בעברית יש אהבה, אהבים ואהבהבים.
וישנו גוֹנִי המאוהב.
אהבה זה כשאוהבים, אהבים כשמתעסקים ואהבהבים כשמפלרטטים, כלומר רק רוצים אבל מדברים יותר ממה שעושים.
ואילו גוני המאוהב חושב שהדבר הכי חשוב באהבה זה לרצות ברצינות את מי שאוהבים, וככל שאתה אוהב חזק יותר כך מגיע לך פרס גדול יותר, שהוא – התגשמות האהבה, הזכייה באהובת־ליבך. האהבה העזה היא הפרס שהאוהב מעניק לאהובתו, כאילו הגיש לה על טס את ראש עצמו, והכריז:
“קחי אותי! לא יהיה לך עוד מישהו שיאהב אותך כמוני!” – (בדומה למה שכתוב בעשרת הדיברות: “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי!”)
והיא צריכה להיות אסירת־תודה לו על שמצא אותה ראויה לאהבתו, להעניק לו את חייה במתנה – וכמובן גם לעשות כל מה שהוא מצווה עליה.
*
תחילה לא שם גוני לב לדוֹקִי. הכיתה החדשה היתה מלאה בנות; עוד אחת מתרוצצת ולה שיער שחור, חלק, אסוף־לאחור, והיא מצייצת – מה זה משנה? העולם מלא צייצניות שעושות לך חור בראש בדיבורים שלהן, שתדפיס להן עבודות במחשב שלך, שתמצא מסיבות ליום שישי בערב. שתשמע כמה נחמד החבר־החייל של זיווית (ואיך אבא של גואל, זה שם החייל, כבר נותן לו את המכונית). שתביא להן דברים טובים מהבית לטיול. ש… ש… ש…
אבל יום אחד, כאשר הסתכל באלבום של אימו מן הזמן שהיתה סטודנטית, התפלא לראות עד כמה היא ודוקי דומות. אותו שיער שחור, חלק, אסוף־לאחור (התמונה של אימו היתה בשחור־לבן), אותן פנים מעוגלות, עיניים קצת אלכסוניות, גוף דק ואפילו – חזה בולט.
תחילה זה סתם שיעשע אותו וחשב להביא את התמונה כדי להראות לדוקי, סתם כך; אבל אז, בטיול למצדה, כאשר ישבו בערב סביב למדורה, באכסניה בעין־גדי, בין התמרים, מול חוף ים־המלח, ושרו יחד שירי תרפ“ה־פ”ו, שירים של תנועות־הנוער של פעם שנשאר בהם, זאת יש להודות, משהו שמכמיר (זאת אומרת – מחמם) את הלב, שרה דוקי סולו בקולה הצלול:
"בוא ואשק לך, / בני האדם, / מול ירק שדות, / שמיים של אור – "
ופתאום חש גוני שהקטנה הזו, הַפָּשׁוֹשִׁית, היא הדבר החשוב ביותר שפגש עד כה, והיא התוכן של חייו מעתה. הוא כאילו חדל להיות הוא־עצמו, איבד את מרכז־הכובד שבתוכו, ומעתה יזכה בשיווי־משקל רק אם יהיה איתה יחד, כמעט תמיד, כי האהבה שלו אליה חזקה ממנו וממנה.
את סופו של הטיול עבר כסהרורי. הוא לא הפסיק להסתכל עליה, מנסה לצוד את מבטה. מתרגש בדברו אליה. בלילה, בשק־השינה, הירהר כבר בשמות שיתנו לילדים שלהם, האם על שם סבא שלו יצחק, שנהרג במלחמת השיחרור, או שם יותר מודרני? ואולי יציע לה לנסוע עימו בפסח לאילת, שניהם יחד, לבדם, על החוף? ומתי אפשר יהיה כבר להתחיל ללמוד נהיגה, כדי שיוכל לקבל פעם את המכונית מאביו ולנסוע עם דוקי, רחוק, נאמר – לבניין הטלוויזיה ברוממה שבירושלים, שם יקבלו אותו בכבוד רב כי הוא מופיע שם בתור ה… המפורסם, ה… מה? – עוד לא החליט.
הוא צילם אותה פעמים אחדות בטיול, נתן לה תמונה בלי לכתוב מאומה מאחור, התבייש. אבל שמר אצלו בחדר את תמונותיה, יחד עם תמונת אימו שסחב מהקופסה שלה, והיה מתבונן בסתר ושוקע בהזיות־בהקיץ שבהן הוא ודוקי הזוג המפורסם ביותר בארץ.
*
בחגים עבר על פני בית־הכנסת שברחוב והתבונן ברחמים באנשים המתפללים שם. מה הוא האלוהים שאותו הם מעריצים ואליו הם קוראים – לעומת דוקי שלו? הדת זה בטח עניין לאנשים זקנים, שכבר חדלו לאהוב, שאין להם משהו כמו דוקי שייתן טעם לחייהם.
*
לבסוף אזר אומץ והזמין את דוקי להצגה ראשונה. לא העז לגעת בה אבל חשב כל הזמן עליה וכמעט לא ראה מה מתרחש בסרט. כאשר צחקה – צחק, רק כדי שלא תרגיש.
אחרי הסרט הלכו לאכול המבורגר, ידיו רעדו, פתאום לא הסתדר לו עם שקיות הקטשופ ורוטב אלף האיים. הוא ליווה אותה הביתה, מזיע מהתרגשות וחש עצמו ככישלון מוחלט. בטרם נפרדו, הציע לה, כמי שקופץ למים עמוקים מבלי לדעת לשחות – חברות.
הוא היה בטוח שתסרב. להפתעתו – הסכימה, ואף הניחה לו לנשקה על מצחה.
בדרך הביתה היה גוני המאושר באדם. שר בקול רם. ריקד. דיבר אל עצמו. בטח שהדבר החשוב ביותר כבר נעשה. מעכשיו החיים יהיו אחרים. דוקי הסכמה להיות חברה שלו. לא יהיה לה עוד מישהו שיאהב אותה כמוהו. היא לא יודעת באיזה אוצר זכתה!
*
עשרה ימים היו חברים. הלכו עוד פעם לסרט והכינו יחד, אצלה בבית, עבודה בהיסטוריה. ביום האחד־עשר אמרה לו דוקי:
“אני מציעה שנישאר ידידים אבל אני לא יכולה להתחייב.”
“מדוע?”
“אתה מלחיץ אותי נורא. אני צריכה לספר לך כל יום עם מי נפגשתי, מה עשיתי, לאן אני חושבת ללכת. מרגיז אותך שאני נפגשת עם חברות שלי. אני מרגישה כמו בבית־סוהר.”
“אבל אני אוהב אותך!” נפלט סוף־סוף מפיו הדבר.
“אז אולי האהבה לא מתאימה לי. חשבתי שכאשר אוהבים זה כמו שני צמחים שפורחים יחד, ולא שהאחד עושה כל הזמן צל על השני, וחונק אותו.”
“אז באמת הגיע הזמן שתפסיקי לחנוק אותי! בחיים לא יהיה לך עוד מי שיאהב אותך כמוני!”
“אני חונקת אותך? אז באמת, אין לי מה לדבר איתך יותר כי ממילא לא תבין!”
והם נפרדו.
“המטומטמת הזו,” לחש לעצמו גוני, גרונו חנוק דמעות, בדרכו הביתה, “בחיים לא יהיה לה עוד מי שיאהב אותה כמוני! היא עוד לא מתארת לעצמה מה היא הפסידה בי!”