ללילך יש בעייה עם האף, ואפשר לומר גם – לאף של לילך יש בעייה עם הנערה שבמרכז הפרצוף שלה הוא יושב; היא מתביישת בו כמי שמסתירה חבר גמלוני ומכוער, ומסתייגת ממנו, למרות שאין לה ברירה אלא להמשיך איתו.
האפים שעימם נולדים נראים די נחמד כשהם נעוצים בפניהם של תינוקות וילדים קטנים. כפתורים חמודים שלא בולטים יותר מדי, ואם הם רק לא דולפים נזלת או סתם סְמַארְק, אפשר ללטף ולנשק אותם כמו את שאר חלקי החמודי/חמודה, ולהתפלא איך להורים מכוערים, בעלי אף בולבוסי, גבנוני, ולפעמים אף ארוך כשופר – נולדו ילדים כה יפים, בעלי פנים סימטריים.
כזו היתה לילך בילדותה. מותק של ילדה. בובה זהובת שיער ועגולת פנים, בעלת אפונצ’יק קטונצ’יק וחיוך מלאכי. כשהיתה לילך יושבת בעגלת־הטיול, ואימה עוברת עימה ברחוב, היו עוברים־ושבים, ובייחוד נשים מבוגרות, עוצרים להסתכל בה ולומר לאביגיל אימה כמה חמודה הילדה:
“ממש מתאימה לתמונת פרסומת! כבר פנו אלייך?”
כן, זאת מחמאה. כך מגדירים אצלנו את שיא היופי. וכשהיו הנשים מסתכלות על אביגיל הנאה, בעלת האף הסולד והחטוב, הוסיפו ואמרו:
“לא פלא שלאימא יפה כזו נולדה ילדה כה מושלמת.”
*
וכך היה, עד שהחלה לילך מתבגרת.
מצד אחד, ולא רק מצד אחד, החלה מתעגלת ומקבלת גוף נשי נאה ומפותח, אבל עור פניה התמלא פצעונים, ואפה החל צומח ומזדקר מתוך פרצופה כמו בניין חדש שמוסיפים לו קומה מדי שבוע. ההתבגרות היא תקופה קשה בדרך־כלל, וכאשר התווסף לה אף חסר־התחשבות, נעשתה לילך עצבנית מאוד ומלאת קנאה.
“מדוע העניש אותי אלוהים באף נורא שכזה לכל החיים, בעוד שלך סידר אפונצ’יק קטן ומקסים, שבכלל את לא צריכה אותו מפני שכבר מצאת את אבא. איזה בזבוז וחוסר־צדק!”
אביגיל שתקה. אבל הקינטורים והקיטורים של לילך לא פסקו, וחלה אצלה גם ירידה בלימודים, ונטייה להתבודדות.
“מה את מסתגרת בחדר שלך כל היום?”
“מספיק רואים אותי בבית־הספר עם אף שכזה, אני לא צריכה להציג אותו גם בכיכר מלכי ישראל. מה יש? צריך לפזר שם הפגנה?”
“מאיפה הדיבורים הנוראים האלה? פעם היית כזאת מתוקה.”
"נראה אותך כשמדביקים לך כינוי: קורנוסה! – ושרים בהפסקות:
‘מי ימצא, ימצא תַ’ שְׁטוֹזָה –
שתמרח לילך קורנוסה,
כל יום דוֹזָה, כל יום דוזה,
על העודף של הפוזה'?"
“כך שרים עלייך?”
“כן.”
ופרצה בבכי.
“מחר אני הולכת לדבר עם המנהלת!”
“שלא תעזי! את שומעת? – אני יודעת שגם את מתביישת בי! איך זה שלאימא יפה כזו יצאה מפלצת אף כזו!”
ונסגרה שוב בחדרה.
*
שכחנו לספר שלושה דברים:
א. ללילך היה שיער ארוך וחלק, בצבע חום־דבשי, שאותו הידקה ואספה בהשחלת גומייה מאחור, עד שיצר “זנב־סוס” שובב, שקיפץ עימה לכל עבר ויצר שיווי־משקל לאף שגדל פרא.
ב. חצי מהבנים כבר היו מאוהבים בה.
ג. גם את השיר על אודותיה, גם את הכינוי, היא המציאה. כמו שאומרים: להד“ם. ר”ת: לא היו דברים מעולם.
*
אבל אביגיל לא נרגעה. האשמות בתה בדבר הבדלי האף שביניהן כירסמו בה ועוררו נקיפות מצפון ורגש אשמה. היחסים ביניהן התערערו. לילך סירבה אף ללכת לקוסמטיקאית של אביגיל, לטיפול פנים בפצעי הבגרות שלה.
“בצל הקורנוסה שלי יכולים החצ’קונים לצמוח בשקט. ממילא אף אחד לא מגיע להסתכל עליהם.”
“יהיו לך חורים בפנים כשתגדלי!”
“חורים לפחות לא בולטים, מה שאי־אפשר להגיד על אף גורד שחקים!”
ואז התוודתה אביגיל ואמרה:
“שתדעי לך שהאף שלי, בגילך, לא היה יותר יפה!”
“את רוצה להגיד לי שעשו לך ניתוח פלאסטי?”
“כן. סבא ברוך וסבתא שרה מכרו אז חצי מהבית כדי לשלם לפלסטיקאי.”
“ואבא לא יודע?”
“לא.”
ואביגיל הראתה ללילך צרור תמונות, שהיו חבויות היטב, מימי ילדותה, ובהן נראתה לא־מי־יודע־מה, הן היו בשחור־לבן, ולא היתה אף אחת בצדודית (פרופיל), אבל באמת האף נראה פחות יפה מאשר עכשיו. ובכלל, אביגיל נראתה בהן די בולבוסית, וקוּרְנוֹסִית כזאת, ותוּזִית, וגבנונית או שטוחה בדיוק איפה שלא צריך.
“אז גם אותי ינתחו יום אחד?”
“בהחלט. מאז שהתחלת להתבגר אני שמה לכך בצד כסף, וחוסכת. אבל צריך לחכות שנים אחדות כי את עוד צעירה מדי לניתוח. הצמיחה שלך עוד לא נגמרה.”
“ועוד איך!”
*
“אבא, אתה לא ידעת שלאימא עשו ניתוח פלאסטי באף בילדותה, וזו הסיבה שיש לך יפהפייה כזו?”
“לא!” אמר שוקי בהפתעה.
“איזה טמבל!” נמלטה לילך בצחוק משחרר לחדרה, וחשבה: ‘הגברים המטומטמים האלה. איך אפשר לעבוד עליהם. יכול להיות לך האופי הכי חראי, אבל רק מקצרים לך קצת את האף – וכבר את סמל השלמות אצלם!’
*
שכחנו לספר עוד דבר אחד:
לאביגיל לא עשו מעודה ניתוח פלאסטי. היא באמת אימא יפהפייה.