כאשר צחי חוזר מבית־הספר הביתה בצהריים – אין איש בבית. בזה לכאורה אין הוא שונה מרבים אחרים, שהוריהם עובדים. אבל ההבדל הוא שההורים שלו, לדעתו, הם שני חארות אמיתיים שלא איכפת להם כלל ממנו, ולדעתו גם ביניהם לא איכפת להם אפילו קמצוץ – אחד מהשני.
לפי התיאור הזה אפשר לחשוב שהוא מוצא את הכיור במיטבח מלא כלים לא־שטופים עוד מאתמול, המקרר כמעט ריק, הדירה הפוכה, ולא השאירו שקלים אחדים כדי שיהיה אפשר לרדת לקנות משהו לאכול ברחוב. אבל לא. ההיפך הוא הנכון. הדירה מצוחצחת כי שלוש פעמים בשבוע באה עוזרת לנקות. המקרר מלא אוכל. הכיור ריק והכלים השטופים האחרונים עדיין במדיח־הכלים. יש פתקה ובה הצעה למאכלים שיחמם לו לארוחה, ותזכורת שעליו להכין אחר־כך שיעורים וכי אסור לו לפתוח את הטלוויזיה או להזמין חברים או ללכת אליהם או או או או – בטרם יסיים את הכנת השיעורים.
ובכל זאת הוא מרגיש מוזנח, וגם מתנהג כך. פושט את התלבושת האחידה, שכבר מסריחה מזיעה ומרובבת כתמים של ארטיקים ושל טחינה מהפלאפל בהפסקה, מוציא מכנסי־התעמלות מקומטים מארגז הכביסה המלוכלכת. מחמם את כל סירי התבשילים רק כדי למאוס בהם; לבסוף, מכין לעצמו מחבת עמוסה צ’יפס שמתיז רסיסי שמן טיגון לכל עבר, צולה נקניקיות שמתפוצצות על מחבת הגריל; פותח שתיים־שלוש קופסאות חמוצים; פותח את הטלוויזיה בסלון ומביא לשם את ארוחת־הצהריים כשהוא מתיז קטשופ וחרדל לכל עבר, ובתוך כחצי־שעה אין להכיר את הדירה – רובה הפוך ומבולגן כאילו לא סידרו ולא ניקו אותה זה שבועות אחדים.
לפנות־ערב חוזרים הוריו, עמיאל מעבודתו בסוכנות־הביטוח, ורס"ן ורדה מהשלישות (היא משרתת בצבא־הקבע), ועוד בטרם פשטה את המדים, נשמעות צעקותיה:
“מדוע לא התרחצת?”
“שיעורים עשית?”
“לא מרגישים כלל שהיתה כאן העוזרת היום!”
“מלוכלך היית ומלוכלך תישאר!”
“במה חטאתי לאלוהים שיש לי בן כזה?”
“אני מקווה שלפחות את התחת אתה מנגב, עצלן אחד!”
וצחי, לו יש רק תשובה אחת שחוזרת שוב ושוב:
“אימא, אולי כבר תזניחי אותי קצת?”
“להזניח? אותך? הלא אתה הילד הכי מוזנח שאני מכירה! אי אפשר להיות יותר מוזנח ממך!”
“אפשר ואפשר, רק תזניחי אותי סוף־סוף ותראי!”
עמיאל מסתגר בחדר־העבודה שלו עם תיק המיסמכים שהביא מהמשרד, אחר־כך משתלט על הווידאו ורואה סרט או שניים מדי ערב. ורדה מקישה בכל הסירים במיטבח, ואם הם (עמיאל וורדה) לא צורחים במקרה אחד על השני בגלל איזו הוצאה כספית לא צפוייה או הצורך לנסוע לארוחה ביום שישי בערב אצל ההורים, כלומר סבא וסבתא מצידו או מצידה – הולכת ורדה לישון מוקדם, ועמיאל נרדם ונשמע נוחר בסלון, מול הטלוויזיה.
*
הגיע יום ההורים הבלתי־נמנע. למזלו היה עמיאל במילואים וכך באה רק ורדה אל שולה המחנכת.
“אני לא מבינה!” דיברה אליה ורדה כמעט בדמעות, “תראי אותי! היית צריכה לראות את הבית! את הלישכה שלי! אנחנו כל כך נקיים ומסודרים! מאיפה צמח לי בן מוזנח שכזה? תגידי, מה את מציעה לי לעשות? הוא מוכן לא לראות טלוויזיה אפילו שבוע ובלבד שלא יצטרך להיכנס למקלחת, וגם כשהוא מואיל להיכנס סוף־סוף, אני לא מאמינה לו שהוא מתרחץ – אני יודעת שהוא מניח למים לזרום, ועומד לו בצד, יבש.”
“איך את יודעת? הוא עוד מרשה לך להיכנס? הלא עוד מעט הוא צריך להתחיל כבר להתגלח!”
“מה איך איני יודעת? לפי הריח! הלא הוא מסריח כשהוא יוצא בדיוק כמו שהיה כשנכנס למקלחת!”
“אני חושבת,” אמרה המורה שולה, “שאת מלחיצה אותו יותר מדי. ואני מציעה לך להזניח אותו קצת. אחרי הכול הוא ילד חיובי – לא מעשן, לא גונב, לא מתרוצץ ברחובות ולא משתולל בבית־הספר.”
*
כשחזר צחי מבית־הספר הביתה בצהריים, ביום המחרת, מצא פתקה:
צחי יקירי,
מצידי אתה יכול לעשות בחיים שלך מה שאתה רוצה. אני התפטרתי מהחינוך שלך והחלטתי סוף־סוף להזניח אותך, כמו שביקשת וכמו שהצלחת גם להשפיע על שולה, שמתפעלת מהחיינְדַאלַאך (בעברית – החינחונים) שלך!
שלך,
אימא
*
בתוך שבועיים חל שינוי עצום בצחי: הוא חדל להסריח, החל מקפיד על לבושו, לקח את הכסף שהשאירו ההורים וירד לאכול בחוץ במקום לטנף את הבית, לפעמים אפילו הואיל לאכול מה שבסירים, נעלמו הציפורניים השחורות ולליל שידי קבע להיפגש עם זיווית הבליינית ב“דנסיטי”. ואילו ורדה – היא העלתה בשבועיים האלה שלושה קילו במשקל, מרוב עצבנות, והיתה צריכה ללכת לתופרת להרחיב את חצאיות המדים שלה.
“אתה רואה?” אמרה לעמיאל. “הכול בזכותי. קודם צחי היה כל־כך מסריח ומוזנח שאף בת לא הסתכלה עליו.”
“כן? אז תדעי לך שאת פשוט לא־נורמאלית. אז אצלנו בביטוח אומרים שהפרמיה על העבודה היא פונקציה של האמביציה! אז אם צחי שלך לא היה חולם למזמז את זיווית, אז הוא לא היה מתרחץ עד הצבא!”
“אז, אז, אז – איזו מין עברית מטומטמת יש לך, מיליק?”