דוֹקי כה קטנה שהיא נראית כמעט כגמדה, אבל אין לה שום בעיות בגלל הקוטן שלה, והיא אפילו לא הולכת בנעלי ספורט או בכאלה בעלות עקב מוגבה; נוח לה בנעלי סולייה רכה, כשתי סירות קטנות, שבהן היא שטה על הרצפה כאילו הרוח נושבת בעורפה, או היא כדור צמר רך שמתגלגל בחשאי, לפעמים נוהמת משהו, מתפנקת ומרוצה בעצמה.
ככל שהיא קטנה כן היא יודעת לעמוד בתקיפות על דעתה ויודעת בדיוק מה היא רוצה, ומה שהיא רוצה ביותר אלה הם בנים, לא בנים ללדת, לכך היא צעירה עדיין, אלא בנים לאהוב ושיאהבו אותה.
על כך יש לה מדי פעם ויכוח עם הבנות בכיתה, שלא אוהבות לשמוע אותה מדברת בגלוי ומצהירה שהיא בעד אהבה חופשית.
“לדעתי אין הבדל בין בן לבת בדברים האלה, וכל מי שחושבת אחרת זו סתם צביעות מצידכן! בנות…”
“את לא יכולה לקחת לך כל שבוע בן אחר ושלא ידברו עלייך כאילו היית, את יודעת מה…” אומרת מורן.
“ואת עוד מתפארת בזה כמו בן שמספר על בנות שנתנו לו…” מוסיפה ליאת. “אני פשוט לא מבינה אותך, אין לך כבוד עצמי?”
“ושאומרים עלייך שמחליפים אותך כמו גרב משומשת?” – תוקעת מורן.
"אז אם לא איכפת לכן – " משיבה דוקי, “לי יש צרכים בדיוק כמו לבן, והמושגים שלי על משומשת קצת אחרים משלכן! אלוהים לא נתן לנו את כל האברים שלנו רק בשביל שלא נשתמש בהם אלא נִרְאוֹתָם בלבד כמו נרות של חנוכה אם לא איכפת לכן, בנות…”
“אם לא איכפת לך אומרים לראותם ולא נראותם…” כך מורן, המשוררת.
“אולי תגידי לי גם איך להשתמש בעברית שלי? ואולי מה שאני חושבת על מה זה משומש, שימוש ומישמוש, זה, אם לא איכפת לכן – קצת שונה משלכן? הטבע לא ברא אותנו שנשב ונְפַנְטֵז ונשחק בנדמה־לי – ונשאיר לבנים להיות אלה שמותר להם לעשות הכול ועוד להתגאות בזה… מורן, כשאני רוצה סיפוק אני מוצאת לי איזה בן נחמד ולא מסתגרת בחדר־האמבטיה!”
“כן, ושיקראו לי מורן הנותנת?”
“מטומטמות! אני לא נותנת, אני לוקחת! – וזה בכיף…”
*
לאחר שחזרה הכיתה מהטיול למידבר יהודה נקראה דוקי אל כרמלה, המורה־היועצת החדשה, ששוחחה עימה, כמו שאומרים – סחור־סחור.
“תשמעי המורה כרמלה,” הפסיקה אותה דוקי, “אני מבינה שקראת לי בגלל זה שטיפסתי בטיול השנתי לא רק על ההרים?”
“לומר לך בגלוי? אל”ף – כן. בי“ת – זו לא סיבה להתבדח. גימ”ל – ואל תחשבי שאני שמרנית. דל“ת – אבל לעשות את זה עם כולם? מה אנחנו, בהמות?”
“טוב, אז אל”ף – זה לא היה עם כולם, אפילו שהיו שם הרבה נחמדים. בי“ת – רק עם אחד, בלילה הראשון. גימ”ל – ועם עוד אחד, בשני. דל“ת – ולא תשמעי ממני שום שמות כי אני לא רוצה לקלקל דבר יפה. ה”א – המורה, בהמות גם אוכלות, אז אני אצום?"
“יפה? ואת יודעת מה יכולות להיות התוצאות?”
“שאני אעלה גירה?”
“דבורה, תפסיקי להתחכם…”
“טוב, אני יודעת, ולכן לוקחת גלולות. ואם את מתכוונת לאיידס, אז אני מבטיחה לך שבתולים לא חולים בזה אבל לבחורים בגיל שלך יש יותר סיכון…”
"צורת הדיבור שלך לא מוצאת חן בעיניי…
“אם את חוששת שאני אידרדר, אולי תסתכלי בגיליון הציונים שלי?”
“ראיתי. באמת מפתיע. אחד שמונה, וכל היתר תשע ועשר.”
“אז שיהיה לך ברור שלא רק שאין לי בעיות עם זה אלא שאני כזאת מלאה מרץ ואוהבת פעילות שיש לי חשק… שאני טובה… גם בלימודים, כי אני לא מבזבזת זמן בפינטוזים על בנים בחדר־אמבטיה, אלא תמיד בראש אחד איתם והם אוהבים אותי…”
“דבורה, אני מודה לך על גילוי הלב שלך אבל אני חושבת שאצטרך לבקש פגישה גם עם הורייך. מוכרחה להיות להתנהגות המינית שלך סיבה עמוקה יותר.”
“הסיבה הכי עמוקה היא שאני אוהבת את זה. את לא?”
“כן. אבל אני לא רצה לעשות את זה סתם כך עם כל אחד.”
“טוב.” נאנחה דוקי. “אז תדעי לך שיש סיבה…”
שתיקה
“בבקשה, אני מחכה.”
“יש לי אבא נמושה, משהו מבייש כזה, קטנצ’יק, מגוחך, כמו הקירח ההוא שמוכר קלטות־וידאו בדיוור ישיר ומתחתן עם המזכירה ב’פרקליטי אל אי'. חסרה לי דמות אב סמכותי, זאת האמת – ולכן אני רצה מאחד לשני, ולא רק עם הבתולים שלנו, מהכיתה, אלא גם עם מבוגרים, ויש לי גם אחד נשוי, קצין…”
“את אפילו לא בוכה!?”
“לא, מה יש לבכות? זה הגיוני, לא?”
“טוב, עכשיו ברור לי שאני צריכה לראות את ההורים שלך.”
“שיהיה לך בהצלחה. לדעתי זה מיותר. אין שום בעיות איתי בלימודים.”
*
כאשר הופיעו לפגישה הוריה של דוקי, קיבלה המורה־היועצת כרמלה את ‘שׁוֹק’ חייה. זוג שקט, שניהם יפים, והאב – גבר מקסים, בעל חיוך כובש ודיבור סמכותי. קברניט של מטוס־נוסעים. בחיצוניותה דוקי אינה דומה להם. כרמלה התבלבלה. בקושי הצליחה להסביר את מטרת השיחה.
“אין צרוך לגמגם,” אמר האב־הטייס. “דוקי מביאה חברים הביתה ואנחנו מרשים לה לנהל את חיי האהבה של באופן חופשי.”
“לזה אתם קוראים אהבה? הלא זה כמו…”
“כן.” הוסיפה האם. “דוקי כישרונית מאוד, חרוצה, יש לה גם חוש הומור מצויין, והיא מספרת לנו על חוויות שלה עם בנים…”
“כמו שמדברים על ארוחה…”
“כן. אנחנו מאוד אוהבים לנסוע בעולם, לטייל ולהשוות גם מסעדות…”
*
“דבורה, מה הקטע הזה עם אבא הנמושה שלך?” חקרה אותה כרמלה למחרת.
“רצית סיבה – נתתי לך.”
“אבא שלך הגבר הכי מקסים שהיכרתי…”
“בא לך עליו? הזהרתי אותך שלא תזמיני אותם. בסוף עוד תתאהבי בו, כמו בהמה…”
“שלום!”
“שלום…”