אך מעט, בכל זאת היה ראשו כגלגל, כי לא הסכין לשבת ער עד אחרי חצות הלילה, ואחרי כי לא עצר כח לסחב את בן־סוסי לחדרו, לכן קרא אל אחד המשרתים ויחד סחבוהו; אך בעודנו נסחב החל להתעות בקיאו ויקא מאין הפוגה, עד אשר נבהלו כל המשרתים, ויבהילו את הרופא אשר בבאו ובמששו את עורקי השכור קרא: סם מות היה בהיין! – ויקם שאון נורא מאד, ואחרי רגעים אחדים באו השוטרים ויובילו את ישעיה ושנים מהמשרתים אל בית האסור.

לשוא הצטדק ישעיה ויאמר כי ידע נאמנה כי רעהו אשר אתו עשה חוזה לקח את כספו וַיַשְׁקֵהוּ סם רעל, שומע לא היה לו, כי כל איש ראה את עונו. הן בחדרו נעשתה התועבה והוא שתה אתו לשכרה ובו לא נגע סם המות לרעה, הלא אות נאמן הוא, כי אך הוא עשה הנבלה הזאת למען חמוס את כספו, ואחרי אשר הקשיב החוקר דבריו ודברי שני המשרתים אשר אמרו ככל יתר בני בית המלון, כי בעיניהם לא ראו את השלישי אשר ישב את המומת ואת ישעיה, הוציא אותם לחפשי, והוא נשאר בבור עש אשר יצא משפטו אור.


 

יג: הוָֹה עַל הוָֹה.    🔗

לא תמיד תופיע השמש בכל הדרה אחרי סופה להחיות עשבות השדה אשר שחו לפניה; לפעמים תביא הסופה גם קור בכנפיה ורוח רע אשר יוסיף להשחית ולא יתן להנדכאים להרים ראש; כן גם לא כל סערה אשר תקום ברוח בני האדם בהפיחם מדון וריב תעבור ותטהר את הארץ ותשיב משפט לכסא, כי על הרֹב אך שמות תשים בְּעָבְרָהּ ותשחית ותבלע ואך צרה תבא לרגלה. המרד כבר עבר, כענן כלה מן הארץ, גם לא יִזָכֵר עוד בשמו; ירחים אחדים הסתתרו המתפרצים ביערות ובמחלות עפר, ויארבו לכל עובר אֹרח ויגזלו מכל הבא בידם וישלחו באש משכנות מבטחים, וכאלה גבורות רבות ונכבדות הראו בעז ימינם ולשונם בגדולות הלכה בהשמיעם להארצות הקרובות והרחוקות כי גדולות עשו במלחמה, אשר לא נשמעו כמהן בכל הארצות ובכל הגוים ואחד מהם המית רבבה, עד כי מספר המומתים מחיל האויב גדל מאה פעמים ממספר כל יושבי הארץ; וכה הלכו הלוך ונצוח במלחמה, עד כי נמלטו כל חיל צבאותיהם לאחד אחד להארצות הקרובות מעל לגבול, וצבאות הממלכה עברו מעיר לעיר לחפש חפש מחפש אחרי המפיחים את המרד, אבל לְרֻבָּם כבר לא היה זכר בארץ, רק עקבות הצרה והעֹני והמחסור אשר הביאו עוד נראו בכל מקום. כשודדים פשטו על כל הבתים אשר ידעו כי ימצאו בהם דבר מה וישלחום באש, ואת אדוניהם שלחו לארץ תחתית אם ערב לבו לקום בפניהם ויגדל העני מאד בכל הערים האלה וסביבותיהן. אך לבני ישראל גדלה הצרה כפלים, כי בכל עת המרד הרבו הפולנים לשדוד ולחמוס ככל אשר מצאה ידם, גם כספם גם נשמתם לקחו, אם ערב לב איש לעמוד בפניהם, ואחרי כן ביום הפקודה כאשר נתנה הממלכה מס על הארץ היו המה הראשונים לשאת בעֹל המס הזה, כי אצילי בני פולין מרחוק ברחו והנתפשים אֻסָּרוּ וישלחום ביד פשעם, ורק היהודים נשארו על מקומם ויפול עליהם הגורל לתת כֹפר חטאת הארץ, בעת אשר כל מעיני השכר נסכרו, ויפנו אל ימין ואל שמאל למצא מוצא למחיה ואין. פני העיר שתיקא שֻׁנּוּ מאד בשנים האלה, כמעט כשדה קברים או כעיר נצורה נראתה העיר; בתים רבים שלחו באש ואין מחדש פניהם, ואלה היו למעי מפלה ואין מקים החרבות, כי גם מבני יהודה עזבו רבים את נחלתם בראותם כי אין כל מחיה. חשכה ואבל כסו כל פנים כפני העיר ואך אנחה נשמעה מכל עברים. אך הצרות אשר באו על משפחות כל היהודים בעיר הזאת כאפס נחשבו מול הצרות אשר כרעם וברק נגעו בירכתי בית שמעיה וישופוהו ופוצצו יושביו. מנוחה שוררת בבית הזה כמאז, אך מנוחת רפאים, כי פנה כל הודם וכבודם, מעוזם ותפארתם, שורק אחד היה לזמורת זר ויבא רקב בכל העץ ויאכל גם שרשיו מתחת.

אם אמנם רגע האיר אור תקוה במשכיות לב הזקן, כי עוד יציל את בנו ממוקשי מות ועוד תשוב מנוחת ביתו לקדמותה, כי די היה לו לדעת כי עוד נאמנה רוח בנו עִמוֹ ועם עַמּוֹ ועתה נטל עליו רק למצוא תחבלה להקים שטן לו לבל יצא לדרכו, והשטן הזה נגלה לו בתמונתו בצלמו בקראו את דברי בת שבע, כי אז עלה פתאם זכרון אשת כלבי על לבו, האשה הסוררה אשר הביאה על בית אבי בת שבע רעה בשומה עלילות להמתה ואשר הסירה אחרי כן ברוח פיה את הצרה בקחתה חמש מאות שקלים כפרה, אחרי כי בידה לב הכהן הראש ואל אשר תחפוץ תטנו, והכהן הראש הזה הלא היה גם ראש המורדים בפלך ההוא, לכן יעצוהו כליותיו לשים אליה פניו ותקותו אמצה לבו, כי השחר אשר הביא עצמות בת שבע להקבר בקבורות אבותיהן הוא יחשוך נפש עמיל מני שחת. ובכן בקש נתיבות ביתה ויעש אתה חוזה. היא קבלה אותו בששון לב, כי גם הוא היה דרוש לחפצה ועל פיה כתב מכתב אל דוד האדון לפאריז וייעצהו כי יפקוד על בן אחותו לבא אליו פן תהיה נחלתו למשסה בהתערבו עם שונים. הוא מהר ויעש כזאת ותקותו אמצה לבו, כי כאשר יעזוב האדון ואחותו את הארץ אז יחיש גם עמיל ויעזוב את חרבו וחניתו בארצו ושלום יהיה לו. אמנם לא לאיש הולך נכוחו כמֹהו לעשות חוזה את מלאך משחית, כאשר לא לשה תמה לצאת למלחמה יחד את זאב ערבות, אשר באחריתה גם עמלה גם את נפשה יקח, כן גם הבוגדה אך במרמה סבבה אותו, רק למען למצוא חַיַת נפשה פתתה אותו ויפת ואת בנו לא הציל. האדון ואחותו אמנם נקראו לבא פאריזה גם עזבו את העיר; אך כבר בטרם אשר באה הפקודה החזקה אל האדון לעזוב את הארץ כבר שֻׁלַח עמיל לשדה המערכה למלא מקום האדון ולא שב עוד ממנו. ואחרי כן קמה הסוררה גם כאויבת וצוררת להזקן, על כי שמע לפקודת האדון ויניח אותה במשמר הארמון שבעת ימים, עד אשר הודיע האדון כי כבר בא שלום למחוז חפצו, בהודע לה כי חֻפְּשָׁהּ בידי הזקן נתְּנָה והוא עצרה ימים אחדים, בערה חמתה עד להשחית וַתַּךְ אותו בלשון לפני האספה, כי על פיו נקרא האדון לפאריז ונגרע מהם איש עובד עבודתם. ויובא בפלילים וישב ירח ימים במאסר ויענוהו וירעיבוהו עד אשר שלח האדון הזקן פקודה נמרצה מפאריז לראש הכהנים וישמיעהו בשפה ברורה אשר אם יוסיפו לענות את הפקיד אשר על נחלתו, אז יקימוהו גם אותו לשונא להם בגלוי ויתן ידו להממלכה לעשות בהם שפטים, ומפני דברו נחתו ויוציאו את הזקן לחפשי. אולם כמת קם מקבר היה בשובו הביתה; התלאות הרבות אשר אפפוהו והדאגה הנוראה לבנו דכאו רוחו וימיתו לאט לאט חושיו בקרבו, עד כי היה כגבר אין איל בזרועו ואין דעת בלבו. מחצית גויתו היתה כמתה באחוז אותו השבץ בבית האסורים ואיש לא קם לעזרתו ומחציתה השניה גם היא לא כחיה היתה, ולא עצר כח לצאת לבדו; גם אזלת ידו מעשות כל מלאכה, ולולא זכר לו אדונו את ישרו וצדקתו ויתן לו את הבית אשר גר בו למנחת עולם, גם מכסת כסף אשר יקח מהאוצר מדי שנה בשנה בכל ימי חייו וחיי אשתו, לולא הראהו אדונו בצדקתו, כי אז מתו כלם ברעב, אחרי כי תקותו ומשענתו לעת זקנתו, עמיל בנו אשר נועד להיות יורש מקומו, הלך ואיננו. הזקנה אשר מעת שב הזקן מבית האסור הוסיפה אֹמץ ועז לעבוד עבודתה ותשמר כל היום על הזקן כאם רחמניה על בנה, גם היא עיפה מאד לצרותיה, ורק צפורה לבדה גדלה ותיף בכח גויתה וברוחה ותראה כעץ רענן בין קברות מתים וכל עמל הבית נשאה וסבלה במנוחה, ואם כי גם היא נאנחה לרגעים כאשר אביה ואמה לא נוכח פניה היו, בכל זאת עין ראתה תעידנה, כי יד העלומים ואולי גם יד חכמתה תעלה על יד יגונה ותדכאהו. זה ארבע שנים עברו מעת אשר ראינו פניה בפעם האחרונה, כפרח נעים היתה אז ועתה הוצא ציץ ויגדל, וכמעט לא נאמין למראה עינינו, כי זאת היא הילדה אשר ראינו אז; עלמה כתמר פורחת נראה לנגד עינינו, כלה אומרת הוד, והמנוחה והעצבת אשר תקננה יחד על פניה תוספנה לה לוית חן ונעם, עד כי יִמָּשֵׁךְ הלב מבלי משים אחרי מראה העינים ואנחה חרישית תתפרץ מחדריו למראה המראה הנפלא הזה, מראה היפי הנעלה והתם הטהור, העז והדעת, הטֹהר והיגון שֶׁחֻבְּרוּ להם כלם יחד בפנים הנעימים האלה, אשר גם יד הפגעים לא הצליחה להשבית מטהרם. אבל עין איש בכל העיר לא ראתה זאת ולא התענגה על הנעימות האלה. כשושנה פורחת תחת צאלי אלה מסתתרת מכל עין היתה בכל העת ההיא. אמנם אל תקנאו בחלק שושנה מסתתרת כזאת ובמנוחתה, כי אם אמנם לא תִקָּטֵף בעודה באבה ביד כל עובר ולא תהיה כעפר לדוש לרגליו, אבל היא תהיה לברות לכל זוחל עפר וצפעוני ישלח בה שניו ורעלו. גם לה לטש אפעה עיניו זה ימים אחדים ויפער לועיו לבלענה אותה ואת יפעתה ואת כבודה. כל ארבע השנים מאת אשר עזב עמיל את העיר לא הֵשַּׁחָה הדאגה את ראשה אף רגע, התקוה שעשעה לפניה ותאר את פניה ועיניה תמיד, ותהי גם למשען עז להוריה לנחמם ולאמץ לבם, כי עוד יראו באשר ושמחה; כי עוד ישוב בנם משושם וחלקם בחיים וירנין לבם, ואף ברבות השנים לא רפה כח לבה, וכאז כן עתה מצאה תנחומות ותעצומות למען חזק בהן לב הזקנים; אבל עתה נלאתה גם היא, עתה תתהלך כנואשת מתקוה לפעמים בחדרה וידה על ראשה, כי עוד לא אמר המקרה לפגע: רב לך! עוד לו חצים להביאם ללב האמללים, עוד יתחרה בם ויתגרה בם שנית בראותו כי עוד לא שחו מתגרת ידו. היעמדו עוד?

דאגה נוראה ופחד מאין כמהו אפפו את העלמה זה ימים אחדים ותתהלך כצל כל הלילה ותירא לסגור עפעפיה וגם ביום תתעורר לפעמים ביראה ותבט סביבה, כמו תזהר מפחים אשר שתו לרגלה, ואיש אין אשר יסוכך עליה, ואיש אין אשר תוכל להביע צרתה לו, ואיש אין אשר בו תבטח. להזקנים דַי היה כי נוכחו לדעת כי עוד עמיל חי, כי גם שמו בא במספר הקושרים אשר בקשו בעדם סליחה מאת הממשלה, והיא האירה פניה אליהם ותאמר לתת להם חנינה להעביר על פשעם ותתן להם לשוב אל ארצם, וגם זכרון עמיל בא במספר האנשים ההם, אך רעיו וחבריו נדיבי עם פולין הסירו שמו מלוח הזכרון, יען כי יהודי הוא, ובכן לא עוד נתן לו הרשיון לשוב אל הארץ אך הוא עודנו חי, וזאת השיבה נפש הזקנים, כי אף אם לא כתב מאומה ולא הודיע אודותו דבר, בכל זאת די היה להם לדעת כי עודנו חי; אבל לצפורה לא הספיקה הדעת הזאת, לה דרוש היה אח השומר אותה ומגין עליה, והוא רחק ממנה, ולהגדיל שבר לבה נטל עליה להסתיר יגונה מעיני הוריה לבל תמרר את נפשם אף היא. אך כל פחדה והותה כאפס נחשבו מול הרעה אשר מצאה את הבית הזה פתאם, כשוד משדי בא וישדד רבצם וישליכם ממעונתם ויתנם ברגע אחד למשסה למזי רעב.

זה כשנה ימשלו אדונים חדשים בהארץ והעיר והארמון; לגבירה מבנות פולין נפלה האחוזה למורשה, זאת ידעו שמעיה ואשתו וביתו. אבל המה לא ראו את פני הגבירה ולא ידעו אף את שמה, וגם היא לא שמה אליהם לבה בתחלה ותתנם לשבת בביתם, אחרי אשר הראה שמעיה את המכתב אשר כתב השר לו, ויתן לו את הבית לאחוזה, גם את הכסף שלמו לו בפעם אחת לשנה ההיא מאֹצר הגבירה. ומני אז ישבו הזקן והזקנה שלוים בביתם, אבל לא צפורה. הפקיד החדש איש כבן שלשים שנה אשר מארץ צרפת הביאתהו הגבירה, התבונן כבר, כי פני צפורה יעירו חמדה בלב רואיה, וזמרי הסרסור אשר לעת זקנה האירה לו שנית שמש הצלחתו ויהיו לו שנית מהלכים בהארמון לא שם אף הוא מחסום לפיו, ויהלל מאד את העלמה ויפעתה, ויער את אזני הפקיד כי שומר וחוסה אין לה בעיר, גם לא הסכינה לראות פני גברים והיה אך ינסה לדבר אליה אהבה וכבר היא נתונה לו לצמיתות. הזקן הנבל הזה הרבה לפחת בו אש התאוה, ובלבו שש מאד על הנקמה אשר יתן באחיה, איש גאה וגאון אשר לפנים נטל עליו להשתחות לפניו, לפניו היהודי כמהו, הוא, זמרי, אשר הסכין לכֹף ראשו כאגמון לפני האדונים בני פולין ועל אחיו היהודים רמס ברגל גאוה, הוא נאלץ להשתחות ולתת כבוד ליהודי אחיהו! לדבר הזה לא אבה סלוח לו עתה, כאשר הרים שנית ראש, ומבלתי יכֹלת לנקום נקם מזעום נפשו אמר לירות חצי הנקמה בלב אחותו לתתה בידי החרפה. והפקיד ראה כי עצת זמרי טובה ונכונה היא לפניו מאד, וַיְנַס להוציאה לדבר שפתים; אבל צפורה אך בבוז ושאט נפש הביטה בו בפתחו שפתיו לדבר אליה אהבה ותסר מפניו מבלי ענות אף דבר, ומני אז התחמקה מפניו, וברגע אשר ראתהו בעד החלון מהרה ותסתתר לבל יעיז שנית פניו לדבר עמה. אש התאוה והקצף בערו בלב הפקיד ולא נתנה לו מנוחה בהארמון, וינוע כל היום כשכור סביב הבית והגן הקטן, אולי יראה את פניה; אך היא ידעה להזהר ויחדל מעשות כזאת, וכמעט סרה הדאגה מלב צפורה באמרה לנפשה כי בלי שפק שב ונחם ממחשבתו הרעה. היא בתמתה לא ידעה כי לב חורש רעה ומבקש תאוה יוסיף מזמה ותחבולה למצוא תאותו כאשר יוסיפו לתת מכשולים בדרכו.

בשבתה בחדרה ובקראה בספר ומחשבותיה עשו להן כנפים ותעופנה עד מקום בו ימצא אחיה משכנות, גם העלו אבר לבקש את המקום אשר שני לו אוה לשבת, שני לו, אשר גם הוא בקרב לבה מצא מקום כמו אחיה ואשר גם לראות את פניו תכסף נפשה כמו לראות את פני אחיה, ואשר גם תקוה כי עוד תאשר בארץ ותראה פניו, כל קורא יבין כי ישעיה הוא השני אשר אליו דאו מחשבותיה כצפרים עפות, באה המשרתת ותתן לה מכתב מבלי דבר דבר.

– מי נתן לך את המכתב הזה? – שאלה בחלחלה בראותה על המעטפה כי לא מעיר אחרת בא.

– אדון נתנהו לי – ענתה השפחה ועיניה הבריקו.

– מי הוא האדון? – קראה צפורה בקול מושל.

– קראי בו ותראי יד מי כתבו –

– איך ערב לבך לקבל מכתב מידי איש זר למעני?

– האיש הזה לא זר הוא, כי אם הפקיד על נחלת הגבירה –. קצף נורא הרתיח דמיה בשמעה כזאת, וכמו אש קדחת אחזה בה כן רעדו כל עצמותיה בקצפה רגעים אחדים, ותתאושש ותשלך את המכתב לרגלי השפחה, בקראה בקול מושל: בפעם הזאת אסלח לך, אך הזהרי מהיום והלאה לבל תעשי אולת כזאת – השפחה הניעה בראשה ולא ענתה דבר.

ביום המחרת נגשה אליה השפחה שנית ותאמר: הפקיד אמר אלי – –

– אל תשאי את שמו על שפתך באזני – קראה צפורה, ולחייה אדמו מכעס.

– אבל בי נא גברתי למענך ולמען הוריך אדברה כעת באזניך; הפקיד אמר, כי אם תוסיפי להקשות ערפך עד לבלי קרוא מכתביו, אז ישליך אתכם כלכם מהבית –

– הבית לנו הוא ואל תוסיפי דבר כאלה באזני, השמעת? –

– שמעתי – ענתה השפחה ופניה העידו בה כי לא תאמין למשמע אזניה, וביום המחרת באו שני עבדים ויחלו להוציא כלי הבית מבלי דבר דבר. לשוא קרא הזקן בקול, כי אין לאיש כל צדקה לחמוס נחלתו, שומע לא היה לו, כי העבדים צֻווּ לעשות ויעשו כמצוה. וצפורה קמה לנחם את אביה, ותדבר על לבו לשכר מעון עד אשר יוציא משפטו אור, וכמעט ששה בלבה על הפגע הנורא הזה אשר בידו להמיתם ברעב, כי עתה שלום יהיה לה ולא תירא משוד הפקיד. ולדברה שמע הזקן כנער קטן, ויצאו וישכרו להם מעון צר, ויותר בו הזקן אשר עיפה נפשו מאד מהפחד והכעס והזקנה ישבה אצלו, וצפורה עם השפחה שבה לאצור את כל הכלים ודברי החפץ אל מקום אחד, למען הובילם אחרי כן בעגלה.

בלב בטוח באה הביתה ובעינים דולפות דמע הביטה אל הקירות אשר סבבו עליה כמעט מיום צאתה מרחם זה שמונה עשרה שנה; הבית אשר בו ראו אבותיה עֹנג ונֹעם ואשר באחריתם ההפך עליהם הגלגל וידכאם מאֹד, וברגע הזה זכרה גם את מצב הוריה: מה יעשו עתה לעת זקנה בהשבר להם כל מטה לחם? נורא הרעיון הזה! – תפושה ברֹב סרעפיה עמדה על מקומה ולא ראתה כי לא לבדה היא בבית, כי השפחה עזבה, וכרגע התחלחלה וכמעט יצאה נפשה בחושה, כי יד נגעה בכתפה, ובהרימה ראשה והנה אהה! הפקיד עומד למולה ועיניו מבריקות כעיני צפעוני. ברגע הראשון נפעמה עד כי לבה היה לאבן ולא יכלה למוש ממקומה או לפתוח פיה, אך כאשר שלח הפקיד את ידו לגעת בידה, אז התאוששה ותחפוץ לברוח, אך הדלת סֻגרה מאחיה וצָרָהּ ילטוש עיניו ובלעג על שפתיו ידבר אליה: הלא תראי יפתי, כי לי נתכנו עלילות לדבר עמך אף אם תשליכי את מכתבי כשקץ נתעב, עתה תשמעי את כל דברי אם תאבי או תמאני, שומע אין לנו בזה ותוכלי גם להרים במרום קולך אם תחפצי. שבי על הכסא ואדבר עמך. – היא לא משה ממקומה והוא הוסיף לדבר: בידך היום עתות הוריך הזקנים, כי על פי פקודת הגבירה אשליכם מהבית הזה, ואם לכח – אמיץ הנני מהם, ואם למשפט תמצא יד הגבירה יותר מהם, אך איש לב הנני ואחס על הזקנים ולא עשיתי כפקודת גבירתי, וגם היום בידי להשיב את הוריך אל נוהם, אם אך אַתּ תבקשי זאת ממני. מה תאמרי, יפתי? – צפורה עמדה כנטל אבן שיש ולא ענתה דבר, והפקיד הוסיף לדבר בקול עז: אל תקשי לבבך מהוריך, ראי הן אני זר הנני להם, ובכל זאת אנוד להם בראותי כי המה מושלכים לרעב ולקור ולכל פגע, ואַתּ הן בתם אַתְּ, ואיך לא תחוסי עליהם? ולמה זה תקצפי עלי? האם אחריש לך רעה? ומה אעשה אם אהבתי בקרבי כאש מתלקחת ותלהטני מסביב ותעוררני למצוא את סמל אהבתי, ואם גם רעה תבא לנפשי לא אסוג אחור ממנה. שמעה, עדינה, וביני דברי, הנך בידי כעת ולא תמלטי עוד ואם גם לירכתי בור ארד לא אשוב; לכן הלא טוב טוב לך לשמוע דברי אהבתי, ובכל נפשי הנני להקריב לך כל אשר בידי, גם את חיי, גם את נפשי, אך האירי פניך אלי – ובדברו הושיט אזרועותיו ויאמר לחבקנה, אך היא כמו בכח נעלה העלתה ממקומה ותתפרץ כחץ מקשת אל חדר המבשלות ותחזק גרזן בידה ותתיצב הכן; עיניה הפיצו אש עברה וכח ואמץ לב ותיף מאד מאד ברגע ההוא כאשר אולי לא היתה מעודה בקראה בקול פחדים: הַמָוֶת בידי להנוגע בי, המות לנפשי ולכל אשר יערב לגשת אלי, אל תגש, כי ברגע הזה נמות גם שנינו – הפקיד נחת מקולה ויסוג אחור, אך אחרי כן כמו בוש מרפיון רוחו התאזר עז לגשת אליה, אבל היא הוסיפה לקרוא בקול פחדים, עד אשר עזבה כחה, ידה רפתה ותפול בידי לוחמה, ובכל זאת אמצה שארית כחה ותקרא בחזקה. וברגע ההוא נשמע קול דופק על הדלת; העלמה התעוררה והפקיד נבעת ותרפינה ידיו ויעמוד על עמדו והדופק שנה וישלש, אבל הפקיד החשה והעלמה הרימה שנית קולה לקרוא, ופתאם נקרע החלון הפונה אל הגן ואיש קפץ אל תוך החדר ויבהל הפקיד מאד ממראהו, ויסֹג אחור בבהלה, והאיש מהר וירם את העלמה אשר התעלפה מרֹב רגשותיה וישב לה רוחה; אבל כמעט פקחה עיניה ותבט בהאיש, קראה בקול: עמיל! – ותתעלף שנית.


 

יד: מוֹקְשֵׁי אִשָׁה.    🔗

כמה וכמה נפלאות יקרונו בחיינו מבלי אשר נדע כי נפלאות היו, לא ידענו ולא התפלאנו עליהן, ולהפך, כמה וכמה פעמים נתפלא ונשתומם ונאמר מקרה לדבר אשר כשחר נכון היה מוצאו, רק כי לא ידענו ולא ראינו את הסבות אשר ארגו וטוו במחשך עדי הוציאוהו לפעולת ידים. כן גם בעיני צפורה ואחרי כן גם בעיני הזקן והזקנה היה עמיל כמלאך יורד ממרומים, אשר ישב שמה ויצפה בעין המבטת למרחוק לראות מה יעשה את אחותו, ובעת צרה לה מהר וידא על כנפי רוח ובין רגע ירד מערבות שחקים אל אדמות להיות לפודה ומציל, ולוא גם הרבה איש לדבר להם ולהראותם, כי לא יד מקרה היתה בזאת כי אם שרשרת פעולות אחוזות ודבוקות אשה באחותה, גם אז לא האמינו, כי גם נעים לאיש נִצָל מרעה גדולה להגדיל את הפדות, למען תגדל גם הרעה, כי מה הֹוֶה לו לאדם אם תגדל הרעה שבעתים אחרי אשר עברה וינצל ממנה? הלא אך שמחת שבעתים! אבל באמת לא ממרום שֻׁלַח עמיל, אף לא פתאם לפתע הופיע במקום ההוא, רק יען כי אהובי נפשו לא ידעו זאת, לכן הופיע להם כברק פתאם, ואם נשים עין על דרכו מעת אשר עזב את עירו לצאת לקראת נשק, אז נראה עין בעין כי כן הוא.

אחרי כי רֹב הלוחמים התחבאו ביערות ומערות ולא נועזו לצאת ממחבואיהם, ויד חיל הממלכה לא הצליחה להכריעם תחתיהם, יען כי לא ידעו מקום לוחמיהם איה, רפה גם רוח האחדים אשר בלב שלם בקשו מלחמה, וכאשר הֻכּוּ אחור פעם ושתים חשו מפלט להם אל ארץ אויסטריה הקרובה. גם עמיל עם חילו עם מספר נהדף ממקום למקום, עדי הכבידו עליו בני חילו את אכפם לחוש מפלט להם, ובנסותו לאמר להם כי לא כן דרך גבורים אנשי השם, בקשו להראות גבורתם נגד מנהליהם ואיש אחד כונן קנה הרובים נגדו, ואם אמנם הצליח בידו להכות את הקנה מידו, אך נוכח כי אין דרך אחרת לנטות בלתי אם לעבור את הגבול אשר אצלו עמד עם חילו, ואחיהם הפולנים קבלום ויסתירום; אבל חברת האנשים האלה לא השכיחתו את הגלות אשר הגלה, כי כעבור אך ימים אחדים וכבר נמצאו נחרים בו אשר אמרו בקהל, כי רק היהודים היו הבוגדים בהמלחמה הנפלאה ההיא, אשר ערכו בני פולין המעטים לאויביהם הרבים והעצומים ויעשו גדולות ונפלאות אשר לא נשמעו כמֹהן, רק היהודים מגרים בידי חיל הממשלה ומי יקום עם בוגדים? – הדברים האלה הדאיבו לבו, כי אם אמנם כבר ידע מה רבה אהבת האמת והיֹשר אשר תקנן בלב הצדיקים האלה, אך את בני עולה לא ידעו בֹשת כאלה, אשר בשדה המערכה היו כשפנים בחגוי סלע משכנם, ובעת אשר אין לוחם לנגדם יאריכו לשון ויטפלו חטאת על ישרים בלבותם, כלכל לא יכול עוד, הן הוא ידע נאמנה, כי היהודים המעטים אשר נלוו על חיל המורדים לחמו באמונה וביֹשר לבב, לכן גרשוהו הדברים האלה מחברתם וישם ווינא פניו, אף כי לא ידע עוד מה יֵעָשֶׂה בו? מכל הנעשה בעירו לא ידע דבר, לא משלום אבותיו ולא משלום האדון ואחותו, כי את מכתביו שלח על שם האדון, גם את המכתבים לאביו שלח על שמו, כי ירא פן יפלו המכתבים בידי חוקרי הממשלה והביא רעה גם על אביו; על המכתבים האלה לא מצא מענה, ויהי סר וזעף כל היום וכאיש אובד עצות. לולא נקשר לבו להגבירה, כי אז ידע דרך נכון לפניו כעת אחרי אשר פג יין הקשר מעליו, אחרי רואו כי משך ידו את רקים ופוחזים ואנשי בוגדות, כי אז בקש נתיבות בית מדרש לחכמות ויבא בו; אך עתה היה כגבר אשר יינו סר מעליו והוא שוכב ביער מבלי דעת את הדרך אשר ילך בו. גם הכסף אשר היה בידו מעט היה ולא ידע מוצא לו לימים הבאים. לפעמים עלתה מחשבה על לבו, כי גם האדון ואחותו בגדו בו. הן גם המה בני העם הזה המה, אך כרגע שם ונחם ממחשבתו זאת, וירב עם נפשו על חשבו מחשבה רעה כזאת, ויגמר אֹמר ויחליט כי גם אותם מצאה רעה ותתאבל נפשו גם עליהם, ולהוריו פחד פחד לכתוב דבר. וכן היה נע ונד ימים רבים בוויען, עד כי הקרה המקרה לפניו את אשת כלבי באחד הרחובות הגדולים. הוא בלכתו אט ושחוח לא ראה את העוברים במרכבות וגם בראותו לא התבונן, כי כחולם היה בכל העת ההיא, אבל היא הכירתו כרגע ותצו על הרכב לעמוד ותקראהו אליה אל מרכבתה.

כמקיץ מתרדמה היה בראותו פניה, הן היא באה מעירו והיא אהובת השר ויודעת את אבותיו, ואם כן תהיה לו למקור נאמן לדעת כל אשר יחפוץ לבו, וכאשר יבין כל איש היתה ראשית שאלתו: איפה האדון ואחותו? –

– אם תכבדני לבא אתי לבית מלוני תשמע מפי כל אשר תחפוץ –

– בכל לבבי – ענה עמיל בתֹם. בבאם לבית המלון המפאר אשר רק אצילי הארץ ינוחו בו היתה ראשית דברו לשאל שנית על דבר האדון ואחותו.

– הנם יושבים ואוכלים בפאריז – ענתה בשאט נפש בהתנפלה על כסא רך כמו עיפה נפשה.

– בפאריז? – שאל בתמהון, בראותו את תנועת גוה בענותה אותו – בפאריז? מתי הלכו שמה? ומדוע? האם גם המה ברחו מהארץ? –

– האדון ברח בעוד עת היתה לברוח, בטרם החלה המלחמה, כי לצאת למלחמה במקום אשר החרב וקני הרובים ישיאו לפעמים מות על האנשים אשר יעמדו למולם, לזאת לא נתנו לבו האמיץ, ואחרי כי אוהב נמצא לו אשר שְׁלָחוֹ תחתיו למקום אשר המות יצוד צידו, התגנב ויברח מהארץ באמרו כי פקודת דודו היא כי יעזוב את הארץ –

– לולא מפיך שמעתי כאלה – קרא עמיל משתומם – כי אז לא האמנתי למשמע אזני, לולא מפי האשה אשר נפש האדון יקרה לה, כי אז אמרתי שונאו בנפש יוציא דבת שוא עליו, כי אמנם ידעתי את האדון כי לא מֹרך לב חלקו בחיים; כמה וכמה פעמים הלכנו יחד לצוד ציד והוא לא נסוג אחור מפחד זאב ערבות –

– בלי ספק, יען כי אוהבו עמד לימינו וגם בפעם הזאת שלח את אוהבו תחתיו –

– חידות לי דבריך, כי כאלה תדברי על האיש האהוב לך –

– אמור אשר היה אהוב לנפשי ועתה אם כי לא אשנאנו אך אבזנו בלבי. השתומם? שמע ואספר לך הכל ותדע פשר. כי יקרה בעיני נפש האדון, זאת ידעת כמֹהו, ואני ידעתי זאת יותר מכם, כי אני אמרתי איש לב הוא; אני אהבתיו, עד כי לקחתי גם מתנות מידו, אף כי אוצרותי רבו מאוצרותיו, למה זה תלטוש עיניך? אני נזהרתי מהשמיע זאת בעיר שתיקא, כי אוצרות לאין חקר נחלתי במות דודי אחי אמי באמריקה ואוצרותי בלונדון הנה, כי אז עוד קשורה הייתי לאיש אשר שנאתיו בלבי מאד; אל תשתומם על דברי, כי אחרת דברתי באזנך בהצטדקי לפניך אז ובהתחפשי כמו נפשי תערוג אל אלוף נעורי, אז דברתי באזני עלמה תַּמָּה ומאנתי להרגיז תֻּמַּה לבה בהשמיעי אותה כי לבי יזהם את אלוף נעורי אשר סבבני בכחש ומרמה, את בעלי אשר ידעתי, כי מרצח הוא וכל נבלה עמו ואני נקשרתי אליו ולא אוכל לנתק מוסרותי עד עולם, כי על כן דאבה נפשי מאד בהאשימך גם אותי, כי ידי תכון עם הבוגדים הגנבים אשר חמסו את אוצר העם, בעת אשר נפשי געלה בהם ובחברתם, וכמעט בחרתי מחנק לנפשי משבת אתם, ובעת אשר אוצרותי רבו מאד, רק הסתרתי זאת מעיני בעלי לבל יודע לו ואז לא יעזבני לנצח, בעת אשר תקוה נשקפה לי אז במלאותו אמתחותיו מכסף הגזלה אז יברח לנפשו ויעזבני, אשר אך זאת היתה תוחלתי ותקותי, ולולא זאת שמתי כבר קץ לחיי המרים. אוצרותי רבו ואני הסתרתי זאת, עד כי גם להאדון אשר אך הוא היה חלקי ומשושי בחיים, אך הוא האיר מעט את חשכת חלדי, גם לו לא ספרתי מאומה ולקחתי מתנות מידו בראותי כי יגדל ששונו בקחתי, והוא לקח לבי באמריו, כי התפאר תמיד באזני כי איש מלחמות הוא וכביר כֹח לבו לאין קץ – ולבי ילך שבי למרות חפצי לפני איש כביר כח – ויהי כגבר נעלה בעיני, עד אשר בא היום וַיַפֵּל בעיני את הגבור מרום מצבתו, הורד משאתו איש הכח ואחזה בו את אשר הנהו רק איש שפתים; הלא תזכור היום אשר בו יצאתם יחד לצוד ציד ותביאו זאב מת הביתה; הוא הרבה להתפאר באזני איך הצליח בידו להמית את הזאב וכי גדולות עשה ביום ההוא ואיש לא עזר על ידו, ואני שמעתי ולבבי קפץ ויתר משמחה וכל אהבתי היתה לרשפים אשר הפיצו עיני, ומה גדל מכאבי בשמעי מפי עבדו אשר דבר לְתֻמּוֹ, כי אתה ולא הוא המית את הזאב וכי בכל עת הנך נצב על ידו ורק על כן יקרבך יען כי איש ציד נפלא הנך. מני אז נפל אור פניו בעיני מאד, אולי תזכר כי בלילה ההוא ישבתי עצובת רוח, ומה אומר לך עוד? כחץ הרבה הדבר הזה מכאב לבי מני אז, אך לאט לאט התאמצתי לשכוח זאת ואחל לכבדהו כמקדם, כי הוא בשפתיו יהפך גם מר למתוק; אבל בפעם הזאת הלאני. במושב האספה גמרו אמר לשימו בראש הגדוד, אבל הוא הרבה לדבר עליך טובות ולהראות לכל כי החובה לשים אותך לראש לבל תבגד במתי סודנו, כי אם לא יעלוך על אז תרגז ותתקצף. הן היהודים הסכינו לקנות ולמכור, וכל המרבה במחיר לו יתן סחורתו – אל תרעם פנים, כי אלה המה דבריו – ואני מאהבתי לעמי – הוסיף לדבר – הסתרתי פני ועצמתי עיני מראות כי ישא עיניו ונפשו אל אחותי, אשר לולא עת מלחמה היתה, כי אז כבר גלגלתיו מהמעלות ואחותי ירקה בפניו – –

– הכזאת דבר?! – קרא עמיל בחמה, ונפשו להטה גחלים.

– כזאת וכזאת ועוד הרבה יתר מזאת – ענתה האשה במנוחה ועיניה אורו בראותה כי דבריה קלעו אל המטרה – הוא הרבה לדבר ולהוכיח עד כי נאותו לשים אותך תחתיו, אני אמרתי בלבי: אין זאת כי אם מפחד הוא מאימת המלחמה, כי לא פללתי כי לבו יחבל מזמה רעה כזאת על האיש אשר כאוהב נאמן היה לו, אמנם גם את אשר לא פללתי אני פלל הוא. בערב ההוא לא ידע הָעַוָּל הזה בשת להשמיעני בפה מלא, כי בצדיה עשה זאת לשימך אל פני המלחמה לבל תשוב הביתה, וְרָוַח לאחותו אשר לא תדע מנוח מעת אשר שמעה דברי אהבתך והחרישה, כי תפחד מאד פן תנהה אחריה ותהי לבוז בשובך מהמלחמה. ומאחרי שמעתי עוד כי הוא שכר עליך אחד מחיל הצבא כי יורה עליך במו אפל – –

– האמנם?!! – קרא עמיל וישאף וירגז בזכרו כי אמנם אחד מחיל צבאו בקש לירות בו כדור, עתה הבין איך מלאו לבו לעשות כן לו, למפקד הצבא.

– אמנם כן, בזאת הראני כי לב משחת לו ואירא מפניו בראותי את הגמול אשר ישלם לאוהביו הנאמנים, ואחרי כן החלותי לבזות אותו בלבו בגלותו את אזני, כי יסתתר לברוח ויבקשני ללכת אתו, אך אני נערתי כפי מני אז ממנו. לבי דוה מאד, כי נתעיתי בשוא לתת את לבי לאיש נבזה, ואם כי בידי היה לעצר בעדו לבל ימלט, אך לא עשיתי זאת ועזבתיו לנפשו, ואני נותרתי עד אשר כלתה הרעה על עמנו האמלל, כי חילנו לא יכול עמוד, אף כי נלחמו בגבורה ואמץ; גם את דבר גבורותיך שמעתי, אשר הראית בשדה המלחמה, אך מה תועיל גבורה לארי אחד נגד קהל זאבים? – בדברה הורידה ראשה ויגון כסה פניה.

נדכה בלב נשבר וברוח הומיה ישב עמיל וישמע דברי האשה. מגדלים רבים מארמון תקותו כבר נפלו והתפוצצו לרסיסים, ולקול מפלתם אם כי נוער אך עוד לא פקח עיניו לראות את אשר סביבו; אך עתה באה סערה ותהפוך את כל הארמון משרש, ממסד ועד הטפחות ערה אותו ותזרהו לכל רוח עובר. מחוקק בארצו דמה להיות, אלוף נעורים להגבירה ונשיא ישראל ועתה הנהו נודד ומחסור חלקו, לא רק מחסור אשר יחסר להגויה כי אם גם נפשו תחסר כל רגש וכל תקוה. הוא שמע והאמין, הן כבר ראה את דרך בני העם הזה, את גאותם ורום עיניהם, את שנאתם בנפש לכל בן אמונה אחרת, את התמכרם לכזב ולכל תועבה עם אך לנפשם ייטיבו, ומדוע לא יאמין כי גם אלה מאהביו ככל אחיהם כן עשו לו, בפעם השניה הָרְאֶה לדעת מה שגה בהשפטו, כי כִּבֵּד בלב נתעבים ונאלחים ויבזה נפש נעלה, הן להאשה הזאת נפש נעלה ויקרה ובתחלה חשב אותה בצוררות עמו ודתו, עד אשר נוכח כי היא אוהבת ישראל בלבה, ואחרי כן חשבה לבת עמה לכזב ותרמית והנה היא האחת אשר התעוררה על החנפים; זמן כביר ישב שחוח עד אשר העירתו האשה בשאלה אותו: איפה יגור וכמה יאמר לשבת פה? –

– דבר אמת אגיד לך גברתי – בפעם הראשונה אמר לה גבירתי – כי לא אדע דרך עמדי, הנני נע מבלי מטרה ותכלית –

– ואיפה תקח כסף? הן בלי כל ספק לא שלחת יד באֹצר החיל כאשר עשו רבים –

– האני אשלח ידי באוצר החיל? – קרא עמיל ויתעורר ויתיצב הכן.

– אל נא, אל גבור! לך נאה מאד להתעורר ולקצף, כי כחך אך לשלוח ידך בעֹרף אויביך ולא באֹצר חילך, זאת ידעתי, כי לולא זאת, כי אז לא שאלתי אותך בזאת ולא דברתי עמך דבר, אשר על כן חשבתי לי לחובה להשאילך כסף כחפצך עד אשר תמצא ידך להשיב לי, אל תמנע החסד הזה ממני, ואל תניע בידך, כי פניך יעידו בך כי לא רבו אוצרותיך, קח השטר הזה, הנני מְצַוָה עליך לבל תמרה פי. הלא תדע משפט הגבורים, להיות כעבדים להנשים –

דבריה אשר דברה במאור פנים ובאהבה גלויה כאחות אל אחיה הרחיבוהו, עד כי לקח את שטר אלף הכסף מידה וישק ידה למו פיו ויותר עמה כל היום וגם לשוח ולבית משחק ושיר הלכו יחדיו. ולולא זכר בחצות הלילה כי במלון אחר יגור, כי אז שכחה היא מהזכירו, אחרי כי השעות עפו בחברתו כרגעים – כה הודתה במו פיה – אחרי אשר נחמה אותו לבל יפול לבו ולבל ידאג להבאות, כי נכונה היא לשימהו לפקיד על כל אוצרותיה אם יאבה ללכת עמה לארץ בריטאניה, וגם את אבותיו הלא יוכל לקרוא אליו, אחרי כי הוא לא יוכל לשוב אל אבותיו עד עולם, גם מכתבים לא יוכל לכתוב שמה אם לא יחפוץ להביא עליהם צרה גדולה, כי שוטרי המלך יחפשו אותו בכל הארץ, ובהודע הדבר כי אביו ידע את מקומו ישימוהו בבור למען יגלה את מקום מחבואו. ובצאת עמיל מהבית וישק ידה שנית למו פיו – ישבה האשה אל השלחן ותכתב מכתב אל אמה כדברים האלה:

אמי!

“הוציאי מחר קול, כי היהודי איש חמודות נפל שדוד במלחמה והתאמצי כי תגיע השמועה עד אזני אלישבע, כי נחוץ הדבר לי; גם בקשי את פני האדון הזקן ואמרי לו כי עד מהרה אבא פאריזה ודברים רבים בפי להשמיע”.

בתך.


 

טו: טַעַם זְקֵנִים.    🔗

בביתו הקטן והיפה מאד, אשר גן נחמד יעטרהו ופרחי חן יסכוהו ברחוב מגרש גערמען בפאריז ישב האציל שתיקי, אדון העיר שתיקא והארץ אשר סביבה על כסאו, הגדול והרך; ראשו נשען על המשענת ועשן עלי הקטור עולה מפיו פעם כתמרות עשן ופעם כגלגלים. רגע יקמט מצחו ומשנהו יעביר ידו עליו כמו יחפוץ להחליק את התלמים אשר חרשה בו העת. כה ישב זמן כביר ומרגע לרגע קרא: יוּאַן! ובבא העבד הזה אשר נקרא בשם הזה למצער אלף פעמים ביום הניף ידו לאות כי יצא. המלה יוּאַן נשמעה כמלת הקריאה: אויה, אהה, או האח! לפי מהלך עשתנותיו וחזות פניו היתה גם הקריאה הזאת, פעם בקול יגון ואנחה ופעם ברגז או בפקודה. יוּאַן היה עבד נאמן וטוב לב ונכנע מפני אדוניו, כי על כן מהר לקול היגון כמו לקול הפקודה, וַיֵּחַת מפני הרגז, ובשובו על עקבותיו נראה גם בפניו הֵד קול קריאת אדונו, אם ביגון קראהו אז הטה ראשו על צדו בצאתו, ואם לפקודה התיצב הכן ובעת רגז הוריד לארץ ראשו. אך האדון לא התבונן לכל אלה, והעבד לא נלאה מלכת ושוב על עקבותיו, כי איש טוב היה אדונו, איש טוב נודע בטובו, הוא לא הכהו לחי אף פעם אחת, גם לא בעט בו ברגליו, אף לא בא אף פעם אחת שותה שכור הביתה, כי מאס בחברה ויבחר שבת בביתו ולשחק בקלפים את אחותו, היא אם האדון הצעיר ואלישבע; אבל מעת אשר מתה עליו זה כשלשה ירחים יַרְבֶּה לשבת ולשיח כל היום עם נפשו. גם בפעם הזאת אחרי אשר הרבה מחשבות בשבתו, קם ממקומו ויחל להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה ויניע בידיו ואחרי כן פתח גם פיו ויאמר: אולת היא! אולת, אולת גדולה, לתת את נחלתי בעודי בחיים לאיש צעיר לימים והוא יעשה בה כחפצו, האין זאת אולת? אמנם אולת! יוּאַן! –

– הנני אדוני! –

– לך שוב על מקומך, אולת מאין כמה. כמה עמלתי וחסרתי נפשי מטובה בימי נעורי, עד כי הקימותי חרבות נחלתי ועתה אתננה למשסה! הן עוד לא קרב קצי, בן חמש וששים הנני היום. פה בארץ הזאת יבאו בברית את אשה בשנים האלה, ואני כעומד על עברי הקבר אתן נחלתי לנער שולל, אשר יגביה אפו גם למולי? אשפיל מעט גאותך עלם יהיר, וגם אַתְּ פתיות תעזבי עוד מעט את רעיון רוחך. הנשמע כזאת, כי בת אצילי הארץ תחפוץ לתת ידה לאיש בלי שם… הוי הוי! יוּאַן! – הן לא מקנא לאמונה הנני, חלילה חלילה לי, איש אוהב ישר הנני, זאת יגידו כל יודעי, ולא יען כי יהודי הוא אמאס בו חלילה, אבל לוא גם בן אמונתי היה ושם לא היה לו על פני חוץ האם נתתיה לו? חלילה חלילה, הבעבור זאת אתן לה אוצרות רבות, למען תהיה אשה לבן הפקיד על אוצרותי, ולוא גם נוצרי היה ואף אלפי פעמים נוצרי… ועל כל אלה עלי להודות להאשה… הוי, הוי! יוּאַן! מה שם האשה, לא אדע שמה, מתי אמרה לשוב הנה? –

– שמה דלילה לבית רמיאל –

– מי שאל מפיך? לך ושוב –

– חטאתי! – ענה יוּאַן, ויצא, והאדון חדל מדבר בקול רגעים אחדים ואחרי כן פתח שנית את פיו וידבר: אמנם לא טוב היות איש טוב מאד, אבל הבשורה כי היהודי מת נתנה שמחה בלבי, כי עתה תשכחנו ותפנה אל אחד הבחורים מהארץ הזאת, גם לא לבן אחד מעמי אתננה, לכלם יש כל, רק מנעלים ומעט כסף יחסר להם תמיד. ומי יודע אם לא גם זאת החכמה היועצת, מה שמה? כן דלילה, מי יודע אם לא גם היא תבא אלי למען אַלְוֶה לה כסף מעט, ובזמן לא כביר תשיבנו לידי בתודה, אני אדע אתכם; רק מעט, מעט מאד אַלְוֶה, אותי לא תוליכי שולל –

– אדוני – קרא יוּאַן בפעם הזאת מבלי אשר נקרא.

– מי קראך? לך שוב –

– אבל הגבירה? –

– איזו גבירה? –

דלילה לבית רמיאל, אדוני! –

– פתי. מדוע תרבי דברים? –

– חטאתי –

– לך הביאנה הנה –

– הנני שומע – וברגע ההוא פתח יוּאַן את שני עברי הדלת, והגבירה דלילה לבית רמיאל, אשר השר חשב כי למען ילוה לה כסף תבא הנה, באה הביתה ותברך את אדוני הבית בשלום בחן רב.

– למי אכיר טובה בעד הכבוד הזה? – שאל האדון בהשתחותו לקראת הגבירה, אשר עדיה העיד עליה כי לא למען לות כסף באה הנה, וגם ליפיה ולחן שפתיה השתאה מאד וישתחוה שנית באמרו: ארהיב עז בנפשי להגיש לך כסא –

– רב תודות, רב תודות – ענתה היא ותקפץ כאילה ותקח את הכסא באמרה בשחוק קל: את הכבוד אני אנחיל בבאי הנה, ואת העז הרהבתי אני בנפשי, לכן גם את הכסא אקח לי בידי. אך בדבר בֹאי הנה תשמע כרגע למה באתי הנה. בלי ספק תדע אדוני כבר, כי על פי היתה שומה להודיעך על דבר בן אחותך ודרכיו את קושרי הקשר, כי ידעתי כי איש חכם כאדוני לא יתן ידו אל הקושרים ואף כי את כספו ונחלתו, אשר היא תגיד לכל מה רב פעלו בה, כי רבות שמעתי על דבר אדוני ופעולותיו הרבות אשר פעל עדי חִיָה מערמות את הנחלה הזאת, אשר עתה היא חמדת עין, ואחרי כי לפני נגלו כל תעלומות קושרי הקשר, לכן חסתי עליך ועל נחלתך, ומהרתי להודיעך דבר בעתו, גם לא נסגותי אחור, אף אחרי אשר לא נתת אֹזן קשבת לדברי מכתבי ואדבר על לב פקידך הנאמן, אשר גם עינו דאבה לראות את הנחלה נתונה למשסה, ויכתוב לך מכתב שני –

– אין קצה לתודות לבי לך, גברתי. אבל סלחי לי אם אשאלך מאין ידעת כל התעלומות האלה? – שאל האדון.

– אם אמנם שאלתני אדוני שאלה אשר יכבד מאד עלי לענות אותך דבר ברור, אך אתאמץ ואגלה לך הכל, כי לדבר כזבים לא למדתי ולא אלמד, ולוא גם למדתי כי אז נִחַתִּי מפני איש כמך המפיקים דעת עמוקה, ולא ערבתי לבי לדבר באזנך דבר אשר לא כן, רק לאיש אשר פניו יתנו יראת הכבוד בלבי אוכל לדבר דבר כמו ולגלות את כל לבי – בדברה אדמו לחייה והיא השפילה עיניה מעט ותוסף לדבר בהשפילה גם קולה: אדוני! בן אחותך אמר לי לפנים, כי באור עיני יראה חיים ובלעדי כל התבל ישוף חשך –

– עתה אבין – קרא השר – בלי ספק, הפר אחרי כן בריתו ויקימך לאויבת לו –

– אדוני! – קראה האשה ותרם ראשה בגאון – איש לא הפר בריתו עמי, כי אני עוד לא כרתי ברית לאיש, והוא לא לאויבת לו הקימני, כי גם היום יהגה לבי אך טוב וחסד לו –

– סלחי נא, סלחי כי פחז הייתי –

– אני ידעתי, כי יאהבני בלב שלם ובאמונה, אך לא יכולתי להשיב אהבה לחיקו, כי כלואה הייתי, אסורה לאיש לא־איש, ואם כי קצתי בחיי מפני הקשר הזה, אבל את חובתי אני ידעתי. אבל חסתי גם על בן אחותך ואדבר אליו נחומים כאחות לאחיה, ובכן גלה תמיד כל מצפוניו לי, עד כי הקימתי את בת אחותך לאויבת לי, יען כי יסרתיה על פניה על העטותה בושה על משפחתה ועמה לאהוב איש יהודי אשר יתפאר באהבתה בקהל –

– לא יען כי יהודי הוא, כי אם יען כי משפחתו לא רמה לא נכון הוא לה – קרא השר.

– ואני לא כן אנכי, אדוני, אף אם אהיה כפתיות בעיניך לא אחדל ואומר לך, כי אני באמונתי אחזיק, ואשרנו וטוב חלקנו אם נחזיק בה בכל עז, כי היא תהיה מעוז לנו בעת צרה ותסוך עלינו מכל חטא ופשע; כמה וכמה פעמים אמצתי רוחי אך בה בעת אשר סערות התאוה סערו בכח ויאמרו להפיץ כל תם ומוסר, בעת אשר נפשי שועה בחבליה אשר בה אסרוה לאיש נבל, רק האמונה היא עודדה אותי תמיד. ורק אמונתנו היא תקים נופלים ותאמץ רפה רוח, ולא אכחד כי רק כבוד אמונתי ועמי היה נוכח פני בהוכיחי אותה, ועל כן צררה אותי מני אז – היא החרישה מעט והאדון הביט בה ופניו העידו בו, כי כבוד מאד נעלה החל לבו להגות לה מעת שמעו דבריה האחרונים. ואחרי אשר נחה הוסיפה לדבר: אבל אני לא שמתי לבי לכל אלה ואגלה את אֹזן הכהן הראש וגם הוא יסרה, ואחרי כן נועצנו כי ישלח את היהודי אל נוכח פני המלחמה ותנצל ממנו עד עולם –

– לא אדע עוד אם ביֹשר לבב עשית זאת – קרא האדון במנוד ראש.

– אלהים ישפטני, כי לכבודו עשיתי זאת והוא ידע. ובימים האלה חלץ שדי גם את נפשי מכבליה, כי בעלי הלך בדרך אשר לא ישוב בעונותיו העצומים, ותרב התקוה בלב בן אחותך כי עתה אשיב אהבה אל חיקו, ואמנם לא אכחד כי מצא חן בעיני, אבל את דרכיו ראיתי כי יפזר את כל כספו בחברת הקושרים לתהו, גם שמעתי מאחרי כי חפץ למכור את הנחלה בכסף מלא – –

– מה תדברי! – קרא האדון – ויקפץ ממקומו כאיש אשר לשון נחש נגעה בבשרו.

– אני אדע את אשר אדבר – ענתה האשה במנוחה – ואם לא עשה זאת הוא, יען כי אני הפרתי העצה. הסרסר היהודי אשר עליו צויתי כי ימצא נחלה ואחוזה טובה לי, כי חפצתי לקנות אחוזה בארצי בעד הכסף אשר נחלתי מדודי אשר מת באמריקה, בא אלי ויאמר, כי עיר שתיקא והארץ אשר סביבה תמכר –

– אף לא בעד אלף אלפים שקלים אתננה – קרא האדון.

– אני לא ידעתי זאת ואחשוב כי על פי פקודתך יאמרו למכרה, ויאמרו לי כי מחירה הוא ארבע מאות אלפים שקל. המחיר ישר בעיני והסרסר אמר לי בשם בן אחותך כי הוא ימכרנה. אבל לזאת לא נאותי כי אמרתי: הן עוד האדון חי ואיך אקנה הנחלה מיד היורש? ומי יודע אם לא תעלה פתאֹם מחשבה על לב האדון לקחת אשה ולהוליד בן יורש? כזאת חשבתי ואמרתי לבן אחותך לבל ידבר עוד בדבר הזה, פן יעלה חמתך, ועל הדבר הזה חרה אפו מאד ויאמר לי כי אני אתערב תמיד בדברים אשר לא לי המה. ומני אז חדלנו מהראות פנים ומדבר יחד. אבל יראתי פן ימהר וימכור את הנחלה, ודבר אמת לא אכחד כי הנחלה ישרה בעיני מאד, כי על כן מהרתי להזהירך כי תקרא אותו הנה ואני גמרתי אֹמר לבֹא פאריזה ולדבר עמך בדבר הנחלה, אבל כאשר אחזה לי הנה תקותי היתה לשוא, כי תמאן למכור אותה.

– את הנחלה לא אמכור, אך את תודתי אתן לך מקרב לבי, כי רבה מאד הטובה אשר הטיבות עמי – קרא האדון ברגש. האשה התפטרה מפניו והוא יעד יום המחרת לבא אליה לבקרה בהיכלה.

רבות חשב האדון בהגבירה בצאתה. הן היא אשה רבת אוצרות מאד והוא חשב כי למען לות כסף מידו היא באה. היא גם יפה מאד וחכמה ותמה ויראת אלהים. הן לכבוד יחשב לכל איש להמנות בין רעיה, ורעים אותה נפשו מעת אשר מתה אחותו. ובכן עמל להחשב בין רעי דלילה, ועמלו לא היה לשוא, כי לא ארכו הימים ויהיו לרעים נאמנים.


 

טז: עוֹכֵר שְׁאֵרוֹ.    🔗

כי לא רבה השמחה בלב בן אחות השר על כי חדש אחי אמו נעוריו כקדם ויחל להתהדר ולהתיפות, לצבוע את זקנו אשר שיבה זרקה בו ולבקר כפעם בפעם בבית המשחק ושבתו בבית אך מעט, זאת יבין כל איש. ולבל הוציא משפט מעקל נטל על הכותב להשמיע, כי לא על דבר הירושה חרד לבו, פן יארכו עוד הימים בטרם תפול בידו, אחרי כי דודו שב שנית להחזיק בחיים אשר עזב זה ימים רבים, כי אם לנפש דודו בא יגון בלבבו, בראותו כי גם הזקנה לא תסוך בדלתים ובריח לפני האולת, וכאשר נפל בימי עלומיו בחרמי אשה נצורת לב אשר מררה חייו ותביא השנאה להחיים ותענוגותיהם בלבו, כן לעת זקנתו שפל עוד יתר לנפול בחבלי כשופי אשה משחתה מאין כָּמֹהָ, והוא בידה כדג אשר בחכה העלה. האדון אשר איש טוב היה קצף על כל התבל וימאס בחיים יען כי אשה רמתהו, וימאן לבא עוד בסוד מרעים ולשבת את רודפי תענוג, וכל עוד אשר אחותו היתה עוד בחיים היתה חברתו, ויבלה עמה ימיו במנוחה הרחק משאון התבל. אבל אחרי אשר נותר לבדו כערער החל לקצות בחיים האלה, וכנושה אביר לב אשר לא נגש בהלוה ימים רבים ואחרי כן יסער עליו פתאֹם ויבקש את נשיו עם נשך ותרבית, כן התעוררה פתאם בבתי נפשו חמדת החיים והתענוגים אשר בידו היה לראות, וירב את נפשו על בלותו הימים הרבים ההם בלי חמדה, וישתומם על נפשו איך נבער להקבר חיים בתבל, אשר מנעמים רבים בידה לחלק לכל אשר הביא העֹשר בידו כמהו, רק יען כי אשה סוררת בגדה בו! כי על כן לא באהבה רבה כמו לפנים קבל את בני אחותו בשובם אליו, כי להשמעות אזנים שמע כי המה פזרו כסף רב מבלי שאל את פיו, ובן אחותו נתן לבו כאדון הארץ ועל זאת קצף עליו. ואם אמנם לא זה עתה נודע לו הדבר, כי האדון הצעיר התחשב כאדון הנחלה, אבל אז כאשר הוא מאס בחיים אז לא שם לבו לזאת, אחרי כי אחת גמר אֹמר לשימהו ליורש כל הונו, ומה מנו יהלוך אם כעת או לאחר מותו יהיה השליט בנחלתו? אבל עתה כאשר רוח אחרת היתה אתו פתאֹם ויבקש חיים, עתה רע בעיניו מאד הדבר הזה, ויוכיח את האדון הצעיר על עשותו זאת, אבל הוא לא מהר להצטדק, כי כבר הסכין לחשוב את נפשו כהאדון וישתומם על דברי דודו, ובכן רחקו מעט לבות שני אלה מעת אשר בא פאריזה, כי על כן לא גרו יחד בבית אחד; האדון הצעיר עם אחותו גרו בבית אחר בטבור העיר וַיֵרָאוּ פנים אך לעתים רחוקות, אבל עתה מעת אשר באה אשת כלבי, ולאור עיניה ראה הזקן כי עוד אור ונעם להחיים, מני אז סר לבו מאחרי בני אחותו מיום ליום. בתחלה לא ידע השר הצעיר עד מה מכל הנעשה ויאמר: אכן רוח רעה באה בלב הזקן ותרגיז לבבו, אבל בהתבוננו כי מרכבתו רתומה יום יום והוא מִתְיַפֶּה, אז החלה דאגה לשבר לבו, אך מה גדול שברו בהודע לו את מי יארח לחברה, אז כמעט התגעש מרב קצפו ויגונו, ויתפרץ אל הזקן בחמה שפוכה ויאמר לפקוח עיניו, אולם אך פתח את פיו קרא הזקן: הס! –

– אבל אני לא אחשה – קרא הצעיר במר נפשו – אני אגלה את אזנך, כי האשה אשר בהיכלה תבקר היא סוררת ובוגדה, חלאת האדם וטמאת השם! –

– הס! אל תפצה פיך! – קרא הזקן ויתעורר – הלא צויתיך! –

– ואם גם תצוני אלף פעמים, האם אשמע בקולך לבלי החזק בידך בעמדך על פי שאול? האם אסוג אחור בראותי כי אל מאורת צפעונים תכין צעדך, ולא אקום לשטן לך אף אם תצוני כי אסוג אחור? עיני הרואות כי שמך הטוב, כי כבודך אשר היה חדש עמך תמיד, כי מנוחת לבך וכל חלקך בחיים, כי את כל אלה תאמר להשליך רגע אחד בידך לרגלי סוררה, ואני אחשה? לא אחשה! אקרא בקול גדול ואזהירך ואעשה כל אשר בידי לעצרך מלכת בדרך שאול זה! –

אתה תעצרני? אתה תצוה עלי את הדרך אבחר בו? – קרא הזקן וקצפו גז ובוז לקח מקומו בשבתו על הכסא, וינח רגלו האחת על השנית – אבל בתחלה עלי לדעת מי אתה ובמה כחך גדול? האמנם תדמה, כי אתה הוא אדון עיר שתיקא והארץ? אמנם תחשוב כי הנני נמנה כבר את יורדי בור ולך המשפט לעשות כהעולה על רוחך? הרגע נא כי לא אשוב לכסלה ולא אתן נחלתי בידי עול ימים רועה רוח – –

– דודי! אזכר כי דודי אתה ושמך ישים מחסה למו פי לבל אענך כאשר תדבר אלי, אך האם בזאת תהיה תפארתך כי תרמוס ברגלך על אסיר ידים ורגלים? הן גם אתה תדע כי לא נקיתי כל הנוגע בכבודי, אבקשך אתחנן לפניך לבל תרעיש לבי בדבריך, פן אשכח – – –

– וגם פחדים תאמר להפיל עלי? אולי לקרב תועידני? טוב הדבר! אבל אני אצוה עליך במפגיע לבל תעיז עוד לדבר מוסר באזני, כי עוד הנחלה לי היא ובידי לתתה לאשר ישר בעיני –

– הוי זקן מֻכֶּה סנורים! לא על הנחלה לבי חרד, כי אם על נפשך, על נפש אחי אמי, האיש הנודע בשמו לישר באדם, לנכבד בעמו, לתפארת משפחתו, עליך נפשי תאבל, כי תלך כשה לטבח אחרי מכשפה אשר שתה בקסמים לך, ומוראך לא יהי על פני, אם גם תעביר הנחלה ממני, אני אגדך על פניך כי במוקשים שתו לך נלכדת. אתה תְאַיְמֵנִי, כי תעביר הנחלה ממני, ואני אומר לך כי לא תהי עוד נחלה לאיש ההולך שבי לפני אשה נצורת לב, ואני לא אקבל את הנחלה מידי איש אשר יעטה כלמת עולם על שם משפחתי – –

מכת לחי היה המענה אשר השיב הזקן על דברי הצעיר אשר כמשגע ברח מהבית וידו על ראשו.


 

יז: יָקָר מִזּוֹלֵל.    🔗

שנות מאות רבות שררה האמונה הקתולית בארצות אירופא ויושביהן, בחרב ודם משלה בהן, באש ומים נשפטה בהן, בידה היה לב המלכים והשופטים המחוקקים והחוגרים נשק, היא הועידם לקרב על אלה אשר לא בדרכה יבחרו, והיא שבתה ממלחמות, בראותה כי נכנעו מפניה; דבר יצא מפי ראש כהניה ויהי לדבר ורוח זלעפות ואש מלחמה מתלקחת ונלחמו אבות בבנים ואח באחיהו נגש. העֹז בידה היה וכל בני האדם לעבדים לה נתנו, עד אשר בא היום ויקם לה אחד מכהניה את האורב מביתה, בת נתן להאמונה הזאת, והבת קמה באמה ותקרא עליה מלחמה, והבת הזאת חגרה עז ואֹמץ, ותך את אמה בחמה שפוכה, ולא אחת ושתים הורידה לעפר כבודה, ומעון כהניה וחטאת מושליה אשר שוררו בשמה לרצח ודם נשמו ארצותיהם וירדו משאתם כל המתימרים בשם קתולים וכל הנשבעים בשם האב ברומא; ספרד העקבה מדם היתה לחרבה ותכפר בדם בניה, אשר שפכו איש דם אחיו, את הדם אשר שפכו בה דם נקיים אשר מחמס ומאי-משפט לקחו למות, גם אויסטריה האדירה לפנים, אשר שפכה ממשלתה עד קצות הארץ ואיים רחוקים, אשר בממלכת מלכיה לא אסף השמש נגהו, גם אויסטריה זאת ירדה פלאים מיום ליום, בהיותה לשפחה חרופה היא ומלכיה לכהני און, היעזואיטים הצפעונים אשר פני אדם להם, אשר רוח מפיהם יצא יהי לדבר הות, אשר מבט עיניהם יהפך ארץ לציה, אשר בדבר שפתותיהם ישלחו רעל להפוך ארץ ויושביה למלחמה, אשר על כל מדרך כף רגליהם יֵרָאוּ עקבותיהם בלחמי רשף וקטב מרירי – בני רעל אלה שררו בארץ הזאת, מפיהם יצא לה משפט, ובניה היו כלם עבדים נבזים לזדונים גאים בכחם לאמונתם. גם הארץ הזאת ירדה ותשפל מיום ליום, ועוד לא סרה מחטאתיה, עוד נשאה עֹל מוצצי דמה ותהי עדי אובד, וגם מעת אשר אור חדש ומשפט החל להבקע על שמי הארץ הזאת, גם מעת ההיא עוד לא יצא שמש המשפט בכל הדרו, כי אם מבעד ענני אפל הציץ לרגעים וישב ויעב ויועם לארך ימים. שוט לסוס ומכות במלחמה נכונו לממלכות אשר לא תאבינה שמוע בקול המשפט ולשועת בניה. ויהי היום, ויקם שאון בין שתי הממלכות הצוררות אשה את רעותה, כי האחת תכרע לפני האמונה הישנה והשנית תדגול בשם הבת. בארץ פרוסיה נחרה הבת אויסטריה, מלחמה התגרתה בה בעצת כהניה אשר לא לשלום הארץ עיניהם נשואות, כי אם אך להרים קרן לאביהם ברומא, ותתלקח אש המלחמה מסביב. בגאון ובגדל לבב יצאו בני אויסטריה למלחמה הזאת, כי לא חשבו את הממלכה הצעירה הקוראה עליהם מלחמה ותקותם שעשעה לפניהם, כי אך ימים מספר יעבורו ושם פרוסיה תחדל מן הארץ, והמה לא ידעו כי לא פרוסיה עם אויסטריה תלחמנה הפעם, כי הדעת בחסרון הדעת, המשפט באי־משפט, האמונה הפרוטעסטאנטית אשר כח ואֹמץ לה בהאמונה הקטולית הבלה. המה לא ידעו זאת ויבטחו בברכת האב ברומא, עד כי כשלו נפלו וַיֻכּוּ שוק על ירך בכל מכה, ובחרפה שבו מהמערכה אלה אשר נשארו בחיים; אך לאלפים ולרבבות מצאו קבר בשדה המלחמה ורבים רבים מאד שבו חיים אך לא שלמים, זה עזב את ידו והשני את רגלו למזכרת להמלחמה הנוראה הזאת, מלחמת אחים בני משפחה אחת, אשר רק באמונתם יפרדו.

בעיר טעפליץ אשר בה מעינות מים חמים נראו שרידי המלחמה האלה, אשר באו שמה להתרפאות; בכל שדרות האלונים ובגן הפרחים הגדול נראו רק שרי החיל אשר באו להרפא ממכותם, וכל פה הביע אך דבר המלחמה, וכל איש חיל שם האשמה אך בראש המצביא את הצבא בענעדעק; אך אם באמת רק אשמתו היא או יד אחרים היתה במעל, אחת היא, לאיש אשר רגלו נשברה לא נתנה רגל חדשה ולחסר יד לא צץ יד אחרת כעשב הארץ, אף אם האמינו בדבריהם, כי רק על ראש בענעדעק תחֹל האשמה.

בגן אשר לפני בית המעין ישב על כסא ארוך אשר גלגלים לו, איש כבן שלשים, יפה תאר מאד, אף כי בלחייו שלח רזון; מאחריו יעמוד המשרת אשר יניע את הכסא אל אשר יהיה רוח החולה ללכת, ולימינו תשב עלמה כבת עשרים ושלש, אשר אותה נכיר כרגע כי היא אלישבע, ובהכירנו פניה נכיר גם את החולה כי הוא אחיה, ולולא זאת לא כי אז לא הכרנו אותו, אחרי כי פניו שֻׁנּוּ מאד. נסיר אך השמחה מעל פנים ונשים עצבת תחתנה, והנה שֻׁנּוּ מאד, ומה גם אם להעצבת תתרועע עוד מחלה ויגון. המה ישבו וידברו יחד בקול דממה והנה נקרב אליהם שר אלפים אשר רֵעָה להם תמיד ויהי כעבד מקשיב לאלישבע; הוא נקרב ובשאון ברכם בשלום ובקול קרא: חדשות אתי, חדשות ונצורות, מי פלל זאת, מי חשב כזאת, לא האמנתי לוא ספרו ובעיני לא ראיתי, לא יאמן כי יְסֻפָּר –

– מה זה קרה? – שאל שתיקי הצעיר במנוחה כאיש אשר ישאל אך לבל ילבין פני המדבר ולא יפלל לשמוע חדשות.

– נצורות אמרתי לכם – קרא האיש שנית בשאון – שערי בנפשך, גברתי, אך אל תבהלי, אבקשך אל תבהלי –

– אם כה תדבר הלא תבהלני – ענתה אלישבע.

– אבל הלא אמרתי לך לבל תבהלי; האם האמנתם למשמע אזנכם, לולא פי המדבר אליכם, כי שר האלף אשר הציל נפשך במלחמה מחרב האויב הוא – אך אל תבהלי – הוא יהודי!

– ולמה זה נִבָּהֵל? – שאל החולה – ואם יהודי הוא? האם החיים אשר השיב לי לא חיים המה? –

– חי נפשי, כי לא אבינה איך תשאל זאת? האם אמנם ינעם לך להכיר תודה לאיש יהודי, יען כי הציל חייך? ואני בחרתי בהמות מהנצל על ידי יהודי. – החולה בקש לענות אותו דבר, אך אלישבע הכירה כי רגז, ועל כן שמה ידה על שכמו להרגיעו ותאמר: ואני אברך את היהודי הזה בכל ימי חיי, ואם יהודי הוא אז עלינו להכיר לו טובה כפלים, כי הוא לא שאל בשאון המערכה מי הוא הנצל על ידו –

ואני אומר לכם, כי רק בעבור זאת לא נצחנו במלחמה יען כי שרי חיל רבים יהודים ימצאו פה; הן ארצנו תתפאר תמיד כי היא בת נאמנה לאמונתנו, ובכל זאת תשא גם ראש המרעים ותעשם לשרים בחיל, ועל זאת פקד אלהים את עונה –

– תהי מברכת הארץ אשר תגמול לאיש כמפעלו מבלי הבט לאמונתו – אמרה אלישבע בנשאה למרום עיניה, כמו לנפשה דברה.

– האם כגמול ידיהם יְשֻׁלַם להם? האם ימצאו ידיהם במלחמה? הלא המה כלם יחד כשפנים יתחבאו לקול רעם ותרועה, ורק בכספם יקחו להם קרנים; אני, בן אצילי הארץ, הנני כעת שר מאה ויהודי נבזה הוא אלוף לראשי, הוא שר האלף, והיהודי הזה הוא לפי דברת רבים אחד מהבורחים ממלחמת הקושרים בעיר שבורה ופה היה לראש ושר! כאש צרבת תִּקַּד בעצמותי בזכרי זאת! –

– אחד הבורחים משדה המלחמה בארצנו הוא שר האלף פה? – קרא החולה בתמהון, וגם אלישבע לטשה עיניה.

– כן, כלם יאמרו כי ברח ויגנוב את האוצר, ובכספו לקח לו המשרה –

– ומה שמו? –

– מי יודע מה היה שמו לפנים? אך עתה יקרא בשם אשר הנשים נתנו לו, כי כל הנשים תבטנה אחריו ותקראנה בשמו שר האלף היפה, ואשר על כן בלי כל ספק קרא לנפשו שם “איש חמודות” – קרא שר המאה בשחוק גדול. ואלישבע צנחה מעל הכסא בשמעה את השם הזה, והחולה שכח מכאובו ויתרומם מעט ויחזק בכף הדובר בקראו ברגש: בן אדם! התדע נכונה את אשר תדבר?

– למה תתגעש? האם גם לך גנב דבר מה? טוב הדבר, עד מהרה אביאנו אליך, כי אומר לו אשר אחד ממיודעיו לפנים יבקש לראותו. – ומבלי שמוע למענה החולה התרומם ויברח, ואחרי עבור חצי שעה בא יחד את עמיל איש-חמודות, אשר בראותו את פני אלישבע עמד רגעים אחדים כהלום רעם, עד אשר שלחה היא את ידה ותחזיק בידו בכל עזוז אהבתה וגם החולה שלח ידו האחת ויחבקהו חליפות; אז נפתחו עיני שלשתם ויבכו מרב שמחה אך גם מרב תוגה.

עתה, בראותו כי עוד אש אהבת אלישבע לא עממה בלבה, ספר להם איך סבבה אותו אשת כלבי בכחש ותאמר לו כי אך צוד צדה אותו אלישבע בחרמה, למען יתן ידו לקושרים וכל דברי תרמיתה ספר להם, איך הניעה את לבו עד כי ירא ללכת לפאריז, וַיִּוָּתֵר בארץ ויבקש לו עבודת הצבא, אחרי כי קצרה ידו מעבוד עבודה אחרת. ושתיקי ספר לו את כל הרעה אשר מצאתהו, כי הבוגדה הסירה לב דודם מאחריהם ותפריא1 ביניהם, ואז כאשר קם להוכיחו על פניו הכה בחרפה לחייו, ורק יען כי דודו וזקן היה על כן לא פקד עליו אפו. ולאחרונה עזב דודו בחברת אשת הזמה את פאריז, ואת אלישבע שם ליורשת נחלתו הקטנה בגאליציה ואותו לא זכר, ומני אז ישבו על הנחלה הקטנה הזאת, עד אשר התפרצה המלחמה ויצא לקראת נשק כאיש אובד ומר נפש, ועתה באה השמועה הרעה כי דודם מת פתאם וליורשת נחלתו שם את אשת הזמה. כשמוע עמיל כזאת התעורר ויקרא: עת באה, הקץ עליה, על הנבלה הזעומה הזאת, אני אני אשליך מפיה טרף ותראו ותשתאו, עוד אחת מעט חכו לי. אני כבר גמרתי אֹמר לשוב הביתה לראות את הורי ויעבור עלי מה. הן שר אלף מהארץ הזאת הנני, אשר אבותי תושביה היו, ומי זה יקום בי להזכירני עון מרדי, וכאשר אהיה בארץ ההיא אז אטה ידי על הארורה ואוציא בלעה מפיה, אם ביד חזקה או בתרמית אשית לה כאשר עשתה היא ויחד נשמח, וכגמול אויבינו ישוב בראשם –

ולא ארכו הימים וישם עמיל פניו לשוב לארץ מושב אבותיו, אף כי הסיתהו החולה ומה גם אלישבע מעשות זאת. בבאו לשבורה נודע לו, כי אשת כלבי היורשת הון האציל שתיקי יושבת היא בעיר הזאת, כי ברצונה למכור את נחלתה בכסף מלא ולשוב לפאריז, הוא לא אֵחַר ויבקרה בהיכלה. בתחלה לא הכירה אותו, ותתבונן בתאוה בשר האלף היפה אשר יבא לבקרה בביתה, באמרה בלבה כי הוא אחד מאלה האנשים אשר יפים להם אֹצר נחמד, כמו הנשים אשר יפעתן להן מקור עשר ותקבלהו במאור פנים, אך מה גדול תמהונה וששונה בהכירה את עמיל, אשר כל כפר לא הטה אז את לבו ללכת אחריה, כאשר בקשה לפזר לו כסף כאפר אם אך יחפוץ להיות לפקיד על נחלותיה; ועתה הוא בא אליה וילעיג לנפשו בפה מלא, כי סכל ובער היה אז, אבל ימי התהלכו את אנשי החיל הביאו חכמה בלבו; עתה אחרת יחשב, ויחשב לו לאֹשר מאד נעלה אם עוד תאיר פניה אליו ותקרבהו כאשר היה את לבבה אז. ולבבה לא קשה היה כסלע, כי עד מהרה סלחה לו לאשמו כי הקשה ערפו אז ותקבלהו ברצון, אך השמיעה לו בפה מלא כי לא פקיד על נחלתה דרוש לה כי אם רֵעַ אשר ינחל את ביתה ותגלה לו כרגע כי יש את לבבה לעזוב עד מהרה את הארץ. והוא כְּמֻכֶּה בסנורים היה, עד כי לא ראה כי ידי הזמן חלו בה מאד וישחיתו את תארה וגם הפוך היקר לא הועיל לה הרבה, הוא כמו לא ראה זאת, כי אם השתאה וישמיע בפה מלא, כי היא עוד יפה ונעימה בעיניו עתה מאז, ויהי לה לְרֵעַ.

בימים הראשונים שכחה כי עמיל הוא בן שמעיה, אשר זה לא כביר נתנה צו כי יגרשוהו מביתו, אבל אחרי ימים אחדים זכרה זאת ויצר לה מאד מיראה פן תעלה אף עמיל עליה, והוא כבר הצליח בימים האחדים לכבוש אותה ולמשול ברוחה, על כן מהרה ותבקש ממנו סליחה על הדבר הזה, ותאמר כי נכונה היא לכפר פניו בכל כפר אשר ישת עליה בכסף, כי את הנחלה תחפוץ למכור פעם אחת, וכאשר ישב שמעיה בבית אז ימאן כל אציל פולני לקנות את האחוזה. עמיל ידע כי הבית נתון לאביו למנחת עולם, כי כן ספרו לו רעו ואלישבע, ויוכח כי גם הדבר הזה אשר עשתה בזרוע רמה לגזול נחלת אביו ממנו תהיה לה לאיד ביום המשפט, כי על כן השלה את נפשה, כי אביו לא יקצוף עליה וַיִּקַּח כסף רב להביא לאביו כפר. ומכתב נתנה לו הגבירה כי יעשה הפקיד ככל אשר יצוהו עמיל כעבד את אדונו. והפקיד בראותו את המכתב השתחוה לקראתו, ויאמר להראותו את כל הנחלה והאוצרות, גם ספר לו כי ביום הזה יגרש את היהודי אשר יטמא את הנחלה. עמיל מבלתי יכלת להראות בעיר כבן שמעיה מיראה פן יַכּוּהוּ בלשון, התראה כזר גם להפקיד ויאמצהו כי יעשה זאת ויגרש את המשפחה היהודיה, ויחכה לבא בלילה ולהראות להוריו ולספר להם מכל אשר אתו, ולבקשם כי ילכו אל עיר המלוכה לבקש סליחה בעדו על כי נמנה את קושרים, גם לדבר משפטים את החומסת נחלתם. אבל לבו לא נתנוהו לחכות עד הלילה, ויאמר להביט למצער בפניהם בעת הצרה כאשר יגרשו מנוהם, כי על כן בא אל הגן ואז שמע קול אחותו אשר שועה לעזרה ולא עצר ברוחו ויתפרץ אל הבית בעוד מועד להציל את כבוד אחותו.

אם כי כמו ים סוער סערו בלבו הרגשות בראותו את אחותו לפני עַוָּל אשר קם עליה ברצח, בכל זאת הבליג על רוחו, וכאשר השיב רוחה אליה מהר ויתן צו לשים משמר על הפקיד, עד אשר ישפטו משפטו, והמשגיח ויתר המפקחים על הנחלה מהרו לעשות כדברו, בראותם את המכתב אשר כתבה גבירתם, ויובא הפקיד עד בית הבור ולאחותו לחש באזנה לבל תקרא בשמו, וכי תשוב ותבשר את הבשורה להזקנים, כי בלילה יבא אליהם, וגם שמר מוצא שפתיו כי בלילה שנה בגדיו ויתגנב ויבא אל בית הוריו.


 

יח: לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר.    🔗

לא נעים היה המחזה אשר ראו עיני עמיל בבאו בלילה אל משכן אבותיו משכן צר ודל; אביו ישב על הכסא הגדול אשר עליו ישב כל היום ויחכה לקראת בנו, אמו אף כי שחה גויתה מאד, בכל זאת מהרה לרוץ בחדר הנה והנה ותסר את האבק מעל הכלים, כמו יראה מאד פן לא ימצאו חן בעיני האורח הבא אם אבק יכסה פניהם; צפורה ישבה אל השלחן וראשה בין כפות ידיה. אבותיה לא ידעו מכל הנעשה בה היום, וידמו כי רק על ראותה את פני עמיל רגש לבבה, לחייה אדמו מדם ועיניה קודחות אש. אבל ברגע הראותו על סף הבית סרה פתאם כל צרה ויגון, וגם השנים אשר חלפו בצרה מעת אשר עזב אותם כמו עשו להן כנפים. גדולות פעל בהראותו, כי הזקן הניע גם את ידו אשר היתה כבול עץ זה ימים רבים. אין קצה היה לְהַדִּבֵּר, כאשר אין קצה היה להשמחה, הוא ספר להם, ויוסף לספר את כל אשר עבר עליו, והמה כלאו רוחם וייראו לנפשם מספר לו דבר מה פן יגרעו מדברו, וכה ישבו ולא חשבו כי שעה אחר שעה תעבור ובעת אשר להם עולם חדש היה, הנה העולם כמנהגו נוהג והלילה יסור וימוג לאט לאט ויאתה בקר, אשר מאורו יחרד עתה השב אל נוה אבותיו. עתה כאשר הופיע ברק השחר עד החלון זכר להשמיע את הוריו, כי עוד ביום ההוא יעזבם, כי אל עקרבים הוא יושב ויפחד מקול עלה נדף.

– אם כן לך לשלום ומתי נראה שנית? – קרא הזקן ביגון.

– הנה זאת היא עצתי אשר הורוני כליותי, אתם תלכו כלכם אל עיר המלוכה, ואתה אבי תכתב מכתב תחנונים אל המלכה, כי תעביר לעוני ואז אוכל לשוב אליכם ואהיה עמכם עד עולם –

– אבל הלא טוב טוב לנו ללכת עמך אל ארץ אשר בה ישבו אבותינו ואשר בה עלית אל עָל.

– צדקת אבי אבל לא עתה, עתה עלי החובה להציל את העשק אשר עשקו את מאהבי, ומי יקום להם עם מרעים אם לא אני? אשר על כן אבקש כי תלכו ואל תאחרו לעיר המלוכה, ותבקשו לכם יודע משפט נודע בשער אשר יקום לריב ריב אוהבי ואני אשוב אל הזעומה, עד אשר יצלח בידי לגלות כל תרמיתה, ואז אהיה גם אני כעד ממהר בה. הנה זאת היא עצתי ועתה הלא תבינו –

– לוא יהי כדבריך – ענה הזקן – מי יתן וחפצנו בידנו יצלח –

– ואם לעצתי תקשיב – קראה צפורה כמתעוררת מתרדמה – הנה עצתי לבל תכתוב אבי מכתב תחנונים, ואתה עמיל שוב לארצך כי על גחלים תהלך פה –

– אמנם הלא השמעתיך אחותי, כי למען אוהבי ורעי נטל עלי לעשות זאת –

– זאת שמעתי – ענתה הנערה בבטחה – ולא אני אסית לבך מאחרי רעך, אבל אין חפץ לך בארץ הזאת. אתה כלה מעשיך לבקש עון בהבוגדה, וכאשר יהיו בידך עדים נאמנים על תרמיתה, אז תשלח את המכתבים וכל אשר בידך לאבינו, והוא כפקיד על נחלת השר יקום למשפט על גוזלת נחלתו וגם על כי גזלה נחלתנו, בעת אשר המכתב אשר בו יתן לנו האדון את הנחלה לצמיתות בידנו הוא, והשר ישלח אמנה מאשרת ומקימת כי יפקיד את אבי תחתיו, והוא יעשה מלאכתו באמונה. כי חללה לנו מהשלות נפשנו לשוא, כי עד מהרה יבא דבר הממשלה להעביר עונך, מי יודע אם לא שנים תחלופנה, ובין כה וכה איך תוכל לשבת פה ולפחד כל היום? אנחנו נסע כלנו לעיר המלוכה ואתה שלח את אשר בידך ושוב עד מהרה אל הארץ אשר באת ממנה, ולא יארכו הימים וגם אנחנו נבא אחריך. – הזקן נתן כרגע צדק לדברי הנערה ועמיל מאן הִוָכֵח עוד, אבל גם הוא הודה כי מישרים דברו שפתיה ויחפוץ לצאת, אך שב ויאמר: עוד דבר לי לגלות את אזנכם. הנה ידע תדעו כי ישעיה ימצא כעת בעיר המלוכה, או אולי עזב אותה עתה, אבל הוא היה שם, כי אלישבע שלחה אותו אז בעת המרד למען הציל נפשו מכף האורבים עליה והיא נהלה אותו בדרכו; גם כסף נתנה לו ותצוה עליו במפגיע לבל יודיע לכם דבר פן ישא מות עליכם. כל אלה ספרה לי בפיה, ואם כן שם הוא, או אם עזב את העיר הלא תוכלו לדרש עליו; ועתה חיו בשלום. – הרגשות החדשות אשר באו בלב הזקן לשמועה כי אולי ישוב עוד וימצא את ישעיה השביחו כמעט את קול היגון בלבו על כי בנו ימהר לעזוב אותו, אשר אך רגע קטן נראה לו כברק בלילה ועד ארגיעה יאסף. אבל למה זה חורו פני צפורה כסיד בשמעה זאת? –


 

יט: חַסְדֵי אָבוֹת.    🔗

עת היתה להקנאה לשלוח שניה ולאכול בכל פה בלב רבים מהמקשיבים לקח בדת ודין, עת אשר הזכירו בשם ירושלמי, אשר לא לבד כי העביר בלמודו את כל חבריו אשר לא חשבוהו בתחלה, ובשם “תופש תורה”, “בן ישיבה” או גם בשם הכבוד “מלמד” כנוהו, לאות כי לא יכירנו מקומו בבית המדרש למדעים; ואיך יחד כבודו בקהלם אם הוא לא בחר בדרכיהם, שבילי עולם לתלמידי בית מדרש מדעים, להתגבר בשתיה ולעורר שאון והמולה בכל מקום, והוא לא בחר בהם ובהמונם, ובעזבו את בית המדרש שם ישר הלך אל חדרו הצר ויהגה בלילה כאשר הגה ביום, ולא לבד כי לא פזר מכספו לחברת שותי שכר, כי אם גם לא שלח ידו להביא אל פיו שכר אשר רעיו שלמו מחירו. הן רק איש-לא-למוד אשר לא התהלך מעודו את אנשים יעשה כזאת, ואם איש כזה יצלח לבוא עד מטרתו ולכלות חק הלמודים? לא יצלח! כן גמרו רב יודעיו אֹמר, כי המה יודעים זה כבר, אשר רק אחר מספר שני אלפים או שלשת אלפים כוסות תמלא מדת התלמיד, ובטרם אשר ערך למצער עשר פעמים קרב ויפצעו בו, עוד חלילה לו מהתערב גם עם התלמידים, ואם על פי המדה הזאת יערכו גבול לבאו עד מטרתו, אז הלא תעבורנה שנות דורות רבות, עצמותיו תהיינה כבר לברות לתולעה, בטרם יצלח להקרא בשם תלמיד נבון, ואף כי לכלות חק הלמוד, וינבאו לו ימי בוז ולעג, כי עד זקנה ושיבה ישב בבית המדרש עד אשר תקץ בו נפש המורים וישלחוהו וישיבוהו אל הישיבה או אל החדר ויהיה מלמד לנערי בני ישראל, – ועתה לא לבד כי העביר אותם כלם בלמודו, כי גם כלה את חקו אשר נחשב לחמש שנים אך בארבע, וגם אות נִתַּן לו, כי היה למופת לכל חבריו! והדבר הזה העלה מאד אף חבריו המנבאים אותיותיו לאחור, ויתעברו לא רק בו, כי אם גם בהמקרה אשר שם עינו לטובה בדורש תורה ובן ישיבה אשר התעתד להיות מלמד וישימהו לחכם יודע דת ודין, וינחמו את נפשם בהתקוה, כי אך שמו חכם בדת יהיה חלקו מעמלו, אבל איש לא ישים אליו לבו ולא ישאל בעצתו ולא יקחנו למליץ לו במשפט, הן לא בכל עת יעשה לו המקרה שחוק לבחור באיש לא נכסף כמהו. ועתה עוד זאת היתה להם, כי המקרה עשה שחוק לו לדאבון נפש כלם, וכמעט סגר אחריו דלתות בית המדרש והנהו, נקרא להיות מליץ במשפט, ואך נשא מדברותיו בבית המשפט וכל השומעים הקשיבו רב קשב וככלותו דברו הלל כל פה את המליץ החדש, כי כל דבריו יסלאו בפז, והשופטים נטו אחרי דברו. וכזאת קרה פעמים ושלש, ובכל עת הצליח לקחת לב כל שומע, עד כי יצא לו שם בכל העיר וגם להערים סביבותיה, ומכתבי-העתים הפיצו דבריו עד למרחוק, עד כי בששת הירחים מעת אשר החל לבא במקום המשפט, כבר נודע שמו לכל אשר משפט להם ויבקשו פניו מבקר עד ערב, וכל אשר ירושלמי היה למליץ בו בטח בלבו כי יזכה במשפטו; ואחרי כל אלה האם נשתומם אם גם ידי הקנאה היו מלאות עבודה להצית אש בלב חבריו ויודעיו אשר זה לא כבר כאין נחשב בעיניהם? על זאת אמנם לא נשתומם, הן היא שומרת חקה ולא תעזבנו; אבל על זאת נתפלא, כי האיש הזה ירושלמי, אשר מימי ילדותו לא ראה בטובה ויהי נודד ועתה נפתחו לפניו שערי העשר והכבוד, עתה ישב במשכן נאוה ברחוב הנהר הגדול, ששם אך מושב האצילים; גם עבד לו, גם במרכבה ילך אל אשר יחפוץ, ובהופיעו ברחוב והנה איש לרעהו מראה באצבע את המליץ הנודע בניבו מאין כמהו, והיהודים בכבודו יתימרו כי להם הוא, וגם הוא ישמיע זאת ולא יבוש, ובכל זאת עתה בשובו מבית המשפט כאשר עלתה בידו להציל עשוקה מיד עושקה כח, סר רוחו ופניו זועפים, ויתהלך בחדרו הנה והנה תפוש ברב שרעפיו ופניו יעידו כי קרביו יהמיו. ולמה זה? האם יען כי עניה היא האשה אשר ריבה רב? אבל הוא הלא הסכין לריב ריב עניים, ובכל נפשו יבקש לעמוד לימינם, כי על כן הוא נאהב מאד. גם לא רודף כסף הוא, זאת יאמרו כל יודעיו, וגם משרתו יריב בו על אשר ישליך את הכסף מידו ככלי אין חפץ בו; ובכל זאת רוחו כסער מתחולל מעת אשר שב מבית המשפט! או אולי נגעה צרת הנשפטה עד נפשו? אך האם לא הסכין כבר לראות בעיר ההיא משפטים כמו אלה? או אולי ידע ענות האשה הזאת מבלעדי עניה אשר ראה בבית המשפט? אבל הן את פני האשה לא ראה מעודו, ואך השופטים שמוהו למליץ לה, ומי היא האשה הזאת כי צרתה תגע עד לבו? – אשה כבת עשרים וחמש בריאת בשר ולא רעת התאר, אשר משלח ידה הוא לכבוס כתנות בבית אחד הכובסים הֻכְּתָּה באכזריות מאת אדונה, אשר לפי דבריו השחיתה את הכתנות אשר נִתְּנוּ לה, ולפי דבריה יען כי קצף עליה על כי לא נתנה את נפשה כי יתעמר בה כחפצו, לכן הכה אותה באגרוף רשע. ומה כל החרדה הזאת? שפחה הֻכְּתָּה מאת אדונה? ובכל זאת סער רוחו ברגע הראשון כאשר ראה פניה בבית המשפט, ובכל זאת היו דבריו כאש בפעם הזאת להיות למליץ ישר לא רק להאשה הזאת, כי אם לכל קצרי היד אשר אכזרים ירדו בהם, ובכל זאת לא נח מזעפו כים סוער גם אחרי אשר חרצו השופטים משפט חרוץ להאכזר כי יאסר במאסר, גם כפר ישלם, ומה לו עוד? ועתה זה כשתי שעות עברו מעת אשר עזב את בית המשפט ועודנו מתהלך בחדרו, אבל לא עוד כאלם יתהלך כי אם פתח פיו כמו לריב: הוי נוראים מעשיך מקרה, אך בידך לדכא איש, אך זה מוסר אלה! הרכה והענוגה, בת נדיבים ואנשי ישר, נותני לחמי, היא היתה בכל רע! אמנם חטאה! אבל נורא מאד המוסר אשר ייסרנה. אעשה חסד עמה! ומי יודע מה קרה לאבותיה, אם לא גם המה נודדים המה ללחם איה, כי לולא זאת לא נתנו את בתם היחידה להתפלש בחלאה, אף אחרי אשר חטאה? הוי מה היה להמשרת כי יאחר לבא, האם יחפשנה ולא ימצאנה? או אולי הכירה גם אותי ובשת תכסה פניה לשוב ולראות פני? לא זאת, היא לא הכרתני ואם תבוש אז אכביד עליה אכפי כי תקח עזרתי למען אבותיה, אך גמול אשלם לה. אמנם מי יודע אם לא התעוני עיני ואהיה לשחוק? לא! עיני לא התעוני, ואם התעוני, טוב טוב לי להיות לשחוק מהיות אביר לב ושוכח טובה –

– אדוני! – קרא העבד איש רם קומה מאד בפתחו הדלת ובהשתחותו – רבות עמלתי עדי מצאתי את האשה; לא על נקלה תמצא אחת מאלה באחד ממגרשי העיר, ככלב רצתי זה שלש שעות, אך מצאתיה – ובדברו מחה אגלי הזיעה מעל מצחו ויסר את שערותיו הארוכות לאחרי בדל אזנו.

– ואיפה היא? –

– האם אביאה לחדרך, או תצא אליה? –

– הביאה הנה – המשרת לטש עיניו באמרו בקול דממה לנפשו: יהללו זרים את טוב טעמו, ואני לא אעשה זאת, הן כאלה וכאלה מצאה ידי להביא מבלי כל עמל, ויפתח את הדלת ויקרא: באי גבירתי – לא על נקלה היה לאל יד השומע להוציא משפט אם ביראת הכבוד או בלעג דבר; אך פני האשה חורו כסיד בשמעה „גבירתי", ותבא החדרה, ובעינים נבוכות הביטה לפניה ובחרדה קראה: סלח נא אדון מרומם, כי אין עוד בידי לשלם לך מחיר עמלך, אבל כאשר יתנו לי את כסף הענושים אז אשלם לך, האמן לי כי כעת אין בידי מאום – ואגלי דמעות נראו בעפעפיה בדברה. העבד אשר מבעד חור המנעל הביט אל החדר הניע בראשו, אות הוא כי לא יבין מה זאת.

– שבי – אמר ירושלמי לה בהראותו לו באצבעו כי תשב על הכסא, ויתאמץ להבליג על סערת רוחו – שבי, כי יש את נפשי לשאל מפיך דבר ואקוה כי לא תסתירי ממני, כי טובתך אדרוש –

– לא אכחד מאדוני דבר, כי אמנם כה יעזרני ה' כאשר אמת בפי, כי רק בקנאתו בי הכני, על אשר מאנתי שמוע בקולו, ואנחנו הן בידיו הננו, ותמיד נשא ונסבול דברי גדופיו וגם מכותיו אם לא ירדו חדרי בטן; הן לחמנו ממנו הוא, ומה גם אני, אֵם אמללה, אשר גם בן לי ועלי לגדלו, ומה אעשה? –

– הן פניך יעידו בך כי לא מבנות הארץ הנך, הגידי לי ואל תכחדי מי אַתְּ? בטחי בי כי אך טובתך אדרוש –

– למה ישאלני אדוני כזאת? – קראה בחלחלה – האם הסיתו בי את השופטים לבקש בי עונות? אבל בי אדוני, שקר הדבר! אני לא קראתי בספר התחנות, שקר בדו השכנות כי אני אסתתר ואקרא ביום השבת בסדר התחנות, הנה תאמרנה להבאיש ריחי ותכרינה שוחה לנפשי. הה אדוני, אל תאמין בדבריהן, כי פיהן שקר ידבר, אני לא אבגוד באמונתי אשר בחרתי, וגם לא בסתר, גם לא בחדרי יסיתני לבי לקרוא בתחנות ישראל. הה אדוני, חוסה על בני ואל תביא עלי רעה – ובקראה כה בקול מר התנפלה על ברכה ותפרש כפה ותורד ראשה ביגון ופחד מאין כמהו.

– אבל שובי למנוחתך וקומי, הן אמרתי לך, כי טובתך אדרוש, ולמה זה תפחדי מפני? –

– כי נפשי יודעת כי לעוני תדרוש, כי השכנות בשנאתן אותי הוציאו דבה כי אסתתר חדר בחדר ואהגה בתחנות –

– ואם כן ספר תחנות בידך? –

– חטאתי אדוני חטאתי; אך חוסה עלי, ספר התחנות הוא המורשה האחת אשר ירשתי במות אמי, ואם לעון יחשב לי אחרי כי המירותי אמונתי כי ספר כזה ימצא בידי אעבירנו באש למען בני, למען תמצא ידי לגדלהו; אבל אל תפקוד עלי עון, כי אמנם יקר בעיני הספר נחלת אמי האמללה, אבל למען בני אתננו לידך ועשה בו כטוב בעיניך, אך חוסה על בני. –

– כאשר אחזה לי לא תביני מי אני, כי אני לא שופט ולא חוקר הנני, כי אם מליץ במשפט –

– סלח לי אדוני כי לא אדע מי הוא שופט ומי הוא מליץ? אשה לא מלמדה הנני, בימי עלמי דמיתי כי חכמתי מאד ואשא ראש ואחטא, ועתה אדע כי לא אדע עד מה –

– לכן דעי, כי לא לך לירוא מפני, כי לא זאת היא מלאכתי לחפש עונות, כי אם לריב ריב העשוקים ולעמוד לימין הנשפטים לבל ישפטום בלי משפט, ואם ייקר בעיניך זכרון אמך האם חטא תחטאי כי תראי מהשופטים? –

– השכנות אמרו לי, כי אם יודע הדבר ישפטוני במשפטים נוראים, ועל כן נתתי להן תמיד חלק משכרי לבל יכוני בלשון –

– שקר בפי שכנותיך, דבה תוציאנה על משפטי הארץ, ואין כל פחד לנגד עיניך –

– האמנם? ולמה זה קראת לי? –

– להיטיב עמך –

– ובמה מצאתי חן בעיני אדוני? –

– יען כי אמללה אַתְּ –

– אני אדע אמללות למאות כמני –

– אבל אַתְּ לא אמללה היית לפנים ולא הסכנת לעמל ותלאה –

– מאין ידע זאת אדוני? –

– הגידי לי אל תכחדי מאיזה עיר אַתְּ, הלא זאת שמעתי מפיך כי עבריה אַתְּ –

– כי עבריה הייתי – מהרה האשה לענות בטרם כלה את דבריו.

– לוא יהי כדבריך, כי עבריה היית; אבל האם לא בעיר שתיקא נולדת? –

– מאין ידע זאת אדוני? – קראה האשה נפעמה.

– ושם אביך שמריה ושמך אַתְּ מרים! –

– אהה! אלהים מצא את עוני, חוסה עלי! – קראה שנית ותתנפל על ברכיה ותעצם את עיניה ותחשוב להתעלף. אבל הוא מהר לעזרתה ויושיבנה על הכסא באמרו בחמלה: אבל למה זה תיראי מפני? האם עון הוא, כי אביך נקרא בשם שמריה ושמך לפנים היה מרים? למה זה תפחדי וכל עצמותיך תרעדנה? –

– לא אדע אדוני – ענתה האשה בשפל קולה; אבל השכנות נתנו מורא בלבי. – הוא התבונן בפניה בדברה ויכיר כי בינתה אין עוד אתה כמלפנים, כי כילדה תדבר ותפחד, ועל כן גמר אֹמר להסיר כל פחדה ברגע אחד, ויקרא: אמצי נא לבך, כי אוהב נאמן לאבותיך ידבר עמך, אוהב אשר יכיר להם טובה, כי מפתם האכילוהו זמן כביר – אני אני הוא ישעיה הבחור. – ואמנם כן הוא, המליץ הנודע בשערים בשם ירושלמי, הוא הוא ישעיה הבחור, אשר ברזל באה נפשו אז לרגלי מרמת כלבי בהשיאו מות על מרעהו בחדרו למען תחול האשמה עליו, ויובא עד בית הבור, ובתחלה היה לשוא כל עמלו אשר עמל להצדיק נפשו ולהעיר את אזן השופטים כי ישלחו רצים לחפש את המרצח; אבל כאשר הובא לפני החוקר אשר היה איש דעת ויספר לו כל הדבר כמו, מאז בא בפעם הראשונה הנה להכות את הקושרים קשר בלשון, ואחרי אשר הראה לו מכתב אלישבע אשר עוד היה צפון בידו למזכרת, שבו הזהירה אותו לבל יכתוב דבר לעיר שתיקא פן יפגעו בו מרגלי הקושרים, הוציאוהו לחפשי, וישלחו לחפש את כלבי וימצאוהו, ואחרי אשר ישב ששת ירחים במאסר שפטו משפטו כי יהיה אסיר עני בעיר ההיא לכל ימי חייו כמשפט מרצח, ושלום היה לישעיה מני אז; גם מצא מחסה ועז ומשען בכל עת למדו, כי זכרו לו חסדו אשר עשה בגלותו בתחלה מקום הקושרים. ובכן מצאה ידו למהר לכלות חק למודו, אחרי כי רק בו הגה יומם ולילה, ויהי אהוב נפש המורים וזעום התלמידים אשר נחרו בו, ואשר עתה בלי ספק היה לבם כבר לברות לשני הקנאה, כי הוא עשה לו כבר בית והם עודם קוראים שאון ועורכים קרב ושותים שכר כאשר תמצא ידם לשלם או כאשר יאמינו בהם. בדברים אחדים השמיע לה כי הוא עזב אז את העיר שתיקא, ויבא הנה ללמוד, ועתה הנהו את אשר תראה בעיניה. הוא דמה כי היא תשתאה ותהיה כמשגעת ממראה עיניה בשמעה כל אלה, אבל לא כן היה, כי היא התבוננה בו ותקרא בשחוק כילדה: אדוני ילעג לי, ישחק אדוני כחפצו –

– אבל הלא תראי, כי אני הוא, ואני אזכירך כל אשר נעשה אז בעיר ההיא, בבית הוריך –

– לא! לא! – קראה פתאם ותרעד – אל תזכירני דבר, אאמין בדבריך כי אתה הוא ישעיה הבחור, אאמין בכל דבריך, אך אל תזכירני, אל תזכירני מאומה! הה! אל תזכירני – חתמה דבריה בקול בוכים. – עתה ראה עין בעין כי בינתה אין עוד אתה כמקדם ויאמר לה: אבל את חסדי אביך אזכור ואחפוץ להיטיב עמך –

– אבקשך אדוני להיטיב עמי, וכאשר יכוני השכנות בלשון תעמוד לימיני ותכזיבן –

– אני אחפוץ לתת לך משען כסף מדי חדש בחדשו לבל תאלצי לעבוד עבודה בבית הכובס –

– ואני אכבס לך כתנותיך בעד הכסף אשר תתן לי, טוב מאד –

– יש לי כובסת ואין חפץ לי בעמל ידך; אבל אחפוץ לתמוך בידך –

– למה לך לתת לכובסת אחרת; תן לי, כי אדע לכבס ככל הכובסות הטובות –

בראותו כי ישחית דבריו לשוא והיא לא תבינם, אז אמר לה כי נכון הנהו לאספה אל ביתו למען תשמר על חדריו. ומה השתומם לראות כי כאשר דבר עמה השיבה תמיד בלי טעם ודעת, אך כאשר נגע הדבר עד בנה, אז ידעה מלים לערוך בבינה, וכאשר אמר לה כי נכון הוא לאספה אל ביתו קראה כרגע: ומה אעשה לבני? – וכאשר נתן לה הרשיון לקחת גם את בנה אתה, אז לא היה קצה לשמחתה, וביום המחרת היתה לסוכנת בית ישעיה ירושלמי. הדבר הזה היה ימים רבים לדבת רבים בשכונת היהודים ובבית התפלה ובבית המשתה הכשר, האחד בעיר, ששם יבאו לאכול כל שלומי אמוני ישראל, ושם נִשָּׂא כמעט כל היום שם ירושלמי על כל שפתים, כי מי זה משלומי אמוני ישראל אשר משפטים ודברי ריבות אין לו? על כן בקשו כלם פני אחיהם ירושלמי אף כי אחיהם היה, וגם מאכלו הביאו לו מבית המשתה הכשר, ודי היה הדבר הזה להרחיקם ממנו ולשומו בעיניהם ככלי אין חפץ בו, אבל שמו יצא כבר כי מוצלח גדול הנהו, ולמוצלח יכפרו כרגע כל עון וכל אשמה, ואף עון אכלו “כשר” לא זכרו לו המבקשים עצתו.


 

כ: הַיּוֹעֵץ.    🔗

אולם יותר מאשר זכרו שם ירושלמי אלה אשר דרשו בעצתו ואשר עוד יחכו לדרוש לו, יותר מכלם זכר בעל בית המלון והמשתה את שמו; כל היום היה הוא שיחתו, כי ירא אלהים אין כמהו בכל הדור, ובעיניו ראהו מתפלל יום יום בטלית ותפילין והוא ממש צדיק נסתר, כי אף אם דבר לו תמיד עם רוזני ארץ, בכל זאת לא יבוש להביא לו המאכל מבית משתה כשר, ופעם אחת בא אליו אחד מרבי הממלכה ויחכה כחצי שעה כי הוא התפלל מנחה בחדרו ועבדו אמר כי כאשר יתפלל אז לא יפסיק אף אם יבא אליו מי שיבא, והוא אמר לו כי אין כמאכל אשר תכין אשתו. בלי ספק, היה זה האות היותר נאמן ליראתו את אלהים, בהללו את כשרון אשתו להכין מאכל, כי תמיד חתם בעל בית המלון דברי תהלתו בהתהלה הגדולה הזאת. ואמנם צדקה כזאת לא עשה אף אחד מהחרדים לדבר ה‘; הן לביתו סר כל יראי אלהים, ואף אחד מהם לא הרבה תהלת מאכלי אשתו ונמצאו גם בהם אנשים אשר השחיתו את דרכם עד לתת דפי במעשי ידיה, ואיך יספוק עוד כי צדיק נסתר היה ירושלמי אשר הלל את פֹּעל כפיה? לכן התגאה מאֹד בהאחד מאחינו, כאשר כנה את ירושלמי בחבה יתרה, ורק לדבר אחד צר לו מאד ויתאנח תמיד, כי בת ומאה רבבות כסף אין לו, כי לוא היתה לו בת ומאה רבבות, כי אז לא אחר אף רגע וימהר לתתם יחד לירושלמי. לדבר הזה צר לו מאד, ובדעתו כי גם צדיק נסתר כירושלמי ימאן לקחת אחד מבניו הרבים לעזר כנגדו, כי גם הוא אך בבת ואולי גם במאה רבבות שקל יבחר, לכן התבונן אל כל בתולה אשר לבני ישראל בעיר ההיא ולכל הבאות את אביהן או אמותיהן לעיר המלוכה, אולי יזכה להיות הַמְזַוֵג, אם לא חננהו ה’ להיות אבי הכלה. וברגע הראשון כאשר ראה עלמה חדשה מהר כרגע ויחלט בדמיונו כי גם מאת הרבבות לרגלה תלכנה, ובכל יום ויום היתה תקוה כוזבה מנת חבלו. ולולא ידע נאמנה את כל כבוד ביתו ושמו הגדול בכל הארץ, אשר על כן לא יכלה מחשבה אף לעלות על לבו, כי העשירים הגדולים אשר מאות רבבות להם ימאנו לבוא ביתו, כאשר לא יאיר השמש בלילה והירח לאור יומם, לולא ידע כי הדבר הזה מן הנמנע הוא, כי אז כמעט החליט כי כל באי ביתו לא בעלי רבבות המה, כי אך נסה דבר אל אחד האבות או האמות בדבר בנותיהם, וכרגע היו נכונים לתת אותן לאיש צדיק כירושלמי, וגם מאת הרבבות נתנו בכל חפץ לב לוא אך מצאה ידם; אף הוא נאנח וישב אחור לבקש עוד. גם על האורחים החדשים אשר באו זה שני ימים לביתו, איש ואשה זקנים ובת יפיפיה שם עיניו בתחלה, אך עוד בטרם פתח פיו הכיר כי לא זאת היא בת הזוג אשר ארבעים יום קודם יצירתה הועידה המלאך לירושלמי. לא, לא! – קרא וינע בידו בדברו לנפשו – לא לך יונתי להרים ראש וּלְהִתָּעוֹת בתקוה כוזבה, אני לא אתננו לך, רק לאשה אשר מאה רבבות בידה אתננו – כה גמר אֹמר וייסר את הנערה בדברו לנפשו לבל תלך בהלך נפשה אחרי האיש, אשר גם שמו אולי לא שמעה מעודה, ועל כן לא זכה הזקן גם לשמוע תהלת ירושלמי מפיו, רק כאשר החל אחד מהיושבים אל השלחן לדבר בירושלמי וכבודו וחכמתו אז התעורר גם בעל בית המלון ויקרא: ויראתו את אלהים, וצדקתו אשר יעשה כצדיק נסתר – – –

– ואשר יהלל את כשרון אשתך להכין מאכל – קרא איש צעיר לימים, אשר גם הוא ישב אל השלחן, והשומעים נתנו קול שחוק.

– ולמה זה תשחק? – קרא בעל בית המלון וינע ראשו, עד כי נע זקנו הארוך מאד לכל רוח – במקום צדקתו גם ענות לבו, ורק שונא ישראל יכחש זאת –

– והוא אב לעניים – ענה איש זקן וקטן קומה אף הוא חלקו.

– הוא מעוז ומשגב לבני בני ברית ולשאינם בני ברית ועל כן אכבדהו, אבל לא בעבור יראתו את אלהים והללו את כשרון אשתך –

– אבל אשתי בת תלמיד חכם – קרא בעל בית המלון ויחלק את זקנו.

– אחת היא לי אף אם היא בת עשרה תלמידי חכמים, והמעשה אשר עשה אתמול בריבו ריב כובסת עניה מעם הארץ יתן לו כבוד מכל התהלות אשר תהללנו – ענה הצעיר.

– פתי! – קרא איש אחר אף הוא חלקו – למה תשלח לשונך להתערב בדברים אשר לא תדע בין ימינך לשמאלך –

– הסו! – קרא הצעיר בקול גדול – הנה „חכם חרשים" ידבר והוא יגלה בלי ספק עמוקות מני חֹשך ויאמר כי היא הכובסת לא כובסת היא ולא מעם הארץ, ואולי גם כי לא אשה היא וכאלה, כדרכו תמיד לגלות צפונות אשר לא ידעון יתר בני האדם; אבל בפעם הזאת הייתי בעצמי בבית המשפט ושמעתי כל דברי המשפט מראש ועד סוף –

– ובכל זאת פתי אתה כבתחלה, ולא תדע בין ימינך לשמאלך –

– הן לא תאמר כי תבין שפת הארץ יותר ממני – קרא הצעיר, וישא ראשו בגאון.

– חלילה לי! הן אתה לא תבין מאומה ואיך אומר כי אבין יותר ממך? – הדבר הזה היה קשה להצעיר ולא יכול כלכל אותו; איש יאמר לו בפני רבים כי הוא לא ידע עד מה בשפת הארץ, לו אשר יאמר לכל כי יכין את נפשו לבא לבית מדרש המדעים! דבר כזה לא פלל כי יֵעָשֶׂה לו, ויפעם מאד ולא מצא מלים לענות רק הביט במבוכה סביבו אולי ימצא עוזר לו, אשר ילחם בעדו עם איש אביר ואכזר כזה; אבל עוזר לא נמצא לו, ומחרפו שחק בקול גדול בראותו מבוכתו ויאמר: לכן אחרי כי שמעת מוסר מפי ותחרש – –

– לא! לא שמעתי מוסר ולא אשמע ולא אחריש! – –

– קרא בגרון בכל כחך אם תמאן להחריש; אך איעצך כי תשים יד לפיך רגע ותשמע ממני חדשה אשר תוכל לספרה אחרי כן ימים רבים –

– ומדוע אמרת כי לא אבין שפת הארץ? –

– אם תחריש ותשמע במנוחה, אז אשוב מדברי. –

לדבר הזה נח הצעיר מזעפו ואיש ריבו שם אל יתר היושבים פניו ויאמר: אמנם כן הוא, האשה הכובסת לא מעם הארץ היא, כי אם ממקור ישראל מוצאה, ואביה הוא איש עשיר עד היום –

כמעט כל היושבים לא שמעו את דבריו, כי האורח הזקן אשר ישב את אשתו ובתו אל השלחן שאל ברגע ההוא בקול דממה את בעל בית המלון, אם לא נודע לו בעיר הזאת איש צעיר לימים אשר בא הנה לפני חמש שנים להקשיב לקח? ויתן אותותיו אותות, ויטו כלם את אזניהם לשמוע מה ידבר אחרי כי דבריו היו מעטים, ומה גם אחרי שמעם כי בקול דממה ידבר, לכן הטו אזנם עוד יותר.

– האם אדעהו? אמנם אדעהו – ענה בעל בית המלון בגאון – ומי ידעהו יותר ממני? אני אדעהו מאז ועד היום; עתה ידעו אותו כל בני העיר, אך אני ידעתיו עוד כאשר לא נחשב בעיני איש, ואני נבאתי אז כי לגדולות נוצר וכן היה, דבר לא נפל מכל אשר נבאתי עליו. צר לי כי כעת אין אף אחד מהאורחים אשר שמעו אז מפי את כל הדברים האלה, כי הוא ירא שמים וצדיק ומניח תפילין בכל יום ויום ואשתי תכין לו ארוחתו, והוא אמר כי המטעמים ינעמו לחכו מאד, ופעם אחת כאשר בא שר גדול לבקרו ויניחהו לחכות כחצי שעה עד אשר כלה את מאכלו – – תפלת המנחה חפצתי לאמר, ומי לא ידעהו?

– האם תדע אל נכון כי הוא האיש אשר אבקש? –

– כאשר אדע אל נכון כי זקן ופאות לי – ענה בעל בית המלון, וכמו עלה פתאם ספק על לבו אם זקן ופאות לו לקחן בידו, ויראה אותן להזקן.

– שלח נא את המשרת אליו ויאמר לו כי שמעיה איש-חמודות מעיר שתיקא ימצא כעת בעיר הזאת. – בעל בית המלון הביט בהזקן מכף רגלו ועד קדקדו ועיניו ענו בו את הגיון לבו, כי לא לאנשים כאלה ילך ירושלמי, ורב יהי אשרם אם גם יתנם לראות את פניו בביתו.

– מעיר שתיקא! איש-חמודות? הפקיד להשר? – קרא האיש אשר בשם „חכם חרשים" כנהו הצעיר – חי נפשי כי לא הכרתי את אדוני! אדוני לא יזכרני? זה לפני עשרים שנה קניתי חטים מאת אדוני פעמים רבות. נשתנו העתים. בלי ספק ידע אדוני את שמריה ובתו, היא הכובסת, אשר אתמול עמד ירושלמי לימינה לריב ריבה, אני ידעתי את שמריה וגם אותה כאשר היתה ילדה קטנה, איך ירדה פלאים! – לב הזקן היה מלא מחפץ אחד לראות אם באמת זה ירושלמי האיש המהלל הוא ישעיה תלמידו, ועל כן לא פנה כמעט לדברי האיש אשר כנאד נפוח בדקור בו מחט הוציא כל רוחו בפעם אחת, ובכלותו דבריו אמר לרעיו בקול דממה: לא תדעו מי הוא, הוא איש נכבד וחכם גדול מאד; חכם גדול וּמְלֻמָּד, אשכנזי הוא – והדברים האלה לקחו את לב בעל המלון כי יביט אל שמעיה כאל איש המעלה ויענהו: אספוק מאד אם ימצא ירושלמי עת לו לבא הנה, ועצתי כי ילך אדוניו אליו במרכבה, ואני אלך עם אדוני ואז ימהר להביאהו לחדרו, כי לְפָנַי פתוחות דלתות חדרו בכל עת –

אבל רק מחצית עצתו ישרה בעיני הזקן, כי ישב במרכבה ללכת אל ירושלמי; אבל את הפותח דלתות הניח בביתו, כי יפתח שנית את פיו ויספר רֹב גדולת ירושלמי.


 

כא: גְּמוּל יְשָׁרִים לַיְשָׁרִים.    🔗

כמו חדש שמעיה איש חמודות כנשר נעוריו, כמו רוח חדש בא בלבו פתאם ויהי לאיש אחר, כן חזו בו כל רואיו, עיניו הבריקו והפיצו אש שלוה ונחת, וגם כח ידו שב לו וידבר וישיח כמקדם; האם רק יען כי הצליח בידי ירושלמי לזכות בדין בריבו עם אשת כלבי על פי הכתבים אשר נשלחו לו מעמיל, ויכריע את הבוגדה ויתננה בידי השופטים לעשות בה שפטים? אמת היא, כי לב הזקן שש מאד על כי מצאה ידו להשיב את הנחלה לאדונו, ועל כי הצליח בידי בנו ללכוד את הבוגדה בתרמיתה ומביתה הקים עליה האורב, כי היא היתה כמכונה אין רוח בה בידו, וכל אשר פקד עליה עשתה, ובכן הצליח בידו למצוא כל המכתבים אשר כתבה לאמה ואשר אמה השיבה לה, ובהם גִלָּה את כל כחשה ומעלה. גם עונות הקשר פקדו עליה, ויביאוה לעיר המלוכה, ולאט לאט נגלו כל מזמות תרמיתה ותלקח הנחלה מידה ותנתן להזקן איש חמודות, אשר כממלא מקום היורש בא בכתב אמנה, ועמיל שב כבר לארץ אוסטריה. אמנם שש מאד לב הזקן בראותו כל אלה; אבל השמחה אשר שִׂמְּחָה לבו גדולה היתה מאד ומוצאה היה בלי ספק ממקור אחר, בלי ספק יען שב וימצא לא רק את בנו אשר מחלציו יצא, כי אם גם את בנו אשר יצר רוחו, ויישר לפניו המסלה אשר בה הלך ויגדל, ועתה הנהו מופת לרבים ולכבוד לכל עמו. הרעיון הזה השקה את עצמותיו מוח עלומים וישב לימי עלומיו. גם פני הזקנה האירו מאז האירו פני הזקן, רק צפורה לבדה היתה עצובת רוח, ואם כי עמלה בכל עֹז להסתיר יגונה מעין רואה, בכל זאת לא עלתה בידה, כי נשקף למרות חפצה מבין עפעפיה. לוא שמעה אז את דברי בעל בית המלון בנבאו לה כי אך תקוה כוזבה תהיה תקותה אם תאמר ללכת בהלך נפשה אחרי ירושלמי, כי אז אמרה כיום כנביא אלהים דבר אז, כי אמנם ראתה וַתִּוָכַח כי רחוקה ממנה התקוה הזאת. זאת ראתה עתה ותרב את נפשה על כי לא ראתה זאת מראש.

מאז עזב אותם עלה זכרונו כפעם בפעם על לבה הרך, היא זכרה אותו ואת דבריו ותעש חפצו גם בעת אשר רחק ממנה, ותקוה לשוב ולראותו עוד, כאשר אִותה לשוב ולראות את עמיל אחיה, ואך כאחות את אחיה בקשה לראות פניו; אבל מעת בֹאה הנה ומעת אשר ראתה אותו בכבודו, מני אז החל לבה לחשוב מחשבות אחרות, ובתחלה לא קמה בפניהן לשים להן דלתים ובריח, ואחרי אשר נפקחו עיניה לראות כי טוב היה לה לשים מעצור לרוחה, אז ידעה כי כבר עבר המועד, כי לבה ורוחה לא עוד בידה הם, כי המה ילכו אל אשר יִמָּשֵׁכוּ, וכח אין לה להתחזק לבל תרוץ אל בור שחת. היא תראה פניו בבקר בבקר וזאת תגדיל חַיָּתָהּ, בראותה כי הוא יקרבנה כאחות לו, וכהילדה הקטנה אשר לִמְדָהּ אז דעת שפת עבר כן היא גם עתה בעיניו, לא יתהדר לפניה ולא ימשכנה כעלמה; לא כן בלכתו אל אחד גבירי העיר ששם עלמות, אז יעדה בגד ויתהדר, אבל כל אלה עוד לא הֵמַסוּ את לבה עד לגרש גם זיק תקוה ממנו, אך כאשר שמעה מאחריה דבר לאמר, כי הוא חפץ בבת הגביר שבורי, וכל יודעיו יאמרו כי עוד מעט יבא בברית עמה, אז נמס לבבה בקרבה ואור השמש חשך לה; החיים היו עליה למשא ותתהלך כצל, ולולא אהבת הוריה שסמכתה, כי אז מי יודע מה היה לה. בתחלה לא ראה האב מרב שמחתו את אשר היה לבתו, אבל לאט לאט נפקחו עיניו, וירא כי תוגה נוראה תדכא רוחה ויבקש שרש דבר ולא מצא. ותגדל מאד הדאגה בלבו, ומה גם אחרי כי היא מאנה לדרוש ברופאים, גם לצאת חוצה מאנה, כי היא ישבה כל היום בחדרה ותקרא בספר או ישבה אל השלחן וראשה נשען בין כפות ידיה ותבט לפניה מבלי הניד עפעף. כל הגיונה היה בימים האלה החפץ לראות את בחירת לב ישעיה, להתבונן במה הצליחה לקחת את לבבו, הן זאת תדע נאמנה כי לא העשר לקח לבו, ואם כן תדמה בלי ספק למלאך אלהים, ועל כן נכספה נפשה מאד לראות אותה, והמקרה הביא בידה להשלים חפצה. היא שמעה אתמול בדברו לתֻמּוֹ, כי מחר ילך לשוח את משפחת הגביר שבורי בגן המלך, ועל כן לא יהיה בביתו. היא שמרה הדבר בלבה, וביום המחרת השתומם הזקן מאד לשמוע מפיה כי היא תחפוץ לשוח בגן; הן זה שבועות עברו ותמאן אף צאת החוצה למרות כל דבריו אשר התחנן מלפניה כי תצא לשוח, וישמח לדברה וימהר וילך אתה. זמן כביר הלכה בין השדרות ולא נלאתה, כמו כח חדש בא בקרבה, אך לאחרונה עיפה ותשב על הכסא ותדבר בקול דממה את אביה, ועיניה נשואות אל הככר אשר בתוך הגן, ששם ישבו ויתנו בכוס עיניהם וישיחו וישחקו המונים המונים ממרום עם הארץ, ופתאם התפרץ קול נורא מפיה: אהה! ותפול מעל הכסא אחורנית. בלהות מות אפפו את הזקן האמלל ויקרא בקול קורע לב לעזרה; אך מהאנשים היושבים אל השלחנות לא קם איש ממושבו לבד אחד אשר חפץ לרוץ לעזרה והנה האשה אשר ישבה לימינו מחזקת בידו בקראה בחן: הן אם לא אשגה לא חכמת הרפואה למד אדוני בבית מדרש המדעים, ומה לו ולהחולה? – אבל האיש לא שעה אליה וירץ לקראת הזקן ובהכירו אותו מהר כחץ מקשת וירם את צפורה וישאנה ויושיבנה על הכסא ויעזור להשיב לה רוחה. כמעט פקחה עיניה ותבט בו ולחייה אדמו כתולע וכל עצמותיה רעדו.

– מה זה היה לך בתי? – שאל הזקן ברעדה.

– אין דבר, אין דבר – ענתה צפורה ותבקש לשחק.

– גבירתי שלחתני לקרוא לך – קרא משרת בגשתו אל היושבים.

– כרגע אבא – ענה ירושלמי, כי הוא היה האיש, ואל הזקן וצפורה אמר: אני אלך ואלוה את המשפחה הביתה ואחר באו נא אלי או אני אבא אליכם – וככלותו דברו קם ממקומו.

– גם רופא הוא, אדוני, ואני לא ידעתי – קרא העלמה אליו בגשתו בשחוק אשר הראה חמה מסתרה – מי היא הכפרית אשר התעלפה? – פני צפורה אדמו כדם בשמעה דבריה, כי גם עד אזנה נגעו.

– בי נא גברתי – ענה ירושלמי כמעט ברגז – העלמה הזאת כבודה וחכמה וישרה היא מאלפי בנות הערים הגדולות –

– אם כן ידע אותה אדוני, ואולי גם יעדה למקום פלוני אלמוני – קראה ותשחק בקול.

– גבירתי! גם אני בן כפר הנני, ובעיני תמצאנה בנות הכפר חן, ואבקשך לבל תדברי עוד דבר באזני אשר אולי לא לכבוד יהיה להעלמה, כי כאחותי אחשבנה –

– ואמנם אחות טובה היא, זאת לא אכחד, כי תשמר על אחיה בלכתו לשוח ותלך אחריו בצלו –

– רב לי! – קרא ירושלמי ויקם מכסאו – רב לי לשמוע כזאת; אני לא אשים לבי אל דרכיכם ומדותיכם, ואם אמנם אדע כי לפי מחשבתכם עלי החובה ללות אותך גבירתי עד ביתך, אך לא אוכל שמוע דברים כאלה מפיך ועלי – –

– ללכת ללות את האחות הביתה – כלתה העלמה.

– כדבריך – ענה ירושלמי, ויקח את מגבעתו ומקלו וישתחוה לקראת העלמה והוריה, וימהר וישיג את הזקן וצפורה ויתמכנה בימינו ללות אותה הביתה.


– – – – – – – –


ואחרי עבור ירח ימים היה המון גדול לפני בית התפלה הישן בעיר וויען; איש את אחיו דחק דחף לבוא פנימה לראות בשני החתנים והכלות, שר צבא יהודי איש חמודות אשר יקח לו לאשה בת אצילי פולין אשר באה בברית היהודים, והחתן השני הוא גם איש נודע בשם בארצו אשר יקח לו לאשה את אחות שר הצבא. ועת היתה להמנעים זמרות הזקן להרעים בקולו נפלאות, ועת היתה לאחדים מאילי הכסף מהארץ אשר ממנה יצאו ירושלמי ואיש חמודות, אשר באו יחד את בנותיהם לצוד ציד חתנים להן, כאשר יעשו שנה בשנה, עת היתה להם לקוט בפניהם, בראותם כי שני חתנים אשר לא יסלאו בפז היו בארצם והמה לא ידעו. אך עמיל וישעיה ואלישבע וצפורה לא שמו לבם לא לבני ארצם ולא ליתר העומדים, כי רוחם רחף אז בשמי האֹשר הנעלה.

אולם אחת נשבעה העצבת לבני האדם לבל תעזבם רגע, כי תעלה גם על ראש שמחתם, וגם במקום אשר ישבו בטח וידמו כי הדלת סגורה ומסגרת מפניה גם שם תתגנב לבא בשנותה פניה לרגעים; פעם תשים מסוה הדאגה מפני העתיד על פניה ופעם תלבוש מעיל הספק; פה תתחפש באדרת זכרונות ימים שעברו ושם תתכסה בצעיף הנחם ולפעמים תשים סתר פנים ולא יכירו מראה, אך פעמיה לא יאחרו מבא. גם בשמחה הגדולה הזאת, אשר שמחו ישרי הלב בכל רוחם מבלי פחד ומורא מפני העתיד, מבלי ספק ונֹחם, וזכרונות הימים שעברו אך הרבו השמחה, גם בשמחה הזאת אל יִפָּקֵד מקומה; בכנף נפש זרה אחזה ותתגנב עמה, מרים היא, אשר ארחה לחברה עמם, מרים היא, אשר בהרים המנעים זמרות את עוזריו קולם בשיר, אז נפתחו ארבות עיניה ותפלגנה לשטף דמעותיה תעלה וקול אנחותיה הגדיל גם מקול המריעים בשירם. כסופה הגיחה האנחה הנוראה מבתי נפשה ששם היתה כלואה זה ימים ותפרץ חק ותרעד כל עצמותיה, בכי ותחנונים, נחם ותקוה אשר כלם יחד הסתירו פניהם ממנה זה ימים רבים, מעת אשר מתה אמה ושמריה בחר באשה יראת אלהים, באיזבל אשת יואל, אשר היתה אלמנה מאישה, ומני אז הסתיר פניו מבתו הבוגדה, וימאן להזכיר בשמה ותהי גולה וסורה בעיר זרה וכל רגשות לבה כמו מתו לנצח, ועתה פתאם היתה חדשה, כי רגשותיה מלפנים כלן יחד דאו עפו על כנפי הזמרה ותבאנה לחדרי לבבה אשר היה עד הנה לאבן, ותוציאנה בחזקה מקירותיו דמעות כפלגים ואנחות כסערות, עד כי היתה לחמלת לב. אך גם העצבת הזאת כמו העצבת החדשה, אשר באה בלב כלם בהזכיר אחד מהיושבים אל המשתה מבלי משים את שם בת שבע, עד מהרה חלפו ועברו, ומנוחה ושמחה ארוכה לקחה עמדתה.

ישעיה עם אשתו והאדון שתיקי שבו אל ארצם, והזקן עם הזקנה בחרו שבת בבית בנם על נחלת אשתו אשר היתה יהודיה שומרת דת כאשר שמרה בתחלה הדת הקתולית, וכל רואה את הזקנים בשלותם יקרא: אכן זה הוא גמול ישרים.


תם החלק השלישי



  1. “ותפריא” – כך במקור (הערת פרויקט בן–יהודה).  ↩