עלבון של מי?    🔗

כתבה מיוחדת

“… ויש לי עוד תשובה קצרה: כן, אמת הדבר מדברים אנו רוסית ‘בתל־אביב’ ולך הזמן אותי לדין!…” (מרדכי בן הלל הכהן במאמרו האחרון בהוספה לה“פריינד” הז’רגוני גליון כ"ד).

מתגרה בנו השטן!

סופר בישראל, סופר עברי שעברו עליו “שלשה דורות” בספרות, עשרות שנים “בעבודה ציבורית” בארץ־ישראל. אחד “הבילוים” הראשונים, מלא רגש והכרה לאומית קדושה כרמון! אחד האפוטרופסים של הישוב החדש, המטרטר על ה“אני שלו ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה סביביו, יצא לו אדם זה במאמר ז’רגוני בהוספת היובל של ה”פריינד" ומלמד סנגוריה על הרוסית שלו “בתל־אביב” העלובה.

באירוניה שחצנית מתנפל ה“סופר הנכבד” על העתון הירושלמי “האור”, “הבן־יהודאי” ועל כותב הירכתון שב“הצפירה שהעיזו לומר את האמת המרה, שהעיזו לגלות ברבים את שמות האנשים הללו, המכניסים את חלאת הגלות לתוכנו, הבוגדים בשפתם ובעמם; באותה השעה ממש כשהם חרדים על הישוב שלנו, שלא יחרב ח”ו ע"י אותם “הרוסים היחפים” המדברים דוקא עברית.

ובמחוות, נפוחות והוכחות של “כך אני אומר”מסביר לנו א' מרדכי בן הלל, שהשפה הרוסית “בתל אביב” מותרת היא לכל הדעות ואין כלל הרשות להתמרמר נגד זה.

“מדבר אני” – הוא אומר – בשפה זו היותר קל לנו לבטא בה את “מחשבותינו”, רוצים אנו, הננו מדברים וקוראים גרמנית, רוסית, צרפתית, ערבית, כי העקר הוא שנוכל להבין איש את רעהו".

“אין אנו דואגים כלל להמציא “נחת רוח” להסופרים שבחוץ לארץ. כן, אנו משתדלים לסדר את חיינו פה בארץ, שיהיו יותר נוחים וטובים בשבילנו. רוצים אנו לקרא את “שלום־עליכם” – בז’רגון אנו קוראים. בא אלינו סופר ז’רגוני אנכי ורוצה להשמיע אותנו ממיטב יצירותיו אנו שומעים בעונג גדול וכו'. ואין אנו שואלים אם “האור” מסכים לזה או לא”.

ובכן, כך הוא הדבר.

השקפות חדשות על “תחית השפה העברית” מתגלות על אופק חיינו בארץ־ישראל.

תחית שפתנו “זוהי אידיאולוגיה שנוכל רק אז להחזיק בה כשהיא לא מכבדת עלינו, ומתאימה לתנאי חיינו”.

“משתמשים אנו – אומר מ. בן הלל – בהשפה העברית בארץ־ישראל מפני שבה יבינו אותנו אחינו הספרדים והתימנים החיים אתנו בארץ. ובשביל זה גם כן נוסדו בתי הספר עם השפה העברית בתור שפת הלמוד, כדי שהילדים יוכלו להבין איש את רעהו. אנוסים אנו לדבר על אספותנו עברית, מפני שיש לנו הרבה חברים שלא יבינו אותנו בשפה אחרת”.

משמע, שהשפה העברית אין לה שום ערך היסטורי ולאומי בשבילנו. היא רק אחד האמצעים לסדור “עסקי הישוב” כמו הסינדיקט של הכורמים ולשכת המודיעין ואנו הגדולים שנוכל לדבר בינינו רוסית, צרפתית או איזה שפה שבעולם אין אנו נזקקים להשפה העברית כלל. ומשמע עוד, שאלולי היתה לנו פה שפה אחת אחרת המאחדת אותנו – נאמר למשל אספירנטו – היינו בלב שלם יכולים לותר על השפה העברית.

וזה שאנו, כלמר, חלק מאתנו מדברים עברית זה רק באונס. ואונס רחמנא פטריה!…

ואלמלא היה א' בן־יהודה שומע לקולי, הייתי מיעץ לו שיקבץ את כל אותן הפתקאות הגנוזות אצלו בארון של ברזל ואת כל אותם הכתבים והכרכים של מלונו העברי הגדול, פרי עבודתו של חצי יובל שנים וישרף אותם באחד השוקים של ירושלם. כי למה לנו כל זה? הלא תחית השפה העברית היא רק “אידואלוגיה” שנוכל להשתמש בה עם תימני מסכן כל זמן שאיננו מבין עדין רוסית. ובשביל זה הלא אין אנו צריכים למלונים ולספרות, ובשביל זה הלא יספיקו לנו אותן המחוות השגורות בפינו בצורותיהן כמו שהן.

הנה כי כך אנו מתקדמים!

כשלשה דורות קראו את כתביו של מ. כ. בעונג, והדור הרביעי, הדור הצעיר עם מחשבות ורעיוונות צעירים, איננו שבע נחת ממנו כלל.

עומד לו אדם זה כיהודי “כתריאלי” ויורק בפני עצמו. מתריס הוא כלפי כל הקדוש לנו ב“ציוניות” יהירה. ועוד מעט יבואו “מלחכי הפנכא” ויצדיקו עליו את הדין ומרדכי בן הלל ישאר אותו האבטוריטט עצמה אותו בעל “האני” הבולט שאחד הוא בארץ.

ואנו, שהשפה העברית איננה אצלנו רק אידיאולגיה, אלא חלק מהנשמה היהודית ושערך תחיתה איננו נופל מערכו של רעיון תחית העם כלו, אנו, שאין אנו מאמינים בתחיה לחצאין ואין אנו יכולים לתאר בדמיוננו עם עברי בארץ־ישראל שאיננו מדבר עברית, כשאנו קוראים את מאמרו הז’רגוני של מרדכי בן הלל, החושב לתת לנו בזה “פתרון מספיק” לשאלת הלשון בא"י, אין אנו יכולים לא להרגיש מכת־לחי, לא פחותה בערכה מזו שבהמאמר הידוע “באין פתרון”.

סגנונו האירוני, שבו הוא מדבר על ענין כל כך רציני וחשוב בתנועת התחיה שלנו מעליב ומכאיב הוא מאד. אולם, מגוחך הוא גם כן חלק ידוע בהמאמר הזה שבו הוא נכשל. כתשובתה של אותה האשה ששאלה קדרה מחברתה והשיבה לה שבורה, הנזכרת בתלמוד.

"ראשית – הוא מתחיל – לא אמת הוא שמדברים רוסית בתל־אביב (Sic) שנית: כן מדברים ועשו לנו מה! ושלישית הלא מותר לדבר!…

כך, מתגרה בנו השטן!

עושה מרדכי בן הלל “מטעמים” להפריינד כחפצו, ולא דיה לנו העובדה המעליבה כשהיא לעצמה, אלא בא הוא ומוסיף עלבון על עלבוננו.

ועלבונו של מי הוא זה?!

יפו, ד' אדר תרע"ב.

י – ק

הצבי 25/02/1912 עמוד 2