לוגו
אינטלקטואל במידבר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בערב חם, בשנת תרס״ח, הגיעו מווהלין שבפולין לרחובות, אח ואחות: יוסף ומרים וייץ.

משאת נפשם היתה ברורה: קרקע, שדות, כרמים, פרדסים, יישוב הארץ. כלומר, עבודה בשדות, עבודה בכרמים, עבודה בפרדסים, עבודה בשמירה. כלומר, עבודה במחרשה, עבודה במזמרה, עבודה במעדר, וגם ברובה.

הכל הלך למישרין, וכבר ביום השלישי לבואו כותב יוסף וייץ אל אביו: “היה לי סיפוק גמור: עליתי מעל מיכסת הערבים בחמש גומות; המה חפרו שבעים וחמש גומות, ואני שמונים גומות, ואף בנו של בעל הנחלה לא יכול שלא להללני בפני חברי”.

שמתם לב לתיבה "כותב׳׳ – יוסף וייץ עבד קשה, סבל קשה, לחם קשה – וכתב, כתב וכתב, תמיד כתב, הוא כתב וחבריו כתבו, העלייה השנייה כולה כתבה, היתה שטופה בכתיבה; מכתבים הביתה, כתבות לכתבי־העת, כתבי הסבר וכתבי התעוררות וכתבי פולמוס, ועוד כתבו מכתבי געגועים עם דברי התפייטות.

תוצאות עבודתו של וייץ הלא הן כתובות היישר על פני אדמת הארץ, ותוצאות כתיבתו של וייץ הלא הן כתובות על פני אלפי עמודי ספרים. אי־אפשר היום לדבר על אדמת ארץ־ישראל בלי לדבר על יוסף וייץ. אי־אפשר לדבר על ישוב הנגב, על ישוב הגליל, על ישוב ההר, בלי לדבר על יוסף וייץ. אי־אפשר לדבר על תולדות היער בארץ ישראל, על תולדות הכרם, על הזית, על התמר, על החרוב או האגבה – בלי לדבר על יוסף וייץ. כשם שאי־אפשר לדבר על חבלי ארץ בארץ־ישראל, כגון השרון, כגון עמק־חפר, כגון עמק החולה וייבוש החולה, בלי לדבר עליו. וכך גם אי־אפשר לדבר על תולדות תורות חקלאיות כגון שיטות הטיפול בכרם, או שיטות הטיפול ביער, או שיטות גידול זיתים או כרמים בארצות קרובות ורחוקות, בלי לפנות אל כתביו. ולבסוף, אי־אפשר לדעת על תולדות גידולה של המדינה ועל תולדות התעצמותה מן המצפות בנגב ועד ההיאחזות בחניתה, ובהר כולו, בתולדות השיטה דונם־ועוד־דונם, ובתולדות השיטה קוב־מים ועוד קוב־מים, ובתולדות השיטה עוד מתיישב ועוד מתיישב – בלי לפנות אל כתביו המרובים, ולהחכים.

מקובל היה פעם כי אדם נולד פעמיים. פעם ביום היוולדו ופעם ביום עלותו ארצה. יוסף וייץ, מיום עלותו ארצה עבד ולא חדל לעבוד. סדר־יומו תמיד היה כבד עמלנות, גדוש עשיות, נסיעות, פגישות, החלטות. לכל מקום רחוק טרח ובא, במקלו, בקומתו הגבוהה, ובשערו המתנופף ברוח. שום עצלות, מעולם לא, שום דחייה או בטלה, מעולם לא, ורק אותה חריצות תמיד, שמעל כל חובה ומעבר לכל מסגרת תפקיד, עד שקשה לשער דונם אחד בארץ שיוסף וייץ לא מישש עפרו, לא הריח ריחו, ולא נשתהה מעליו כדי לראות שילובו במרחב.

זה היה יומו. ואילו לילו היה ליל כתיבה. ספרים מסביבו, מנורה על שולחנו, וכתב־ידו הצלול והרהוט – רץ ללא מחיקה כמעט: מאמר, וסיפור, ומונוגרפיה, ורשימה, ומכתב, ויומן שביקש שלא להחמיץ דבר.

צירוף מיוחד זה של עשייה ושל כתיבה מקובל היה לכנותן על דרך המליצה “סיפא וספרא”, פעם ביקשו גם לכנותו בשם “המזמרה והעט”, או “המחרשה והתרבות”, וכיוצא באלה כינויים שהיו מבקשים לקשור כאחד שתי תכונות שבנוהג־שבעולם הן מובדלות זו מזו.

מצד אחד ידוע טיפוס האיכר, הפלח, העובד הכבד, המוצק, המפלס יומו בשריריו, בעקשנותו, ובהתמדתו המנצחת את פגעי הטבע, המתעלה מעל הפכפכות אנשי העיר הריאליזם והשירה. כנגד כל התלישות, הגלותיות, העיירה, החנות, הבטלנות, לרבות הדוקטורים ועורכי הדין.

“האח עדרתי!”,“הידד קצרתי!”, “אני כבר חורש!”, “אתמול מסרו לידי את המושכות!”, “היום חפרתי כמו הערבי ויותר ממנו!” – היו מיטב הבשורות שהריצו בני הטיפוחים אל הוריהם שבגולה – והבשורה נפוצה שם מייד, בשמועות, בעתונות ובדרשות השבת.

אלא מה? אלא שמהר התברר שגם המצטיינים בגבורת כיבוש העבודה, ואנשי המופת שהשתלטו על המעדר ועל המזמרה ועל הרובה וכבר היה “הכלי מנגן בידיהם”, והם כבני הראשונים בשורת הפלחים, הכורמים והרוכבים, כבר זיו הארץ החדשה היה קורן מפניהם, ותמצית הזהות החדשה והפשוטה ניכר בהם כאילו היה מעצם טיבעם – ועם זאת, משהו בכל־זאת היה מיילל בהם, משהו היה חסר ומפרכס, וממאן לוותר: האינטלקטואלי שבהם.

שלמה צמח מספר על שנתו הראשונה בארץ (1904). איך – בעודו “כובש את העבודה”, בתוך כדי מרוץ ההתמחות בטוריה, עם שהוא מכתים בבוץ החמרה האדומה את בגדו השחור והטוב שהביא מבית הוריו, ובעוד הוא משתכלל בהוכחת עצמו כיהודי החדש, ומצליח לזמור להפליא את גפניו של מר דרובין, מוקף גבעות אדמדמות וֹסביונים, ונושם את ניחוח מוהל הגפנים הניזמרות כבושם דק, והעולם מערבב סביבו חמסין עם ערפילי בוקר – איך “צפה ועלתה בו – הוא מספר – כמו מתוך מים עמוקים… מסכת עירובין, הווילנאית הגדולה, – – – גמרא זו שעזבתיה פתוחה ויתומה… באותו יום ד' לאחר הצהרים, כשנשתמטתי בחשאי מבית מדרשי וברחתי והפלגתי לארצות רחוקות”. ואיך באותו ערב הלך לו לבקש גמרא, משתמט ממבטים מלגלגים, וחזר לחדרו: “מיד הדלקתי את המנורה ופתחתי את הגמרא בפרק 'כיצד מעברין׳ בדף נ”ה, במקום שהפסקתי תלמודי לפני שבעה שבועות. ישבתי על התיבה ונענעתי עצמי פנים ואחור… משקע עצמי בתוך הסוגיה… מנגן בניגון הלימוד, מקשה כשיש קושיא, מתרץ כשיש תירוץ, ואם אסמכתא סומך, ואם מחלוקת חולק, מתעמק ומשתכח בתלמודו…"

הרעב ללימוד, לעיסוק שברוח, האינטלקט שנישאר דחוי ובלתי מתרווה מעבודת השרירים – לא היה בלתי ידוע לרבים מהם, ולעתים עד מכאוב ועד משבר. יוסף וייץ מוסיף ומספר ב“דפים ראשונים” שלו, על אותו שלמה צמח עצמו ארבע שנים אחר כך ועל "נאומו׳׳ בליל הוודוי שלו, מפני מה הוא הולך לעזוב את הארץ, ואיך לאחר כל מאבקיו ההירואיים ומאמציו "לכבוש את העבודה׳׳ בלי לחוס על כלום ובלי לשאול שאלות, “פתאום נפקחו עיניו וירא כי זו לא הדרך”. שום דבר לא היה כשם שציפו שיהיה. העם אינו רוצה להיגאל. תנועת התחייה נישארה קטנה ומוגבלת. ויחידים לא ישנו דבר. והוא עצמו כיחיד אחד, עומד ומבכה את ארבע שנות בחרותו שנתבזבזו על אידיאה שכל גודלה הוא: “השתוות עם הערבי, ולעמוד איתו יחד בשורת ה’ניר' ב’בחר׳ ולדעת לאחוז במעדר כמוהו, כדי להפיק רצון מבעל ‘החנות־הכרם’, הדואג לרווחיו בלי שיעבוד בעצמו, וכו' וכו'. ושלפיכך הוא משליך כעת את הטוריה הזאת, והולך לעזוב את הארץ”.

א.ד. גורדון היה שם בלילה ההוא. “נו, פריצים, אולי תתנו גם לי להגיד מלים אחדות?” אמר, והמשיך ודיבר על האדם ועל הטבע, על האדם ועל גילוי עצמו, על היהודי ועל גאולתו, על התעלות היהודי ועל האלהים – ועל שלחינם בורח צמח ו“אתה שוב תשוב אלינו ובשורת העובדים כאן תמצא את מבוקשך.” אמר לו א.ד. גורדון.

לא מה קרה אחר־כך מענין, אלא התגלות הקונפליקט הזה בכל עוצמתו. הדילמה גוף או רוח. לימוד עבודה או לימוד דעת. האם העבודה עונה גם לרוחני שבאדם, האם השניים: יום עבודה מפרך בחוץ וליל עבודה גדוש אצל השולחן, יום עבודה עמלני בשדות הארץ וליל עבודה עמלה בשדות הרוח, חוקר שלא למד במוסד אקדמאי, חוקר שׁלימד עצמו מיומנותו, אקסטרן שהקים לו מאליו “אפאראט אקדמאי”, שלימד עצמו ללמוד וללמד על הכרמים, ועל הקרקע, ועל היער, ועל תולדות הארץ – לא כעבודת חובב שיטחית, או לקטנית בשולי הדברים, או רגשנית סביב הדברים – אלא כעיסוק בדברים עצמם ובכל חומרתם, כפוף לנוהלי מחקר מדעיים, ככל שמצאה ידו.

מעצמו ישב ולמד, הענײן היה בוער בעצמותיו, ולא כתרגיל אבסטרקטי או כחובה מבחוץ. למד שפות, הפך דפי ספרים כבדים כעכבר אקדמאי, וערך טבלאות מספרים כמודד אמפירי מובהק, ופירסם מימצאים שחומרת דיוקם בדוקה ועומדת בכל בקורת. רשימת פירסומיו ארוכה ומכובדת. טבע וחקלאות, גיאוגרפיה והיסטוריה, עניני השעה ופּולמוס הדור, מלבד כל אותם מכתבים, מכתבים מכתבים.

היום אולי קשה למצוא הרבה אנשים כאלה. המאה התשע עשרה ידעה מהם יותר: אנשים שעשו את עצמם, ושתרבותם היתה חובקת זרועות עולם ולא סימטא צרה וסגורה. ואילו בין אנשי העלײה השנייה, זן מיוחד של אנשים כאלה לא היה נדיר כלל. מלומדים עובדים, תלמידי חכמים מיובלי ידיים. פרופסורים שלא הוסמכו. חוקרים שלימדו עצמם לחקור. ובקצרה: אינטלקטואלים במדבר.

זכרו רגע, אינטלקטואל כברל כצנלסון, או חוקר עשוי־בידי־עצמו כיצחק בן־צבי, אם להזכיר בולטים שבהם, אבל גם אנשים גדושים ומדגישים עצמם כמשה כרמי המורה מעין־חרוד, או טוביה מילר הפרדסן מרחובות, או יצחק וולקני, או ז״ס, או יוסף ברסלבי, אליעזר שמאלי ויהושע מרגולין שגילו את טבע הארץ ותולדותיה לפני כל החוקרים, או שמא נוח נפתוּלסקי, ועוד ועוד, ברשימה מרשימה מאוד, ומפוארת בענווי עולם, מאותם שביאליק ביקש שיהיה חלקו עמהם.

הללו מעולם לא הפסיקו עבודת יומם ומעולם לא ניבטלו מעבודת לילם. ואפילו אם פיגרו פה ושם במידע בלתי מספיק או בהכשרה לא מתקדמת דייה, מחמת ריחוק ממקורות הדעת וממכשירי קנייתה – הרי ערנותם וערגתם לדעת, וכושרם המבריק לקלוט, לעכל ולהסיק – ואחריותם ויושרם וספקנותם הטבעית – סייעו בידם להשיב, באמצעים המוגבלים שעמדו לרשותם, השגים שרבים מן המוסמכים בכל ההסמכות לא היו מתביישים בהם.

יהודים חריפי מוח, עמלנים לא יידעו בטלה, תאבי דעת ולא מיובשים על צימוקי דעת. נושא החקר ועבודת יומם – ינקו זה מזה. כושרם המעשי חידד את כושרם החקרני, ולהיפך. מנורת שולחן משוככת, עמוק עמוק בתוך הלילה, שקט פורה עיון, ועט רץ על הנײר, ומצח גבוה, ודברים ניפתחים וניגלים, כולם, אם כה ואם כה, מגלגלים בחזון היהודי החדש בארץ המתחדשת.

יוסף וייץ וחבריו, לא היו מן המתנזרים מן העולם ב“מגדל השן”, ולא היו מן הניסגרים מן העולם ב“חצר המשק”, הם פתרו את החצוי על ידי כפל עבודה, ובמקום מגדלי השן או חצר־המשק – הביאו מופת של גם וגם. אדם אינו יכול בלי שאר רוח. ואדם אינו יכול בלי יסוד עולם מעשי. אומלל הוא האדם שנדון לדכא את מחציתו, ולחוש עצמו במעצר אם מן הרוח ואם מן העשייה. ההם, אנשי העליה השנײה ההם, הראו בעליל כי ניתן הדבר, בלא תנאים ובלא הקלות ובלא זכויות יתר, לאחד את הכפל: איש רוח ואיש עשײה באדם אחד. עד כדי כך, שבכל מקום ומקום בארץ ישראל, שאיחוד הכפל הזה נתממש – קרה שם מן המשובחים שבדברים ופרחו שם הישגים שמהם אנו לוקחים וניזונים עד היום. התחוללו שם מיטב דברים שעליהם ובגללם אנו מתקיימים עד היום. וכבר לקחנו מהם בהקפה הרבה, וכמעט יותר מדי.

אריסטו הגדיר מה בין עבד ובין אדון. "כל מי שתפקידם השימוש בגופם וששימוש זה הריהו הדבר היותר טוב שיוצא מהם – אלו על־פי הטבע עבדים׳׳, ואילו האדון, כמובן, הוא מי שחושב. איך לא להבדיל לשני ניפרדים את החושב מן העושה? איך מבטלים את האדון ואת העבד? איך עושׁיּם עולם חדש ויפה וצודק, מעשי ורוחני כאחד, חזק ומוסרי כאחד?

ורק עוד דבר אחד צריך להזכיר כאן לבסוף, שנוגע למסכת חייו של יוסף וייץ, ולמסכת מעשי כל בני דורו, וגם נוגע לשעה המיוחדת הזו שאנו עומדים בה כעת בארץ.

בשנות חײו האחרונות של יוסף וייץ, מררה את ליבו ירידת קרנה של הקרן הקיימת. מעשיה של הקרן הזו עד קום המדינה לא ניקראו בשמות קטנים: היא לא קנתה אדמה, היא לא רכשה קרקע, היא לא העבירה בעלות על נכסים – היא עסקה ב“גאולת הארץ”, ולא פחות. ואילו לאחר קום המדינה לא כמות הקרקע היתה עוד השאלה ולא השיטות להשבחתה. השאלה הקשה, הקשה מכל, חסרת התשובה מכל – היתה איך עושים מן היהודים עם.

מוקדי הקשב הלאומי נעתק מדונמים ליחסי אדם, מהפרחת שממות הנגב וצחיח ההר וביצות החולה – ליחסי עדות, שבטים, כוחות מתעוררים ותחרות על עמדות המפתח, על שליטה ועל שוויון ערכם של שונים במוצאם, ובקצרה: הקרן הקיימת נידחתה לצל, מפני ששאלות כמות ואיכות הגיאוגרפיה הפיסית פינו מקום לשאלות כיוון והעדפות ההיסטוריה היהודית.

איך לעשות אדמה טובה מלא־אדמה – כבר יודעים. אבל איך לעשות מן היהודים שבאו לכאן את עם ישראל – עוד אין יודעים. מה הופך עם, לעם ישראל, ואיזה מין עם יהיה עם ישראל? ועד ששואלים על היערות ועל החולות ועל ההרים – עומדות השאלות איך לעשות שעוד יהודים יירצו לבוא לכאן, איך לעשות שפחות מבני ישראל יירדו מישראל? איך לעשות שלא יהיו כאן מנצלים ומנוצלים, יהודים המנצלים עבודת זולתם? איך לעשות שלא יעשה עם ישראל לזולתו מה שששנוא עליו שעושים לו? איך מחזקים את ההכרה שיש דברים שאסור לעשות, ושאסור בתכלית האיסור להיות להוטים לקחת מעבר למותר ולראוי; ובקצרה: איך מתגברים שלא לפתור בכוח מה שצריך לפתור במוח בלב ובאנושות? ועוד שאלות גדולות כיוצא באלה.

וכאן אנו עומדים היום. והדור מצפה לתשובה.


ס. יזהר הדאר, סב, 8 (יז כסלו תשמ"ג 3.12.1982): 69 – 70.

[דבר המהדיר: הדברים נשאו ע"י הסופר בעת אזכרה שנערכה במרכז לחקר ההתיישבות ברחובות במלאות 10 שנים לפטירתו של יוסף וייץ.]